פתיחת חשבון נאמנות עורך דין במטרה להתחמק מעיקול לפניי תביעה ותביעה שכנגד, הכרוכות אחת בשנייה ועולות ממערכת נסיבות זהה, שעילתן עוולת לשון הרע. כל אחת מן התביעות הועמדה על סך של 100,000 ₪. התובע (הנתבע שכנגד) הוא עורךֿֿדין. בתביעות ובהליכי הוצאהֿֿלפועל המתנהלים בין הנתבע לבין גרושתו, מייצג התובע את (הגב' אריאלה פרלמוטר), גרושתו של הנתבע, בעצמו מהנדס אלקטרוניקה, מומחה בגדרות בטחון ואיש עסקים. התביעות והליכי ההוצאהֿֿלפועל בהם מייצג התובע את גרושתו של הנתבע מהווים הרקע לתביעהֿֿולתביעה שכנגד. אדון תחילה בתביעה ובד בבד אתייחס אף לרכיבים הרלוונטיים בתביעה שכנגד, בהיותן שלובות זו בזו. בכתב התביעה המתוקן, מיום 30/10/05, טוען התובע כי הנתבע פרסם כנגדו שבעה פרסומים שונים המהווים לשון הרע, ובהם יוחסו לתובע מעשים פלילייםֿ ֿלכאורה של העלמת הכנסות, אי־רישום תקבולים כדין, ניסיון לעקיפת צווי עיקול, תוך מרמה והונאת נושים. בכתב התביעהֿֿ שכנגד נטען, כי בשלושה פרסומים - מכתבים ששלח הנתבע־שכנגד - הוצג התובע־שכנגד כאדם כוחני, המאיים על יריביו לצורך השגת מטרותיו. ה פ ר ס ו ם ה ר א ש ו ן ביום 13/10/04 שיגר הנתבע מכתב לעוה"ד אילן מוריאנו, המייצג את הנתבע בהליכים עם גרושתו, וביקשו להעבירו לתובע. לטענתו, כאמור במכתב זה: "למרות כל בקשותָי, לא קיבלתי קבלות עבור התשלומים ששולמו ישירות לעורך דין רז בחודשים האחרונים. עלָי להבהיר מפורשות כי אני לא אהיה מוכן להעביר כל תשלום נוסף בעתיד ע"ח תשלום הריבית, ללא שאקבל את כל הקבלות עבור הריבית ששולמה במשך החודשים האחרונים. לפי החוק, היה על עורך דין רז, העובד על בסיס מזומן, להוציא קבלות/חשבוניות עם קבלת התמורה ואני לא מוכן לתת את ידי להעלמת הכנסות שנעשתה לכאורה ע"י עורך דין רז." ה פ ר ס ו ם ה ש נ י. ובתחתית המכתב כתב: "העתק: מס הכנסה חקירות" (נספח א' לכתב התביעה) בגין דברים אלה הגיש התובע את תביעתו על הפרסום הראשון ועל הפרסום השני. ה פ ר ס ו ם ה ש ל י ש י ביום 19/10/04 שיגר הנתבע ישירות לתובע מכתב נוסף באותו עניין, בו כתב, בין היתר: " ... 5. אי הנפקת קבלה כאמור וקבלתה בפועל ע"י המשלם, מהווה עבירה חמורה לפי פקודת מס הכנסה. (גם הוצאה מאוחרת של קבלה שלא בסמוך לקבלת התקבול מהווה עבירה) ... 9. ...בנוסף ל-6 שיקים נוספים בסך 2,400 ₪ כ"א בשנת 2003 ועד היום לא הוצאה עבורם כל קבלה וזוהי למעשה הוכחה חותכת, כי דיברתי אמת במכתבי מיום 13.10.04. ... 10. ...פניתי כבר בתלונה לוָעדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מעשים חריגים לכאורה שנעשו ע"י עורך דין רז." (נספח ד' לכתב התביעה) בגין דברים אלה הגיש התובע את תביעתו על הפרסום השלישי. ה פ ר ס ו ם ה ר ב י ע י ביום 16/01/05 שיגר הנתבע ליושב־ראש ועדת האתיקה של ועד מחוז תלֿֿאביב בלשכת עורכי־הדין תלונה כנגד התובע, בה טען כי התובע פתח חשבון נאמנות חדש - "...ללקוחה שחשבונותיה עוקלו בין השאר ע"י לשכת ההוצאה לפועל של עיריָת ת"א ומשך שכר טרחה מתוכם. ... 7. ...התברר למבקש (הנתבע), כי חשבונה הפרטי של אריאלה (גרושתו של הנתבע) בבנק לאומי, סניף כיכר המדינה מעוקל... 8. מאחר ועורך דין רז רצה למשוך את שכר טרחתו מן הסכומים החודשיים ששולמו ע"י המבקש (הנתבע) לאריאלה, פתח עורך דין רז בבנק איגוד בראשון לציון... חשבון נאמנות חדש על שמו ועל שם מרשתו... כדי שיוכל להפקיד את השֵׁקים בחשבון ולמשוך מתוכם שכר טרחה... 10. ...יש הודאה ברורה ע"י עו(")ד קובי רז, כי הוא פתח חשבון בנק חדש וזאת כדי לעקוף את ניסיונות המעקלים השונים, לגבות את חובותיהם מאריאלה...." ובתחתית מכתבו ציין: "העתק: היועץ המשפטי של עיריָת ת"א עורך דין אחז בן ארי." (נספח ה' לכתב התביעה) בגין הדברים האלה הוגשה התביעה בגין הפרסום הרביעי. ה פ ר ס ו ם ה ח מ י ש י ביום 27/01/05 שיגר הנתבע לוועדת האתיקה של ועד מחוז תלֿֿאביב בלשכת עורכי־הדין מכתב תלונה נוסף נגד התובע, בו נאמר: "1. בהמשך לתלונתי מיום ה16.01.05 רצ"ב חומר נוסף, הנוגע לעיקולים שבוצעו ע"י ביהמ"ש, וכן עיקול נוסף הנוגע לפסק דין עבור בזק חברה לתקשורת על חשבונה בבנק של מרשתו של עורך דין רז... 2. ...כדי לעקוף את צווי העיקול שהוטלו על חשבון הבנק, פתח עורך דין קובי רז חשבון נאמנות עבור מרשתו... כדי לכאורה להימנע ולהתחמק מלשלם את החוב לנושים השונים וכדי שיוכל למשוך שכר טרחה לעצמו. 3. פתיחת החשבון, מהווה לכאורה שיבוש הליכי משפט וניסיון להונאת נושים." (נספח ו' לכתב התביעה) ה פ ר ס ו ם ה ש י ש י ו ה פ ר ס ו ם ה ש ב י ע י פניות בנושא אף בוצעו לעוה"ד רון שלם, הפועל לאכיפת ביצוע פסק הדין עבור עיריית תלֿֿאביב-יפו, ולעוה"ד יונה צוקר, הפועל לאכיפת ביצוע פסק הדין עבור 'בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ', כדי שיצטרפו לתלונה נגד עוה"ד רז וינקטו צעדים נוספים לפי ראות עיניהם. בגין דברים אלה הוגשה התביעה על הפרסומים החמישי (ללשכת עורכי־הדין), השישי (לעוה"ד שלם), והשביעי (לעוה"ד צוקר). טוען התובע, כי הפרסומים משפילים ומבזים אותו, וכי החשדתו בהעלמת הכנסות נועדה לפגוע בעיסוקו, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שרכש. כן טוען הוא, כי בפרסומים אודות אונאה, מרמה, שיבוש הליכי משפט, הונאת נושים ועקיפת צווי עיקול אין כל אמת, שכן אין מדובר בהכנסות, אלא בכספי פיקדון עבור לקוח, וכל פעולותיו נעשו במסגרת ההליכים אותם הוא מנהל בשם מרשתו. טוען הנתבע, כי הפרסומים - כולם אמת. לתובע, לטענת הנתבע, יש אינטרס אישי של גביית שכרֿֿ טרחתו ממרשתו, מאחר שמשך כספים באופן אישי מחשבון הנאמנות. הנתבע מכחיש שיגור מכתב למחלקת החקירות של אגף מסֿֿהכנסה. הוא טוען כי שיגור המכתבים לעוה"ד שלם ועוה"ד צוקר נעשה על מנת לבסס את תלונתו בלשכת עורכי־הדין. הנתבע טוען להגנת הפרסום המותר עלֿֿפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ביחס לתלונה ללשכת עורכי־הדין, וכן להגנות עלֿֿפי סעיפים 14 (אמת הפרסום); להגנת תום הלב עלֿֿפי סעיף 15. בנוסף על כך טוען הנתבע, כי היה משוכנע באמִתות הדברים, לאור כך שנפגע מהתנהגות התובע, אשר פתח חשבון נאמנות חדש למרשתו; כי לא התכוון לפגוע בתובע; וכי משלוח המכתב והגשת התלונה לא חרגו מן הסביר בנסיבות. כ ת ב ה ת ב י ע ה ֿ ש כ נ ג ד כתב התביעהֿֿשכנגד מתייחס לשלושת מכתבי התשובה ששיגר עורך דין רז, הנתבע־שכנגד, בתשובה למכתבי אורי עליזי, התובע־שכנגד, המתייחסים לאי־המצאתו של הנתבע־שכנגד, לכאורה, את הקבלות, והם הפרסום הראשון והפרסום השני בתביעה העיקרית, שעניינם חובות פסוקים של עליזי לגרושתו ודרישת עליזי מע"ד רז להמצאת קבלות בגין תשלומים ששילם. הפרסום הראשון בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתבו של עוה"ד רז ששוגר בפקסימיליה לעוה"ד מוריאנו, בא־כוחו של עליזי, ביום 19/4/04, בו נאמר, בסעיף 14: "הנני תקווה כי מרשך ישכיל להימנע מתחבולות ותרגילים ויכבד את החלטות בית המשפט ובכך יחסוך בזמנם של הכֹל, ימָנע מאי נעימות מרובה ומהטלת הוצאות מיותרות". (נספח א' לכתב התביעהֿֿשכנגד) עליזי טוען בתביעתו־שכנגד, כי מי שנוקט תחבולות ותרגילים הנו הנתבע דווקא, שעלֿֿידי פרסום המכתב פגע בשמו הטוב ובמוניטין שרכש לעצמו בקרב קהילת אנשי־העסקים בארץ, מתוך כוונה לפגוע ומבלי לבדוק את העובדות. הפרסום השני בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתבו מיום 17/10/04 של עוה"ד רז אשר שוגר בפקסימיליה לעוה"ד מוריאנו, שבסעיף 7 שלו נכתב: "בנסיבות המתוארות נראה כי תכליתו היחידה של מרשך הינה והייתה לנקום בי ו/או להלך עלָי אימים, כל זאת בגין ייצוגה של מרשתי כנגדו, הא ותו לא!!!" (נספח ב' לכתב התביעהֿֿשכנגד) גם דברים אלה, לדידו של התובע־שכנגד, עולים כדי לשון הרע, בהיותם משפילים, עושים אותו מטרה לבוז, ללעג ולשנאה מצדם של הבריות, והואיל ויש בהם לפגוע בו ובעיסוקו ובמשלחֿ ֿידו. הפרסום השלישי בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתבו של עוה"ד רז מיום 28/10/04 ששוגר בפקסימיליה לעוה"ד מוריאנו, בו נאמר, בסעיף 4: "...מכתבו של מרשך מיום הֿֿ13/10/04, נועד לאיים עליי ו/או להסב לי נזקים ו/או להתנקם בי על ייצוגה של מרשתי כנגדו..." דברים אלה עולים, עלֿֿפי כתב התביעהֿֿשכנגד, כדי פרסום לשון הרע, באשר הם מציגים את התובע־שכנגד כאדם כוחני, המאיים על יריביו לשם השגת מטרותיו. לטענת הנתבע שכנגד, הפרסומים בתביעהֿֿשכנגד חוסים בצלו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע כפרסום מותר, בהיותם חלק מן ההליך המשפטי המתנהל בין הצדדים, וכן חוסים הם בצלה של ההגנה שבסעיף 14, הגנת "אמת הפרסום". בנוסף, מבקש הנתבע־שכנגד לחסות בצל קורת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, שכן הדברים נאמרו, לדידו, בתום לב. ה ע ד י ם בשלב קדםֿֿהמשפט אשר התקיים בתביעה ובתביעהֿֿשכנגד הוגשו תצהירי עדות ראשית. עורכי־ הדין רון שלם ויונה צוקר (אשר בתקופה הרלונטית ייצגו את הנושים - עירית ת"א וחברת בזק) לא הגישו תצהירי עדות ראשית, ובהסכמת הצדדים, בפרשת הראיות העידו לתובע שני אלו, וכן העידו עוה"ד דוד מרדכי, מי שהיה בתקופה הרלונטית מתמחה במשרדו של עורך דין רז, הגב' אריאלה פרלמוטר והתובע בעצמו. אורי עליזי העיד לעצמו. בהסכמת הצדדים, הוגש תצהיר עדותו הראשית של בא כוחו דאז עוה"ד אילן מוריאנו, אשר לא נחקר עליו בחקירה נגדית, נוכח היכרות אישית בינו לביני, ולאחר שהודעתי כי אם יעיד בביתֿֿ המשפט, איאלץ לפסול עצמי משמיעת התיק כולו. לפיכך, בחרו הצדדים להגיע להסכמה דיונית, לפיה קבילות ומשקל העדות הראשית של עוה"ד מוריאנו בתצהירו לא תיפגע מחמת אי־התייצבותו לחקירתו הנגדית עליו. בסיכומי הצדדים לא נטענה כל טענה ביחס לקבילותה או משקלה של העדות, ואף לא הוצבע על סתירות בה. משכך, מתקבלת עדותו של עוה"ד מוריאנו כמות שהיא. ה פ ל ו ג ת א ו ת כעולה מכתבי הטענות, גדר המחלוקת, הן בתביעה הן בתביעהֿֿשכנגד, היא בשאלות זהוֹת בהן יש להכריע, על בסיס הטענות העובדתיות והמשפטיות השונות, ובאותן הנסיבות: א) מה נאמר בכל פרסום, באופן מפורש או במשתמע. ב) האם מה שנאמר הוא לשון הרע, ואם כן - האם עומדת לנתבע ולנתבע־שכנגד הגנה. ג) אם אין הגנה - מהו שיעור הנזק שנגרם לתובע או לתובע־שכנגד. ד) האם יש מקום להקלה מכח סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. טענת אי־המצאת קבלות ו"יסוד הפרסום" התביעה והתביעהֿֿשכנגד, כאמור, מעלות בין היתר את ההתכתבות שעניינה טענת הנתבע/התובע־שכנגד לאי־המצאת קבלות: הפרסומים הראשון, השני והשלישי בתביעה העיקרית, ובתביעהֿֿשכנגד - הפרסומים הראשון, השני והשלישי. עילת התביעה של פרסום לשון הרע מתקיימת, כאמור, בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, כעוולה אזרחית כאשר "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע". הפרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק, הוא אף מעשה של העברת מסר בכתב או בדפוס לאדם או יותר זולת הנפגע, ובלבד שהפרסום היה בו משום יסוד לשון הרע. לפיכך, פרסום לשון הרע לנפגע בלבד איננו עוולה. בהיות מרכיב "הפרסום" אחד מיסודות העוולה, מוטל נטל הוכחתו על כתפי התובע והתובע־שכנגד, שעליהם להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום לאדם נוסף, פרט לנפגע. כל "הפרסומים" בפרשת - טענת אי־המצאת הקבלות לכאורה, הם פרסומים בכתב, הנטל להוכיח הוא ש"הפרסום" נעשה בידי הנתבע או הנתבע־שכנגד, ושעלול היה להגיע לאדם זולת הנפגע. בתביעה העיקרית, אין חולק על כך שהנתבע הוא שעשה את שלושת הפרסומים הראשון, השני והשלישי. בתביעהֿֿשכנגד גם אין חולק על כך שהנתבע־שכנגד הוא שכתב את המכתבים נשוא הפרסום הראשון, השני והשלישי. סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, עוסק בפרסום בכתב, וקובע שפרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע אם "עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". עלֿֿכן, אבחן כעת, בנוגע לכל אחד מהפרסומים 1-3 בתביעה ובתביעהֿֿשכנגד, אם בנסיבות חיבורו והפצתו של המסמך עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. הפרסום הראשון בתביעה העיקרית הוא מכתב ששוגר מאת הנתבע לעוה"ד מוריאנו, שייצג את הנתבע בהליכים עם גרושתו, ובו מבקש המוען מהנמען להעבירו לתובע. זה העבירוֹ לתובע בדואר ובפקסימיליה. מנסיבות הכנתו של המכתב מיום 13/10/04 עולה כי המכתב מוען לעוה"ד מוריאנו; עוה"ד מוריאנו הוא נמען במכתב זה. גם התובע הוא נמען במכתב זה, עלֿֿפי תוכנו. המכתב שוגר בדואר רשום לעוה"ד מוריאנו מאת הנתבע. עוה"ד מוריאנו שיגר את המכתב למשרד עורך דין רז. העד עוה"ד מרדכי, שעבד כמתמחה במשרד עוה"ד רז - התובע, מאשר כי המכתב התקבל במשרד עורך דין רז, הפקידה פתחה את המכתב כדי להחתימו בחותמת "נתקבל" של המשרד, ואז הפנתה את תשומתֿֿלבו של העד לתוכנו: "...ואז אמרתי: ואווי, תראה איזה מכתב, היא נבהלה מחקירות מס הכנסה משהו כזה, אז קראתי את זה, ואחרי זה הָיתה שם עורך דין נוספת במשרד ששמעה שאנחנו מדברים, אז היא אמרה: מה קרה, מה קרה? אז ככה זה נחשף." (עמ' 10, שורה 23-27; עמ' 11, שורה 3-1 לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/06) הוכח כי הפרסום הראשון - מכתב הנתבע מיום 13/10/04 - הגיע ל"אדם זולת הנפגע", לעובדי משרד עורך דין רז וכי יסוד הפרסום מתקיים בו. הפרסום השני בתביעה העיקרית מתייחס למכתב הראשון מיום 13/10/04, אשר, כנחזה בו, הומצא ל"מס הכנסה חקירות". הנמענת, מחלקת החקירות של אגף מסֿֿ הכנסה, מעולם לא קיבלה את המכתב. כך טען הנתבע בכתב הגנתו ובעדותו הראשית. גם מעדותו של התובע עצמו עולה כי מעולם לא נדרש מצד מחלקת החקירות של האגף ליתן הסבר לדברי התלונה שבמכתב, על כי, לכאורה, לא המציא לנתבע קבלות על תקבולים שהתקבלו אצלו. אין נפקא מינה אם העתק המכתב מיום 13/10/04 לא נתקבל אצל מחלקת החקירות. השאלה היא אם מישהו זולת המנסח והנמען נחשפו לתוכנו של המכתב. התשובה חיובית, כעולה מעדותו של עוה"ד מרדכי, שלא נסתרה, ולפיה המזכירה במשרדו של עורך דין רז והוא עצמו, בהיותו המתמחה במשרד, נחשפו לפרסום השני, קרי: לתוכנו של אותו מכתב, לתוכנו ולמילים "העתק: מס הכנסה חקירות", ודי בעדות זו על מנת לקבוע כי יסוד הפרסום מתקיים גם במכתב מיום 13/10/04 - הפרסום השני בתביעה העיקרית. הפרסום השלישי בתביעה העיקרית הוא מכתב התובע מיום 19/10/04, אשר הנמען בו הוא התובע בלבד. התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח אם מנסיבות ניסוחו, חיבורו או הפצתו של מכתב זה עולה כי נחשף בפני אדם נוסף זולתו. עדותו על כי עובדי משרדו נחשפים לכל מסמך היא עדות עד יחיד, בעלֿֿדין, אשר עלֿֿפי הוראות סעיף 54(2) לפקודת הראיות, בהיעדר טעמים מיוחדים ותמיכה נוספת - לא תתקבל. התובע הביא תמיכה נוספת לעדותו. מצאתי בעדות עורך דין מרדכי שלא נסתרה, ולפיה גם מכתבים שצויין עליהם "למוטב בלבד" שהגיעו למשרד עורך דין רז נקראו על ידו, במיצוות מאמנו (עמ' 11 שורות 8-1). הנתבע הוכיח כי המכתב נשלח בדואר רשום ולמכותב בלבד, ובו חוזר הוא על טענותיו שבעבר קיבל מהתובע שתי קבלות בלבד ועל דרישותיו שהתובע ישלח קבלות בזמן־אמת ובסמוך לתשלום בפועל. התובע הוכיח כי תוכנו של מכתב זה נקרא ע"י המתמחה שלו. על כן התקיים יסוד ה"פרסום" ל"אדם אחר זולת הנפגע" בפרסום זה, המכתב מיום 19.10.04 - הפרסום השלישי בתביעה העיקרית. הפרסום הראשון בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתב הנתבע־שכנגד, עוה"ד רז, המופנה לבא־כוחו של התובע־שכנגד, אורי עליזי. בסיכומיו, זנח התובע־שכנגד רכיב טענת לשון הרע במכתב זה, ולמעשה, לא טען דבר ביחס אליו. משכך, נדחית הטענה שבכתב התביעהֿֿשכנגד אודות פרסום לשון הרע של התובע־שכנגד ביחס לפרסום הראשון, הוא המכתב מיום 19/04/04. הפרסום השני בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתבו של עוה"ד רז שנשלח בפקסימיליה לעוה"ד מוריאנו ביום 17/10/04, אשר האמור בסעיף 7 לו נטען להיות לשון הרע. בנספח י"ב לכתב התביעה המתוקן מאשר עורך דין מוריאנו כי העביר את מכתבו של עורך דין רז לאורי עליזי. בנסיבות אלה, אני קובעת כי תכנו של הפרסום השני בתביעהֿֿשכנגד הובא לידיעתו של עורך דין אילן מוריאנו, ועלֿֿכן יסוד הפרסום מתקיים. הפרסום השלישי בתביעהֿֿשכנגד הוא מכתבו של עוה"ד רז שנשלח לעוה"ד מוריאנו בפקסימיליה אף הוא, ביום 28/10/04, אשר האמור בסעיף 4 לו נטען להיות לשון הרע. גם ביחס לתכנו של מכתב זה הוכיח ההתובע שכנגד, כי בנסיבות שיגור המכתב (בפקסימיליה), עשוי היה הוא להגיע לידיעת אדם נוסף, עוה"ד מוריאנו, שאיננו הנמען. בנסיבות אלה, אני קובעת כי תכנו של הפרסום השלישי בתביעהֿֿשכנגד הובא לידיעת עורך דין אילן מוריאנו ועלֿֿ כן יסוד הפרסום בעוולה מתקיים. יסוד הפרסום: לסיכום פרק "יסוד הפרסום", אומר כי הוכח יסוד הפרסום במכתבי הנתבע מיום 13/10/04 ומיום 19.10.04 ובתביעהֿֿשכנגד, במכתב הנתבע־שכנגד מיום 17/10/04 ובמכתב הנתבע־שכנגד מיום 28/10/04. מה נאמר במכתב הנתבע מיום 13/10/04, במפורש או במשתמע, והאם יש בו יסוד "לשון הרע"? במכתב מיום 13/10/04 הדיבה הנטענת היא דבריו אלה של המוען: "למרות כל בקשותָי, לא קיבלתי קבלות עבור התשלומים ששולמו ישירות לעורך דין רז בחודשים האחרונים... אני לא מוכן לתת את ידי להעלמת הכנסות שנעשתה לכאורה ע"י עורך דין רז." ...העתק: מס הכנסה חקירות" הפירוש הטבעי של תוכן מכתב זה חד וברור. הנתבע מייחס בו לתובע פעולה של העלמת הכנסה וכוונה לגרום לנתבע לעבור עבירה פלילית. הנתבע אף מתיימר להודיע על מסקנתו בדבר העלמת ההכנסה למחלקת החקירות של אגף מסֿֿההכנסה, משום שלכאורה יש כאן עבירה על חוקי המדינה. המסגרת הנורמאטיבית בענייננו מוכתבת עלֿֿידי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, המפרש לשון הרע מהי, בזו הלשון: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית..." המבחן המדריך את ביתֿֿהמשפט בקבעו אם בתוכן הדברים יש משום הוצאת לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראו: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 617). במילים אחרות, בבואנו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע, אין אנו שואלים מה הייתה כוונתו של המפרסם או מה הבין אדם פלוני מן הפרסום, אלא תרים אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי, כפי שמבינו האדם הסביר, הקורא את המאמר בכללותו ובהקשרו (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עִתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, עמ' 300-301). טענה כנגד עורךֿֿדין לפיה הוא מקבל תקבול ואיננו מנפיק או מוסר קבלה בגינו למשלם והטחת טענה בדבר העלמת הכנסות - שהיא עבירה, בין היתר, על הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"גֿֿ1973 ועל הוראות סעיף 77א' לחוק מס ערף מוסף, תשל"ו־1975 - יש בהן משום הטלת דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אותו אדם, והן עלולות בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו ולבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה כולה, אזי, למצער, בחוג חבריו למקצוע (ראו: ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 750). ממכלול הדברים צפה ועולה דעתו השלילית של הנתבע, מנסח המכתב, על כושרו ויושרו המשפטי של התובע וכן פקפוק ביחס ליכולתו להיות פרקליט ראוי. נמצא כי יש בדברים נשוא הפרסום הראשון והשני לתביעה העיקרית משום פרסום לשון הרע. מה נאמר במכתב הנתבע מיום 19.10.04 במפורש או במשמתמע, והאם יש בו יסוד "לשון הרע"? במכתב ששיגר הנתבע לתובע ביום 19/10/04 נטען כי התובע הוציא קבלות בדיעבד, ולא בזמן־אמת; נטען כי התובע מכחיש או משקר בנוגע לקבל סך 4,800 ₪ מן הנתבע בתאריכים 20/06/03 ו־24/08/03, לאמור: "8. מכאן דרישתי להוצאת קבלה בזמן אמת ולא בדיעבד... 9. עורך דין רז, חוזר... ומנסה... להכחיש ו/או להסתיר את העובדה של קבלת סך של 4800 ₪ ששולמו למרשתו על חשבון הריבית בשני שֵׁקים בתאריך 20.06.03 ובתאריך 24.08.03..." (נספח ד' לכתב התביעה) המשמעות הברורה של הדברים היא שהנתבע מייחס לתובע כוונה לעבירה פלילית של העלמת תקבול בסך 4,800 ₪, ומעשיו מוגדרים כרמאות עת דורש המחבר להוציא את הקבלות שלא לאחר מעשה - "8. ...מכאן דרישתי להוצאת קבלה בזמן אמת ולא בדיעבד... במיוחד לאור ההיסטוריה של עורך דין רז בה הוא מכחיש קבלת תשלומים מסוימים ששולמו ע"ח הריבית ועבורם לא התקבל על ידִי כל אישור ו/או קבלה לפירעונם... ...ועד היום לא הוּצאה עבורם כל קבלה וזו למעשה הוכחה חותכת, כי דיברתי אמת במכתבי מיום 13.10.04." (סעיף 8 למכתב) "אי הנפקת קבלה כאמור וקבלתו בפועל על ידי המשלם, מהווה עבירה חמורה לפי פקודת מס הכנסה (גם הוצאה מאוחרת של קבלה שלא בסמוך לקבלת התקבול מהווה עבירה)....נסיונו של עורך דין רז להלך עלי אימים....לא ישפיע עלי....". הנתבע, בתארו את התובע כמי שעושה מעשי רמייה ומבקש להעלים הכנסות, מפרסם הערכה שלילית ביותר של כישוריו ויושרו המקצועיים של התובע, עורךֿֿדין במקצועו. הטענה בדבר הסתרת קבלת כספים מרמזת על נכונותו של התובע לעבור עבירה פלילית ולגרום אף לנתבע לעבור עבירה כזאת, במעשה של רמאות תוך נסיון להלך אימים על הנתבע. זוהי הטלת דופי חמורה בכישוריו וביושרו המקצועיים של התובע כעורךֿֿדין, והיא עלולה בהחלט, כאמור, לפגוע במקצועו ובעיסוקו ולהשפילו ולבזותו בקרב חוג חבריו למקצוע ובתי־המשפט, הרשויות והמוסדות בפניהם הוא מופיע. במכתבו של הנתבע מיום 19/10/04 היה, אפוא, משום הוצאת לשון הרע על התובע. האם עומדת לנתבע הגנה בגין פרסום לשון הרע במכתבו מיום 13/10/04 ומיום 19.10.04 הנתבע טוען כי האמור במכתב מיום 13/10/04 ומיום 19.10.04 הינו אמת לאמיִתה. בתקופה שבין חודש אפריל וחודש ספטמבר שנת 2004 שילם הוא שישה תשלומים עבור הריבית להלוואה שנטל מגרושתו, הגב' פרלמוטר, בסך של 2,400 ₪ - כל תשלום בכל חודש בחודשו. עורך דין מוריאנו הצהיר בתצהירו כי בדיקת משרדו העלתה שמחודש אפריל 2004 ועד חודש ספטמבר 2004 התקבלו במשרדו שתי קבלות שהנפיק התובע, מהתאריכים 19/04/04 ו־12/09/04, בגין תשלומים אשר שילם הנתבע. עוד הצהיר, כי עם קבלת כל קבלה במשרדו, שלח המתמחה במשרדו העתק שלה בפקס' לנתבע. הוסיף ואישר עוה"ד מוריאנו, כי ביום 17/10/04 נתקבל במשרדו מכתב מהתובע, אליו צורפו שבעה העתקי קבלות אשר הוציא לנתבע בגין תשלומים שביצע. עלֿֿפי תצהיר עדותו של עוה"ד מוריאנו, ביום 17/10/04, לכל המוקדם, כאשר התקבל במשרדו מכתב מהתובע, כבר היו כל הקבלות כולן בידיו. עלֿֿכן, קביעת הנתבע במכתבו מיום 19/10/04 - יומיים לאחר מכן - כמו גם עדותו בביתֿֿהמשפט, לפיה הקבלות לא הומצאו אלא לאחר חודש אוקטובר 2004, איננה קביעה נכונה ואמִתית. הגנת "אמת הפרסום" איננה עומדת לנתבע ביחס לטענתו במכתב מיום 19/10/04, עלֿֿפיה נכון למועד פרסום מכתבו זה, לא התקבלו כל הקבלות בגין תשלומי הריבית מאפריל 2004 ועד ספטמבר 2004. אולם בכך לא סגי. ממוצגי התובע (בנספח ג' לכתב התביעה המתוקן) עולה פירוט כל תקבול ותקבול, מועד קבלתו, מספר הקבלה ומועד הנפקתה. בנספח ג' ניתן לראות בוודאות שכל הקבלות בגין כל התשלומים הונפקו ביום קבלתם. לפיכך, לא הוכחה טענת "אמת דיברתי" ביחס למכתב יום 19/10/04, וביחס למכתב מיום 13/4/04. טענת הנתבע לפיה עוה"ד מוריאנו והמתמחה ממשרדו פנו לתובע מספר פעמים בנושא הקבלות החסרותֿֿכביכול לפני שיגור מכתבו מיום 13/10/04 ומיום 19.10.04 - לא הוכחה. עוה"ד מרדכי אף לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית בביתֿֿהמשפט לנתבע. כך גם נדחית טענת הנתבע במכתבו מיום 19/10/04, לפיה התובע לא דיווח על תקבול בסך 4,800 ₪ ביחס להפרשי ריבית בתיק ההוצאהֿֿלפועל. תשלומם של אלה מתייחס למועדים שונים בשנת 2003 - עוד בטרם ניתנה החלטת ביתֿֿהמשפט (מפי כבוד השופט מאיר יפרח) המחייבת בתשלומי ריבית בסך 2,400 ₪ לחודש. סך 4,800 השקלים, כפי שהוכח במוצגי התובע, שלא נסתרו, הם יתרת חוב בתיקי הוצאהֿֿלפועל בראשון־לציון, בגין חובות שמקורם שונה מזה לו טען הנתבע במכתבו מיום 19/10/04. העולה מכל האמור לעיל הוא שבידי הנתבע לא עלה להוכיח את טענת "אמת הפרסום" לה טען ביחס למכתבו מיום 13/10/04, ומיום 19.10.04. האם עומדת לנתבע הגנה בגין פרסום לשון הרע בפרסום הראשון והשלישי בתביעה העיקרית, מכתב יום 13.10.04 ומיום 19/10/04 נטל ההוכחה המוטל על הנתבע - המפרסם - ביחס להתקיימות הגנת תוםֿֿהלב המנויה בסעיף 15 לחוק, הוא כפול (ראו: ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, תקֿֿעל 92(2) 522, 524). בהתאם, בשלב ראשון יש לבחון אם הוכיח הנתבע אחת מן החלופות המנויות בסעיף 15. לאחר מכן, בשלב השני, תיבחן השאלה אם הוכיח הנתבע את חזקת תוםֿֿהלב הקבועה בסעיף 16(א). אם תוכח חזקת תוםֿֿהלב, תיבחן, בשלב השלישי, השאלה אם עלה בידי התובע להוכיח קיומן של החזקות בדבר היעדר תוםֿֿהלב המנויות בסעיף 16(ב) לחוק. במידה ותוכח אחת מהחזקות האמורות בדבר היעדר תוםֿֿלב, כי אז תישלל הגנת תוםֿֿהלב. בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "הגנת תום לב", נקבע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות (שלהלן)". בהמשך מונה הסעיף מספר חלופות לעניין הנסיבות, כאשר הרלוואנטית לענייננו (לאחר שבסיכומיו זנח הנתבע את טענותיו ביחס לכל חלופות לעניין הנסיבות האחרות) היא זו הקבועה בסעיף־קטן (3), כדלהלן: "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניָן אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניָן בו עניָן אישי כשר..." הפרסום שמתאר הסעיף, מגן על אינטרס של אדם, בין אם מדובר בהגנה על אינטרס כלכלי, חפצי או כל עניין אישי הראוי להגנה (ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389). האינטרס של הנתבע כטענתו, היה להגן על קניינו, מתוך חשש שמא אי־משלוח הקבלות מאת התובע נעשה בכוונה מראש, כך שלגרושתו של הנתבע יתאפשר בעתיד, לפתוח תיק נוסף בלשכת ההוצאהֿֿלפועל כנגדו, ולכן, לטענתו, מוגנים המכתבים תחת סעיף 15(3) - מאחר שנכתבו להגנה על עניין אישי כשר (סעיף 74 לסיכומי הנתבע). טענה זו באה לראשונה בסיכומיו של הנתבע. די בכך כדי לדחותה. ברם, אינני מקבלת את טענתו להגנה מכח סעיף 15(3) על האמור במכתבו 13.10.04 ומיום 19/10/04 אף לגופה, שכן עלֿֿפי סעיף זה, תקום הגנה למפרסם הפוגע - הנתבע - שבכוונתו לשמור ולהגן על זכות הקניין שלו. הוראתו של סעיף זה איננה כוללת הגנה מפני הליך משפטי אפשרי של הליכי אכיפת חיוב, בגדר ההגנה המוגדרת בו. לא זו אף זו, בגדרה של חזקת תוםֿֿהלב, מוטל על המפרסם להוכיח, נוסף לתחולתה של חלופת סעיף 15(3), שהפרסום אינו חורג מגדר הסביר. בהקשר זה נפסק כי "תחומי הסבירות ייגזרו מן ההגנה הספציפית שהתובע טוען לה בסעיף 15" (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 898). בנסיבות העניין שבפניי, אני סבורה שהפרסום חרג מגדר הסביר באופן שמוציא את הנתבע מתחולתה של חזקת תוםֿֿהלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע. אין לשלול, עם זאת, את טענת הנתבע, כעולה מכתב הגנתו, כי מטרת הפרסום הייתה להגן על אינטרס ציבורי כללי, ולמנוע הפרה של הוראות מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף - להבדיל מאינטרס אישי - ומוכנה אני להניח כי סבר, מנקודתֿֿמבטו שלו, שהתובע נוהג שלא עלֿֿפי דין - ועדיין, אפשר וראוי היה לומר את הדברים בדרך פוגענית פחות ולהשיג את אותה המטרה. במכתבו מיום 19/10/04 ייחס הנתבע לתובע, בלשון בהירה ובוטה, כוונה לעבור עבירה פלילית. אולם עיון בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, ובמיוחד בסעיף 12 לו, מגלה שנכתב שם בקול ענות חלושה: "אני חוזר על טענתי, כי כל הכתוב במכתבי, הינו אמת לאמיתה, כאשר בא כוחי לא קיבל קבלות בזמן אמת על התשלומים ששולמו, ונשלחו לתובע, מלבד שתי קבלות, ואין במכתב כל האשמות ישירות על התובע." כלומר, הנתבע כלל אינו בטוח שהתובע לא הנפיק ולא מסר קבלות. התבטאותו בתצהיר מלמדת שההאשמות אשר פורטו בפרסום, מכתבו מתאריך 13/4/04 ומתאריך 19/10/04, הֳעלו ללא בסיס עובדתי, ותוך התייחסות להערכות וספקולאציות גרידא, וניתן היה להשיג את המטרה שבבסיס הפרסום, קרי: חשיפת האמת, לשיטת הנתבע, בלא צורך בהעלבה ובביזוי. בשקלול הדברים יש לקבוע כי הפרסום במכתב יום13/4/04 ובמכתב מיום 19/10/04, חרגו מגדר הסביר באופן שחזקת סעיף 16(א) איננה מתקיימת. בהיעדרה של חזקה כאמור, אף לא עלה בידי הנתבע להוכיח את תוםֿֿלבו. לפיכך, אין תחולה להגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע ביחס לפרסומים הראשון והשני בתביעה העיקרית, הם המכתבים מיום 13.10.04 ומיום 19/10/04. מה נאמר בפרסום השני בתביעהֿֿשכנגד, מכתב הנתבע־שכנגד מיום 17/10/04, במפורש או במשתמע; מה נאמר בפרסום השלישי, מכתב הנתבע־שכנגד מיום 28/10/04, במפורש או במשתמע, והאם יש באיזה מהם לשון הרע? במכתב מיום 17/10/04 הדיבה הנטענת היא דברי הנתבע־שכנגד, עוה"ד רז, בסעיף 7: "בנסיבות המתוארות נראה כי תכליתו היחידה של מרשך הינה והייתה לנקום בי ו/או להלך עלָי אימים, כל זאת בגין ייצוגה של מרשתי כנגדו, הא ותו לא!!!" (הפרסום השני) את מכתב יום 28/10/04 פרסם הנתבע־שכנגד כששיגר אותו בפקס' לעוה"ד מוריאנו, ובסעיף 4 לו נאמר: "...מכתבו של מרשך מיום הֿֿ13/10/04, נועד לאיים עליי ו/או להסב לי נזקים ו/או להתנקם בי על ייצוגה של מרשתי כנגדו..." תביעתו של התובע־שכנגד מבוססת אפוא על שלוש אמירות שנכתבו בידי עוה"ד רז במכתבים לבא־כוחו, לפיהן מנסה הוא: (א) "לנקום בי". (ב) "להלך עליי אימים". (ג) "לאיים עליי". (להלן: "המילים המסוימות") טוען הנתבע־שכנגד, כי המילים המסוימות הללו מהוות לשון הרע, מאחר שהן מבזות את התובע־שכנגד בשל התנהגותו, ואמורות להציג אותו כאדם כוחני הנוהג לאיים על יריביו ולהתנקם בהם לשם השגת מטרותיו, בעיקר משום שהמילים הללו מתקשרות למאבקי העולם התחתון, מאבקים פיזיים שאיומים ומעשי נקמה מעורבים בהם. לעומתו טוען הנתבע־שכנגד, כי המילים המסוימות לא נועדו ולא כוונו לפגוע בתובע־שכנגד, לבזותו, לשימו ללעג ולבוז או לפגוע בפרנסתו, שכן לדידו, נכתבו הדברים הללו במטרה לעצור את "מתקפתו הפרועה של התובע שכנגד כנגד הנתבע שכנגד, בה הושם הנתבע שכנגד כמטרה בסכסוך שבין התובע שכנגד וגרושתו" (סעיף 12 לסיכומי הנתבע־שכנגד). כזכור, הלכה פסוקה היא, כי בבואנו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע, עלינו לתור אחר כוונתו הרגילה והטבעית של הביטוי, ואין אנו שואלים מה הייתה כוונת המפרסם. הפירוש הטבעי של המילים המסוימות בהן התבטא הנתבע־שכנגד במכתביו, המתייחסות אך ורק לאמור במכתב התובע מיום 13.10.04 ומיום 19/10/04, הוא חד וברור. הנתבע־שכנגד הביע את תחושותיו בעקבות קבלת מכתביו זה של התובע־שכנגד. הוא נבהל וחש עצמו נפחד מפני נקם נוכח הדברים שהופיעו במכתב. אין במילים המסוימות בהן נקט התובע־שכנגד כדי להעיד על אופיו, התנהגותו או תכונותיו של התובע־שכנגד או על התייחסותו אל הנתבע־שכנגד בדרךֿֿכלל. עסקינן באירוע נקודתי, ובאור זה יש לראותו. אשרֿֿעלֿֿכן, אני קובעת כי עלֿֿפי כל מבחן אובייקטיבי, אין במילים המסוימות או באיזו מהן, בהקשר בו נכתבו במכתבי הנתבע־שכנגד מיום 17/10/04 ומיום 28/10/04 משום פרסום לשון הרע, ומשכך, התביעהֿֿשכנגד נדחית. ה ת ל ו נ ה ל ל ש כ ת ע ו ר כ י ֿ ה ד י ן ביום 16/01/05 הגיש הנתבע תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן). בתלונתו מתאר הנתבע בפני הוועדה כיצד התברר לו שהתובע פתח לגרושתו, הגב' אריאלה פרלמוטר, לקוחתו, חשבון נאמנות בבנק 'אִגוד'. לטענת הנתבע בתלונתו, חשבונה הפרטי של הגב' פרלמוטר בסניף כיכר המדינה של בנק 'לאומי' מעוקל עלֿֿידי מספר נושים, כולל עיקול הוצאהֿֿלפועל של עיריית תלֿֿאביב-יפו עלֿֿסך 4,111 ₪ ועיקול של חברת "בזק". מאחר שלטענתו, ביקש התובע למשוך את שכרֿֿטרחתו מן הסכומים החודשיים ששילם הנתבע לגב' פרלמוטר, פתח את חשבון הנאמנות על מנת שיוכל להפקיד בו את השיקים ולמשוך את שכרו. בסעיף 9 לתלונתו כותב הנתבע: "בגלל הפקדת השיקים בחשבון הנאמנות שנפתח ע"י עורך דין רז, הנושים שעיקלו את חשבון הבנק של מרשתו של עורך דין רז, נשארו ללא אפשרות לגבות את חובותיהם, מאחר וחשבון הבנק של אריאלה נמצא בגירעון. בסעיף 4 הוא כותב: "ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מתבקשת לחקור, האם פתיחת חשבון נאמנות חדש... ללקוחה שחשבונותיה בבנק עוקלו... ומשיכת שכר טרחה מתוכם... עולה בקנה אחד עם הוראות החוק האוסר(ו)ת הונאת נושים. ובסעיף 5: "האם הניסיון לעקוף צו עיקול שהוצא כדין ע"י ההוצאה לפועל... לחשבונותיה של מרשתו של עורך דין רז, אינו מהווה מרמה והונאת נושים ועבירה חמורה, לפי כללי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין." (נספח ה' לכתב התביעה) ובתחתית התלונה מצוין, כאמור, שהעתק שלה נשלח ליועץ המשפטי של עיריית תלֿֿאביב, עוה"ד אחז בן־ארי. ה פ ר ס ו ם ה ר ב י ע י טוען התובע, כי - כעולה מן התלונה עצמה - העתק שלה נשלח גם ליועץ המשפטי של עיריית תלֿֿאביב-יפו. ה פ ר ס ו ם ה ח מ י ש י התובע טוען כי ביום 27/01/05 הגיש הנתבע תלונה משמעתית נוספת כנגדו לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, כאשר בפרסום זה הוא מייחס לו שוב את אותם מעשים - בגין אותו עניין בדיוק - עקיפת צווי עיקול ומניעת התחמקות מתשלום לנושים כדי שיוכל למשוך שכרֿֿטרחה לעצמו וכן שיבוש הליכי משפט וניסיון להונות נושים. ה פ ר ס ו ם ה ש י ש י ו ה פ ר ס ו ם ה ש ב י ע י בתלונתו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין מיום 27/01/05 מציין הנתבע: "פנִיה בנושא, אף בוצעה לעורך דין שלם רון הפועל עבור עיריָת ת"א ועורך דין צוקר... הפועל עבור בזק חברה לתקשורת, כדי שיצטרפו לתלונה כנגד עורך דין רז ו/או ינקטו צעדים נוספים לפי ראות עיניהם." (נספח ו' לכתב התביעה) טוען התובע, כי עוה"ד רון שלם ועוה"ד יונה צוקר אישרו לו בכתב כי קיבלו מאת הנתבע את פנייתו, בה מייחס הוא לתובע הונאה ושיבוש הליכי משפט. "יסוד הפרסום" בפרסומים הרביעי, השישי והשביעי כפי שהצבעתי לעיל, יסוד הפרסום הוא מיסודותיה של עוולת לשון הרע. נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את יסוד הפרסום. דחיית התביעה ביחס לפרסום הרביעי - העדר יסוד הפרסום. אשר להעתק התלונה שנשלח לעוה"ד בן־ארי, היועץ המשפטי של העירייה - אין כל ראיה שתצביע על מה שנכתב בו, האם כולל הוא דיבה כלשהי, ואף אם קיבל היועץ, עורך דין אחז בן ארי מכתב כלשהו. בחקירה הנגדית לא נשאל התובע כל שאלה בנדון. התובע נמנע מהביא את עוה"ד בן־ארי כעד מטעמו, לא הציג בכתב התביעה או בתצהיר עדותו הראשית העתק של המכתב שנשלח אליו כביכול, ולא הביא כל הוכחה לכך שקיבל ממנו איזה מכתב שהוא. מכאן שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ עליו להוכיח כי הכתוב במכתב התלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין מיום 16/01/05 פורסם. די בכך כדי לדחות את התביעה בגין הפרסום הרביעי. רכיב התביעה בגין הפרסום הרביעי נדחה אפוא, משלא הוכח יסוד הפרסום שבו. הפרסום השישי והשביעי - יסוד הפרסום הפרסום השישי הוא המכתב שנשלח לעוה"ד שלם, בא־כח עיריית תלֿֿאביב-יפו, והפרסום השביעי הוא המכתב שמוען לעוה"ד צוקר, בא־כח 'בזק'. אףֿֿעלֿֿפי ששני אלה הופיעו בביתֿֿהמשפט כעדים מטעם התובע, לא ניתן תצהיר מטעמם הכולל את העתק המכתב שקיבלו מהנתבע, באופן שניתן יהיה לבחון מהו המכתב שנשלח אליהם או מה הוא כולל. התובע לא הציג בכתב התביעה המתוקן או בתצהיר עדותו הראשית העתק של המכתב שנשלח לעוה"ד שלם או לעוה"ד צוקר, ואף לא כלל אותו בתצהיר גילוי המסמכים שלו. בעדותו התבקש עוה"ד צוקר לפרט בפני ביתֿֿהמשפט פרטים על המכתב שנשלח אליו, אולם תשובתו (בעמ' 2, שורות 37-38 לפרוטוקול הדיון מיום 19/12/06) הייתה כי אין לו מושג בנוגע לתכנו. אלא שרווח והצלה באו לו לתובע, בעניין הוכחת יסוד פרסום הדיבה בפרסומים השישי והשביעי, דווקא מעדותו של הנתבע. אמנם בתצהיר עדותו הראשית אין הוא מאשר כי שלח לעוה"ד צוקר או לעוה"ד שלם את העתק מכתב התלונה שלו מיום 27/01/05. בסעיף 24 הוא מעיד: "בניסיוני לאמת את תלונתי ללשכת עורכי הדין, פניתי אף ליועצים המשפטיים של עיריָת ת"א ובזק, בניסיון לקבל מהם אישור על העיקולים שהוטלו על ידם, על חשבונה הפרטי של גרושתי בזמן פתיחת חשבון הנאמנות ע"י התובע." אולם על כך נשאל הנתבע בביתֿֿהמשפט לאמור: "ש. בסעיף 24 לתצהירך האם יש לך את הפניות לעורך דין צוקר ולעורך דין שלם? ת. שלחתי להם העתק של המכתב." במילים אחרות: מעדותו של הנתבע, הוכיח התובע בבית המשפט את יסוד הפרסום לגבי הדיבה בפרסום השישי והפרסום השביעי, שכן זה מעיד ששלח את העתקי מכתבו מיום 27/01/04, שהנמענת בו היא ועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין, גם לעוה"ד רון שלם וגם לעוה"ד יונה צוקר. האם מתקיים יסוד לשון הרע בפרסומים החמישי, השישי והשביעי כאמור, הנתבע מאשר את שליחת העתק התלונה ללשכת עורכי־הדין ולשני הפרקליטים. בתלונתו זו הוא כותב: "1. בהמשך לתלונתי מיום ה16.01.05 רצ"ב חומר נוסף, הנוגע לעיקולים שבוצעו ע"י ביהמ"ש... וכן עיקול נוסף הנוגע לפסק דין... עבור בזק חברה לתקשורת על חשבונה בבנק של מרשתו של עורך דין רז... 2. ...כדי לעקוף את צווי העיקול שהוטלו על חשבון הבנק, פתח עורך דין קובי רז חשבון נאמנות... עבור מרשתו... כדי לכאורה להימנע ולהתחמק מלשלם את החוב לנושים השונים וכדי שיוכל למשוך שכר טרחה לעצמו. 3. פתיחת החשבון, מהווה לכאורה שיבוש הליכי משפט וניסיון להונאת נושים. 4. פנִיה בנושא, אף בוצעה לעורך דין שלם רון הפועל עבור עיריָת ת"א ועורך דין צוקר... הפועל עבור בזק חברה לתקשורת, כדי שיצטרפו לתלונה כנגד עורך דין רז ו/או ינקטו צעדים נוספים לפי ראות עיניהם." הפירוש הטבעי החד והברור של טענות הנתבע בתלונת יום 27/01/05 הוא ייחוס הנתבע לתובע עבירות פליליות של שיבוש הליכי משפט וניסיון להונאת הנושים עלֿֿידי עקיפת צווי עיקול וסיוע ללקוחתו להימנע ולהתחמק מתשלום חוב פסוק שהיא חבה להם. לא יכול להיות צל של ספק שדברים אלה עלולים להשפיל את התובע בעיני אחרים ולפגוע בו, במשלחֿֿידו ובעסקו עד כדי שלילת רישיונו לעסוק במקצוע עריכתֿֿהדין. אני קובעת, אם כן, כי בתלונה פרסם הנתבע לשון הרע על התובע, ומכאן - שפרסם לשון הרע בפרסום החמישי, בפרסום השישי ובפרסום השביעי. האם עומדות לנתבע הגנות התלונה ללשכת עורכי־הדין חוסה בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת מהנסיבות האלו: ... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניָן שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע... או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניָן המשמש נושא התלונה..." מכאן, שאין המדובר בפרסום מותר, כי לא די בכך שמדובר בתלונה לרשות מוסמכת, אלא יש צורך להוכיח, בנוסף לכך, גם את קיומו של גורם תוםֿֿהלב, עליו אעמוד בהמשך פסק הדין. הגנת "אמת הפרסום" השאלה העיקרית העומדת להכרעה איננה, אפוא, אם היה בתלונה פרסום לשון הרע, אלא אם עומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום", והאם ביום 27/01/05, מועד הגשת התלונה, הייתה אמת בה. אין נפקא מינה מה הייתה התשתית העובדתית שעמדה לרשות הנתבע ביום הגשת התלונה. העובדה החשובה היא התשובה לשאלה - האם האמור בתלונה, באותו מועד, היה אמת לאמִתה. ודוק: התלונה איננה נוגעת כלל לנתבע. תלונתו של הנתבע מתייחסת למעשה לעניין של העיריה, עבור עיריית תלֿֿאביב-יפו ובעניין של חברת "הבזק", עבור חברת "בזק". מן הראיות (אישור עוה"ד רון שלם) עולה כי תיק ההוצאהֿֿלפועל שנפתח בגין חובה של הגב' פרלמוטר לעירייה נסגר עקב סילוק החוב במלואו, לאחר שהחוב סולק כחודש ימים לפני פתיחת חשבון הנאמנות. עורך דין יונה צוקר מאשר כי החוב ל'בזק' שולם, לאחר הסדר תשלומים, ומעדותו עלה כי חודשיים קודם לפתיחת חשבון הנאמנות, דהיינו, כבר בחודש מארס 2004, הסדירה הגב' פרלמוטר את מלוא חובה ל'בזק', ובו במקום בוטלו כל ההליכים כנגדה, לרבות העיקול שהוטל על חשבונותיה. חשבון הנאמנות נפתח כחודשיים לאחר מכן. וכך מעיד עוה"ד צוקר: "...ב22.2.2004 היטלנו עיקול בכל הבנקים... בשלב זה נכנס חברי (עוה"ד רז) לתמונה, וקיבלנו 1,200 ₪ ראשונים ב־30.03.04 וביטלנו הליכי מאסר וביטול הליכים בבנק לאומי... ואז המציאה (אריאלה פרלמוטר) לנו באותו יום שלושה שיקים, אותם שלושה שסגרו את התיק..." (עמ' 3, שורות 16-21 לפרוטוקול הדיון מיום 19/12/06) לשון אחר: שני תיקי ההוצאהֿֿלפועל נסגרו עקב תשלום החוב לנושים זמן רב קודם להגשת התלונה ללשכה. מכאן שהוכח כי לטענת פתיחת חשבון הנאמנות לצרכי עקיפת צווי העיקול לא הייתה כל אחיזה במציאות במועד הגשת התלונה, וממילא אין כאן שיבוש הליכי משפט או ניסיון להונאת נושים. זאת ועוד: ממסמכי פתיחת חשבון הנאמנות מיום 10/05/04 עולה כי שמה של הגב' פרלמוטר הוצהר בטופס פתיחת החשבון, וכך גם פרטיה, כך שגם אילו התבקש עיקול נוסף בגין 132 ₪ שנותרו כחוב לעירייה במועד פתיחת חשבון הנאמנות, ניתן היה לעקל את הכספים בחשבון הנאמנות, ונדחית הטענה כאילו היה בקיומו של חשבון הנאמנות כדי לסכל צווי עיקול. צא ולמד: למועד הגשת התלונה, 27/01/05, שני החובות נשוא התלונה, לעירייה ול'בזק', הוסדרו טרם פתיחת חשבון הנאמנות, ומכאן שלנתבע לא עומדת הגנת אמת הפרסום. עוד עליי לציין, שגם ועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין השתכנעה מראיות התובע כי לא היה ממש בתלונה לעניין שיבוש הליכי המשפט והניסיון להונות את הנושים או לעקוף את צווי העיקול, וביום 26/06/05 הוחלט כי: "...לא מצא הוָעד המחוזי, ע"ס החומר שהיה בפניו, בהתנהגותו של עוה"ד הנ"ל, בנסיבות המקרה, עבירה על האתיקה המקצועית, אשר תצדיק הגשת קובלנה נגדו לביתֿֿהדין המשמעתי. לאור האמור לעיל החליט הוָעד המחוזי... לגנוז את התלונה הנ"ל." על החלטה זו של הוועד המחוזי הגיש הנתבע ערעור לוועד המרכזי של לשכת עורכי־הדין. גם ערעור זה של הנתבע נדחה, ותלונתו כנגד התובע נגנזה, ללא אפשרות לערער על ההחלטה (עמ' 30, שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 05/10/06). הנהֿֿכיֿֿכן, הוכח בביתֿֿהמשפט כי לנתבע לא עומדת הגנת אמת הפרסום, לא בפרסום החמישי, לא בפרסום השישי ולא בפרסום השביעי. הגנת תוםֿֿהלב הנתבע מבקש לחסות בצלן של שתי הגנות: זו שבסעיף 15(8) וזו שבסעיף 15(2) לחוק. את טענתו להגנה האחרונה (ביחס לפרסומים השישי והשביעי) אינני מקבלת. עלֿֿפי סעיף זה, תקום הגנה למפרסם לשון הרע מקום ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הפרסומים השישי והשביעי הם העתקי מכתב התלונה ששיגר הנתבע לעוה"ד שלם ועוה"ד צוקר. בגדר החובה הקבועה בסעיף 15(2) באים מקרים בהם נועד הפרסום להתריע מפני סכנה לחיים, לגוף, לבריאות או לרכוש, אולם לא יבואו בגדרו מקרים בהם מדובר בסכנה לציבור בכללו. היחסים הרגילים שבין בעלֿֿדין לבין עורךֿֿהדין המייצג את בעלֿֿהדין היריב אינם מטילים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועלֿֿכן אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומם מקום שיימצאו הדברים הללו כבלתי־נכונים. בעלֿֿהדין המנהל הליך משפטי מול יריבו, "ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עִקרון זה כדי ליתן הכשר לכל פרסום בו שוללים את כושרם ואת יושרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בענייני ציבור". בוודאי שלא היה מקום לפרסם את הדברים בפני עורכי־הדין שלם וצוקר לפני שהתבררה התלונה בפני הרשות המוסמכת, היא לשכת עורכי־הדין או אפילו משטרת ישראל (ראו, לשם השוואה: ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל נ' עִתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87, 94). בענייננו, אין המדובר בסיכון פרטי הנשקף לנתבע או לכל פרט ופרט. הנתבע לא טען ולא הוכיח כי יש לו עניין בנושאים ציבוריים או חברתיים. הוא לא טען ולא הוכיח כי הוא עוסק בפעילות ציבורית כגון שמירה על עורכי־דין לבל יסטו מהוראות החוק בפעילותם המקצועית. אינני מקבלת את טענתו כי הוא רואה בפעולתו, הגשת התלונות נגד עוה"ד רז, שליחות ציבורית חשובה, ואני מתרשמת, כפי שאַראה להלן, כי הנתבע פעל ממניעים אישיים זולת אלה להם טען. הפניית הפרסום לעוה"ד צוקר ולעוה"ד שלם איננה הפניית פרסום לאלה שהנתבע חש כלפיהם חובה מוסרית או חברתית לפרסם, מה גם שהנתבע עצמו טען שפנה אליהם רק על מנת לוודא את מצב העיקולים. לפיכך, גם התנאי של הפניית הפרסום לאלה שחש חובה כלפיהם לא מתקיים. הואיל וכך, לא קמה ההגנה המעוגנת בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע ביחס לפרסום השישי והפרסום השביעי. אשר להגנת סעיף 15(8) לפרסומים החמישי, השישי והשביעי - הגנה זו מיוחדת לפרסום תלונה לרשות מוסמכת, ובתוםֿֿלב. הלכה פסוקה היא כי תלונה ללשכת עורכי־הדין תהא מוגנת אם הוגשה בתוםֿֿלב (א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 303). "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע." (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148) (להלן: "פרשת ריימר") פירוש תוםֿֿהלב בהקשרה זה של הגנה זו מתייחס לאמונה של המפרסם באמִתות הפרסום. דהיינו - אדם המתלונן על עבירה שלפי אמונתו בוצעה בידי פלוני זכאי להגנת החוק גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית. ואולם, מה הדין אם המתלונן מאמין באמִתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה כזה, מונע המתלונן ממוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו, דברי התלונה גופה, מבחינתו, אמתיים הם. האם תעמוד למתלונן כזה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8)? הפסיקה עונה בחיוב על שאלה זו. הגנת סעיף זה עומדת למתלונן בפני רשות מוסמכת על דבר ביצוע עבירה, מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו, אך מתוך רצון להזיק. במקרה כזה, פועל הוא בתוםֿֿלב - ביחס לתלונתו, ומתוך זדון - ביחס למניעיו (ראו פרשת ריימר, עמ' 149). בענייננו, הנתבע הוכיח כי בעת הגשת התלונה, האמין באמִתות דברי תלונתו. הוא הוכיח כי התשתית העובדתית להגשת התלונה התבססה בעיקר על הודאות התובע בתביעתו המקורית, ממנה למד כי חשבונה של גרושתו מעוקל, וכן ממכתב התובע מיום 19/04/04, אשר שוגר 21 יום לפני שפתח האחרון את חשבון הנאמנות (סעיף 5 לנספח ב' לתצהיר העדות הראשית של התובע). בנוסף, הגיעה לידיו הוראה בלתי־חוזרת הכתובה בכתב־ידו של התובע, חתומה בידי גרושתו ומאושרת בידי התובע, מיום 19/04/04, בה מציינת הגב' פרלמוטר: "אין באפשרותי להפקיד המחאות בחשבוני שכן הוא מעוקל ונמצא ביתרת חובה גבוהה..." (נספח ב' לכתב התביעה). בחודש נובמבר 2004, כשקיבל הנתבע את כתב התביעה המקורי, נאמר בו כי חשבונותיה של גרושתו מעוקלים. הנתבע ידע באותה עת כי לגרושתו חשבון בבנק 'לאומי', בו הפקידה מאותֿֿאלפי שקלים, וחשבון זה אף היה בשליטתו של הנתבע באותה עת, (להבדיל מבעלותו). כמו־כן החזיקה גרושתו בחשבון אישי נוסף באותו בנק, באותו סניף. חשבונה זה נמצא אז ביתרת חובה גבוהה, הואיל והנתבע הקפיא את החשבון האחר בו היו כספים, והבנק לא אישר לגרושתו, לכן, למשוך כספים נוספים. במצב זה, כאשר נשלחו הודעות העיקול לסניף הראשי של בנק 'לאומי', הוחלו העיקולים על כל חשבונות גרושתו בבנק זה, ומשכך, נתפשו כספים בחשבון שהיו בו מאותֿֿאלפי שקלים ואשר היה מוקפא. כך תפש העיקול של עיריית תלֿֿאביב-יפו 4,100 ₪ מחשבון שהיה בשליטת הנתבע. במצב זה, מרגע שהקפיא הנתבע את חשבונה של גרושתו שהיה בשליטתו, ויתרת החובה בחשבונה האישי עלתה, לא התאפשר לגרושתו למשוך עוד כספים לצרכי מחייתה ולתשלום שכרֿֿטרחת עורךֿֿדינו שלה - התובע בשלב זה. בחודש מארס 2004 נפתח חשבון הנאמנות. כספי הריבית, בסך 2,400 ₪, ששילם הנתבע לגרושתו, הופקדו בחשבון נאמנות לטובתה, ומשם נמשכו כספי שכרֿֿהטרחה. אלו היו ידיעתו ואמונתו של הנתבע בעת שיגור מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין. הוכח , כאמור, כי לא אלה היו העובדות במציאות, דהיינו, החובות נשוא העיקולים, במועד פתיחת חשבון הנאמנות, בחודש מאי 2004, כבר הוסדרו. הנתבע לא המתין, (חרף פניותיו אליהם), למענה מעוה"ד שלם ומעוה"ד צוקר, כדי לברר את העובדות קודם לביצוע הפרסום. המניע של הנתבע בהגשת התלונה ללשכת עורכי־הדין היה מניע אישי, עלֿֿפי עדותו: "...המלחמה שלי הייתה נגד גרושתי אני מודה... אמרתי: 'יש גבול גם במלחמה של מה שאפשר לעשות פה'... זה שאתה עורך דין של גרושתי לא נותן לך חסינות... אתה אישית לא מעניין אותי, הייתה לי מלחמה עם אשתי וזה הכֹל... ברגע שהכסף נלקח מחשבון של ילדיי אתה מרגיש צורך לעצור את זה. אני בסך הכֹל אזרח וזה פגע בי אישית ובילדיי." (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 19/12/06, שורות 10-23) הגשת התלונה, עלֿֿפי עדות הנתבע, לא נעשתה בשם מטרה נעלה או לשם החלת שלטון החוק, אלא בשל יצר נקמנות ושנאה כלפי גרושתו, וממילא כלפי כל הקשורים בה והסובבים אותה, אלא שמששוכנעתי כי הנתבע האמין בתוםֿֿלב באמִתות תוכן תלונתו, עומדת לו הגנת סעיף 15(8) באשר לפרסום החמישי בלבד. את הטענה כאילו כספים נלקחו מחשבון ילדיו של הנתבע אני דוחה. אין לזו כל בסיס בראיות. הנתבע - כפי שהוכח - לא הסתפק בהגשת התלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי־הדין בלבד. משפרסם את תכנה של התלונה לעוה"ד שלם ולעוה"ד צוקר, כפי שהעיד בעצמו, הוא אינו חוסה בצלה של הגנת סעיף 15(8), והוא נושא באחריות לפרסום לשון הרע בתלונתו לוועדה, ממנה אין לו כל הגנה, ביחס לפרסום השישי והשביעי. ה ק ל ו ת ביום 17/10/01 פנה התובע לבא־כח הנתבע ודרש שהנתבע יחזור בו מן הטענה ביחס לאי־הנפקת קבלות. הנתבע נמנע מפרסום התנצלות כלשהי אף שנדרש לכך, והמשיך ושיגר את מכתבו מיום19/10/04 ואף הגיש תלונתיו הראשונה השנייה ללשכת עורכי־הדין, אותה פרסם, כאמור, בפני עוה"ד צוקר ועוה"ד שלם, אודות עקיפת צווי עיקול, שיבוש הליכי משפט וניסיון להונאת נושים כביכול. סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע קובע כי הגנת תוםֿֿהלב תישלל בהיעדר היענות לדרישת הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה. הנכונות לפרסום תיקון או הכחשה עשויה להיחשב גם כשיקול להקטנת הפיצוי. התובע, כאמור, דרש התנצלות עלֿֿפי הוראת סעיף 19(4) לחוק. הנתבע לא נענה לדרישה. לא זו אף זו, התנהגות הנתבע לאחר פרסומו של מכתב יום 13/10/04 - שיגור מכתב נוסף מיום 19/10/04 , הגשת תלונה חמורה בדבר שיבוש הליכי משפט וניסיון להונאת נושים, תלונה לא־מבוססת ללשכת עורכי־הדין כנגד התובע, ופרסומה אצל שני עורכי־דין - מלמדת על היעדר תוםֿֿלבו ועל כוונותיו, והיא תיחשב כשיקול אשר יילקח בחשבון בשלב פסיקת הפיצוי, ולאור מטרותיה העונשיות והחינוכיות של פסיקת הפיצויים (ראו: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493). ה נ ז ק ו ה פ י צ ו י הדיבות שפרסם הנתבע על התובע, עורךֿֿדין המייצג את יריבתו של הנתבע, בשני סוגי פרסומים שונים, אשר פורסמו אצל עורכי־דין ועובדי משרדיהם - את מהלכיו אלה של הנתבע לא ניתן להגדיר אלא כניסיון לפגוע בעורךֿֿדין המייצג לקוח שהוא יריבו. התובע הוכיח כי כל פעולותיו נעשו כדין ובמסגרת ההליכים המשפטיים אותם הוא ניהל ומנהל בשם מרשתו, גרושתו של הנתבע. מטרתו של הנתבע, לזכות בכל מחיר בהליך משפטי כנגד גרושתו, גרמה לו לקדש כל אמצעי, גם אמצעי פסול כפגיעה באמצעות פרסום לשון הרע על בא־כוחה של יריבתו המשפטית. בפרסומים הראשון, השני, השלישי, השישי והשביעי היה משום פרסום לשון הרע, אשר עלול היה לפגוע בכבודו של התובע, במשלחֿֿ ידו ובעסקו, מאחר ששמו הטוב של עורךֿֿהדין הוא הנכס היקר בעסקו, אשר לפגיעה בו השלכות גם על מספר הלקוחות הפונים אליו, וכתוצאה מכך, גם על הכנסתו. התובע אינו חייב להוכיח כי נגרם לו נזק ספציפי כתוצאה מהתנהגותו האסורה של הנתבע. די בכך שהתנהגות זו עלולה לגרום לו נזק (ראו: ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 569, מול האותיות ה' ו־ו'). בהתאם להוראות סעיף 7א(ג), ומשהוכח כי הנתבע הוציא לשון הרע על התובע בכוונה לפגוע, הפיצוי המקסימאלי אותו ניתן לפסוק הנו בסך 100,000 ₪, אולם עלֿֿפי הערכתי, אין זהו גובה הנזק שנגרם לתובע הלכה למעשה, וזאת - בהתחשב בעדויות שהביא. אשר לכוונה לפגוע בתובע - יש לציין כי הנתבע פרסם את לשון הרע במשרדי בא־כוחו. הוכח כי הפרסום לא הגיע למשרדי מחלקת החקירות של אגף מסֿֿהכנסה או ליועץ המשפטי לעיריית תלֿֿאביב-יפו, אלא רק למשרדי באי־כח נושיו של גרושתו, עורכי־הדין שלם וצוקר. אין מדובר באירוע חדֿֿפעמי שנעשה בעידנא דריתחא, אלא בפגיעה מכוונת וחוזרת. אמנם לא ניתן להוכיח כמה לקוחות פוטנציאליים נמנעו מלפנות אל התובע בעקבות הפרסומים, ואף הוכח כי לקוחתו, הגב' פרלמוטר, לא נטשה אותו, ועם זאת סביר להניח שבקרב עובדי משרדי עורכי־הדין שבפניהם הושמץ היו לקוחות פוטנציאליים אשר בחרו בעורךֿֿדין אחר. כמו־כן, אין ספק שנגרמו לתובע עגמתֿֿנפש וסבל נפשי כתוצאה מהתנהגותו האסורה של הנתבע. לסיכום: התביעה המתוקנת מתקבלת. . הנתבע ישלם לתובע סך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום מתן פסקֿֿהדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף לכך ישלם הנתבע הוצאות המשפט, לרבות שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין, בשיעור 35% מן הסכום שנפסק, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעהֿֿשכנגד נדחית. התובע־שכנגד ישלם לנתבע־שכנגד הוצאות, לרבות שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בגין התביעהֿֿשכנגד, בסך של 15,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, כחוק, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית, כחוק, מיום מתן פסקֿֿהדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשגר העתקי פסקֿֿהדין לצדדים. ניתן בלשכתי היום ט' בתמוז תשס"ז, 25 ביוני 2007, בהיעדר הצדדים. דליה מארקֿֿהורנצ'יק, שופטת עורך דיןנאמנותעיקול