בקשה להסרת צו מניעה בקשה למתן צו מניעה זמני אשר נידונה במעמד שני הצדדים, לאחר שסעד ארעי ניתן במעמד צד אחד. במרכזה של פרשיה זו עומד המגרש המצוי בחלקה 121 בגוש 5435 בראשל"צ (להלן: "המגרש"). אין חולק כי בעלת הנכס הינה עיריית ראשל"צ. מגרש זה מחולק לשני מגרשים המכונים 121א' (בשטח של כ - 366 מ"ר - להלן: "מגרש א'") ו - 121ב' (בשטח של כ - 242 מ"ר - להלן: "מגרש ב'"). העתירה ע"פ הנטען בתצהיר התומך בבקשה, המבקש (להלן: "ויטלי") הגיע לראשונה לישראל מאוקראינה בשנת 2000 ובמהלך ביקורו פגש את המשיב 1 (להלן: "פאבל"), עימו קשר קשרי ידידות. לאחר ששב ויטלי לאוקראינה התפתחו קשרי הידידות ליחסי עבודה אשר במסגרתם העסיק ויטלי את פאבל בעבודות שונות עבורה בישראל ובעולם. לאחר מספר שנים, שכנע פאבל את ויטלי לרכוש בית לעצמו בישראל. הוא הפנה תשומת ליבו כי עיריית ראשל"צ הוציאה למכירה את המגרש וכי זהו איזור שכדאי לבנות בו בית. לטענת ויטלי, פאבל אמר לו כי בישראל לא ניתן לבנות בית אחד על מגרש, אלא רק שני בתים. לפיכך, והואיל וויטלי חפץ ממילא ליתן מתנה לפאבל, החליט ויטלי לתת לפאבל את מגרש ב' במתנה. ויטלי ופאבל הגישו הצעה לעירייה וזכו. הסכם פיתוח בין ויטלי ופאבל לבין העירייה נחתם ביום 5.7.2005, והסכם רכישה ביום 11.7.2005. כך, ביתו של ויטלי נבנה על מגרש א' ואילו ביתו של פאבל נבנה על מגרש ב'. הרכישה והבניה של שני הבתים נעשתה בכספים שהעביר ויטלי לפאבל בהתאם לסכומים שפאבל הודיע לו שהם נדרשים לצורך הבניה. עוד טרם הזכייה במכרז, והואיל וויטלי אינו מתגורר בישראל דרך קבע ועסקיו הינם בחו"ל, הציע פאבל למבקש כי ליתר ביטחון כדאי שויטלי ישאיר בידיו ייפוי כוח שיאפשר לו לייצג אותו במכרז לצורך הגשת ההצעה לעירייה. הצדדים פנו לעו"ד ליודמילה דולגנין, אשר בפניה חתם ויטלי על ייפוי כוח נוטריוני מיום 6.6.2005 (מש/1) בו נאמר כי ויטלי מייפה את כוחו של פאבל: "בשמי ובמקומי לחתום על כל המסמכים הדרושים לביצוע כל מיני פעולות ללא הגבלה ולהתקשר לכל עסקה בקשר לרכושי - חלק ממגרש (להלן: "מגרש") הנמצא בראשון לציון, שכונה "נווי דקלים" (כך במקור - ר.א.), שמספרו 121א' ב' אשר כעת שייך לעיריית ראשון לציון". ויטלי טוען כי הוא דובר את השפה העברית בקושי וכלל אינו קורא אותה, וכי חשב כי המדובר בייפוי כוח המאפשר לפאבל לייצג אותו במכרז לרכישת המגרש ותו לא. בכל אופן, ויטלי טוען כי עד למועד הגשת בקשה זו לא ידע כלל כי המדובר בייפוי כוח למכירה. כאמור, כחודש לאחר חתימת ייפוי הכוח הנ"ל, זכו ויטלי ופאבל במכרז. ויטלי שילם עבור רכישת המגרש סך של כ - 1.6 מיליון ש"ח , פיתוח בסך של כ - 245,000 ₪ ועבור בניית שלד שני הבתים כ - 1.6 מיליון ₪ נוספים. לטענת ויטלי לפני מספר חודשים נודע לו כי פאבל מושך מחשבונותיו כספים מבלי שידע על כך, ועל כן ביטל את ייפוי הכוח ותחת זאת מינה כמיופה כח את חברו, רוה"ח מריו דרדיק. בחודש 2/2008 הגיש פאבל לאוקראינה ונפגש עם ויטלי והצדדים ערכו התחשבנות ביחס למשכורות המגיעות למשיב 1 וביחס לעובדים שלטענת פאבל חייבים להם כספים. במסגרת זו נתן ויטלי לפאבל סך של 100,000 דולר ארה"ב במזומן. כשבועיים טרם הגשת בקשה זו ביקש ויטלי מרו"ח דרדיק לאתר עבורו את מסמכי הרכישה של המגרש. רו"ח דרדיק פנה למשרד עו"ד אברהם בר המייצג את העירייה ונענה ע"י עו"ד סגל כי אין שום מניעה לעשות כן ואולם הביעה תמיהה מדוע המסמכים שכן מגרש א' נמכר ממילא ע"י פאבל למשיבים 2-3 (להלן: "מועלם") ויטלי טוען כי כלל לא ידע על המכירה של זכויותיו במגרש א' למועלם והגיע מיד לישראל. כאן הסתבר לו שביום 5.12.2007 נחתם הסכם למכר זכויותיו במגרש א' עליו חתום פאבל בשמו בהתאם לייפוי הכוח הנ"ל, למועלם, וזאת תמורת סך בש"ח ש"ח ש"ע ל - 400,000 דולר (להלן: "הסכם המכר"). ויטלי טוען כי מעולם לא הסמיך את פאבל למכור את זכויותיו במגרש א', וכי התקשרות פאבל בשמו בהסכם המכר עם מועלם, נעשתה ללא רשותו וללא הסכמתו, תוך הסתמכות על יפוי כח שבוטל. עוד טוען ויטלי כי התמורה החוזית שנקבעה בהסכם המכר למועלם נמוכה פי כמה וכמה מהשווי האמיתי של המגרש והשלד הבנוי עליו ושנמצא בשלב מתקדם ביותר, ובנוי בסטנדרט גבוה ביותר, אשר לטענתו מגיע לסך של 650,000 דולר ארה"ב. ויטלי מוסיף וטוען כי על מועלם היה לחקור ולברר את העומד מאחורי ייפוי הכוח אשר פאבל הציג, במיוחד נוכח העובדה כי הוא עצמו לא היה מעורב כלל בעסקה. נוכח כל האמור עתר ויטלי בתביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכם המכר בין פאבל לבין מועלם, וכן להורות לעיריית ראשל"צ לרשום בספריה את זכויות במגרש א' על שמו. במסגרת זו עתר ויטלי למתן צו מניעה זמני האוסר על פאבל ומועלם לבצע כל דיספוזיציה במגרש ובכספים שהתקבלו מכח חוזה המכר בין פאבל לבין מועלם. סעד ארעי כמבוקש ניתן במעמד צד אחד. למען השלם את התמונה ייאמר עוד, כי מיד לאחר הגשת הבקשה נסתבר כי ביום 25.3.2008 פאבל העביר את זכויותיו במגרש ב' לאחיו, המשיב 6 (להלן: "איגור"). ויטלי עתר בבקשה להוספתו כמשיב ולמתן צו מניעה זמני כנגד איגור למנוע עריכת דיספוזיציה גם במגרש א' ובית המשפט (כב' השופטת שרון) נעתר לבקשה (בש"א 1725/08). עמדת פאבל פאבל טוען כי בשנת 2005 עמד לרכוש דירה לעצמו, במימון עצמי. לטענתו, ויטלי הציע לו לקנות מגרש במשותף והצדדים יבנו עליו יחד, ולאחר השלמת הבניה - הואיל וויטלי אינו גר בישראל - ירצה לגור בו - יגור, ירצה למכור - ימכור. כך נתבצעה הרכישה. לטענת פאבל, אין כל שחר לטענה כאילו ויטלי נתן לו את מגרש ב' במתנה. לטענת פאבל, יחד עם הזכייה במכרז פנו הוא וויטלי לעו"ד דולגנין והסבירו לה את כוונותיהם, ביחס לבניה ולאפשרות המכירה. עו"ד דולגנין נתבקשה להכין ייפוי כוח מתאים שיתאים לכל עסקה שתידרש בשים לב לעובדה כי ויטלי אינו מתגורר בישראל. ייפוי הכוח שניתן אכן שיקף את כוונות הצדדים. בתקופה שלאחר מכן העביר ויטלי כספים לצורך מימון הרכישה והפיתוח לחשבון בנק בבנק מרכנתיל דיסקונט בישראל, ופאבל אף הוא הפקיד כספים במזומן באותו חשבון. ויטלי חתם על יפוי כח לטובת פאבל לפעול בשמו בחשבון זה. בדצמבר 2006 חתם פאבל על הסכם עם קבלן לבניית שתי יחידות דיור על המגרש. ואולם, לטענת פאבל, בשלב זה הפסיק ויטלי להעביר כספים לטובת הבניה והוא זה שנאלץ לממן את הבניה של שתי יחידות הדיור, שכן הוא זה שהיה חתום על ההסכם מול הקבלן המבצע. זאת ועוד: הוא, כמיופה כוח, אף התחיל לקבל מהבנק דרישות לכיסוי חובות שנוצרו בחשבון הבנק. לטענת פאבל, בשלב זה, ביקש לבטל את ייפוי הכוח שניתן לו כדי לפעול בחשבון, ואכן בחודש יוני 2007 ייפוי הכוח בוטל. במועד כלשהו לאחר חודש ספטמבר 2007 נסע פאבל לאוקראינה ונפגש עם ויטלי. ויטלי אמר לו כי אינו מעוניין עוד בשלד וכי הוא מבקש למכור את מגרש א'. משחזר פאבל לישראל החל לחפש קונים למגרש ולבסוף נמצאו מועלם אשר עימם התקשר בהסכם למכר מגרש א'. ייפוי הכוח הוצג בפני מועלם והלה בדק אותו מול העירייה שם נאמר לו כי ידוע להם שפאבל מייצג את ויטלי. כמו כן, עו"ד גיא שייצג את מועלם שוחח עם עו"ד דולגנין שאישרה לו טלפונית שיפוי הכוח תקף. לסיכומם של דברים, פאבל טוען כי המכירה נעשתה מרצונו, בידיעתו ובהסכמתו של ויטלי וכי טענותיו היחידות של ויטלי היו על מחיר עסקה נמוך מדי. טענותיו של ויטלי נובעות כולן מסכסוך כספי שהתעורר בין הצדדים עקב ניתוק היחסים ביניהם. עמדת מועלם מועלם טוענים כי חיפשו נכס לרכישה באזור שכונת נווה דקלים, כי מתווך הציע להם את מגרש א' והשלד שבנוי עליו, וכי לאחר שראו את הנכס החלו לנהל מו"מ לרכישתו. הוצג בפניהם ייפוי הכוח ואולם, לטענת מועלם, הם לא הסתפקו בכך וכי ביקש כבר בשלב המו"מ כי המתווך יבדוק ויאשר שאכן פאבל מחזיק ייפוי כוח כשר, והמתווך אישר לו זאת. מועלם נפגשו עם פאבל רק כשנסתיים המו"מ על התנאים המסחריים, שנוהל דרך המתווך. לטענת מועלם הם אף נפגשו עם עו"ד בשם סיגלית מעיריית ראשל"צ אשר אמרה לו כי היא ראתה ובדקה את ייפוי הכוח שפאבל מחזיק והכול תקין, וכי אין לו סיבה לחשוש מהתקשרות בעסקה. מועלם טוענים עוד כי הפנה את אותה שאלה אל עו"ד זאב גיא, שייצג את ויטלי בעסקה, וזה השיב לו כי הוא בדק את טיב העסקה ואת ייפוי הכוח וכי הוא תקף ותקין ואין מניעה לעשות את העסקה באמצעות מיופה הכוח. רק לאחר ביצוע כל הבדיקות הדרושות התקשרו מועלם בעסקה, מועלם קיבלו חזקה במגרש א' ובשלד שעליו, בו הם מתגוררים כעת. עוד טוענים מועלם כי לאחר שקיבלו חזקה במגרש א', החלו לשפץ את השלד, והשקיעו בו סכומים רבים. באחת הפעמים, כשראה פאבל את השיפוצים שנערכו, יצא בהיסטריה החוצה וצעק "מכרתי בזול, מכרתי בזול". מועלם מוסיפים וטוענים כי תביעה זו הוגשה למעשה בשיתוף פעולה בין ויטלי לבין פאבל כשמטרתה נישולם מהנכס אותו רכשו בדין. סמכות עניינית בפתח הדברים, ב"כ מועלם העלו טענה כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו הינה לבית המשפט המחוזי. אף שב"כ מועלם ויתרו על הטענה כבר בפתיחת הדיון הרי שנוכח החזרה בהם מהצהרתם זו בסיכומיהם - מן הראוי להקדיש מספר מילים לטענה. בענייננו, המדובר בתחרות בין זכויות אובליגטוריות ולא תחרות בין זכויות במקרקעין, בהתאם לחוק המקרקעין. לעניין זה יש השלכה גם בצד הדין החל אך גם בצד הפרוצדוראלי. הואיל ואין המדובר בתובענה שבמקרקעין הרי שהסמכות לדון בסעדים המבוקשים הינה לבית משפט השלום, בתנאי ששווי הסעד המבוקש נמוך מ - 2.5 מיליון ₪. ראה בעניין זה: ת.א. (ב"ש) 74/88 דמרי נ' דניאלוביץ פ"מ תשמ"ט ג' 240, מפי כב השופט גרוניס וכן השווה: ה"פ (ת"א) 205/08 מכלוביץ נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ (מיום 19.6.2008) ובש"א (י"ם) 5065/07 שילו נ' מרטון והפסיקה המצוטטת שם. מועלם טענו בעניין זה כי שווי הנכס ביום הגשת בקשה זו עלה על הסך של 2.5. מיליון ₪, וזאת בהסתמך על חוות הדעת השמאית שהוגשה ע"י המשיב, ועל כן - אין לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה. טענה זו יש לדחות. הסעד המבוקש הינו ביטול הסכם המכר. שווי הסעד המבוקש נגזר משווי העיסקה בהתאם להסכם המכר. התמורה בהתאם להסכם המכר הינו סך בש"ח ש"ע ל - 400,000 דולר אשר ביום חתימת ההסכם עמד על הסך של 3.845 ₪ לדולר אחד (ראה: אתר בנק ישראל www.bankisrael.gov.il). על כן, אין לטענה זו על מה לסמוך. מועלם טענו עוד כי אין לבית המשפט זה הסמכות לדון בטענה שכן אין הוא מוסמך להורות לרשם המקרקעין למחוק הערת אזהרה, סעד אשר נתבקש בכתב התביעה. אכן, אין חולק כי בית משפט זה חסר הסמכות העניינית להורות לרשם המקרקעין לעשות כן. ואולם, הרי שאם בסופו של יום יינתן פסק דין הצהרתי כמבוקש, המצהיר על בטלות הסכם המכר - ואיני מביע כל דעה בענין זה - ממילא התוצאה המתחייבת היא מחיקת הערת האזהרה, ויש להניח כי כך יפעל רשם המקרקעין גם ללא צו ישיר המופנה אליו. מחיקת הערת האזהרה הינה סעד הטפל לסעד העיקרי, והולך הטפל אחר העיקר. תחרות בין זכויות אובליגטוריות סותרות - מסגרת נורמטיבית כאמור, עניין לנו בזכויות אובליגטוריות. ההשקפה המשפטית המקובלת לגבי הסכמים המעבירים זכויות אובליגטוריות מסוג זה היא כי הינם הסכמים להמחאת הזכות להירשם כבעלים, אשר חלים עליהם חוק המכר תשכ"ח - 1968, וחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969. בעניין זה ר': ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך ואח' פ"ד נ"ג (2), 218. כאמור, טענת ויטלי הינה כי פאבל, בעת שחתם על ההסכם עם מועלם, פעל בחריגה מההרשאה שניתנה לו, שכן מעולם לא התכוון להסמיך אותו לחתום על הסכם למכר מגרש א', ומעולם לא עשה כן. מה נפקותה של טענה זו בכל הנוגע לתוקפה של עיסקת המכר למועלם? סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, אשר קובע כדלקמן: "(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו." על משמעותה של הוראה זו עמד על פרשנות כב' הנשיא בדימוס, פרופ' אהרון ברק, בספרו "חוק השליחות" בעמ' 707 : "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את השולח. אין בענין זה הוראה מפורשת בחוק השליחות, אך הדבר מתבקש מעקרונות כללים.... כאשר השלוח פעל ללא הרשאה, אין "דין השליחות" חל.... כאשר השלוח מבצע כלפי צד שלישי פעולה ללא הרשאה מוטלת האחריות על המתחזה כשלוח. תוצאות אלה משתנות אם "השולח" מאשר את הפעולה בדיעבד." ובהמשך בעמ' 828, מתייחס כב' הנשיא גם לתוקפה של פעולה שנעשתה בחריגה מהרשאה, כלפי צד שלישי: "תנאי לתחולת הברירה הקבועה בסעיף 6(ב) לחוק הינה כי הצד השלישי לא ידע בשעת הפעולה המשפטית כי "השלוח" פועל ללא הרשאה.....ההסדר של חוק השליחות, לפיו "השלוח" אחראי אם הצד השלישי לא ידע על העדר ההרשאה, אינו מהווה הסדר שלילי לעניין הטלת אחריות חוזית על ה"שלוח" כלפי צד שלישי היודע.... תשובת חוק השליחות היא כי, אם אדם סביר היה מסיק, לאור העובדות הידועות לו, כי ל"שלוח" אין הרשאה, רואים גם את הצד שלישי שאינו מסיק מסקנה זו כיודע על העדר ההרשאה" גישה זו קיבלה עיגון גם בפסיקה ואף הורחבה (בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש מצד ג'), בפרשת ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מ"ח (5) 799, בעמ' 812: "נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, התשכ"ה-1965, הינה כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. הקצאת נטל הסיכון העקרוני - זהה, איפוא, בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים. היקף הנטל המוטל על הצד השלישי מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו - כאדם סביר - לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף ברצונו של השולח. רוצה השולח - מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח - מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו". העקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה) אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות שולח), יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם." וכן רע"א 1096/97 עטיה אבו ג'ובה נ' פימן בע"מ, פ"ד נ"ג (1) 481, שם מתייחס כב' השופט לחתימת הסכם כאשר הרוכש ער לקיומן של נסיבות מחשידות: "אדם הרוכש נכס בנסיבות מחשידות צריך להיות מוכן לסיכון שבו ייאלץ לוותר על הנכס במקרה ובו יתאמתו החשדות. לפיכך מן הראוי שמראש יבדוק את חשדותיו עד כמה שניתן וסביר לעשות, תוך שימת הלב על נסיבות רכישת הנכס ולא על נסיבות יציאתו מהבעלים. כמעט לכל רוחב החקיקה האזרחית, חדשה כישנה, עומדות דרישות תום הלב והתמורה ביסוד "תקנות השוק" למיניהן ובדינים המכריעים בין זכותם של שני זכאים במקרה של עסקאות נוגדות: סעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח-1968; סעיפים 5,(3) 4 לחוק המשכון התשכ"ז-1967; סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 -; סעיף 28 לפקודת השטרות; סעיף 17א לחוק נכסי נפקדים תש"י-1950 וסעיף 12 לחוק המטלטלין התשל"א-1971. כל אלה מפרטים את דרישת תום הלב כתנאי לעדיפות זכותו של רוכש על פני זכותו של הבעלים המקורי.... ולעניינו - הלכה למעשה: שופטת בית משפט השלום פסקה כי המערער לא הצליח להוכיח את תום ליבו כדרישת סעיף 34 לחוק המכר. היפוכו של דבר: על פי מסקנת השופטת נסיבות העסקה היה בהן כדי "להדליק נורה אדומה", אצל כל רוכש מן הישוב. די אם נקט המערער בעצימת עיניים בעת הרכישה בהתעלמו מהנסיבות המחשידות. ועל אחת כמה וכמה כאשר מתיאור העובדות עלה לא רק חשד לעצימת עיניים אלא לידיעה של ממש על נסיבות העסקה." וכן ראה: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן פ"ד מ"ז (5) 31. ומסכם כב' השופט ברק, בסיפרו על חוק השליחות, בעמ' 582: "אכן יש שלאדם אין ידיעה בפועל, אך מצויים בידיו הכלים אשר באמצעותם יכול היה לרכוש ידיעה אילו התנהג כאדם סביר". ובמילים אחרות: הדין וההלכה הפסוקה קובעות כי בסיטואציה של תחרות בין זכויות נוגדות, בין הבעלים לבין צד ג', כאשר הפעולה הנידונה נעשתה על ידי שלוח של הבעלים שחרג מהרשאתו, בעל הדעה הוא הבעלים המקורי. הוא רשאי לאמץ את פעולת השלוח ורשאי הוא שלא לאמצה. במקרה שבחר לא לאמץ את פעולת השלוח, הרי שצד ג' שידע או עצם עיניו לעובדות מהותיות אשר עשויות להצביע על חשד לחריגה מההרשאה, או שהיה עליו לדעת על החריגה מההרשאה, כפוף לזכותו הקניינית של הבעלים המקורי, והוא יאבד את זכויותיו בנכס שרכש. כל שתיוותר לו הן זכויותיו הממוניות כלפי השלוח וכלפי הבעלים בגין הנזקים שנגרמו לו. מן הכלל אל הפרט: סיכויי התובענה ומאזן הנוחות הנה כי כן, מהניתוח המשפטי המפורט לעיל עולה, כי ההתמקדות הינה בשתי שאלות מרכזיות: האחת - האם אכן חרג פאבל מההרשאה שניתנה לו ע"י ויטלי? השניה - מידת מודעותם של מועלם לאפשרות שיפוי הכח אינו בתוקף עוד. באשר לשאלת עצם החריגה מההרשאה. מניתוח הראיות הלכאוריות שהוצגו בפני עד כה סבורני, כי בשלב זה רב הנסתר על הגלוי בשאלה זו. מחד, יש בפני עותק מיפוי הכח אשר על פיו ומכוחו חתם פאבל על הסכם מכר מגרש א' למועלם. על פניו, יפוי הכח נחזה להיות תקין. אין כל מסמך אחר בכתב אשר מבטלו. מאידך, אין כל ספק כי יפוי הכח נערך בשפה העברית, שפה שנטען שויטלי אינו שולט בה, ועו"ד דולגנין טרם העידה על נסיבות חתימתו. ועוד: על פי הדין אין צורך במסמך בכתב דווקא, המבטל את יפוי הכח. על כן, בכל הנוגע לשאלה זו, כפות המאזניים מעויינות. באשר למודעות מועלם לחריגה מההרשאה, כנטען. מבלי להיכנס לגופם של דברים, הרי שסבורני שדרך הילוכם של מועלם מעוררת תמיהות ותהיות. ראשית, נשאלת השאלה, כיצד זה התקשרו מועלם בעיסקה על בסיס יפוי כח שנחתם 3 שנים קודם לכן? לשיטתם הם, הם כמעט לא דיברו עם פאבל ומעולם לא פגשו את ויטלי. בנסיבות אלה, תמוהה ביותר העובדה כיצד יכולים היו מועלם להיות סמוכים ובטוחים כי יפוי הכח לא בוטל? מדוע מועלם לא דרשו כתנאי לביצוע תשלום כלשהו ע"ח העיסקה המצאת יפוי כח חדש ותקף, אשר יניח את הדעת? שנית, עיון במסמכי העיסקה מלמד כי היא בוצעה בחיפזון רב. ההסכם נחתם ביום 5.12.2007. ע"פ סעיף 6 להסכם, התמורה הקבועה היא 400,000 דולר ארה"ב, כשסך של 320,000 דולר אמור להשתלם כבר ביום 6.12.2007, דהיינו למחרת חתימת ההסכם, והיתרה תוך חודש נוסף. שלישית, עיון במסמכי העיסקה מגלה כי מועלם התחייבו לשלם את הסך של 320,000 דולר ארה"ב, ללא עיגון כלשהו לזכויותיהם. ובמה דברים אמורים? עיון במסמכי העיסקה מגלה כי כתב ההסכמה של עיריית ראשל"צ לרישום הערת אזהרה לטובת מועלם ניתן רק ביום 19.12.2007 (נספח ו' לבקשת ויטלי). מכאן: מועלם היו חשופים חשיפה משמעותית ביותר תקופה של כ - 13 ימים, וכספם היה למעשה היה מונח על קרן הצבי, מבלי שהובטח ברכיב רישומי או רכיב נאמנות. ודוק: סעיף 7.2 להסכם המכר אומנם קובע כי התמורה תשולם בין היתר כנגד "הסכמת העירייה להעברת הזכויות". ואולם, גם אם הכוונה לכתב ההסכמה הנ"ל (והדבר אינו ברור כלל ועיקר) הרי שאי המצאתו גוררת אחריה הפקדה בנאמנות של סך של 10,000 דולר בלבד, סכום בטל בשישים יחסית לסיכון אליו חשופים מועלם. רביעית, מועלם הודו כי למעשה לא היו מיוצגים בעיסקה על ידי עו"ד מטעמם, וכי עו"ד גיא זאב ייצג את ויטלי בלבד (עמ' 20-21 לפרוטוקול). תמוהה העובדה שמועלם, אשר אין להם השכלה משפטית כלשהי ערכו עיסקה כה משמעותית בסדר גודל כה נכבד, עם בעיות משפטיות בולטות לעין, ונטלו על עצמם סיכונים די משמעותיים, ללא יצוג משפטי כלשהו. חמישית, מועלם כלל לא הבהירו כיצד שילמו את התמורה, למי, ולא המציאו כל מסמכים המלמדים על אופן ביצוע התשלום כגון: טפסי העברה בנקאית, שיק מבנק למשכנתאות וכיו"ב מסמכים שברגיל מלמדים על ביצוע התשלום. למעשה, אין בפני בית המשפט כל מידע קשה ממנו ניתן ללמוד שבפועל הועברו סכומים כלשהם ממועלם לפאבל! כל האמור לעיל, בתוספת העובדה כי מועלם שילמו סכום משמעותי ביותר על חשבון התמורה מיד לאחר החתימה, מבלי לדרוש יפוי כח חדש וספציפי לעסקה, והכל תוך הסתמכות על יפוי כח בן כ - 3 שנים, ומבלי שזכויותיהם הובטחו בצורה כלשהי לתקופת זמן לא קצרה, מעוררת שאלות נכבדות. הוסף לכך את העובדה כי עו"ד דולגנין טרם העידה, ואף לא עו"ד גיא זאב אשר ערך את ההסכם, ואת העובדה שחוות הדעת מטעם ויטלי מלמדת כי שווי הנכס במצבו ביום חתימת ההסכם הינו 700,000 דולר, וכי איש לא הבהיר האם התמורה שולמה בפועל ולמי, והרי לך התוצאה המסתברת כי לא ניתן לאמר שאין כל סיכוי לתובענה. למען הסר כל ספק, איני מביע כל עמדה משפטית או ערכית באשר לגירסתם של מועלם. ייתכן בהחלט שכל שעשו - ביושר לב עשו. כל שנאמר לעיל הינו הצבעה על תמיהות וספקות שגירסתם מעוררת, המלמדות על קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בלבד לכך שייתכן שהיתה למועלם מידת מודעות באשר לתוקפו של יפוי הכח מכוחו חתם פאבל על ההסכם. ייתכן בהחלט שבסופו של יום, מועלם יצליחו לשכנע את בית המשפט בתום ליבם. איני מביע כל עמדה ביחס לכך, ודעתו של בית המשפט אינה נעולה. באותה נשימה ממש, אינני מתעלם מטענותיהם של מועלם כי למעשה מדובר בתביעה שהינה עשיית יד אחד בין ויטלי לבין פאבל שמטרתה נישולם מנכס שקנו בדין, לאחר שנסתבר להם, נוכח השיפוצים שנערכו בנכס ומצבו הנוכחי, כי ייתכן ועשו עיסקת לא מוצלחת. אכן, חוות הדעת השמאית מטעם מועלם מלמדת כי ההסכם משקף שווי סביר בין קונה מרצון לבין מוכר מרצון, למצבו של הנכס בעת עריכת ההסכם. כמו כן בחקירה הנגדית למדתי לדעת כי בנסיעתו האחרונה לאוקראינה טס ויטלי עם פאבל באותה טיסה (עמ' 12 לפרוטוקול), אם כי נטען לעימות פיסי ביניהם בנמל התעופה באוקראינה. יחד עם זאת, אין ספק כי נסיעה משותפת כזו - שלא הובהר אם היתה אקראית או מתוכננת - מעוררת תמיהות. בעניין חוות הדעת יש להדגיש, כי ב"כ מועלם קבל בסיכומיו על כך שלא ניתנה זכות לחקור את עורכי חוות הדעת על חוות דעתם. סבורני, כי בשלב הסעד הזמני אין מקום לעשות כן, שכן ענייננו בראיות לכאורה בלבד, ואין בחקירת המומחים בשלב זה כדי לתרום. כפי שהדגשתי לעיל, גם בהנחה שחוות הדעת מטעם מועלם משקפת את שווי העיסקה באופן נכון יותר מחוות הדעת מטעם המבקשים - ואיני מביע כל עמדה בקשר לכך - הרי שעדיין אין מקום לבטל את צו המניעה הזמני, הכל מן הטעמים המפורטים לעיל, ויפורט עוד להלן. מכל מקום, בעניין זה ניתנה החלטה ביום 22.6.08 באשר להמשך ההליכים בתיק, ובין היתר ניתנה לצדדים הזדמנות להביע עמדתם באשר למינוי מומחה מטעם בית המשפט. דא עקא, לא אחת נקבע כי סיכויי התובענה ומאזן הנוחות הינם כלים שלובים. ככל שעוצמתן של הראיות בפן אחד היא גדולה יותר, כך תידרשנה בפן השני ראיות בעוצמה נמוכה יותר (שמואל פרס נ' מ. בראון חברה לבניין בע"מ, שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ). סבורני כי נוכח המסכת הראייתית הלכאורית המפורטת לעיל, במאזן הנוחות - הכף נוטה לטובת ויטלי ולחובת מועלם. הסרת צו המניעה עשויה חלילה להביא למצב שאם ויטלי יזכה בתובענה, הרי שלא יהיה באפשרותו להשיב את הזכויות בנכס לבעלותו, שכן אין כל צו החוסם עריכת דיספוזיציה בנכס. מאידך, הותרת הצו על כנו - צו שהינו ברישום בלבד - אין לה כל משמעות מעשית כלפי מועלם. מועלם לא טען בתצהירו דבר וחצי דבר על נזק כלשהו שהצו גורם לו, פרט לאי נוחות אישית, אשר בכל הכבוד - אינה יכולה בנסיבות אלה להוות שיקול רב עוצמה. סוף דבר, צו המניעה הזמני אשר ניתן כנגד מועלם יוותר על כנו. באשר לצו נגד איגור - הרי שנוכח ההחלטה בבש"א 1884/08 שבה דחיתי את הבקשה לצירופו של איגור כנתבע, הרי שאין כל מקום להותיר על כנו את הצו שניתן בבש"א 1725/08, וצו זה מבוטל בזאת. ויטלי ישא בהוצאות המשפט של איגור בגין בקשה זו, וכן בשכ"ט עו"ד, בסך כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. פאבל ישא בהוצאות המשפט של ויטלי בגין בקשה זו, וכן בשכ"ט עו"ד, בסך כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. צוויםצו מניעה