1. בפני פרשה קשה ויוצאת דופן בנסיבותיה. עמוס קינן (להלן - התובע) התנדב בשנת 1973 לשרת בצה"ל במלחמת יום כיפור ושימש כאלונקאי בבסיס רפידים בסיני. כתוצאה מהשתתפותו במלחמה נגרמה לו פגיעה נפשית חמורה והוא הוכר כנכה צה"ל, אך זאת רק בשנת 2000. בשנה זו הכירה ועדה רפואית מטעם הנתבעת בתובע כנכה בשיעור של 50% עקב פגימה נפשית שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. קצין התגמולים במשרד הבטחון קבע כי יש לשלם לתובע תגמולים החל מדצמבר 99' בלבד, המועד בו הגיש את תביעתו לקצין התגמולים. 2. התובע טוען כי עד שהוכר כנכה צה"ל, נאלץ לנהל מאבק ממושך מול רשויות המדינה לאחר שהתברר לו כי אין הוא רשום ברשומות של צה"ל ומשרד הבטחון כמי שהשתתף במלחמה. לטענתו, עם פרוץ מלחמת יום כיפור הוא התגייס לצה"ל (בהתנדבות), אולם עקב תקלה חמורה במערך צה"ל, לא נרשמה עובדת גיוסו או שחרורו מצה"ל לאחר תום המלחמה. 3. התובע טוען כי רק ביום 9.1.00, לאחר עשרים וחמש שנים בהם חזר ופנה לרשויות שדחו את פניותיו, הוקמה "ועדת בדיקה" במטרה לחקור את טענתו כי גויס לצה"ל והשתתף במלחמה (נספח ב' לכתב התביעה). 4. ועדת הבדיקה אמנם הגיעה למסקנה כי טענת התובע כי התגייס ושירת בצה"ל בזמן המלחמה, נכונה. לאחר שוועדת הבדיקה קבעה את עובדת שירותו של התובע בצה"ל בזמן המלחמה, הוא הופנה להגיש תביעה לקצין התגמולים - "הוא הרשות המוסמכת על פי חוק לדון בעניינך" (נספח ג' לכתב התביעה). לאחר ששני מומחים רפואיים הגישו חוות דעת בהם נקבע קשר סיבתי בין שירותו של התובע לבין מצבו הנפשי, הוא זומן לוועדה הרפואית ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 50% עקב פגיעה פוסט-טראומתית הנובעת מהשירות הצבאי במהלך המלחמה. 5. התובע טוען כי המדינה אחראית כלפיו ברשלנות בכך שלא דאגה לרישומו כמי שגויס לצה"ל והשתתף במלחמה ובכך שלא פעלה כנדרש ולא הורתה על בחינה וחקירה של טענותיו בנוגע לשירותו הצבאי במלחמה. לטענתו, רשלנות רשויות המדינה (להלן - הנתבעת) מנעה ממנו לממש את זכותו להיות מוכר כנכה על פי החוק עוד בשנת 1974. התובע מבקש פיצוי על הפסדי התגמולים שנמנעו ממנו כתוצאה מכך בשנים 1974-1999 בסכום כולל של 4,370,000 ₪ וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו במשך השנים, בסכום כולל של 1,000,000 ₪. 6. בשלב הראשון ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה על הסף, בהעדר עילה. הנתבעת טענה כי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 קובע ייחוד עילה בנוגע לכל התביעות בגין נזקים שנגרמו תוך כדי ועקב השירות ולפיכך החוק היחיד באמצעותו ניתן לתבוע בעניינים אלה, הוא חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - חוק הנכים), שאינו מאפשר מתן תשלומים באורח רטרוספקטיבי עבור פרק הזמן שקדם להגשת התביעה. 7. בהחלטה מיום 7.4.02 דחיתי את בקשת הנתבעת וקבעתי כי החסינות החריגה שהקנה המחוקק למדינה אינה חלה כאשר מדובר בעילת תביעה שאינה נובעת מחוק הנכים וכאשר מיוחסת למדינה התנהגות שמנעה למעשה הגשת תביעה לפי חוק הנכים. למרות החלטה זו חזרה הנתבעת, בסיכום טענותיה, על הבקשה למחיקת התביעה על הסף. נוכח חשיבותה של ההחלטה וחזרת הנתבעת על טענותיה בעניין זה גם בשלב השני של המשפט, ראיתי לנכון להביא, כלשונו, את החלק המרכזי של ההחלטה: "בענייננו, עילת התביעה של התובע הינה פיצוי כספי על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות המיוחסת לרשויות הצבא או למשרד הביטחון. החסינות שנקבעה למדינה על פי סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה מהווה חריג לכלל הרחב לפיו המדינה אינה חסינה מפני תביעות רשלנות. מטרתו הברורה של סעיף 6 לחוק הנ"ל היא להסיר את אחריותה של המדינה בנזיקין, רק במקרה הנופל בגדר אחריותה (המוחלטת), על פי חוק הנכים. האחריות על פי חוק הנכים חלה על חבלה או מחלה הנובעים מהשירות הצבאי, דהיינו - חייב להיות קשר סיבתי בין המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. בענייננו, מדובר בתביעת נזיקין נגד המדינה שאין לה קשר סיבתי ישיר עם החבלה או המחלה של התובע. מדובר בתביעת נזיקין נגד רשויות המדינה (צה"ל ומשרד הביטחון) על התנהגות רשלנית. ההתנהגות הרשלנית הנטענת בכתב התביעה אינה מכוונת כלפי קצין התגמולים, אלא מדובר על התנהגות רשלנית המיוחסת לצה"ל בטענה כי לא רשם את המערער ברשומות הצבאיות כמי ששרת בצה"ל בתקופת המלחמה. בנוסף מיוחסת התנהגות רשלנית למשרד הביטחון אשר לא ערך בדיקה בנוגע לטענותיו של התובע בדבר שירותו הצבאי והורה על מינוי "ועדת חקירה" ובדיקה רק לאחר שחלפו עשרות שנים. תביעת התובע אינה מבקשת לערער את הקביעה של קצין התגמולים על פי חוק הנכים והעיקר, על פי חוק הנכים לא היה בידי התובע לעשות כן. חוק הנכים חל רק על מי ששירת בצה"ל. זהו תנאי מקדמי ומהותי שבלעדיו אין סמכות לקצין התגמולים לדון בתביעה. בענייננו, כל עוד התובע לא היה מצוי ב"מרשם" הצבאי כמי ששירת בצה"ל במלחמת יום כיפור, לא היתה לו עילת תביעה על פי חוק הנכים ולמעשה דרך זו היתה חסומה בפניו. לפיכך טענת הנתבעת כי היה על התובע ללכת אך ורק על פי הוראות חוק הנכים הינה טענה פורמלית שיש לדחותה. כל עוד התובע לא היה "רשום" כמי שהשתתף במלחמה לא היתה לו האפשרות לקבל סעד כלשהו מקצין התגמולים או מועדת הערעור. גם ערעור לבית המשפט המחוזי שעניינו בנקודה משפטית בלבד, לא היה יכול לסייע למערער בהיותו אותה עת ב"סטטוס" של מי שאינו נמצא במסגרתו של חוק הנכים וככזה קצין התגמולים לא היה מוסמך לדון בתביעתו. שאלת הרשלנות של רשויות הצבא בכך שלא רשמו את המערער כמי ששרת בצה"ל אינו מהווה עילה על פי חוק הנכים. כך גם שאלת הבדיקה והחקירה כדי לבסס או להכחיש את טענת המערער בדבר שירותו בצה"ל בתקופת המלחמה. ואכן, מעיון במסמכים שצרף התובע לתביעתו עולה כי מי שהחליט על מינוי "ועדת חקירה" שתבדוק את טענות התובע בדבר שירותו הצבאי, היה ראש אגף כוח אדם בצה"ל (ראה נספח "ב" לתביעה). רק משהושלמה עבודתה של ועדת החקירה ומימצאיה אישרו את טענת התובע כי אכן שירת בצה"ל, הופנה התובע להגיש את תביעתו לקצין התגמולים על פי חוק הנכים. למעשה רק אז "נפתחה" בפני התבוע הדרך לפעול לפי אותו חוק ולפנות אל קצין התגמולים. שאלה אחרת היא מדוע חלפו שנים כה רבות עד ההכרה הנ"ל, מה עשה התובע בתקופה זו והאם אין לו אשם תורם לגבי חלוף התקופה או חלקה. אולם גם בשאלה זו ניתן לדון רק במסגרת התביעה גופא ולא במסגרת חוק הנכים. הפסיקה אליה הפנה ב"כ המשיב עסקה רובה ככולה במקרים בהם לתובע עמדה עילת תביעה גם על פי חוק הנכים או שהיה מדובר בתביעה לפיצוי על נזקים הקשורים בקשר סיבתי ישיר עם המחלה או עם החמרתה. בענייננו תביעת הנזיקין אינה קשורה ישירות למחלת התובע ולכן אין היא יכולה לבוא בשעריו של חוק הנכים, לגבי התקופה שקדמה להכרה בו כחייל. צודק ב"כ הנתבעת בטיעונו כי חוק הנכים הוא חוק שיקומי וככזה, הוא נושא פני עתיד. עם זאת, קשה לקבל מצב דברים בו גם כאשר רשויות המדינה נהגו ברשלנות, הם יהיו חסינים בפני תביעה כלשהי, דלתות בתי המשפט יהיו חסומות על הסף והאזרח יצא בלא שתביעתו לפיצוי תתברר לגופה. למעלה מן הצורך אציין כי שאלת גובה הפיצוי, אם יתברר כי אכן מגיע, לא תיגזר בהכרח מסכום התגמולים שהיו מגיעים לתובע במשך כל עשרים השנים שחלפו מאז שנפגע. כך, יתכן שהתובע אחראי ברשלנות תורמת בשל חלוף שנים רבות עד הגשת תביעתו וכך גם תבחן השאלה, לגופה, של גובה הפיצוי הנדרש שאינו בהכרח תואם את גובה תשלומי התגמולים. גם בכך יש להעיד כי אין מדובר בתביעה שעילתה ומסגרתה בחוק הנכים, אלא בתביעת נזיקין העומדת בפני עצמה ואשר תשלומי התגמולים מהווים בסיס לכאורה להערכת גובה הפיצוי הראוי. לסיכום, החסינות החריגה שהוקנתה למדינה בחוק אחריות המדינה אינה חלה מקום שמדובר בעילת תביעה שאינה נובעת מחוק הנכים ומקום שמיוחסת למדינה התנהגות ומעשים שלמעשה מנעו תביעה לפי חוק הנכים. במקרה שכזה - בהבדל מהמקרים שנידונו בפסיקה - אין מדובר בעקיפה של הוראות חוק הנכים ולא מופר התיאום אותו ביקש המחוקק ליצור בין הפטור מהאחריות לפי סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה לבין הזכות לפי חוק הנכים. מטרתו הברורה של תיאום זה הינה כי בכל מקרה הנופל לגדר חוק הנכים, יחול פטור מאחריות בנזיקין. זהו המבחן הראוי לבחינת המקרה שבפני. על בסיס מבחן זה לא ניתן לקבוע כי תביעת התובע היא במסגרת חוק הנכים. לפיכך אין זה ראוי לחסום את דלתות בית המשפט בפני התובע על הסף ויש לאפשר לו להוכיח את תביעתו". 8. בהתאם להחלטה זו נדונה התביעה לגופה ולאחר שכל צד הביא את ראיותיו ונשמעו העדים, הגישו הצדדים סיכומים בכתב (החלטה מיום 23.2.06). טענות התובע 9. התובע טוען כי כבר בשנים 1974-1975 פנה לגורמים שונים של הנתבעת בניסיון להביא להכרה בו כנכה צה"ל. לטענתו כל ניסיונותיו, שנמשכו גם ב-27 השנים הבאות, העלו חרס, משום שנתקל בחומת סירוב של כל הגורמים אליהם פנה, שטענו בפניו כי הוא אינו רשום כמי שהשתתף במלחמה. התובע טוען כי פנייתו הראשונה במהלך השנים 1974-1975 נעשתה בלווית אביו, בביתנים שהוקמו בקריה בתל-אביב במטרה לטפל בחיילים. בביתנים אלה נאמר לו לראשונה כי אינו מופיע ברשימות המשתתפים במלחמה. התובע ואחיו העידו כי גם בשנים שלאחר מכן פנו הוא והוריו לגורמים שונים מטעם הנתבעת, וכי בשנים 1986-1989 פנו שניהם לגורמים בקריה בתל-אביב וכן ל"שלישות מחלקת נעדרים", אולם כל פניותיהם לא נשאו פרי. התובע טוען כי רק בשנת 1999, בעקבות התערבותם של גורמים חיצוניים ובהם אנשי תקשורת וחברי כנסת ורק לאחר שנמצא תצלום מעיתון ישן בו נראה התובע מפנה פצועים, מינתה הנתבעת ועדת בדיקה שקבעה בסופו של דבר כי הוא אכן השתתף במלחמה. התובע מציין כי מחדלה של הנתבעת שלא הכירה בעובדה כי השתתף במלחמה מתעצם עוד יותר לאור העובדה שהוא פנה לגורמים השונים וניסה להוכיח את טענותיו כשברשותו אות השתתפות במלחמת יום כיפור (שאבד לאחר מכן). התובע טוען כי יש לייחס לנתבעת שני מחדלים עיקריים בנוגע לטיפול בעניינו: הראשון - והעיקרי - הוא היעדר הרישום בדבר השתתפותו במלחמה, והשני, הוא הטיפול הכושל בכל פניותיו לגורמים השונים. התובע טוען כי די במחדלה הראשון של הנתבעת בכדי להביא לקבלת תביעתו. 10. התובע טוען כי תביעתו מושתתת על עוולת הרשלנות וכי במקרה זה מתקיימים כל ארבעת יסודות העוולה (כפי שפורשו בפסיקה): קיום והפרה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, נזק, וקשר סיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק. 11. לעניין חובת זהירות מושגית, התובע טוען כי על המדינה מוטלת חובה ציבורית-מנהלית של אחריות כלפי אזרחיה ובמיוחד כלפי ציבור הפונה לקבלת מידע הנמצא ברשותה. לעניין חובת זהירות קונקרטית, התובע טוען כי זו מתקיימת כאשר ניתן לצפות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה את התרחשות הנזק, והיא מופרת כאשר המזיק אינו נוקט אמצעי זהירות סבירים. התובע טוען כי במקרה זה מוטלת על המדינה חובה מיוחדת לרשום את כל המשתתפים במלחמה, ובכללם מתנדבים, כיוון שאנשים אלה מגלים נכונות להקריב עבורה את חייהם. הרישום נועד בין היתר כדי לאפשר לאזרחים המשתתפים במלחמה לממש את זכויותיהם כלפי המדינה בהתאם לדינים הרלוונטים. התובע טוען כי המדינה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כאשר לא רשמה אותו כמי שהשתתף במלחמה ולכן לא ניתן לומר כי נקטה באמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים ממנה. בנוסף טוען התובע כי הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שלמרות כל פניותיו לא ביררה את נכונות טענותיו (שהתבררו בסופו של דבר כמוצדקות) ולא עשתה דבר מלבד לדחות את פניותיו כלאחר יד. 12. לעניין הנזק, התובע טוען כי הנזקים שנגרמו לו הם משני סוגים: הראשון - פיצוי על הפסד תגמולים שיכול או צריך היה לקבל החל משנת 1974 לו היה מוכר כנכה בהתאם לחוק (מוערך בסכום של 4,370,000 ₪ כולל ריבית). פיצוי זה מתבסס על סכום התגמולים הממוצע אותו קיבל התובע בהתאם לחוק הנכים, מאז הוכרה תביעתו בשנת 2000. הסוג השני הינו פיצוי על עוגמת נפש, שנגרמה לתובע מאחר והנתבעת סירבה להכיר בו כמי שהשתתף במלחמה, וזאת לאחר שהתנדב מיוזמתו להילחם ושירת את ארצו נאמנה. התובע מעריך ראש נזק זה בסכום של 1,000,000 ₪. 13. לעניין הקשר הסיבתי בין הפרת החובה והנזק, טוען התובע כי לו היתה הנתבעת מקפידה כנדרש על רישומו כמשתתף במלחמה, הוא היה מוכר כנכה צה"ל עוד בשנת 1974 ומקבל את התגמולים המגיעים לו וכן היה נמנע ממנו מסע הייסורים שעבר במשך 27 שנים על מנת להוכיח כי השתתף במלחמה. התובע טוען כי גם אם לא פנה לקצין התגמולים (הוא הגורם המוסמך בעניין) אלא לגורמים ממסדיים אחרים, אין בכך בכדי לנתק את הקשר הסיבתי. זאת, משום שגם אם היה פונה לקצין התגמולים, ממילא היתה נדחית תביעתו על הסף. התובע מבסס טענתו זו על עדותו של דרור בקר, ששימש בעבר ראש היחידה לתביעות באגף השיקום של משרד הבטחון (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 27.6.05). בהתבסס על אותה עדות, טוען התובע כי, לאור היעדר הרישום, תביעתו היתה ממילא חסרת סיכוי. התובע מציין עוד כי ההכרה הסופית בתביעתו נעשתה רק לאחר שבאופן מקרי התגלה צילום שלו בעיתון ישן כשהוא מפנה פצועים, דבר המדגיש את אטימות המערכת ומלמד כי ללא אמצעים חריגים לא ניתן היה להוכיח את עובדת השתתפותו במלחמה. 14. התובע טוען כי הביתנים אליהם פנה בשנת 1974 היו רלוונטיים לצורך בדיקת זכאותו. כך, לדוגמא, על פי סעיף 13 לחוק החיילים המשוחררים (הוראת שעה) תשל"ד-1973 (להלן - חוק החיילים המשוחררים) שמכוחו הוקמו אותם ביתנים, שר הבטחון הוא האחראי למתן תעודות המאשרות כי חייל משוחרר שירת בזמן מלחמה ומכאן שקיימת זיקה ממשית בין יישום אותו חוק לבין פעילות משרד הבטחון. לטענת התובע, הרישומים עליהם הסתמכו באותם ביתנים הם אותם רישומים עליהם מסתמך גם אגף השיקום, כפי שעלה מעדותו של מר בקר. בנוסף לכך טוען התובע כי קיים דמיון בין הליכי בדיקת הזכאות לקבלת הטבות בחוק הנכים לבין אלה שבחוק החיילים המשוחררים. 15. התובע טוען כי לא ניתן לייחס לו אשם תורם, משום שהוא לא תרם בכל צורה שהיא לאי רישומו כמשתתף במלחמה. מוסיף התובע וטוען כי יש להתחשב גם בליקוי הנפשי הקשה ממנו סבל כל השנים. טענות הנתבעת 16. הנתבעת טוענת כי התובע לא הגיש תביעה לאגף השיקום או לכל גורם אחר במשרד הביטחון עד לאוגוסט 1999, כאשר פנה ללשכה לפניות ותלונות הציבור של המשרד. הנתבעת מציינת כי בעקבות פניה זו נענה התובע עוד בדצמבר 1999 כי מונתה ועדת חקירה במטרה לערוך בדיקה בעניינו. לטענתה, כחודש לאחר מכן, פנה ראש אגף השיקום לתובע והציע לו להגיש תביעה רשמית לאגף השיקום. הנתבעת טוענת כי מדו"ח החקירה ניתן להתרשם כי הוועדה פעלה ביסודיות ויעילות ועל סמך פיסות מידע בודדות הצליחה לאתר חיילים ששירתו עם התובע לפני קרוב ל-30 שנה. 17. הנתבעת טוענת כי התובע לא צירף תיעוד כלשהו ולו לאחת מבין פניותיו הרבות וכי על אף מאמציה, לא הצליחה למצוא תיעוד כלשהו לפניותיו. עוד טוענת הנתבעת, כי בעדותו של מר בקר נאמר כי בשנת 1974 אגף השיקום כלל לא היה ממוקם בקריה בתל-אביב וכי נוהלי העבודה של משרד הביטחון היו והינם לתעד כל פנייה, כך שלא ייתכן כי היו פניות לאגף השיקום שלא תועדו בכתב. הנתבעת טענה כי הביתנים שפעלו בקריה בתל-אביב, אליהם פנה התובע בשנת 1974, הופעלו על-ידי משרד העבודה כדי לסייע לחיילים משוחררים במציאת תעסוקה ולא על-ידי משרד הביטחון. לאור זאת, כך טוענת הנתבעת, פניותיו של התובע הופנו לכתובת לא נכונה. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאם לתצהירו ועדותו של התובע, גם פניות אלה נעשו בתדירות נמוכה של אחת לכמה שנים בלבד. בנוסף לכך טוענת הנתבעת כי לא ניתן לדעת האם התובע הסביר נכונה את מבוקשו לפקידים אליהם פנה וסביר להניח כי כלל לא ביקש מהם לקבל זכויות כנכה צה"ל אלא רק להוכיח כי השתתף במלחמה. לפיכך, כך טוענת הנתבעת, הפקידים לא התרשלו כאשר לא היפנו את התובע לאגף השיקום של משרד הביטחון. הנתבעת טוענת כי מעדותו של התובע עולה כי עיקר מאמציו הושקעו לא בקבלת סיוע ממשרד הביטחון אלא במאמץ להוכיח כי השתתף במלחמה. 18. הנתבעת טוענת כי לא הוכחה במקרה זה עוולת הרשלנות. לטענתה לא מוטלת עליה בנסיבות המקרה חובת זהירות, אולם גם אם זו קיימת הרי שלא הופרה. לטענתה, אין קשר סיבתי בין ההפרה לכאורה והנזק, שגם קיומו לא הוכח על-ידי התובע. 19. לעניין קיומה של חובת זהירות, הנתבעת טוענת כי זו אינה נגזרת רק מהאפשרות הטכנית של המזיק לצפות את הנזק, אלא גם - ובעיקר - מנסיבות המקרה הספציפיות ובהתחשב בשיקולים של מדיניות שיפוטית. הנתבעת טוענת כי במלחמת יום הכיפורים המדינה ואזרחיה היו נתונים בסכנה קיומית ומוחשית ואזרחים רבים נענו לקריאה והתנדבו לשרת בשדה הקרב. לטענתה, בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע שעל הצבא מוטלת אחריות נזיקית לנהל באותן שעות הרות גורל רישום מסודר של המתנדבים. הנתבעת טוענת כי לא סביר לקבוע חובה על הצבא לנהל רישום מדויק במצב החירום ששרר בעת פרוץ המלחמה ולכל היותר ניתן לקבוע כי היתה מוטלת על הצבא חובה לקבוע מנגנון לבירור טענות מסוג זה, בדיעבד, לאחר סיום המלחמה. לטענתה, בחובה זו הצבא עמד. 20. הנתבעת טוענת כי התובע פנה לקבל סיוע בהתאם לחוק החיילים המשוחררים שנועד לסייע לחיילים משוחררים להיקלט חזרה בחיים האזרחים ולא לטפל בזכויותיהם לפי חוק הנכים. הנתבעת טוענת כי מעצם העובדה שוועדת החקירה שהוקמה בעניינו של התובע הצליחה לאשר לאחר 27 שנים כי השתתף במלחמה, ניתן להסיק כי מדובר בכלי בדיקה יעיל ולא ניתן לומר כי היא הפרה את חובתה כלפיו. 21. לעניין הקשר הסיבתי, הנתבעת טוענת כי גם אם מוטלת עליה חובת זהירות אותה הפרה, הרי שאין קשר בין ההפרה ובין העובדה כי התובע לא הוכר כנכה על-ידי משרד הביטחון משום שהתובע כלל לא פנה למשרד הביטחון. הנתבעת טוענת כי הקשר הסיבתי בין אי רישומו של התובע לבין אי הכרתו כנכה נותק עקב היעדר פנייה מצידו. 22. לעניין הוכחת הנזק, הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח מהם התגמולים להם היה זכאי אילו הוכר כנכה בשנת 1974, משום שלא הראה באמצעות חוות דעת רפואית מה היתה נכותו באותם שנים. הנתבעת מוסיפה כי התגמולים אינם יכולים להוות בסיס לתביעתו של התובע משום שזו אינה מוגשת בהתאם לחוק הנכים. לאור זאת, כך טוענת הנתבעת, על התובע להוכיח במדויק מהם הנזקים שנגרמו לו, במנותק מגובה התגמולים שנקבעו לו בשנת 2000. הנתבעת מדגישה כי לתובע אין עילת תביעה המנותקת מחוק הנכים, משום שלא נגרמו לו נזקים שאינם נובעים מחוק זה. 23. הנתבעת טוענת לחילופין כי גם אם התרשלה, קיים אשם תורם מצידו של התובע המגיע לכדי מאה אחוזים. לטענתה, במשך למעלה מ-25 שנים התובע לא פנה לכתובת הנכונה והמוסמכת לטפל בעניינו ואם היה פונה לגורם המוסמך בשנת 1974, אין ספק שהיה מוכר כנכה מלחמה עוד אז. הנתבעת טוענת כי גם אם נכונה טענתו של התובע כי תביעתו היתה נדחית על הסף בגין היעדר רישום, הרי שהיה באפשרותו להגיש ערעור לוועדת הערעורים, שהיתה נדרשת לבדוק לעומק את טענותיו וסביר להניח שהיתה מקבלת אותן, כפי שעשתה ועדת הבדיקה בשנת 2000. לטענתה, גם אם ערעורו של התובע היה נדחה, עדיין היה באפשרותו להגיש ערעור נוסף לבית המשפט העליון. הנתבעת מדגישה כי הוכחת ההשתתפות במלחמה חודשים ספורים אחריה קלה לעין ערוך מזו הנדרשת כעבור 27 שנים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי דברים אלה מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה שמשפחתו של התובע ליוותה אותו לאורך הדרך ויכלה לסייע לו בהגשת התביעה לגורם המתאים. עילת תביעה 24. הנתבעת חזרה על טענותיה כי אין בידי התובע עילה. לטענתה, התובע אינו יכול לבחור את הוראות חוק הנכים הנוחות לו ולהתעלם מאלה שאינן נוחות לו. טענה זו דינה להידחות. כפי שקבעתי בהחלטה מיום 7.4.02, התביעה שבפני אינה מבוססת על חוק הנכים, אלא מדובר בתביעה עצמאית ונפרדת בנזיקין המבוססת על עוולת רשלנות מצד המדינה. התובע הגיש תביעה לקצין התגמולים במשרד הביטחון, תביעתו התקבלה והוא החל לקבל תגמולים, בהתאם לחוק הנכים, מיום שהגיש את התביעה (דצמבר 1999). התביעה שבפני היא תביעה שונה המבוססת על עוולת הרשלנות. דיון והכרעה 25. התובע טוען לשני מחדלים עיקריים של הנתבעת שהסבו לו נזקים: האחד - והעיקרי שבהם - נוגע להעדר רישום אודות השתתפותו במלחמה והשני - עניינו בטיפול הכושל בפניותיו של התובע אשר לטענתו, גרם לעיכוב של שנים רבות בהכרה בו כנכה צה"ל. להלן אבחן שאלות אלה תוך בחינת טיעוני הצדדים, הראיות שבפני והמצב המשפטי. שאלת האחריות חובת הזהירות המושגית 26. אין צורך להכביר מילים על קיומה של חובת זהירות של רשויות המדינה כלפי האזרחים בכלל ואלו ששרתו במלחמה בפרט. במיוחד קיימת חובת זהירות כלפי אלה שפעלו בהתנדבות, למען המדינה, ולא רק כביצוע חובה המוטלת עליהם מכח החוק. אין כל ספק כי על המדינה מוטלת חובה לערוך רישום מסודר של אלה ששרתו בצה"ל ובמלחמה וזאת בין השאר כדי שיוכלו לממש את הזכויות העומדות להם כתוצאה מכך. חובת זהירות קונקרטית ושאלת הפרתה 27. על המדינה מוטלת אחריות לדאוג להבטחת שלומם וזכויותיהם של אלה ששרתו בצה"ל ובמלחמה, כולל אלה שהתנדבו לשירות מרצון. אחריות זו מטילה על המדינה חובה לקיים רישום מסודר ומלא של כל מי ששירת בצה"ל והשתתף במלחמה. בעניין זה טוענת הנתבעת כי מאחר ובמלחמת יום כיפור היו המדינה ואזרחיה נתונים בסכנה קיומית, אין הצדקה להטיל עליה חובה לקיים רישום מסודר של כל חייל וכל מתנדב. לטענתה, בשעת סכנה כל מעייניו של הצבא היו נתונים להבאה מהירה של כל חייל ומתנדב לחזית. בקשר לכך טוענת הנתבעת כי התובע שירת בחזית המלחמה אליה נשלח ככוח אדם החיוני ללוחמה ולא ניתן לקבוע כי צה"ל התרשל בכך ששלח אותו ואת חבריו המתנדבים מהר מידי אל קו החזית. 28. טיעונים אלה דינם להידחות. מדובר במלחמה שפרצה בשנת 1973, כאשר מערכות המדינה וצבאה כבר היו מבוססים דיין כדי לנהל פעולות בסיסיות של רישום מתנדבים לצה"ל. אין מדובר במציאות דומה לזו שהתקיימה בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר עולים ניצולי שואה נשלחו לחזית מיד עם הגיעם ארצה, בימיה הראשונים של המדינה שזה עתה קמה. בענייננו, המתנדבים לשירות שנשלחו לחזית, עברו תהליך מקוצר של חיול שכלל קבלת נשק, דסקית, פנקס שבי ועוד. אין כל הצדקה לכך שהמדינה לא תערוך רישום של השמות והפרטים הבסיסיים של המתגייסים ולא תדאג לזכויותיהם כמתחייב מאחריותה על פי דין. גם אם לא ניתן היה לרשום את כל המתגייסים עם פרוץ המלחמה, בשל מצב החירום הפתאומי אליו נקלעה המדינה, אין כל סיבה מוצדקת לפטור את המדינה מחובתה לבצע רישום מסודר, במהלך הקרבות או סמוך לאחר מכן או כאשר שוחררו החיילים והמתנדבים משירותם ונשלחו לבתיהם. 29. התובע העיד ועדותו לא נסתרה, כי עבר שרשרת גיוס רגילה שכללה קבלת מדים, פנקס שבי, נשק ועוד (סעיף 5 לתצהיר הראשון). לאור זאת לא היתה כל סיבה כי שמו של התובע ייעדר מרישומי צה"ל ולא תצוין עובדת גיוסו ושירותו במלחמה. הנתבעת טוענת כי חובת הזהירות המוטלת עליה אינה משתרעת על ניהול של רישום מדויק של מתנדבים וכי לא ניתן לקבוע כי הצבא התרשל בשליחתם המהירה מדי אל החזית. טיעון זה יש לדחות. אין מדובר ברשלנות הנוגעת לגיוס מהיר במטרה לסייע לכוחות הלוחמים בדרך של משלוח תגבורת של מתנדבים. גם אם בשל מצב החירום והמלחמה נולד הצורך לשלוח במהירות חיילים ומתנדבים לחזית, אין בכך כדי לפטור את המדינה מרישומם של אלה המשתתפים במלחמה, בין עם בזמן הגיוס ובוודאי בזמן השחרור, עם תום מצב החירום וסיום המלחמה. הפרת החובה הקונקרטית והקשר הסיבתי 30. למעשה השאלה המדויקת בה יש להכריע היא האם הוכח בענייננו כי המדינה הפרה חובה קונקרטית כלפי התובע והאם התקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לבין הנזק. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי התובע לא פנה במהלך השנים שלאחר המלחמה לקצין התגמולים ועשה זאת לראשונה רק בשנת 2000. לטענתה, חובתה כלפי החיילים והמתנדבים מתמצה בקביעת מנגנון לבירור טענות מסוג זה, ומנגנון שכזה אכן הוקם לאחר סיום המלחמה. הנתבעת טוענת כי עמדה בחובה זו והיא מבקשת להסתמך על העובדה כי, כאשר התובע פנה אליה בסוף שנת 99', פנייתו טופלה ביעילות, הוקמה ועדת בדיקה ונמצא - גם לאחר שחלפו שנים כה רבות - כי התובע שירת במלחמה. 31. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והנתונים שבפני הגעתי למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובתה כלפי התובע וכי קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזקים שנגרמו לו. עם זאת, כבר בשלב זה ראוי לציין כי מהראיות שבפני עולה בבירור כי לתובע אשם תורם מהותי למצב שנוצר וכי לא ניתן להטיל על המדינה את מלוא הנזק שנגרם לו, כפי שטען. 32. הבחינה וההכרעה בשאלות אלה אינה קלה ואינה ניתנת למדידה מדויקת. כפי שעולה מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפני, מדובר בנסיבות יוצאות דופן וקשות במיוחד. עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ולמי פנה התובע במהלך השנים שלאחר המלחמה. התובע טען כי פניותיו הראשונות סמוך לאחר המלחמה (בשנים 74-75) היו: "בביתנים שהוקמו לשם טיפול בנפגעי מלחמת יום הכיפורים בקריה בת"א" (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשון). בתצהיר משלים הוסיף התובע כי זכור לו שפניותיו נעשו בעקבות פרסומים בעתונות לאחר המלחמה וכי בשנת 1975 פנה עם אביו המנוח לביתנים בקריה: "זכור לי כי הופניתי בין מחלקות שונות מחלקת מאושפזים, מתנדבים, נעדרים ובכל מקום נאמר לי כי אינני רשום. זכור לי כי היתה פקידה בקריה שבדקה במיקרופישים והודיעה כי אינני רשום כמי שגוייס לצה"ל במלחמת יו"כ" (סעיפים 6-7 לתצהיר המשלים של התובע). 33. הנתבעת טענה כי אגף השיקום והיחידה שעסקה בהסדרת זכויות נכים, לא היו ממוקמים בקריה ובכל מקרה מי שפנה אל אגף השיקום בבקשה כלשהי, קיבל לידיו טופס, האגף היה פותח לו תיק ובודק את טענותיו. לטענתה, התובע כלל לא פנה לכתובת הנכונה, דהיינו מעולם לא פנה אל משרד הבטחון בתביעה להכיר בנכותו הנפשית אלא אל ביתנים שהוקמו מטעם משרד העבודה שנועדו - כך לטענתה - לסייע לחיילים משוחררים להתאקלם באזרחות ולא לסיוע לנכים. הנתבעת טוענת כי התובע ריכז את כל מאמציו במטרה לשכנע כי השתתף במלחמה ולא היתה לה כל דרך להבין כי הוא מבקש סיוע בשל בעיה נפשית. טיעונים אלה אינם מבוססים ויש לדחותם. 34. בעדותו בבית המשפט הסביר התובע, בכנות ראויה לציון, את הנסיבות המיוחדות, הסבל והקשיים שהיו מנת חלקו: "ת. ראשית אנו צריכים לחשוב על העובדות שהיו בתקופה. זה שונה לגמרי מאשר העובדות של היום. היתה תקופה של כמו ועדת אגרנט שלא ידעו איפה רגליים ואיפה הידיים. אני בסך הכל פניתי לצבא כדי להעזר בתסמונות שהתחילו להופיע לי. לכן לא היה לי מושג ספציפי לאן לפנות. ידעתי שהמיקום המדוייק של כל המערכות האלה היו בביתנים של אזור תל אביב, הקריה, כל הסביבה, החשמונאים. בסך הכל רציתי להעזר מבחינה נפשית. הופיעו לי תסמונות שהתחילו לפגוע בחיי. זאת היתה כל הכוונה שלי. ש. לטפל בסימפטומים שהופיעו אצלך? ת. כן" (עמ' 3 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. אתה היית במצב מאוד קשה. כשאתם פניתם לאן שפניתם לא אתה ניהלת את הדו-שיח. ת. זה היה בצורה, אטימות כזאת, שאי אפשר להגדיר אותה. ש. מי דיבר עם הפקידה. ת. היו פעמים שגם אני דיברתי. רוב הפעמים בעזרת אנשים ובעזרת אבי. אבל נואשנו מכל הפניות. ש. שאלתי אותך שאלות בשאלון. עניתי לשאלון: "בשל מצבי הנפשי...". מפנה לסעיף ב', מצטט... זה די ברור. לפי מה שאתה מתאר על מצבך הנפשי שלא אתה היית זה שתקשרת עם האנשים. תאשר לי את זה. ת. לדוגמה, עד כמה שאני זוכר, כל הזעם שלי התמקד על היציאות של הפקידות לתשובות. אני מוסר את התעודת זהות ומס' אישי, ממתינים כמה דקות, אם בליווי אחי או אבי, ופתאום יוצאת חיילת או פקידה, ואומרת לך: תשמע, אנחנו מצטערים, ברשומות שלנו לא מופיע בכלל שהיה במלחמה. כל הזעם שלי התמקד בקטע הזה. כל השאר לא עניין אותי. התחלתי לפתח אובססיה כזאת שהמלחמה שלי לא היתה על הנכות אלא על הקטע של המלחמה. למה הם אומרים שלא השתתפתי במלחמה. וזה הקטע שגרם לי לבעיה נפשית יותר חמורה. בהמשך, נדהמו מהסיפור הזה. זה כל הזעם שלי. אני פשוט נדהמתי איך מעיזים להגיד לי שלא נלחמתי במלחמה הזאת. זה פגע בי יותר מאשר המלחמה עצמה" (עמ' 5 לפרוטוקול). ובהמשך: "הרגשתי רגשי נחיתות, כאילו זורקים אותי. המשפחה נשברה. נשברתי. הילדים סבלו. נהרס לי הבית. בסוף נזרקתי לכלבים וישנתי ברחובות ונהרסו לי כל חיי. הם מוסד גדול ויש להם כוחות עצומים. היה נס. פתאום ב-90 ומשהו התחילו להתגייס כולם לטובתי. וכרמלה מנשה וכולם וגם חברי כנסת. במשרדים האלה היתה להם בדיקה. כל הזמן טענו בעוצמה, אדוני אתה לא היית במלחמה. תאר לך שחקרו אותי ועדת חקירה, אמרו לי אתה מתחזה, אתה וקנין עמרם ולא עמי קינן וההתחזות שלך תפיל אותך. אתה מחפש אותנו אנחנו נראה לך. תאר לך עד איפה הם הגיעו. אני אומר שהסיטואציה זה חוסר הכרה. בא לא נתייחס לנכות כרגע. ש. כשאתה פנית לא היה בראש שלך הנושא של הנכות. ת. פניתי בגלל שאני פגוע. בא נתחיל מזה. ברור שסתם לפנות לא פנינו סתם. הבעיה היתה שהתחלתי לצרוח בלילות והתחילו לי תופעות משונות שלא הכירו בזה. גרנו אצל הורי. עברנו לגור בשכירות כי כבר גירשו אותנו מרוב לחץ. הילד צריך לשלוח לפסיכולוג. אני כמו מטורף בבית. ההתחלה היתה בגלל הפגיעה. התוצאות של המשרדים שטוענים שלא הכירו בי, התחילה להפוך את הפגיעה וזה עבר למקום ראשון, החוסר הכרה נתפס למקום יותר מכובד מאשר הפגיעה וזה, פגע בי עוד יותר. ש. למה עד שנת 99' אין שום פניה לאגף השיקום. יותר מזה, אין ממך אף פנייה לשום גורם. ת. קח את השלבים של הכמה שנים של הבקשות. סתם אתה נכנס לפקידה, אינך רשום ברשומות מצטערים. אולי אבי קיבל אסמכתא, אולי, לא יודע מה קרה. אני לא הייתי במצב כזה שהייתי יכול לדבר. מה שקרה במקרה הזה, השלמתי עם העובדה שאני בן אדם שלא הייתי במלחמת יום כיפור. ב 76, 77', כשראיתי שזה כך. נמאס לי מהחיים. התחלתי להתמודד עם החיים שלי. כל כמה שנים זה היה עולה, הייתי מנסה. פניתי לכרמלה מנשה. אתה יודע כמה זמן זה, מרגע שאתה פונה לכרמלה מנשה. היא מפנה לי עורף, אומרת לי אתה אומר לי את האמת. אומרת לי בדקתי ויש לה קשרים. שניה היא בודקת. אומרת לי אדוני אתה לא מופיע במלחמה. מה הייתי יכול לעשות. מהתחלה אם תשים לב מהעדות שלי הראשונה, ניסיתי לתת את האופי של שתי התקופות, התקופה של מלחמת יום כיפור ואחרי, היתה שונה, מאשר היום שאתה יכול לעלות לכל עמותה ולפרסומות ולנסות למקד את המצב. אז לא היה המצב הזה. ש. אולי לא אתה כי היית במצב קשה. אבל אחים, הורים, אשה, האם חשבתם לפנות לאגף. ת. לא היה מושג הזה. אגף שיקום זה מושג של היום. אני פניתי לפקידה בקריה שאמרה לי נסה את מזלך במחלקת נעדרים. אמרתי לה מה זאת אומרת. אומרת לי תנסה לפעמים אתה מופיע בנעדרים. הלכתי לשם וגם שם אתה לא מופיע ברשומות. אם הייתי הולך לשיקום את הדלת לא היו נותנים לפתוח. רק בהמשך הדרך ובהמשך השנים כנראה משרד הבטחון ראה שעומד למעוד במצב שלי והתחיל להתנכל לי" (עמ' 6-7 לפרוטוקול). 34. מעדותו של התובע שהיתה אמינה ומשכנעת עולה בבירור חוסר האונים והסיטואציה המיוחדת והקשה אליה נקלע ובפניה עמד. לראשונה פנה התובע לאותם "ביתנים" שהוקמו לאחר המלחמה ונועדו לסייע לאנשים שהשתתפו במלחמה ונזקקו לעזרה, בתחומים שונים, לאחר השחרור. הנתבעת טענה כי מדובר בביתנים שהוקמו מכח חוק החיילים המשוחררים והיו באחריות משרד העבודה ובכך - לטענתה - יש כדי להעיד שהתובע לא פנה לכתובת הנכונה. טיעון זה יש לדחות. חוק החיילים המשוחררים אינו בא להסדיר רק עניינים הקשורים למשרד העבודה. מדובר בחוק המצוי באחריותם של מספר משרדים ובכלל זה גם משרד הבטחון. דבר זה מחזק את עדות התובע ובני משפחתו כי מיד לאחר המלחמה היו ממוקמים בקריה מספר משרדים וכי הוא הופנה מהאחד לשני ובכל מקום נדחה - על הסף - מאחר שלא נמצא כל רישום אודותיו. 35. התובע היטיב לתאר את התחושה הקשה כאשר הדלת "נטרקה" בפניו והודע לו כל פעם כי אין רישום אודותיו, בבחינת אינו קיים. אכן, "המלחמה" של התובע באותם ימים התמקדה ברצון שלו להוכיח כי הוא אמנם גויס לצבא והשתתף במלחמה. התובע העיד בעניין זה בכנות ותאר את הסיטואציות הבלתי אפשריות בהן היה נתון באותה עת, לאמור: "כל הזעם שלי התמקד על היציאות של הפקידות לתשובות. אני מוסר את התעודת זהות ומס' אישי, ממתינים כמה דקות, אם בליווי אחי או אבי, ופתאום יוצאת חיילת או פקידה, ואומרת לך: תשמע, אנחנו מצטערים, ברשומות שלנו לא מופיע בכלל שהיה במלחמה. כל הזעם שלי התמקד בקטע הזה. כל השאר לא עניין אותי. התחלתי לפתח אובססיה כזאת שהמלחמה שלי לא היתה על הנכות אלא על הקטע של המלחמה. למה הם אומרים שלא השתתפתי במלחמה. וזה הקטע שגרם לי לבעיה נפשית יותר חמורה. בהמשך, נדהמו מהסיפור הזה. זה כל הזעם שלי. אני פשוט נדהמתי איך מעיזים להגיד לי שלא נלחמתי במלחמה הזאת. זה פגע בי יותר מאשר המלחמה עצמה" (עמ' 5 לפרוטוקול). קשה לבוא בטענה לתובע שמיקד את כל מאמציו ברצונו לקבל הכרה כמי ששייך לצה"ל והשתתף במלחמה. אך ברור הוא כי בלי ההכרה של צה"ל בעצם ההשתתפות במלחמה, לא יכול היה התובע לעשות דבר. זה היה הסף - התנאי בלעדיו אין - שהיה עליו לעבור. לכן בצדק, מבחינתו, התמקד מאבקו ברשות בכך. 36. מעדותו של התובע ואחיו ומן המסמכים שהגיש עולה כי במהלך השנים הוא חזר ופנה למשרד הבטחון בעניינו. כך טען התובע כי בשנת 1986 פנה עם אחיו לקריה וכי "באותה פגישה נאמר לנו שוב כי אינני רשום כחייל אשר שירת בצה"ל במלחמת יום כיפור" (סעיף 11 לתצהיר התובע). גם דוד וקנין, אחיו של התובע, העיד בעניין זה: "ש. למה אף אחד מהמשפחה לא פנה לאגף השיקום. הכתובת האחת והיחידה לנכויות מטעם הצבא זה אגף השיקום. אז נגיד שבפעם הראשונה הלכתם על פי מודעות. מתי שהוא פונים לאגף השיקום. ת. זכור לי שההורים שלי ואני בעצמי פניתי פעמיים איתו. פעם אחת ב 86' בקריה, שם בביתנים שם. הם לא מצאו בכלל שום רישום. אחרי שנתיים או שלוש, לא זוכר בדיוק, גם פנינו לשלישות, כי ראינו את המצב שלו איך היה. גם כן לא מצאו שום רישום. והמצב שלו הדרדר. גם לפני זה ואחרי זה הוא הדרדר עוד יותר. ש. אתה אומר פניתם לביתנים בקריה. האם ב 86' היו ביתנים בקריה. ת. אני זוכר שהייתי איתו. אני לא זוכר אם זה היה ביתנים. ש. אתה לא יודע אם זה היה אגף השיקום או המרכז, בקריה, הקריה זה מקום מאוד גדול. ת. הפנו אותנו למקום של נפגעי צה"ל. כל מה שידוע שהוא סובל. חיפשו שם. לא מצאו כלום. אמרו בפירוש שאין שום רישום שלו" (עמ' 28 לפרוטוקול). 37. מעדותו של מר בקר שעבד באגף השיקום במשרד הבטחון במשך כ-35 שנים (1968-2003), עולה כי אגף השיקום עבר לפעול בקריה החל משנת 82'. מכל מקום, גם אם נצא מההנחה כי התובע לא פנה ישירות לאגף השיקום אלא "רק" לגורמים אחרים במשרד הבטחון, יש בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת. קשה לקבל את ההפרדה הפורמלית והטכנית שהנתבעת מבקשת לעשות בין אגף השיקום ומשרד הבטחון ובוודאי שאין הצדקה לעשות זאת בנסיבות המקרה המיוחדות של אותה תקופה ונסיבותיו האישיות ומצבו הבריאותי הקשה של התובע. 38. מהראיות והנתונים שבפני עולה כי התובע ובני משפחתו חזרו ופנו במהלך השנים למשרד הבטחון ותמיד נחסמו על הסף, בטענה כי אין זכר לרישומו של התובע כמי שהשתתף במלחמה. כך למשל כותבת סלמה וקנין, גרושתו של התובע: "אני זוכרת שהיינו הולכים למשרד הבטחון בקפלן ובקריה היו נכנסים למחשב והיו אומרים לי שלא קיים בתיק של בעלי שום תיעוד או מסמך שהוא היה במלחמה..." (נספח ה' לתצהיר עדותו של התובע). וכך במכתב שכתבה משפחת קינן למשנה למנהל משרד הבטחון מתארים בני המשפחה את פניותיהם החוזרות ונשנות ואת הסיוט שעבר עליהם: "ופה מתחיל הסיוט הבא של המשפחה עם משרד הביטחון. עמרם עם גרושתו ניגשים למשרד הביטחון בקריה ומוסרים פרטים של הישתשלות הענייניים עם עמרם ופגיעתו של עמרם בתקווה לקבל עזרה ולתדהמת בני הזוג פקידי משרד הביטחון, לאחר בדיקה מודיעים לבני הזוג כי עמרם לא השתתף כלל במלחמה ובתדהמה עמדו בני הזוג המומים. עמרם לא הבין מה שקורה סביבו. אישתו ניסתה להסביר שזה לא יתכן נאמר לה תשאירי פרטים ואנחנו נבדוק למה בעלך לא מופיע ברשימת החיילים למרות שאשתו של עמרם ניסתה להסביר שהיא קיבלה תגמולים בתקופת המלחמה ואף עמרם קיבל מכתב הוקרה מהרמטכ"ל. ואות מלחמה. וככה הלכו בני הזוג עמרם ואישתו ממורמרים לביתם. כעבור כמה חודשים שוב הסיפור חזר על עצמו וכך במשך שנים קיבלנו תשובות אנחנו נבדק. אביו של עמרם ז"ל הגיע למשרד הביטחון בצרחות שלא יתכן דבר כזה שמשרד הביטחון לא יודע על בני כלום כמובן שעמרם היה פגוע בנפשו בצורה מחרידה עד כדי שלא יכל לזכור כלום לא שמות מפקדים ולא שמות של טייסים ולא פרטים. אביו של עמרם אמר לאחד הקצינים אולי אם הוא היה נהרג גם לא הייתם יודעים וכך נמשך הסיפור שנים. במהלך הזמן עשו ניסיונות בשלישות ברמת-גן בקצין העיר בכל מערכת הביטחון ולא נמצא שעמרם היה במלחמה. היה חוסר אונים ומאד קשה לכולם אבל המשפחה אט אט התפרקה ובני הזוג התגרשו בצער קשה. והילדים סבלו סבל נוראי מהסיוטים של עמרם הוא היה במצב קשה ולא ידע הרבה מה קורה סביבו" (נספח ז' לתצהיר עדות התובע). כך גם במכתב שכתבו בניו של התובע לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הם מתארים את הפניות החוזרות ונשנות למשרד הבטחון (נספח י"ח לתצהיר התובע). כך גם במכתב לכרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, מתאר התובע את פניותיו והסבל הקשה שעבר עליו: "... אני חייב לספר לך שאני מרגיש כמו לפני הרבה שנים שהייתי עם אישתי בשער משרד הביטחון ומתחנן שיעזרו לי כפגוע והיו שולחים אותי ואת אישתי ממורמרים בטענה שלא גויסתי ולא השתתפתי במלחמה. היינו פונים לבקש עזרה מגורמים רבים אבל לא היו מאמינים לנו כולם היו דוחים אותנו בטענה שלא יתכן שחיל ששרת במלחמה חודשים ימים לא יופיע ברישומי צה"ל" (נספח י' לתצהיר התובע). וכך גם במכתב נוסף שכתבה משפחת התובע לסגן שר הבטחון דאז, אפרים סנה: "היו שנים שנואשנו מלפנות למשרד הביטחון ומצבו של עמרם הלך והתדרדר..." (נספח י"ג לתצהיר התובע). 39. מעדותו של מר בקר שכאמור עבד באגף השיקום במשרד הבטחון משך 35 שנים (כולל בתקופה הרלבנטית) והעיד מטעם הנתבעת, עולה כי גם בתקופת מלחמת יום הכיפורים השתמש המשרד במחשוב, דבר שאיפשר הפקת דוחות מחשב יומיים של חללים ופצועים (עמ' 23 לפרוטוקול). עדות זו תומכת בעדות התובע שסיפר כי זכור לו שבדקו את פניותיו במיקרופישים ותמיד נענה בשלילה כי אינו רשום כמי שהשתתף במלחמה. לטענתו, כל פניותיו נעצרו על הסף: "ת. לכולם היה את האפשרות לבדוק אם האדם הזה גוייס או לא. לא שייך לפגיעה ולא לכלום. במיקרופיש וכל מיני צורות של א'-ב'. כל הפניות נעצרו כשאמרו אתה לא היית במלחמה" (עמ' 13 לפרוטוקול). ואכן, מעדותו של מר בקר עולה בבירור כי הרישום היה תנאי סף ומי שלא הופיע ברישומים היה נדחה על הסף: "ש. בהנחה שהיה פונה אליכם אדם שהיה טוען שנפגע במהלך שירות התנדבותי במלחמת יום כיפור, האם הייתם מבצעים בדיקה באותם רישומים שלכם והייתם מוצאים שהאדם לא מופיע ברישומים, מה הנוהל. ת. במידה ואדם לא מופיע ברישומים, כלומר לא שירת בשירות קבע, מילואים, או צבאי, היינו דוחים את הבקשה על הסף. היו מקרים שהצבא חייל רטרואקטיבית. ש. זאת אומרת, נניח ואני הייתי מתנדב במלחמת יום כיפור, הייתי נפגע פגיעה כזו או אחרת במהלך המלחמה, הייתי מגיע למשרדים של קצין התגמולים והיתה נעשית בדיקה אצלכם על פי מספר אישי והייתי ממלא טופס, הייתי ניגש אליכם והייתם בודקים ברישומים אם המספר האישי שלי מופיע או לא מופיע ברישומים של מי שהשתתף באותה מלחמה ואם הייתם מגיעים למסקנה שהמספר שלי לא מופיע ברישומים הייתם דוחים את התביעה על הסף. ת. נכון. היינו דוחים על הסף" (עמ' 26 לפרוטוקול). 40. עדות זו מבהירה היטב את המציאות הבלתי אפשרית בה היה נתון התובע. מעדותו של מר בקר עולה בבירור כי רישומו של אדם כמשתתף במלחמה, היווה תנאי סף בל יעבור כדי שיוכל להגיש את תביעתו בהתאם לחוקים השונים וכי בהעדר רישום, נתקל התובע במשוכה קשה שלא היה בכוחותיו לפרוץ, משך תקופה ארוכה של שנים. בקשר לכך ראוי להביא בחשבון את מצבו הבריאותי הקשה של התובע שהיקשה עליו את הטיפול המרוכז בעניינו. עם זאת, גם את מצבו הבריאותי הקשה של התובע היה על הנתבעת להביא בחשבון ולצפות שכן חלק נכבד מאוכלוסיית הפונים אל הנתבעת היתה פגועה בצורה זו או אחרת כתוצאה מהמלחמה. לכן, היה על הנתבעת להערך בהתאם ולהביא בחשבון כי לעיתים מדובר באוכלוסיה חסרת אונים המתקשה לתפקד והיה עליה לגלות רגישות וערנות מיוחדת לטיפול גם בסוג זה של פונים. 41. הנתבעת טוענת כי יעילותה והצלחתה של ועדת הבדיקה שהקים משרד הבטחון מעידה כי אם התובע היה פונה למשרד הבטחון לפני שנים, ניתן היה לבדוק את פנייתו ולהגיע למסקנה כי אכן שרת במלחמה. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. מהראיות בפני עולה כי התובע הצליח להתגבר על משוכת האטימות וחוסר ההענות לפניותיו, רק לאחר שפתח ב"מלחמה ציבורית"; בסוף שנת 99 פנה התובע לכתבת הצבאית כרמלה מנשה ולחברי כנסת רבים. החל לחץ תקשורתי ובעקבותיו החל לקרום עור וגידים הטיפול בעניינו של התובע. כך קיבל התובע היתר מיוחד לבדוק מסמכים בארכיון צה"ל, שם מצא באופן מקרי תמונה מעיתון ישן בו צולם כשהוא מפנה פצועים במלחמה. הנתבעת טוענת עוד כי בידי התובע היתה תעודת הוקרה של משרד הבטחון המעידה כי שירת במלחמה, דבר שהיה יכול לסייע לו בתביעתו לקצין התגמולים. טיעון זה יש לדחות. בידי התובע לא היתה תעודת הוקרה של משרד הבטחון ובקשתו לאתר את התעודה נענתה בשלילה (עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול). אדרבה, מדו"ח סיכום ועדת החקירה עולה כי בבדיקה שנערכה עם יחידת האותות והעיטורים במשרד הבטחון התברר כי: "לא נמצא רישום המעיד כי מר קינן קיבל את אות יום כיפור ו/או תעודת הוקרה" (סעיף 9 לדו"ח הועדה, נספח א' לתצהיר התובע). 42. טוענת הנתבעת כי מחדלו של התובע היה בכך שלא פנה "לכתובת הנכונה", היינו - לא פנה לקצין התגמולים. טענה זו אינה מבוססת ודינה להידחות. מהראיות בפני עולה כי בדיקת השאלה המקדמית אם אדם שירת או לא שירת בצה"ל אינה בתחום סמכותו של קצין התגמולים אלא של צה"ל ומשרד הבטחון. אדרבה, קצין התגמולים מתחיל את טיפולו אך ורק במי שרשום כמי שירת בצה"ל. זו קביעה עובדתית, למעשה - תנאי סף - בלעדיו אין לקצין התגמולים סמכות לבדוק את התביעה. בדיקותיו של קצין התגמולים מתמקדות אך ורק בשאלת עצם הפגיעה ובשאלת הקשר הסיבתי בינה לבין השירות הצבאי. לכן, כל עוד התובע לא עבר את הסף של הגיוס לצה"ל וההשתתפות במלחמה, לא היה בידו הבסיס לפנות אל קצין התגמולים והוא היה נדחה על הסף. ראוי לציין כי עוד באוגוסט 1999, נדחה התובע בצורה לקונית ויבשה על ידי מנהלת הלשכה לפניות ותלונות הציבור של משרד הבטחון כי: "לפי רישומי הצבא וכן לפי בדיקה בתיקך האישי, לא נמצא כל רישום או מסמך המאשר כי היית בשרות פעיל לאחר 19.12.72" (נספח מ"ד לתצהיר התובע). דחייה לקונית זו תומכת בטענות התובע לפיהן העדרו של הרישום גרם לדחיית כל פניותיו על הסף. 43. תמיכה לדבר ניתן למצוא בעובדה שההחלטה על הקמת ועדת החקירה לבדיקת שאלת גיוסו של התובע והשתתפותו במלחמה, לא התקבלה על ידי קצין התגמולים אלא על ידי ראש אגף כח אדם בצה"ל וכי רק לאחר שהבדיקה של אותה ועדת חקירה הושלמה ונמצא כי התובע אכן שרת במלחמה בצה"ל הוא הופנה להגיש תביעה לקצין התגמולים (ראה מכתבה של אל"מ דבורה חסיד, קצינת פניות הציבור של צה"ל, נספח ג' לתביעה). במכתב זה יש כדי להעיד בצורה ברורה כי המערכה הציבורית שהפעיל התובע סייעה לו להניע את גלגלי הבירוקרטיה וכי רק בעקבות פניות חוזרות ונשנות של התקשורת ואנשי ציבור ובעקבות מציאתו המקרית של התצלום הישן, הוחלט על הקמת ועדת החקירה שהחלה לערוך בדיקה רצינית ומעמיקה ובעקבותיה מצאה כי טענתו של התובע נכונה ואמינה והוא אכן שרת בצה"ל בתקופת המלחמה. 44. לסיכום, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי המשרתים בצה"ל ובכלל זה כלפי המתנדבים לשרת, בכך שלא היה בידה רישום מסודר של המשתתפים, בין אם בזמן המלחמה ובין אם לאחריה. התובע פנה במהלך השנים לגורמים שונים במשרד הבטחון במטרה להוכיח כי אכן השתתף במלחמה, אולם פניותיו נדחו על הסף, ללא בדיקה ובחינה עניינית כלשהי. העדרו של הרישום מנע מהתובע את האפשרות לקדם את עניינו ולהוכיח כי מצבו הבריאותי הקשה נובע מהמלחמה. גם אם התובע לא פנה לקצין התגמולים אלא "רק" לגורמים אחרים במשרד הבטחון, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין מחדליה של הנתבעת. פניותיו של התובע למשרד הבטחון חייבו את הרשות לקיים בחינה עניינית, דבר שנעשה רק לאחר שנים רבות אחרי המלחמה ובעקבות "לחץ" ציבורי ותקשורתי על הנתבעת. אין ספק כי מצבו הנפשי הקשה של התובע היקשה עליו את הטיפול הרצוף והממוקד בו ובפניותיו לנתבעת. עם זאת, מצבם הקשה של אוכלוסיית הפונים אל הנתבעת היה נתון צפוי שהיה עליה להביא בחשבון בהערכותה לטיפול בפניות מעין אלה והיה עליה לגלות רגישות, עירנות, הכוונה ויעוץ במטרה לסייע לאלה שהיו במערך הכוחות - סדירים ומתנדבים - שנלחמו במלחמה ונזקקו לסיוע ולטיפול בעקבותיה. רשלנות תורמת 45. מנגד, יש לבחון את מידת "האשם התורם" של התובע. הפסיקה קבעה כי אשם תורם נקבע על בסיס המבחן של "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה אל מול זה במטרה להשוות ולהעריך, מבחינת "האשמה המוסרית", את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת ה"אשמה" נבחנת בעיקר על בסיס התנהגותם של הנוגעים בדבר ולעיתים גם על בסיס מבחן האדם הסביר (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם לח(1) 72 בעמ' 81). על בסיס העקרונות הכלליים שהותוו לעיל, אבחן את המקרה שבפניי. 46. מהראיות בפני עולה בבירור כי התנהלותו של התובע במהלך השנים היתה לקויה בחסר ויש הצדקה לייחס לו אשם מהותי ומשמעותי לנזק שנגרם. אכן, כפי שנקבע, אין חולק כי התנהלות הנתבעת לקתה בהעדר רישום מסודר של התובע כמי שגוייס כמתנדב והשתתף בצורה פעילה בחזית המלחמה. אין ספק כי כתוצאה ממחדלה של התובעת החמיר מצבו של התובע, הוא הרגיש פגוע וחסר אונים ויכולתו "להלחם" במימסד היתה מוגבלת. עם זאת, פניותיו של התובע לנתבעת במהלך השנים הארוכות שחלפו מאז תום המלחמה היו חסרות, לא היו מסודרות וממוקדות, חלפה תקופה ארוכה בין פניה לפניה והעיקר - התובע נמנע משך שנים רבות להתמיד ולהתעקש על פניותיו. אכן התובע נתקל בפניותיו במחסום סף קשה ונוקשה אולם היה בידו להתגבר עליו אם היה נוקט במלוא האמצעים, כפי שעשה בסופו של דבר בסוף שנת 99'. יש לזכור כי לצד התובע, שמצבו היה חמור וקשה, עמדו גם בני משפחתו אשר גם הם ניסו לסייע בידו להתגבר על הקשיים שהעמידה בפניו הנתבעת. עם זאת יש לציין כי אשתו של התובע שסייעה בידו התגרשה ממנו לפני שנים רבות ואביו שסייע בידו נפטר. בהביאי בחשבון את מכלול נסיבות המקרה, מעשיה ומחדליה של הנתבעת מזה ומעשיו ומחדליו של התובע מזה ובשים לב ל"יחסי הכוחות" של כל אחד מהם, הנני מעריכה את תרומת האשם של התובע בשיעור של 40%. גובה הנזק 47. בנסיבות המקרה שבפני, שאלת הערכת גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מרשלנות הנתבעת היא שאלה שאלה יוצאת דופן וקשה. עניין לנו בתביעה בה יש להעריך נזקים שנגרמו לתובע במהלך שנים רבות (כ-27 שנים). בעניין זה טוען התובע כי יש להעריך את נזקו על בסיס תשלום התגמולים שנמנעו ממנו מאז תום השירות הצבאי (19.12.73) ועד שהוכר כנכה צה"ל (20.12.00). לטענתו, יש להעריך את נזקיו על בסיס התגמול החודשי לו הוא זכאי כיום, בשיעור ממוצע של כ-9,160 ₪ ובסך הכל הוא מבקש פיצוי בסכום כולל של כ-4,370,000 ₪. התובע טוען כי בנוסף מגיע לו פיצוי עבור עוגמת נפש של ממש בגין עינוי הדין ומצבו הקשה במהלך השנים הארוכות בהן נדחה על הסף ולא הוכר על ידי הנתבעת כמי שהשתתף במלחמה. לטענתו, הפיצוי המגיע לו עבור עוגמת נפש הוא בשיעור של 1,000,000 ₪. 48. תביעת התובע לא הוכחה במלואה. עניין לנו בתביעת נזק הצופה פני עבר, לאורך תקופה של כ-27 שנים. יש לזכור כי עילת התביעה שבפני מבוססת על עוולת הרשלנות ואין מדובר בתביעה שעילתה בחוק הנכים. לפיכך היה על התובע להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות הנתבעת. העובדה שמאז שנת 2000 התובע מקבל קצבת נכות בסכום מסוים, אינה מעידה בהכרח כי בשנות השבעים זכאי היה התובע לסכום דומה שכן לא הוכח מה היתה נכותו אז ולא הובאו נתונים נוספים הקשורים לכושר עבודתו, סוג עיסוקיו וכיוצא באלה נתונים עובדתיים אודות מצבו וכושרו במהלך השנים שחלפו. הנזק שנגרם לתובע - אשר הוכח בוודאות לרבות הקשר העובדתי והמשפטי לרשלנות הנתבעת - הינו עוגמת נפש וכאב וסבל שנגרמו לו במהלך שנים רבות כתוצאה מהתנהלות הנתבעת ואי הכרה בו כמי שלקח חלק במלחמה. עדותו של התובע בבית המשפט פרשה את הסבל והכאב הקשים שהיו מנת חלקו ואשר הקצינו והחמירו את מצבו הנפשי הקשה: "אני מוסר את התעודת זהות ומס' אישי, ממתינים כמה דקות, אם בליווי אחי או אבי, ופתאום יוצאת חיילת או פקידה, ואומרת לך: תשמע, אנחנו מצטערים, ברשומות שלנו לא מופיע בכלל שהיה במלחמה. כל הזעם שלי התמקד בקטע הזה. כל השאר לא עניין אותי. התחלתי לפתח אובססיה כזאת שהמלחמה שלי לא היתה על הנכות אלא על הקטע של המלחמה. למה הם אומרים שלא השתתפתי במלחמה. וזה הקטע שגרם לי לבעיה נפשית יותר חמורה. בהמשך, נדהמו מהסיפור הזה. זה כל הזעם שלי. אני פשוט נדהמתי איך מעיזים להגיד לי שלא נלחמתי במלחמה הזאת. זה פגע בי יותר מאשר המלחמה עצמה. הייתי רץ ושם הרוגים ופצועים בכל הכנפיים של הטנקים. המון פעמים הרגשתי שאני מתמוטט וכאב לי הלב על הצעירים האלה. חטיבה 890 הזעיקו אותנו. מסוקים. אי אפשר להגדיר את המצב הזה. רציתי יותר הערכה. רציתי שיגידו לי, תשמע, משהו. הרגשתי רגשי נחיתות, כאילו זורקים אותי. המשפחה נשברה. נשברתי. הילדים סבלו. נהרס לי הבית. בסוף נזרקתי לכלבים וישנתי ברחובות ונהרסו לי כל חיי" (עמ' 5-6 לפרוטוקול). 49. אין ספק שבמהלך השנים הרבות, נגרמו לתובע נזקים של ממש בדמות כאב, סבל והתדרדרות קשה במצבו הנפשי. הנתבעת לא הכירה בתובע, חזרה ודחתה אותו על הסף, בלא לתת לו סיוע והכרה כלשהי. הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה המיוחדות ויוצאות דופן שבפני יש להעריך את גובה הנזקים של התובע בסכום גלובאלי שיביא בחשבון את השנים הארוכות בהם נגרם לו סבל רב, תחושה קשה של אדם שננטש ללא הכרה, שאינו מסוגל להתמודד עם המצב הקפקאי בו הרשות חוזרת ומטיחה בפניו כי אינו קיים. בהערכת הנזק הגלובאלי שנגרם לתובע יש להביא בחשבון כי בהתנהלותה הרשלנית של הנתבעת היה כדי לתרום למצב אליו הגיע התובע כיום, כשאין בידיו נתונים מדויקים להוכחת מלוא הנזק שנגרם לו ואת העובדה כי נמנע ממנו לקבל סיוע כלשהו מהנתבעת בשל העדר רישום אודות תרומתו לצה"ל בתקופת המלחמה. 50. בשים לב למכלול הנתונים בפני, על דרך הערכה, הנני מעריכה את סכום הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור כאב וסבל שהחמיר על רקע מצבו הנפשי הקשה, עד שזכה להכרה המיוחלת על ידי הנתבעת, בסכום כולל של 500,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את האחריות של התובע בשיעור של 40%. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי עבור נזקיו בסכום של 300,000 ₪ בערכם היום. הנתבעת תישא בהוצאות ושכ"ט התובע בסכום של 30,000 ₪ בערכם היום. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום, א' חשון תשס"ז (23/10/2006). יהודית צור, סגנית נשיא צבאקצין התגמוליםועדת חקירה