1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' גדות) דחה את תביעתו של המערער בשל כך שזה האחרון לא הפקיד ערובה להוצאות המשיבים כפי שנצטווה לעשות. על כך הערעור שבפנינו. 2. ראשיתם של ההליכים נשוא ערעור זה עוד בשנת 1985, עת מונה המשיב מס' 3, עו"ד דן בן נר, ככונס נכסים על זכות המערער במקרקעין הידועים כחלקה 116 בגוש 556 בגן יבנה (להלן: "הכונס" ו"הנכס" בהתאמה). הכונס מונה במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד המערער בכדי לפרוע חוב שחב המערער לאדם אחר. הכונס מכר את הנכס בשנת 1986 למשיבה מס' 1, חיה לחוביץ, תמורת סכום של 35,000$, והיא מכרה את הנכס בשנת 1991 למשיב מס' 2, תמיר ויצמן, כשהיא מיוצגת על ידי המשיב מס' 4, עו"ד אודי גולן. 3. למערער יש השגות בנוגע לכשרות עסקת המכר בנכס, והוא מנסה מאז ביצועה ועד היום, לבטל את העסקה בכל דרך אפשרית; עוד בשנת 1988 הגיש המערער תביעה לביטול העיסקה בבית המשפט המחוזי. מקץ ארבע שנים של דיונים ממושכים מחק בית המשפט (כב' השופט צ' מ' כהן), בהסכמת המערער, את התביעה. המערער מסר אז התחייבות מפורשת שלא לחזור ולהגיש תביעה כלשהי כלפי מי מהמשיבים, והמשיבים ויתרו מצידם על ההוצאות הגבוהות שנפסקו לזכותם קודם למחיקת התביעה. 4. ואולם, משבאה המשיבה מס' 1 לרשום את הנכס על שמה, התברר לה כי המערער רשם הערת אזהרה על הנכס לטובת רעייתו, בגין "התחייבות לרישום משכנתא". לפיכך הגישה בשנת 1993 בקשה בבית המשפט המחוזי בת"א למחיקת הערת האזהרה ולרישום זכויותיה בנכס. בשנת 1996 ניתן לטובת המשיבה מס' 1 פסק דין המורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת רעיית המערער. 5. בשנת 1999 הגיש המערער את התביעה נשוא הערעור במטרה למנוע את מימוש עסקת המכר. עם הגשת התביעה ביקש צו מניעה זמני שנועד למנוע כל דיספוזיציה בנכס עד להכרעה סופית בתביעה שהגיש. בקשתו נדחתה. המבקש ביקש רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט (כב' השופט ד' דורנר) דחה את הבקשה ביום 29.5.01 וקבע כי: "... לאחר שחלפו כ- 13 שנים מאז החל המבקש בניהול ההליכים המשפטיים כנגד המשיבים, ולאחר שתביעתו נמחקה והוא התחייב שלא לשוב ולתבוע, סבורה אני כי הגיעה העת להניח למשיבה 1 להנות מזכות הקניין שרכשה, ולהתיר לה לממש את ההסכם שכרתה עם המשיב 2 למכר המקרקעין". לדעתי כוחם על דברים אלה יפים גם היום משנדחתה התביעה בשל אי הפקדת ערובה להוצאות. 6. את התביעה נשוא הערעור הגדיר כב' השופט א' סטרשנוב כ"המשך למחלוקת ארוכה ומייגעת בין הצדדים, שתחילתה בשנת 1985 וסיומה מי ישורנה" התביעה התנהלה בפני כב' השופט סטרשנוב עד לפרישתו. בהחלטה מיום 11.11.2001, נעתר כב' השופט לבקשת המשיבים וחייב את המערער להפקיד ערובה להוצאות המשיבים בתביעה במזומן או בערבות בנקאית לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") בסך כולל של 100,000 ₪ לכל המשיבים יחד. מטרת הערבות נועדה להבטיח את הוצאות המשיבים "הנגררים שלא מרצונם להליכים משפטיים חוזרים ונשנים". עוד נקבע בהחלטה כי סיכויי ההצלחה של תביעת המערער אינם גבוהים במיוחד. ההחלטה לחייב את המערער בהפקדת ערובה נבעה גם מחזרת המערער מהתחייבותו, לפיה יימנע מחידוש תביעתו, התחייבות אשר היוותה תנאי לויתור על ההוצאות שנפסקו לחובתו. בהחלטה נקבע כי הערובה וההוצאות שנפסקו עד אז לחובת המערער ישולמו תוך 60 יום מיום מתן ההחלטה "כתנאי להמשך הדיון בתובענה". לבקשת המערער, עוכבה ההחלטה בדבר הפקדת הערובה ותשלום ההוצאות עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער (רע"א 9976/01). 7. כב' השופט ריבלין דחה את בקשת רשות הערעור. הוא קבע כי בדין נקבע על ידי השופט סטרשנוב שיש מקום להבטחת הוצאות המשיבים ולקיום התחייבויות קודמות של המערער. נקבע כי גם הסכום ראוי בנסיבות העניין. המערער הגיש בקשה "להבהרת ההחלטה". כב' השופט א' רבלין קבע כי לאור הסברו של המערער, לפיו שילם בינתיים את מרבית חובו, וכי נשתנו הנסיבות העובדתיות שעמדו ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי, תרופת המערער היא "בפנייה מתאימה לערכאות המבררות". המערער לא פנה ב"פניה מתאימה" לבית המשפט המחוזי. הסבריו שלא נקבע שופט שידון בתיק לאו הסברים הם. בקשה מוגשת לבית המשפט ולא לשופט. 8. תביעת המערער נקבעה לישיבת תזכורת בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' גדות). בדיון טענו המשיבים שהמערער לא מילא אחר החלטת כב' השופט א' סטרשנוב ולא הפקיד ערובה או ערבות בנקאית, בהתאם להחלטתו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ראיה על כך שהמערער הפקיד במזומן או בערבות בנקאית את החיובים הכספיים שנפסקו כאמור בהחלטת השופט א' סטרשנוב, שאושרה בבית המשפט העליון. בדיון על פה העלה המערער טענה לפיה שילם לזוכים סך של 83,000 ₪ באמצעות ההוצאה לפועל. בית המשפט דחה את הטענה, בהעדר ראיה על חשבון מה שולם הסכום האמור. לאור המחלוקת הארוכה בין הצדדים הנמשכת מאז 1985, ואי עמידת המערער בהחלטת השופט א' סטרשנוב, כולל אי פנייה מתאימה לערכאות המבררות, נדחתה התביעה על הסף, כאמור בתקנה 519(ב) לתקנות. 9. המערער הגיש ערעור על דחיית התביעה על הסף, הוא הערעור שפנינו. הוא טוען כי בית המשפט קמא לא איפשר לו לממש את הסעד שניתן לו, לטענתו, על ידי כב' השופט ריבלין, להראות כי שילם את הסכום הנטען. לכן, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף. המשיבים מצידם סמכו ידיהם על פסק הדין. 10. ביום 31.5.04 התקיים בפניי דיון בקדם ערעור. בהתאם להחלטתי, השלימו בעלי הדין את עיקרי הטיעון שהגישו לכלל סיכומים ופסק דיננו זה ניתן על יסוד הסיכומים בכתב. המשיבים הבהירו כי הכספים שנגבו בתיק ההוצאה לפועל, נגבו באמצעות עיקולים ולא שולמו ביוזמת המערער, כפי טענתו. המערער שב וטען כי ראוי היה לאפשר לו להוכיח את שינוי הנסיבות לו טען, בהתאם להחלטת השופט ריבלין בבקשת ההבהרה. עוד טען כי לא היה מיוצג בעת ישיבת התזכורת, אחרת היה מבקש הפסקת התובענה כאמור בתקנה 519 לתקנות. גם מטעם זה לא היה מקום לדחיית תביעתו על הסף. 11. דין הערעור להידחות. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". 12. ברור, ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמערער לא מילא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת כב' השופט א' סטרשנוב. לכן, בדין נדחתה תביעתו. אני מוכנה לקבל לצורך הליך זה שמן המערער ניגבו בהוצאה לפועל הוצאות שנפסקו בעבר בסכום של 83,000 ₪. דומה שכיום אין מחלוקת על כך. ואולם בכך לא די. לא קוים התנאי הנוסף שקבע השופט סטרשנוב והוא הפקדת ערובה להוצאות בסך 100,000 ₪. אין חולק שהמערער לא הפקיד סכום זה, גם לאחר שבקשת רשות הערעור נדחתה. המערער אמור היה להפקיד את הסכום תוך 60 יום מההחלטה מיום 11.11.2001. החלטת כב' השופט ריבלין "בבקשת ההבהרה", בה תולה המערער את יהבו, אין בה כדי להועיל למערער. החלטה זו לא איינה את החלטת כב' השופט א' סטרשנוב בנוגע להפקדת הערבות, ולא היה בה כדי לעכב את הפקדת הערבות כאמור. כל שנאמר בהחלטה זו הוא כי המערער יוכל לטעון טענותיו באשר לשינוי נסיבות בפני הערכאות המבררות. ואולם, המערער לא הגיש כל בקשה לשינוי החלטתו של השופט סטרשנוב בשל שינוי נסיבות. המערער בישיבת התזכורת טען טענותיו בפני כב' השופטת גדות, ואולם טענותיו אלה נדחו. החלטתו השניה של השופט ריבלין לא הקנתה למערער כל זכות נוספת. היא בודאי לא שחררה את המבקש ממילוי החלטתו של השופט סטרשנוב. גם בישיבת קדם הערעור לא שמעתי מפי המערער הצעה שנאפשר לו היום להפקיד את הסכום שנקבע. 13. אכן, בתי משפט נוהגים במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל, כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי, מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע (ראו: ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 35). תקנה 519 לתקנות מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים, כמו במקרה שלפנינו (ראו: רע"א 8010/01 יעקב מימון נ' גונר אלדן (לא פורסם); ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נ' ע"ד ברוך ליברמן ואח' (לא פורסם)). בענייננו הגיש המערער בקשת רשות ערעור על ההחלטה - וזו נדחתה. 14. בנסיבות יוצאות הדופן שלפנינו אכן הגיע הזמן, כפי שציינה השופטת דורנר, שרוכש הנכס יהנה מזכות הקניין שרכש. לכן בדין נדחתה תביעת המערער משלא הפקיד ערובה כנדרש, ודין הערעור להידחות. 15. המערער ישלם למשיבים 1-2 וכן למשיבים 3-4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ לכל אחת מקבוצות המשיבים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. משנה לנשיא השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום,‏‏‏‏‏‏‏ג' אב, תשס"ד (21.7. הפסקת תביעהערובה להבטחת הוצאות