הנאשמת הורשעה על פי הודייתה בבניה ללא היתר, בחמישה אישומים במסגרת ארבעה כתבי אישום נפרדים. כתבי אישום אלו מתייחסים כולם לתוספות שונות, ושיפוצים שונים שנערכו לאותו מבנה של מרכז מסחרי, שם ממוקמים משרדיה של הנאשמת. העבירות אשר בוצעו על ידי המאשימה כללו בעיקר סגירה של רחבה פתוחה במבנה עץ והפיכתה לרחבה סגורה, סגירת ארקדות והפיכתן למסדרון סגור בין המשרדים, בנית גלריות או הרחבת גלריות קיימות ליצירת עוד שטח, בניית אנטנה אחת ומבנה קליטה ושידור (מעבר לאנטנה אחת שהותרה), ועוד. כן הורשעה הנאשמת בבנייה נלוות ותומכת לעבודות אלו, הכוללת הגדלת קירות בטון, פתיחת חלונות וכיוצא בזה, הכול כמפורט בכתבי האישום וכפי שבא לידי ביטוי בחוות דעת השמאים משני הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לכמה היבטים של גזר הדין, ובעיקר לאופן הערכת הקנס המרבי שניתן להטיל על הנאשמת בגין המעשים המיוחסים לה בכתבי האישום ומהו גובה הקנס הראוי. מחלוקת זו מתחלקת למספר מישורים. המאשימה סבורה כי מקרה זה, שהוא מקרה חמור באופן מיוחד בעיניה, מצדיק הטלת קנס מקסימאלי על פי סעיף 61 לחוק העונשין, לגבי כל אחד ואחד מהאישומים. עוד סבורה המאשימה, שיש להטיל במקרה זה את כפל אגרות הבניה, התחייבות להימנע מעבירה וצו הריסה. המדינה סבורה שיש להטיל, בנוסף לכל זאת, גם קנס בגובה מלוא "כפל השווי" של הבניה, במסגרת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק" או "חוק התכנון והבנייה"). עיקר ההתדיינות בין הצדדים בתיק זה הייתה בקשר לבקשה של המדינה ביחס לרכיב "כפל שווי" אשר בקנס. זאת, הן לעניין ההצדקה במקרה זה להטיל את העונש החמור הזה, והן לעניין אופן חישוב "כפל שווי" במקרה דנן. הקנס המקסימאלי המחלוקת הראשונה בין הצדדים היא אם ראוי במקרה זה להטיל על הנאשמת את הקנס המרבי במסגרת סעיף 61 לחוק העונשין. הצדדים אינם חלוקים על כך שהקנס המרבי עומד היום על 67,300 ₪ לכל עבירה. התביעה הדגישה את הנסיבות המחמירות בתיק זה, את העובדה שמדובר בעבירות רבות ומגוונות, שיפוצים שונים מסוגים שונים של המבנה, תוספות למבנה ובעיקר את העובדה שמדובר במבנה מסחרי המשמש כמשרדיה של הנאשמת ואשר נועד להפיק רווחים. שילוב של כל הנסיבות האלה, לדעת המדינה, מצדיק הטלה של הקנס המקסימאלי בגין כל אחד ואחד מן האישומים. הסנגור לעומתה הצביע על כך, שלמעשה, ארבעת כתבי האישום עוסקים כולם במסכת עובדתית אחת, בבניין אחד ובבית עסק אחד. לשיטתו של הסנגור ניתן היה להגיש את כל כתבי האישום בכתב אישום אחד. הסנגור הזכיר כי העבירות המיוחסות לנאשמת, אף בכתבי האישום המאוחרים, בוצעו, לכל המאוחר, בשנת 2006. הסנגור טוען כי ההפרדה לארבעה כתבי אישום היא הפרדה מלאכותית ובלתי הוגנת, אשר יוצרת תמונה החמורה מהתמונה האמיתית. לפיכך, מציע הסנגור, לראות את העונש המקסימאלי בגין עבירה אחת כעונש המקסימאלי לצורך כל העבירות בהן הורשעה הנאשמת. לא אוכל לקבל את טענת הסנגור בהקשר זה. ראשית, חלק מכתבי האישום מתייחסים למעשים שנעשו, לאחר שכתבי אישום אחרים כבר הוגשו. כך לדוגמא, כתב האישום בתיק עמ"ק 618/07 מתייחס לעבירות שבוצעו, לאחר שכתב האישום בתיק עמ"ק 1094/05 כבר הוגש. יש לשים לב לכך שעמדת המדינה אינה שהעונש המקסימאלי צריך להיגזר ממספר התיקים, אלא ממספר האישומים. בתיק עמ"ק 321/06 לבד הורשעה הנאשמת בשני אישומים (מתוך השלושה שהיו במקור). יובהר כי העונש המקסימאלי אינו נגזר מאופן החלוקה של כתב האישום לאישומים וסעיפים. העונש המקסימאלי נגזר ממספר מעשי העבירה שביצע הנאשם. פורמאלית, כל לבנה המונחת בקיר מהווה עבירה נפרדת, בוודאי כל יום בו מגיעים הפועלים לעבודה וממשיכים בה, היא מעשה נפרד. למרות זאת, צודק הסנגור כי מקובל בפסיקה, לפחות מבחינת הענישה, לראות בכל מעשה בניה שלם עבירה אחת "רבת פריטים". כך, בניה של בית, לא תופרד בדרך כלל ל- 4 קירות גג ורצפה, אלא תיראה כעבירה אחת. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי מי שפותח חלון בצד אחד של בית בנוי, ובונה שבוע אחר כך קיר בצד אחר של אותו בית, מבצע רק עבירה אחת. מדובר בשני מעשים נפרדים, אשר יכולים וצריכים להביא לענישה מתאימה בגין שתי העבירות, בהתאם למידת חומרתן. האישומים השונים בתיק זה, דומים יותר למקרה השני (ראו את חוות שני השמאים שהצליחו להפריד בין הדברים בקלות רבה בהקשר זה). בהקשר זה יש לזכור כי כאשר היו שני כתבי אישום בעניינים קרובים, הוסכם בין הצדדים לאחדם לכתב אישום אחד, וכך נמחק תיק עמ"ק 1095/05, בו הואשמה הנאשמת לכתחילה (ראו פרוטוקול מיום 28.1.07). לפיכך, מקובלת עלי עמדת המאשימה לפיה ניתן להתייחס לכל אישום ואישום במקרה זה. שכן, כל אחד מבטא תקופת בניה אחרת או עניין מהותי נפרד. אף שני האישומים אשר בתיק עמ"ק 321/06 הם שני אירועים נפרדים, המחייבים ענישה נפרדת. זאת, משום שהם הופרדו על ידי צו הפסקה שיפוטי, אשר ניתן בינתיים, כאמור בכתב האישום המתוקן. מה גם שהמעשים באישום השני בוצעו תוך הפרה של צו ההפסקה השיפוטי, ובוודאי בכך מהווים מעשים אלה עניין נפרד ועבירה נפרדת. לו הייתה המדינה דורשת זאת, צריך היה לבחון כל אישום ואישום ולראות אם פרטי העובדות מקימים מסכתות נפרדות. בחלק מהמקרים בודאי שכן (לכאורה, בשבע העובדות באישום הראשון של עמ"ק 321/07, יש שלשה עניינים שונים (בנייה פנימית של עמודי בטון עם פתיחת חלון (משרד מנכ"ל), סגירת ארקדה והפיכתה למסדרון וכן הגדלת קירות בטון חיצוניים)), אולם, המדינה לא ביקשה זאת. לפיכך, העונש המרבי ייגזר ממספר האישומים. אשר על כן, יש לחשב את הקנס המרבי ככפולה של 5 האישומים בארבעת התיקים, היינו 336,500 ₪. שאלה נפרדת היא, אם ראוי להטיל על הנאשמת את העונש המרבי. בהקשר זה יש לקחת בחשבון, כפי שטענה המאשימה, את ריבוי העבירות ואת היקפן. חומרה מיוחדת יש בכך שמדובר בעבירות שבוצעו למען רווח כספי, על ידי עסק. חלק מהעבירות בוצעו לאחר שכבר הוגש כתב אישום לגבי חלק אחר, וחלק מהעבירות בוצעו למרות צו הפסקה שיפוטי תלוי ועומד. עוד יש לקחת בחשבון כי מדובר בתאגיד, שלא ניתן להטיל עליו מאסר בפועל או על תנאי. זאת, למרות היקף העבירות ולמרות שהעבירה כוללת הפרת צו שיפוטי, אשר לו הייתה מתבצעת על ידי יחיד, הייתה מצדיקה מאסר על תנאי, לפחות. אף משיקול זה יש מקום להחמיר בקנס המוטל על הנאשמת. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את השיקולים לקולא שמנה הסנגור, בהם את ההוצאות הרבות שהיו לנאשמת בניהול המשפט, את המצב הכלכלי הקשה היום בשוק ואת הודית הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בבית המשפט. הודיה זו ללא ספק חסכה זמן שיפוטי משמעותי ביחס לכל התיקים. עוד יש לקחת בחשבון שיקול נוסף, שלא הזכיר הסנגור, והוא שהמאשימה לא הצביעה על כל עבר פלילי לחובת הנאשמת. נוכח קיומם של שיקולים של ממש לעניין קולת העונש, לא אוכל לקבל את הטענה כי מתחייבת הטלה של הענישה המקסימאלית במקרה זה, למרות חומרת המעשים. לא אוכל לקבל את טענת הסנגור, כי אין מדובר בבניה שנועדה להפיק רווחים. אכן, אין מדובר בבניית מלאי למכירה, כפי שעושים לעיתים קבלנים עבריינים. זוהי בנייה בלתי חוקית למען בצע כסף בצורתה הטהורה ביותר, והיא חמורה הרבה יותר מהמקרה דנן. יחד עם זאת, במקרה דנן, מדובר במבנה עסקי, אשר נועד לאפשר את הפעילות של הנאשמת עצמה, מקום עבודה לעובדיה, לשכה נאה למנהל ומקום בו ניתן לקבל לקוחות לצרכים עסקיים. מבחינה זו, מדובר אכן בבניה עסקית, אשר נועדה בסופו של דבר להגדיל את רווחיה של הנאשמת. נסיבה זו, בשילוב עם היקף הבנייה הרחב, מחייב את התוצאה לפיה הקנס שייגזר חייב להיות עונש כבד ומשמעותי ביותר, אף אם לא יגיע לעונש המקסימום ואף לא לחציו. כפל אגרת בניה 15. התובעת מבקשת להטיל על הנאשמת כפל אגרת הבנייה, בהתאם לסעיף 218 לחוק התכנון והבנייה. הסנגור אינו חולק על כך שסעיף זה חל, ברמת העיקרון, על העבירות דנן. לא שולמה אגרת בנייה על ידי הנאשמת, ולפיכך אין מחלוקת שניתן להטיל אגרה כאמור. 16. יחד עם זאת מפנה הסנגור לכך שלמאשימה לא הותר להציג את תעודת עובד הציבור שביקשה להגיש לגבי אופן חישוב אגרת הבנייה (עמ' 52 לדיון מיום 2.7.08). זאת, משום שהחומר לא הועבר לעיון ההגנה לפני הדיון, בניגוד להחלטות בית המשפט. 17. בהעדר ראיות בהקשר זה, המאשימה ביקשה להסתמך ישירות על סימן ד' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) (כוונת התובעת לסימן ד' לתוספת השלישית, כמובן). לדבריה זהו "חישוב פשוט" של 27 ₪ למ"ר, כפול 550 מ"ר בנייה שביצעה המאשימה. 18. אני מסכים עם התובעת כי בית המשפט יכול להסתמך ישירות על התקנות ועל העובדות שהוכחו במשפט כדי לקבוע את היקף אגרת הבנייה הראויה, אף ללא תעודת עובד ציבור. אולם, איני מסכים עם התובעת כי מדובר ב"חישוב פשוט", בודאי לא במקרה זה. התובעת בסיכומיה לא הסבירה כיצד הגיע ל- 550 מ"ר, אם מדובר בבנייה חדשה, או בנייה ישנה ששופצה, ולפי אילו אישומים בדיוק הגיעה לחישוב זה. התובעת גם לא אזכרה סעיפים מסוימים מתוך סימן ד' הנ"ל לתוספת השלישית, המאפשרים להגיע לתוצאות אחרות. 19. מדובר בטיעון כללי וערטילאי, לא מדויק ולא מפורט. לא ניתנה לסנגור הזדמנות הוגנת להתמודד עם הטענה הזו. לפיכך בקשת המדינה תחת סעיף זה - נדחית. כפל שווי - האם ראוי להטילו במקרה זה 20. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אשר בה הושקעו מרבית מאמציהם, הייתה לגבי הטלת כפל השווי. המחלוקת בין הצדדים כפולה. השאלה האחת, אם ראוי להטיל במקרה זה "כפל שווי" על הנאשמת בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, והשאלה השנייה, כיצד יש לחשב את "כפל השווי". 21. יש לציין כי בהקשר זה טען הסנגור טענות סף. הסנגור טען כי לא ניתן לבקש "כפל שווי" לאחר שכוונה זו לא אוזכרה בכתב האישום, כי מן הראוי להגיש בקשה זו כבקשה אזרחית נפרדת ולא במסגרת ההליך הפלילי בדרך כלל, וכי לא ראוי במקרה זה שבית משפט השלום ידון בבקשה כאשר גובה "כפל השווי" שמבקשת המאשימה עולה על סמכות בית משפט השלום בעניינים אזרחיים. טענות אלה נדחו בהחלטה מפורטת בעניין זה ביום 9.3.08, ואין צורך להידרש לשאלות אלה שנית במסגרת זו. 22. שאלה אחרת ונפרדת היא אם ראוי במקרה זה להטיל כפל שווי, אפריורי, עוד בטרם ניכנס לשאלת אופן החישוב של השווי, והחישוב בפועל, במקרה זה. זאת, מעבר לשאלת הסף אם פרוצדוראלית ניתן לבקש זאת. 23. התובעת הפנתה לפסיקה אשר קראה פעם אחר פעם להטיל עונשים כבדים בגין עבירות תכנון ובנייה. התובעת הפנתה גם לפסיקה המלמדת כי ראוי להשתמש בסעיף 219 לחוק במקרים החמורים של עבירות תכנון ובנייה, על מנת להוסיף ולהרתיע עברייני בנייה ועל מנת "להוציא את בלעו של העבריין מפיו". 24. הסנגור הסכים כי אכן ישנם מקרים חמורים בהם נעשה שימוש בסעיף 219 הנ"ל. אולם, לשיטת הסנגור, השימוש בסעיף זה מוגבל למקרים חמורים באופן מיוחד. הסנגור הראה כי כל פסקי הדין עליהם הסתמכה התובעת התייחסו למקרים חמורים מהמקרה דנן, כגון, בניית מספר מבני מגורים בשטח חקלאי, בניית שלוש קומות מעבר למותר במבנה מגורים ועוד. הסנגור הזכיר כי בסופו של יום, במקרה זה מדובר בשיפוץ של מבנה מסחרי, לשימוש מסחרי אחר. אף אם המבנה השביח במידה מסוימת, מדובר בעיקרו של דבר בהתאמה של המבנה לצרכים המיוחדים של הנאשמת, על ידי הגדלת גלריה וסגירת ארקדה. מקרה זה רחוק מאוד, לשיטתו, ממידת החומרה המצדיקה הטלת "כפל שווי". 25. הסנגור ציין עוד כי זו הפעם הראשונה שהועדה המקומית לתכנון ובנייה באשקלון, מבקשת להטיל "כפל שווי". טענת הסנגור כי גישת התובעת בהקשר זה היא למעשה חריגה ממדיניות שהייתה נקוטה בידה, ועצם החריגה הזו מחייבת הצדקה מיוחדת. 26. אכן, בית המשפט העליון קרא פעם אחר פעם להחמיר מאוד בענישה בעבירות תכנון ובנייה. כבר לפני למעלה מ- 25 שנה נאמר כי מדיניות הענישה "מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית משפט בנושא הבנייה הבלתי חוקית, בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו מאסר לריצוי בפועל" (ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1)533, 536). אולם, רשויות האכיפה ובתי המשפט שלדיון ראו במשך השנים בהוראה זו של בית המשפט העליון, לפיה מפרי הוראות בתי המשפט בענייני תכנון ובנייה, יישפטו למאסר בפועל "בדרך כלל", היינו אף בעבירה ראשונה, בבחינת "הלכה ואין מורין כן". אפשר שמדיניות מקלה זו היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהבנייה הבלתי חוקית הפכה למכת מדינה קשה וחמורה כל כך כפי שאנו עדים היום. 27. הסנגור היפנה לפסיקה רבה ובעיקר לפסיקתו של כבוד השופט ר' שפירא, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בע"פ 2701/07 ומלתו"ב שפלת הגליל נ' ראפע ג'מיל שמא (מיום 24.2.08) וע"פ 1117/06 ומלתו"ב גבעת אלונים נ' עואלי רביע (מיום 14.1.07), אשר דנו ישירות בשאלה אמתי ראוי שבתי המשפט ישתמשו בסעיף 219 הנ"ל להטיל "כפל שווי" על נאשם. התביעה היפנתה אף היא לפסיקה זו. הסנגור הצביע על כך שהמקרה הראשון עסק בהכשרת שטח חקלאי בשטח של 1000 מ"ר לעסק של חומרי בניין, ולא הוטל כפל שווי. במקרה השני גם כן לא ראה בית המשפט לנכון להטיל כפל שווי, אף שמדובר היה בבניית מבנה מגורים שלם ללא היתר, על קרקע חקלאית. התביעה לעומתו הצביעה על השיקולים שמנה כבוד השופט שפירא להטלת "כפל שווי". 28. פסקי הדין של כבוד השופט שפירא, למעשה קובעים כללים ראשוניים להטלת כפל שווי. השופט שפירא ציין כי לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יעשה שימוש בכלי ענישה זה. עם זאת, מציין השופט שפירא כי כלי זה נועד למקרים בהם "הפרת החוק חמורה בנסיבותיה" ואין מדובר בכלי ענישה רגיל ויומיומי. השופט שפירא מציין מספר דוגמאות של נסיבות מחמירות. כך, כאשר מדובר בבנייה רחבת היקף, או כאשר הבנייה משמשת שימוש מסחרי, על מנת למנוע כדאיות כלכלית של ביצוע העבירה. כך, כאשר מדובר במקרים בהם ידוע מראש שאין סיכוי לקבל היתר או כי הדבר נעשה בניגוד לצווים שיפוטיים. כן סבור השופט שפירא כי ראוי להטיל קנס כזה כאשר הנאשם מאריך את הדיון ומסבכו ללא צורך. 29. בשני המקרים הנ"ל לא הטיל השופט שפירא כפל קנס. במקרה הראשון, אף שדובר בשימוש מסחרי, לא הוטל כפל שווי משום שבפועל לא דובר בבנייה רחבת היקף, אלא בסך הכול הנחת מכולה קטנה, אשר סולקה. הכשרת הקרקע באותו מקרה, לא הייתה על דרך של בנייה של ממש. במקרה השני אמנם דובר בבניית מבנה שלם, אך זה נעשה למגורי המשפחה, הנאשם היה קרוב לקבלת היתר בנייה, הוצגו נתונים חריגים אודות מצבו המשפחתי של הנאשם וכן בשל שיקולי שוויון, משום שנאשמים אחרים שבנו באותו מקום לא שילמו קנס כאמור. 30. לעניות דעתי, על פי אמות המידה שנקבעו בפסקי הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובהתחשב ביתר הפסיקה שהציגו הצדדים (מבית המשפט העליון ומבית המשפט מהחוזי בירושלים) מעשי הנאשמת במקרה זה בהחלט מצדיקים הטלת "כפל שווי". 31. ישנם מספר שיקולים משמעותיים שיש לקחת בחשבון. ראשית, אמנם הנאשמת ביצעה מספר עבירות שונות, בצדדים שונים של המבנה, אך יש לקחת בחשבון את המשמעות המצטברת של כל מעשיה. המדובר היה במבנה חנויות פשוט, מרכז מסחרי שכונתי. הנאשמת שינתה לחלוטין את פניו של המבנה הזה. 32. אכן, מותר להפוך חנויות רגילות למקום עסק כמו של הנאשמת. אולם, הנאשמת עשתה שינויים דרמטיים. ארקדה שנועדה להנאת הקונים, בטיילו בין החנויות, נסגר והפך למסדרון פנימי של הנאשמת. רחבה פתוחה לציבור, נסגרה והפכה להיות רחבה פנימית של בניין המשרדים. שטחים אלה, הם אמנם פרטיים, אך היתר הבנייה שחל על המקום ייעד אותם לשימוש הציבור. הנאשמת, נטלה לעצמה את השטחים האלה, מבלי לקבל היתר מהוועדה לתכנון ובנייה המייצגת את אינטרס הציבור, ולמעשה "גזלה" את השטח לשימוש המסחרי שלה. 33. עוד יש לקחת בחשבון כי הנאשמת המשיכה לבצע עבירות אף לאחר שהוצא נגדה צו הפסקה שיפוטי (האישום השני בכתב האישום המתוקן בעמ"ק 321/06). כאמור, על פי הפסיקה, ראוי היה להטיל על יחיד מאסר, ולו על תנאי, בגין מעשה כזה. הנאשמת היא חברה, ולא ניתן להענישה אלא על ידי הטלת קנסות. 34. עוד יש לקחת בחשבון כי הנאשמת המשיכה בביצוע העבירות אף לאחר שהוגשו נגדה כתבי אישום. כך, הקמת הסככה מעץ מעל המשטח הציבורי הפתוח, נעשה לקראת סוף שנת 2006, לאחר שהוגשו כתבי האישום בתיקים 1094/05 ו- 1095/05 (אשר בוטל בינתיים ואוחד עם חברו). 35. עוד יש לקחת בחשבון כי היקף הבנייה הוא גדול ומשמעותי. אפילו לשיטת המומחה מטעם הנאשמת (נ/1) השקיעה הנאשמת בעבודות הבנייה סך של 230,000 ₪. אין זה סכום זניח, ואין זה שיפוץ של מה בכך. היקף בנייה שכזה, של תאגיד,, כשלעצמו, יכול להצדיק הטלה של כפל שווי, אם אין נסיבות מיוחדות כפי שהיה באותו מקרה שפורט לעיל, בבית המשפט המחוזי בחיפה. 36. שיקול נוסף ומשמעותי מאוד הוא שמדובר במבנה מסחרי. הנאשמת אינה עמותה למטרות צדקה ואין היא יחיד המקיים את פרנסתו בזיעת אפו. הנאשמת קיימת למען עשיית רווחים לבעלי המניות. דבר זה הוא טוב יפה ורצוי, כל עוד הדרכים לעשיית רווחים כאלה אינם פוגעים בציבור ובחוק. הנאשמת השקיעה סכומים גדולים ביצירת מבנה משרדים יפה, והתקנת אנטנה ושאר כלי עבודה הנדרשים לה לשם קיום פעולתה. השקעות אלה נועדו להשיג רווח. הענישה בעבירות תכנון ובנייה חייבת להרתיע, ואם בסופו של יום הנאשמת תרוויח ממעשי העבירה, יימצא שבית המשפט עודד את הנאשמת, ואחרות שכמותה, לעבור על החוק, תוך פגיעה באינטרסים החיוניים שדיני התכנון והבנייה מייצגים. 37. אם הנאשמת עצמה מודה שהיא השקיעה סכום של 230,000 ₪, בביצוע עבירות אלה, חזקה שציפתה לרווח גדול ומשמעותי. מבחינה זו, הטלת קנס על פי סעיף 61 לחוק העונשין, לא יכול להשיג את מטרת הענישה, שכן העונש המקסימאלי הקבוע בחוק נמוך מכדי להטיל על הנאשמת ענישה שתהיה צודקת בנסיבות העניין. זוהי בדיוק המטרה של סעיף 219. לאפשר להתייחס אל הרווח, במימד מסוים, על מנת לפגוע ברווח, ולהטיל ענישה מתאימה. 38. אכן, כפי שציין כבוד השופט ר' שפירא בפסקי הדין הנ"ל, סעיף 61 לחוק מתאים על מנת להתמודד עם המקרים הפשוטים והרגילים. מקרה כזה, בו השתת קנס לפי סעיף 61 תיצור תוצאה לא ראויה ולא צודקת, אינה מותירה ברירה אלא להיזקק לסעיף 219 על מנת להגיע לתוצאה המאפשרת להטיל על הנאשמת קנס הולם מבחינה ערכית ומרתיע בבחינה כלכלית. בהקשר זה יש להזכיר שעונש מאסר , ולו על תנאי, לא ניתן להטיל על חברה והדבר מחייב מציאת אמצעי אחר להחמיר בסנקציה על הנאשמת. 39. התוצאה היא שיש להטיל על הנאשמת קנס במסגרת סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה. יודגש כי אין זה מחייב הטלת העונש המקסימאלי לפי סעיף זה. הפסיקה הבהירה כי סעיף 219 קובע אך ורק את המקסימום, וניתן במקרים המתאימים להטיל אך חלק מערך כפל השווי. עתה יש לבחון מהו הקנס המקסימאלי, אשר הוכח כי ניתן להשיתו על פי סעיף 219, ולגזור ממנו את הקנס שראוי להטיל במקרה זה, לפי נסיבותיו. כפל שווי - דרך החישוב הנכונה למקרה זה 40. מחלוקת משפטית מהותית יש בין שני הצדדים לגבי הדרך הנכונה לחשב את כפל השווי. 41. המדינה הגישה לבית המשפט, בשלב הראשון, חוות דעת שמאי אשר למעשה מעריכה את ערכו של הנכס המוגמר, לאחר השיפוץ, ביחס לכל אישום ואישום. לאחר החלטת בית המשפט, הוגשה חוות דעת משלימה המעריכה את חלקי הנכס בניכוי "ערך הקרקע". זאת, לגבי כל אחד ואחד מן האישומים, היינו לגבי כל אחד ואחד מהאגפים של המבנה אשר עברו שינוי. המדינה סבורה כי חוות דעת זאת עונה על הקריטריונים שקבע בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 8095/04 אבו רמילה עזמי נ' מדינת ישראל (מיום 22.6.04) (להלן: "הלכת אבו רמילה"). 42. עמדת הסנגור היא כי הדרך הנכונה להעריך את כפל השווי הוא על ידי מדידת התשומות, ההשקעה של העבריין בעבירה. חוות דעת השמאי מטעם הנאשמת העריכה את ההשקעה הכספית שהשקיעה החברה בביצוע העבודות האסורות, לפי כל אישום ואישום. 43. בכל מקרה, סבור הסנגור, כי אף אם האומדן הוא לפי הערך, הרי שנכון היה לנכות לא רק את שווי הקרקע אלא גם את ערך המבנים כפי שהיו לפני תחילת הבנייה. הסנגור הסתמך בטיעוניו אף הוא, בעיקר, על פסק הדין בעניין "אבו רמילה". 44. מכיוון ששני הצדדים הנחו עצמם בטיעוניהם על יסוד פסק הדין המנחה בפרשת אבו רמילה, אנחה עצמי אף אני, על פי אותן עקרונות אשר הונחו באותו פסק דין. מה גם שמדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי, אשר מן הראוי, ככל שניתן, שערכאה נמוכה יותר תנחה עצמה לפיו. 45. יצוין כי המדינה רמזה בטיעוניה כי היא חולקת על נקודה אחת באותו פסק דין - והוא אודות הצורך לנכות מחישוב שווי המבנה את ערך הקרקע. לאחר עיון בפסק הדין, מעבר לכך שמדובר בפסק דין מנחה אשר שני הצדדים היפנו אליו, אציין כי ההיגיון העומד בבסיס פסק הדין אבו רמילה מקובל גם עלי, בעיקרו. רוב עקרונותיו צריכים היו להיות מיושמים במקרה דנן. עם זאת, אני סבור שיישום אותם עקרונות במקרה זה אינו עולה בקנה אחד עם אף אחת משתי חוות הדעת שהוגשו. 46. הכלל הראשון העולה מפסק הדין הוא שכדי להשיג את מטרת סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה (או סעיף 63 לחוק העונשין), היינו הוצאת בלעו של העבריין מפיו, יש להוכיח בראיות ישירות את ערך הרווח של העבריין ואין להסתמך על האומדנה. 47. יש לציין כי המחוקק ביטא עמדה מרחיבה ומחמירה כאשר קבע כי השווי ייקבע לפי יום ביצוע העבירה או יום החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם (סעיף 219(ד)) לחוק. לכאורה דבר זה מלמד כי ביקש המחוקק שבית המשפט יטה להחמרה בעת הערכת שווי הנכס שנבנה באיסור, ולהעדיף שמאות מחמירה על פני שמאות מקלה. 48. למרות זאת, עקרונותינו החוקתיים אינם מאפשרים לפרש את כוונתו המחוקק בצורה רחבה כל כך. הכלל הוא שנטל הראייה הוא על המדינה, ובכל מקום בו המחוקק לא הרחיב בפירוש, יש לפרש את החוק, בדרך המקלה עם הנאשם, ובלבד שהדבר מתיישב עם תכלית החוק (סעיף 34כא לחוק העונשין). העובדות תמיד תתפרשנה לטובת הנאשם, עד גבול הספק הסביר, אלא אם יש חזקה משפטית או עובדתית המאפשרת לקבוע עובדות לחובת הנאשם ללא ראיות ישירות או נסיבתיות חד משמעיות. 49. לענייננו, ככל שמדובר במשפט פלילי, ובמשפט פלילי עסקינן, לא ניתן ללכת על פי האומדנות הכלליות, אלא נדרשות ראיות ישירות. זוהי קביעתו של בית המשפט המחוזי בפרשת אבו רמילה. משום כך התקבל הערעור באותו מקרה, שכן בית משפט שלדיון נקט בשיטת אמדן כללית, של ערך למטר רבוע, על פי סוג המבנה ומקומו. לעומת זאת, במקרה דנן, אכן הוגשו חוות דעות ישירות, אולם יש לבחון אם חוות דעת אלה בדקו את אשר יש לבדוק. 50. כלל נוסף, שהוא צדו השני של אותו כלל עצמו, העולה מפסק דין אבו רמילה הוא שכפל השווי אינו נבחן לפי הערך הסופי של הנכס, לאחר ביצוע העבירה. כפל השווי מכוון כלפי טובת ההנאה. כך, המחוקק עצמו מבחין וקובע כי יש להעריך את שוויו של כל המבנה "או של התוספת למבנה" אשר הוקמו ללא היתר. התוספת אינה נישומה יחד עם המכלול והמבנה, בצורתו הסופית. אין מעריכין את החלקים הכשרים והבלתי כשרים יחדיו. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר מוערך שווי המבנה יש לנטרל את מרכיב הקרקע. 51. אציין בהערת אגב כאן, בכל הענווה, כי איני בטוח שאופן החישוב שקבע בית המשפט המחוזי, אכן משיג לחלוטין את המטרה שהציב. איני בטוח שנכון לנטרל לגמרי את גורם המקום במחיר (להבדיל משווי המגרש). דומני שיותר נכון הוא להעריך את הבניין בעסקה מרצון, תוך הפחתה מחיר המגרש הריק בעסקה מרצון, ולא לראות את המבנה אך כסך של החומרים המורכבים שלו למכירה. הרי מיקומו של הבניין משפיע מאוד על הרווח של הבונה. לא פעם דווקא המיקום הטוב הוא הסיבה לביצוע עבירת בנייה. חלק מהוצאת בלעו של העבריין מפיו, הוא להרתיע מפני בנייה דווקא במקומות היקרים יותר והמפתים יותר לבנייה (כגון במרכז עיר הבירה או מול הים). ראוי לפגוע בעבריין על ידי ראיית הקנס כפונקציה של הרווח האמיתי שלו, לו ימכור הנכס, בהתחשב גם במיקום. 52. יחד עם זאת, המדובר בפסק דין המנחה אותי כערכאה נמוכה יותר, כאמור. לפיכך, ובהתחשב בעמדת הצדדים, לצורך פסק דין זה, אניח את ההנחה הנוחה לנאשמת. היינו, שהשומה תיעשה כאשר הערך הוא כמבנה נייד, התלוש ממקומו, שהרי הקרקע הייתה שם גם לפני העבירה. (שיטה שאומצה, בעקבות אבו רמילה גם בע"פ (חיפה) 391/05 מדינת ישראל נ' עבד אללטיף (מיום 27.4.06)). 53. כלל שלישי, העולה מפסק הדין אבו רמילה הוא שיש שתי דרכים חלופיות לשום את ערך המבנה. "הדרך הראשית" היא לקבוע את שווי טובת ההנאה על ידי שומת שווי הנכס במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון. זאת, תוך נטרול רכיב הקרקע, כאמור. יש גם "דרך חלופית" והיא הערכת ההשקעה בבנייה עצמה. כך, ללא רכיב הקרקע יחושב סך החומרים העבודה התכנון "כמבנה נד, לפי ערכו, במנותק מרכיב הקרקע". בית המשפט המחוזי קובע כי למרות שניתן לבחור בדרך זו, הכלל העיקרי הוא "שווי המבנה". לפיכך, אף אם משתמשים בשיטה החלופית, הרי באותם מקרים נדירים בהם הושקעו יותר עבודה וחומרים מאשר ערך המבנה בסוף הדרך - השווי במכירה ישמש בכל זאת כתקרה אשר מעליה אין לחייב את הנאשם. 54. המקרה שעמד מול עיני בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת אבו רמילה היה של בניית שני בתים שלמים, מבטון מצופה אבן. על יסוד דגם זה קבע בית המשפט כי יש לנטרל את מרכיב הקרקע. אולם, עיון ברציונל מאחרי פסק הדין מחייב להגיע למסקנה, אליה הגיע הסנגור במקרה זה, כי לא די בהערכת ערכו של המבנה, תוך נטרול "ערך הקרקע.". זאת, משום שהעבירות במקרה דנן לא בוצעו על קרקע בתולה, הם בוצעו על גבי החנויות במרכז המסחרי שהיה קיים במקום, היינו על גבי נכסים שנבנו כחוק, אשר היה להם ערך כספי של ממש, לפני ביצוע העבירות. 55. במקרה דנן, אם מסתכלים על הפרשה כולה כמכלול אחד (כפי שביקש הסנגור לעשות בהקשר לחישוב הקנס המקסימאלי לפי סעיף 61 לחוק העונשין), הרווח של הנאשמת מביצוע העבירות הוא הפער בין ערך החנויות כולן כפי שהיו, לבין המכלול החדש שבנתה המאשימה על יסוד אותן חנויות. היינו ערך המבנה כפי שהוא היום, כבנין משרדים, עם מסדרונות, משרד מנכ"ל מפואר בגלריה, אולם גדול, אנטנה נוספת וכו'. 56. כאן יש קושי להעריך את הדברים לאחר שהשיפוצים והתוספות השונות הופרדו לאישומים שונים, המתייחסים באופן פרטני, למסדרון פתוח שנסגר, לקיר שהוגדל, לרחבה שהפכה לאולם וכו'. יש לקחת בחשבון שחלק מהשיפוצים היו "שינויים פנימיים" שאינם טעונים היתר, ולפיכך לא באו לידי ביטוי בכתבי האישום. 57. בהקשר זה שיטת החישוב של מומחה התביעה אינה קולעת למטרת המחוקק, אף לאחר שנטרל את מרכיב הקרקע, כשלעצמו. טול לדוגמא ארקדה פתוחה אשר הפכה למסדרון סגור. אם אנו נוטלים מסדרון זה, כשלעצמו, לפי השיטה העיקרית של פסק הדין אבו רמילה, צריך להעריך את ערך המסדרון "כמבנה נד, לפי ערכו, במנותק מרכיב הקרקע" בעת מכירה. אולם, להגיע לערך הנכון של העבירה צריך לנכות לא רק את ערך הקרקע, אלא גם את ערך הארקדה שהייתה שם קודם, אף היא ולו "כמבנה נד, לפי ערכו". 58. הקושי כאן הוא כפול, הקושי הראשון הוא, שחוות דעת המומחה מטעם התביעה אינה מספקת את הנתון הזה. הקושי השני הוא שלא ניתן ליישם שיטה זו על רכיבים רבים מכתבי האישום. כך, חלון שנפתח בקיר, והוכנס בו זכוכית ואלומיניום, אינו מבנה, ואינו תוספת למבנה. אולם, הוא חלק מהמזימה העבריינית לשנות את פניו של נכס מסוים. לא פעם, בנטרול גורם המקום (בו יש אויר, אור או נוף), ההבדל בין המבנה עם החלון למבנה ללא החלון, מאבד ממשמעותו. 59. נוכח כל השיקולים האלה, ובהעדר חוות דעת מטעם התביעה לגבי הפער בין המבנה בצורתו החדשה לצורתו הישנה, יש לקבל את עמדת הסנגור, לפיה, במקרה דנן, ביחס לרוב האישומים, יש להעריך השווי, בהקשר של סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, בשיטה החלופית המוצעת בפסק דין אבו רמילה, על פי הערכת ההשקעה בחומרים ועבודה, כפי שעשה השמאי מטעם ההגנה. ההכרעה בין שתי חוות הדעת לעניין "כפל השווי" 60. נוכח המסקנה האחרונה אני פטור מלבחון טענה אחרת של ההגנה, והיא כי אין מספיק נכסים מקבילים, ועסקאות מקבילות, לפיהן ניתן לערוך שומה בגין "המרכזון המסחרי" בו עסקינן. כך, פטור אני מלהכניס את ראשי לשאלה שהיא במומחיות, אם אכן ההשוואות שערך שמאי התביעה היו, בהיקפן ובאופיים, מספיקים לצורך קביעת בסיס להשוואה, כפי שטען, או ללא בסיס מספיק, כטענת ההגנה. 61. לעניין חוות דעתו של השמאי מטעם ההגנה, אני מסכים בהחלט לכמה מההסתייגויות של התובעת, לחוות הדעת. אכן, השמאי צריך היה לקבל מידע אובייקטיבי לגבי מצב הנכס לפני תוספות הבנייה, ולא להסתפק בדברים שנמסרו לו על ידי נציגי הנאשמת. השמאי צריך היה לבדוק את התוכניות שחלו על המקום, ואכן שגה כאשר לא התייחס לחלק מהרכיבים שהיו חלק אינטגראלי מביצוע הבנייה נשוא העבירה, אף אם לא מופיעים באופן מפורש בכתב האישום, שכן הם היו חלק מההשקעה שהושקעה לצורך ביצוע העבירה. 62. למרות האמור, אין בפני בית המשפט נתונים נוספים. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר שצריך היה להכריע את השאלה המשפטית, כיצד לערוך את השומה מראש, או לאחר קבלת חוות דעת המומחים ולפני חקירת המומחים, כבמשפט אזרחי, ואז למנות מומחה מטעם בית המשפט שיפעל על פי הנחיית בית המשפט. אולם, חוות הדעת הוגשו בכל פעם באיחור, לקראת דיוני הוכחות שכבר נקבעו, בניסיון כמעט נואש לסיים את הטיפול בתיקים ישנים אלה. היום, בדיעבד, כאשר תיקים אלה מתנהלים זמן רב כל כך, לא יהיה זה צודק כלפי הנאשמת, שעניינה תלוי ועומד זמן ממושך, ולא יהיה זה ראוי מבחינת האינטרס הציבורי, הממתין למיצוי הדין במקרה זה, לפתוח את שלב הראיות מחדש, בוודאי שלא ביוזמת בית המשפט. 63. למרות האמור, יש חריג אחד בו החלטתי לקבל את חוות דעת מומחה התביעה והוא לגבי תורן המתכת בגובה 30 מטר (פריט ה' בכתב האישום 1094/05). מומחה ההגנה התייחס לעלות הכוללת של עמדת השידור, אך ציין מפורשות כי הוא מתעלם מה"אנטנה", ולא כלל אותו בשומה שערך (עמ' 18 לחוות הדעת). עמדת הסנגור היא שנוכח עדות נציגי הנאשמת לפיה אין האנטנה משמשת לשידור ולקליטה, כפי שמשמשת אנטנה סלולארית, הרי שיש לדחות את חוות דעתו של מומחה התביעה, אשר העריך את ערך האנטנה בהתאם לערך של אנטנות סלולאריות, שהן למעשה תחנות ממסר. על פי עדי הנאשמת, מדובר באנטנה אשר הוקמה כאנטנת גיבוי לאנטנה חוקית הקיימת במקום. זאת, על פי דרישות "רישוי עסקים" מחברות אבטחה, לקיים מתקן גיבוי מסוג זה. תפקיד האנטנה, לפי הצורך, לקלוט מסרי מצוקה מבתים או עסקים. 64. הקושי עם עמדת הסנגור הוא שאין בסיס ראייתי להנחה שלו כי סוג שונה זה של אנטנה יש לו ערך אחר, נמוך יותר. הסנגור הגיש חוות דעת של שמאי מטעמו. והמומחה מטעם ההגנה נמנע במודע מלהתייחס לפריט זה, למרות שמדובר בפריט שנבנה בעבירה, ככל יתר פרטי האישומים בתיקים אלה. המומחה מטעם ההגנה התייחס אך ורק למבנה השידור, ללא התורן. 65. יש לציין עוד כי לגבי התורן לא מתקיימים השיקולים שפירטתי לעיל, לעניין העדפת השיטה החלופית של פסק דין אבו רמילה שיטת חישוב ההשקעה. זאת משום, שבאופן אמיתי, אכן מדובר במבנה עצמאי ונפרד, שיש לו ערך עצמאי, בכל מקום בו יוצב. לפיכך, לעניין רכיב זה, אני מעדיף את חוות דעת של מומחה התביעה, שהעריך את מבנה השידור כולו עם התורן, על פני חוות דעת שמאי ההגנה, אשר פשוט התעלם לחלוטין מהתורן והאנטנות. אמנם, המומחה העיד כי דרך החישוב לא הייתה של מכירת המבנה, אלא היוון רווחים ממבנה כזה, על פי ערך השכירות, (פרוטוקול יום 2.4.08 עמ' 36). אך מסתבר שגם שיטה זו היא לגיטימית, על פי פסק דין אבו רמילה (פיסקה 12). 66. הוכח באמצעות עדי ההגנה כי התורן, מבנה השידור והאנטנות על התורן, אינם משמשים למטרה מקבילה בדיוק לאנטנה דומה של חברה סלולרית. אולם, לא הוכח כי יש פער במחיר השוק בין מתקני שידורים אלה. לפיכך, בהקשר למבנה השידור עם התורן, אני מקבל את עמדת השמאי מטעם המאשימה, ומוסיף את שומתו בהקשר זה לשומת מומחה ההגנה אשר התעלם מעניין זה לגמרי. 67. לגבי המבנה עצמו, מומחה התביעה לא הפריד בין המבנה לתורן, בקובעו כי מדובר מבחינת ערך השוק ביחידה אחת. המומחה לא לקח בחשבון נתון שלקח בחשבון מומחה ההגנה - כי קיר אחד היה כבר בנוי. יש לקחת בחשבון נתון זה. אין בפני נתונים כיצד להפחית קיר אחד מתוך ארבעה. לפיכך, מחמת זהירות יתרה, שהרי במשפט הפלילי עסקינן, אף על פי שברי כי אין קיר אחד מתוך ארבעה מצדיק ניכוי של רבע הערך של המבנה עם התורן, אפחית רבע מערך הנכס כולו על פי חישוב שמאי התביעה, והתורן עם עמדת השידור יחושב לפי שלשה רבעים מערכו על פי חוות דעת שמאי התביעה. 68. התוצאה היא אפוא, שאני מקבל את חוות דעת השמאי מטעם הנאשמת לצורך הערכת שווי הבנייה האסורה לצורך הטלת כפל שווי, היינו - 230,000 ש"ח. זאת, למרות שעל פני הדברים התרשמתי כמו התובעת כי מדובר בחוות דעת ממעטת מאוד, אשר הניחה הנחות עובדתיות לא מוצדקות לטובתה של הנאשמת, כאמור לעיל. זאת, בניכוי רכיב מבנה השידור לפי הערכתו (8694 ₪), אשר מחושב בנפרד, סך הכל 221,306 ₪. 69. לעניין מתקן השידור, אני מקבל את חוות דעת שמאי התביעה - היינו 383,000 ₪, בניכוי רכיב הקרקע, (88,000 ₪ על פי תע/1/א) היינו 295000 ₪, שלשה רבעים מסכום זה עומד על - 221,250 ₪. 70. אעיר כי אני מודע לכך שבהיות חוות הדעת קוטביות כל כך, הרי שרכיב אחד מחוות דעת התביעה שווה למעשה לכל חוות דעת ההגנה. כמו שציינתי, התרשמותי מחוו"ד שמאי ההגנה הייתה, שהיה זה ניסיון למעט ולמזער מאוד את השומה. אולם, בהעדר נתונים מתאימים, אין לי אלא את חוות דעתו. זאת למעט הרכיב האחד שאליו הוא נמנע במודע מלהתייחס, אשר ביחס אליו אין מנוס מקבלת חוות דעת התביעה, אשר קיבלה הסבר טוב בחקירה הנגדית, כאמור לעיל. סיכום שאלת הקנס 71. לסיכום שאלת הקנס המרבי : א. כאמור, הקנס המקסימאלי לפי סעיף 61 לחוק העונשין הוא 67,300 ש"ח והכפל לגבי חמשת האישומים הוא 336500 ₪. ב. ערך הנכסים, לצורך חישוב כפל שווי הוא למעט מתקן השידור, על פי שומת מומחה ההגנה הוא 221,306 ש"ח והכפל הוא 442612 ₪. ג. ערך מתקן השידור על פי מומחה התביעה הוא 221,250 ₪ והכפל הוא 442500 ₪. 72. התוצאה היא שהקנס המקסימאלי בתיק זה עומד על 1,221,612 ₪. 73. לעיל פירטתי שיקולים ביחס להטלת הקנס המקסימאלי. לחומרה לקחתי בחשבון בין השאר את הנתונים בהם היקף העבירות, שבוצעו על ידי תאגיד למען רווח כספי, שכתב אישום ואפילו צו הפסקה שיפוטי לא מנעו המשך ביצוע עבירות תוך הפרת הצו, שיקולים אלה, בהעדר אפשרות להטיל עונש מאסר על תאגיד, מחייבים הטלה של עונש משמעותי מאוד. 74. מאידך גיסא לקחתי בחשבון את ההוצאות הרבות שהיו לנאשמת בניהול המשפט, את המצב הכלכלי, את הודית הנאשמת והחיסכון בזמן שיפוטי רב מאוד וכן העדר הרשעות קודמות לנאשמת. 75. על שיקולים אלה יש להוסיף כי כפל שווי הוא עונש חריג. לא זכורה לי בקשה נוספת להטיל כפל שווי באשקלון בשנים האחרונות. מכל מקום, בודאי שאין זו בקשה שגרתית. לטעמי, יש לברך את התביעה על שינוי המדיניות, ויש לנצל יותר את הכלי החשוב הזה שהעמיד המחוקק לצורך המלחמה במכת המדינה של בנייה בלתי חוקית. יחד עם זאת, כאשר מדובר בשינוי מדיניות, או נקיטה בהליך חריג, לא נכון להשית על הנאשמת במקרה המבחן את מלוא העוצמה של הכלי הנדיר הזה, ולו מטעמי שוויון. כמובן שככל שיעשה יותר שימוש בכפל השווי, והציבור יהיה מודע למדיניות ענישה חמורה זו, ניתן יהיה להכביד את היד, על מי שמגיעה לו ענישה חמורה. 76. עוד אני לוקח בחשבון כי הערכת השווי לצורך הכפל הייתה ברובה על הצד הנמוך. רכיב חריג אחד, בו קיבלתי את עמדת המדינה, הקפיץ למעשה את הערכת השווי פי שתיים. אף שיקול זה מחייב מתינות בהטלת הקנס. לפיכך אני מחליט להטיל קנס, שהוא מעט פחות ממחצית העונש המרבי על פי החישוב הנ"ל, וכן, שהוא עדיין בגדר עונש המקסימום, לפי החישוב של הנאשמת עצמה (אך בהנחה שיש להטיל כפל קנס). 77. נוכח כל השיקולים האלה, החלטתי להטיל על הנאשמת קנס בסך 500,000 ₪. התחייבות להימנע מעבירה 78. בהתחשב בריבוי העבירות, ובהתחשב עוד בכך שחלקן בוצעו כאשר הליכים קודמים לא הרתיעו, ובהעדר אפשרות להטיל מאסר על תאני, יש מקום להתחייבות משמעותית. צו הריסה 79. צו הריסה הוא עונש סטנדרטי, ולמעשה מתחייב, כאשר מדובר בעבירת בניה, כאשר הבניה לא נהרסה או הוכשרה לפני גזר הדין. הסנגור סבור שיש להימנע מלהטיל צו הריסה, שכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה המליצה לוועדה המחוזית לאשר את שינוי התב"ע המתבקש על ידי הנאשמת. הסנגור אף מצביע על כך שהמדינה, בשלב מסוים, הסכימה לבקשת הנאשמת לדחות הטיעון לעונש על מנת שתוכל להכשיר המבנים בטרם טיעון לעונש. 80. הסנגור מטעים עוד כי השימוש שנעשה בקרקע אינה נוגדת את ייעודו, וכי הריסת המבנה יגרום לנזק כלכלי קשה ביותר לחברה ול- 1000 עובדיה. הסנגור טוען עוד כי לא נהוג ליתן צו הריסה כאשר קיים סיכוי ממשי לקבלת היתר בנייה. 81. אפתח ואציין כי הטיעון האחרון בוודאי שגוי. אכן, כאשר יש סיכוי ממשי למתן היתר בנייה, בטווח זמן סביר, אז נהוג ליתן צו הריסה דחוי, על מנת לאפשר את הכשרת המבנה. כאשר הסיכוי אינו גבוה למתן היתר תוך זמן סביר ואין לומר כי ההיתר הוא בהישג יד, אזי נהוג ליתן צו הריסה לביצוע מיידי. 82. במקרה זה, צודקת התובעת שיש ליתן צו הריסה, ולו משום שאין בידי הנאשמת היתר בנייה. התשובה לשאלה העולה מהפסיקה, אם היתר הבנייה הוא "בהישג יד" במקרה זה, היא גבולית. יחד עם זאת, נוכח השיקולים שנמנו לעיל, אדחה את צו ההריסה במספר חודשים, על למנת לאפשר למבקשת להשלים הליכים לקבלת היתר. ס י כ ו ם 83. נוכח כל האמור לעיל, לאחר שקבעתי שיש לחשב את הקנס המקסימאלי כך שיכלול "כפל שווי" אך לא "כפל אגרה", לאחר שלעניין חישוב כפל השווי קיבלתי את חוות דעת הנאשמת למעט לגבי מרכיב אחד בו התקבלה דעת המאשימה, לאחר שמצאתי שיש להטיל קנס כבד אך אין הצדקה להטיל קנס מקסימאלי, ולאחר שמצאתי שיש ליתן צו הריסה דחוי, אני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים: א. הנאשמת תשלם קנס בסך 500,000 ₪. הקנס ישולם תוך 120 יום מהיום, והפגרה בכלל. תשלום הקנס יעשה באמצעות אגף ההכנסות של עיריית אשקלון. ב. אני מטיל על הנאשמת לחתום על התחייבות, על סך 50,000 ₪, למשך שנתיים, שלא תעבור עבירות על חוק התכנון והבנייה. חתימה זו תיעשה תוך שבוע. ג. אני מצווה על הנאשמת להרוס את כל המבנים נשוא כל כתב האישום בהן הורשעה, על ידי החזרת מצב המבנים לקדמותם, לרבות סגירת חלונות שנפתחו, הסרת קירות חדשים שנבנו במקומות בו לא היו קירות, הריסת כל המבנים הנוספים והשטחים הנוספים, הכול כמפורט בכתבי האישום. ד. צו זה ייכנס לתוקף ביום 1.6.10, בשעה 08:00. ניתן יהיה לבקש ארכה, במסגרת סעיף 207 לחוק, וזו תיבחן על פי נימוקיה. אם יינתן היתר למבנים, יפקע צו ההריסה. אם יינתן היתר שתוקפו מוגבל בזמן אז לא יפקע תוקפו של הצו, אך יושעה למשך התקופה שבהיתר. ה. הנאשמת מוזהרת כי אם הצו יהיה בתוקף, ולא יבוצע, היא עלולה להיות מואשמת בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי ולהיענש אף על כך. ו. תירשם הערה בלשכת רישום המקרקעין אודות צו ההריסה שניתן לעיל, בהתאם לפרטים שנמסרו בכתבי האישום. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתן היום טז בתמוז, תשס"ט (8 ביולי 2009) בנוכחות עו"ד רפלד מטעם המאשימה, עו"ד סער רשף ותקווה טננבוים מטעם הנאשמת. א.אינפלד - שופט משפט פליליכתב אישום