טענת "היעדר גילוי" בביטוח חיים א. מהות התובענה זו בקשה להכיר בתביעת המבקשת כתובענה ייצוגית בהתאם לפרק ה'1 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הפיקוח") ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנה 29"). המשיבה מכרה למבקשת ביטוח מנהלים בשם 'עדיף' אשר מבוסס על תמהיל בין חיסכון שהוא ביטוח פנסיה או חיסכון למקרה חיים, ובין 'ריסק' שהוא ביטוח למקרה מוות. לטענת המבקשת, המשיבה הטעתה אותה, תוך ניצול חוסר הבנתה וחוסר ניסיונה בשוק ביטוחי המנהלים, שעה שמכרה לה כיסוי ביטוחי מסוג 'ריסק' בדמי ביטוח גבוהים יחסית ללקוחות אחרים. המבקשת גורסת כי ניתן היה למכור לה את פוליסת 'העדיף' בתמהיל אחר בו אחוז החיסכון גדול באופן משמעותי עד לכדי 100% חיסכון ולהשלים את ביטוח הריסק בביטוח חיצוני לפוליסת 'העדיף', שהפרמיה שלו זולה מהותית. לדידה של המבקשת שינוי זה לא היה פוגם בהטבות ובכיסוי הביטוחי שהיה מסופק לה. לעומת זאת, בתמהיל החדש הייתה המבקשת חוסכת כסף רב לאורך השנים הרבות בהן הייתה אמורה להיות מבוטחת. המבקשת טוענת כי היא תובעת ייצוגית ראויה בעבור הקבוצה של - "מבוטחי המשיבה, ומוטבים של מבוטחי המשיבה שנפטרו בתוך תקופת הביטוח, בפוליסות ביטוח חיים הכוללות, בין היתר, ביטוח למקרה מוות וחסכון מצטבר, שיכלו להבטיח לעצמם אותו כיסוי ביטוחי כמו זה שניתן להם על ידי המשיבה בגין אותה פרמיה וכתוצאה מכך לקבל פיצוי גדול יותר מזה שיקבלו ו/או קיבלו" ב. עיקרי העובדות וטענות הצדדים המבקשת היא עורכת דין בהכשרתה, ומבוטחת על ידי המשיבה בביטוח חיים מסוג 'עדיף מנהלים' (להלן: "פוליסת עדיף"), בפוליסה מספר 6 - 770483, בסכום ביטוח של 312,388 ₪, לפי יום עריכת הפוליסה. מהראיות שהובאו בפני ביהמ"ש הוברר כי חברות הביטוח מציעות למבוטחים פוטנציאליים פוליסה לביטוח חיים צמודת שכר, המשלבת שני רכיבים נפרדים: רכיב ריסק - רכיב ביטוח מפני מוות, המבטיח למבוטח כיסוי ביטוחי במקרה של מוות בתוך תקופת הביטוח ; רכיב חיסכון - רכיב ביטוח הנצבר עד לתום תקופת הביטוח, והמיועד להשתחרר לידי המבוטח במועד פרישתו בגיל 65 ו/או קודם לכן. על פי מסלול התוכנית - "הקצאה לחסכון 11% מהפרמיה" שרכשה המבקשת, 75% מהפרמיה הכוללת המשולמת מוקצה לחיסכון ו - 25% הנותרים מוקצים לכיסוי ביטוחי במקרה מוות. כמו כן, רכשה המבקשת סכום ביטוח נוסף למקרה מוות של 100,000 ₪, הנקרא "מגן חידוש כל שנה", בפרמיה חודשית של 11.77 ₪. המוצר המרכזי של חברות הביטוח הינו ביטוח מנהלים. ביטוח מנהלים מבוסס בעיקרו על פוליסת העדיף (להלן: "הפוליסה המשולבת"). פוליסה זו זכתה לאישור המפקח על הביטוח. הפוליסה המשולבת כוללת מרכיב של חיסכון, מרכיב של ריסק וכן, כדרכו של עולם, גם מרכיב של העמסה לכיסוי ההוצאות המשמעותיות שיש לחברת הביטוח במכירת מוצר מורכב כביטוח מנהלים. הפוליסה המשולבת אינה נמכרת, לרוב, כשלעצמה. אחד מיתרונות הפוליסה המשולבת הוא אופיה הגמיש, המאפשר להוסיף לה מרכיבים ביטוחיים נוספים ידועים ולהתאימה לצרכיהם של כל מבוטח ומבוטחת. מרכיבים ביטוחיים נוספים אלה, אינם כוללים העמסה לכיסוי הוצאות מכירת ביטוח המנהלים, באשר הם משמשים אך כמרכיב נלווה, לא הכרחי, אשר שיעורו משתנה ממקרה למקרה. תמחירם של מרכיבים ביטוחיים נוספים אלה: חיסכון טהור וריסק טהור, אינו כולל העמסה לכיסוי הוצאות מכירת ביטוח המנהלים. זאת, שכן מרכיבים נוספים אלו אינם מיועדים לשמש כבסיסו של ביטוח המנהלים, אלא אך להצטרף לפוליסה המשולבת - פוליסת העדיף. המשיבים גורסים כי טיעונה של המבקשת שהיה באפשרותה לקבל ביטוח המורכב מפוליסות נלוות ומשניות אלו הינו למעשה, ניסיון 'להתחכם' לשיטת התמחור הנוהגת בענף ביטוח החיים, ולקבל ביטוח מנהלים, על כל ההטבות הנובעות ממנו, ללא תשלום פרמיה לכיסוי הוצאות חברות הביטוח בביטוח מסוג זה. מבוטח שבחר בפוליסת עדיף - משולבת יממש זכויותיו כדלקמן: א) במקרה של פטירה בתוך תקופת הביטוח, יקבלו מוטבי המבוטח את סכום הכיסוי הביטוחי שנקבע בפוליסה ואת סכום החסכון שהצטבר עד מועד הפטירה, בתוספת ריבית והצמדה או בתוספת רווחים, פחות חלק של חברת הביטוח בהתאם לתנאי השתתפותה בהשקעות. ב) במקרה בו הגיע המבוטח לגיל פרישה הוא יקבל אך ורק את סכום החיסכון שנצבר לזכותו, בתוספת ריבית והצמדה או בתוספת רווחים, פחות חלקה של חברת הביטוח בהתאם לתנאי השתתפותה בהשקעות. בפועל התפתחה פרקטיקה לפיה המשיבה משווקת פוליסה בסיסית המבוססת על תמהיל של 72% מהפרמיה המשולמת על ידי המבוטח לטובת חיסכון ו - 28% הנותרים מועברים לפרמיית רכיב הריסק (להלן: "חלוקה בסיסית" והביטוח הנגזר ממנה להלן: "ביטוח עדיף"). לטענת המבקשת בסדר הדברים הרגיל ניתן לרכוש, אצל המשיבה, אותו כיסוי ביטוחי בפרמיית רכיב ריסק נמוכה יותר. זאת על ידי שינוי התמהיל כך שרכיב החיסכון יעלה עד לסך מקסימלי של 100% כאשר את רכיב הריסק ישלים המבוטח באמצעות רכישת ביטוח ריסק טהור ועצמאי, חיצוני לביטוח עדיף. על פי חישובי המבקשת יוצא שלו היה מבוטח פלוני רוכש כיסוי ביטוחי בנפרד וחיסכון בנפרד כאמור לעיל, הוא היה מקבל תמורה גבוהה יותר בעבור אותה פרמיה. כך למשל, בפוליסת הביטוח של המבקשת, מצוין כי נרכש ביטוח למקרה מוות (ריסק) מסוג 'מגן חידוש כל שנה', בסכום ביטוח של 100,000 ₪, בפרמיה חודשית של 11.77 ₪, כלומר היה ניתן לרכוש את כל הכיסוי הביטוחי שהיא מקבלת כיום בסך של כ - 300,000 ₪, בפרמיה כוללת של 35 ₪ בלבד. זאת לעומת עלות של כ - 200 ₪ שהיא משלמת דרך פוליסת העדיף. לאור האמור ולצורך התביעה ביקשה המבקשת מסוכן הביטוח הצעה חדשה המשנה את מסלול הביטוח שבידה למסלול בו התמהיל מורכב מ- 90% מהפרמיה המועברים לחיסכון ו- 10% מועברים לרכיב הריסק (להלן: "ההצעה השנייה"). על פי הצעה זו, שהועברה לידי המבקשת ביום ה-5 באוק' 99', מדובר בסכום כיסוי ביטוחי (ריסק) כמעט זהה - 261,633 ₪, בהשוואה ל - 267,312 ₪ על פי המצב הקיים (מעודכן ליום 1.10.99), אלא שהפרמיה המשולמת בעבורו נמוכה בהרבה - 89.95 ₪ על פי ההצעה החדשה (סכום המתקבל מחיבורם של 10% מתוך 744.5 ₪ - הפרמיה החודשית המיועדת לריסק הביטוח היסודי ו - 15.5 ₪ פרמיה חודשית המיועדת לרכישת 'ריסק' נוסף ממקור חיצוני) לעומת כ - 200 ₪ על פי המצב הקיים, מעודכן ליום 1.10.99. הפרש הפרמיה המשולם על ידי המבקשת מוקצה בהצעה השנייה לחסכון, ועל כן קרן החסכון לפרישה (בגין אותו תקציב חודשי ואותו סכום ביטוחי) עלתה מ - 285,763 ₪ ל - 322,362 ₪. בנוסף, בקשה המבקשת מסוכן הביטוח שלה הצעה לבטח אותה בביטוח למקרה מוות בלבד, כאשר סכום הכיסוי הביטוחי לא יפחת מסכום הכיסוי הביטוחי שיש לה בפוליסה הקיימת; והנה, נשלחו לידיה שתי הצעות, על ידי אותה חברת ביטוח - המשיבה. האחת, לרכוש כיסוי ביטוחי בסכום של 1,000,000 ₪ בפרמיה חודשית של 115.1 ₪ בלבד (להלן: "ההצעה השלישית"). זאת בהשוואה לסכום של כ - 200 ₪, כשהיא משלמת היום בעבור כיסוי ביטוחי של 267,312 ₪ בלבד. השניה, אותו כיסוי ביטוחי כמו זה שיש לה על פי המצב של היום של כ- 261,000 ₪, בפרמיה חודשית של 40.5 ₪ (להלן: "ההצעה הרביעית"). לאור נתונים אלו ונוספים כדוגמתם, טוענת המבקשת כי היא כמו גם מבוטחים אחרים, יכולה היתה לקבל כיסוי ביטוחי גבוה מזה שהיא קיבלה מהמשיבה בפוליסה נשוא התובענה, בפרמיה חודשית נמוכה מהותית מזו אשר אותה היא משלמת היום. אם נפשט את טענתה של המבקשת אזי היא מתמקדת בכך שרכישת פוליסת ריסק טהורה אשר לא קשורה לביטוח המשולב (ביטוח שכאמור מהווה תמהיל של ביטוח ריסק וחיסכון) זולה באופן מהותי מאשר רכישת אותו ביטוח ריסק במסגרת הפוליסה המשולבת - עדיף. לכן לטענתה, כדי להשיג תשואה ביטוחית מקסימלית יש לשאוף שמרכיב החיסכון בפוליסת העדיף יהיה גדול ככל האפשר (עד כדי 100%) ומרכיב הריסק יהיה נמוך ככל האפשר (עד כדי 0%). זאת תוך כדי השלמה של מרכיב הריסק ע"י ביטוח ריסק טהור חיצוני לפוליסה המשולבת. בצורה זו אפשר להקטין את עלות הפרמיה בעבור אותה מסגרת ביטוחית או לחילופין לחסוך בפועל במסגרת רכיב החיסכון כסף רב יותר לאורך השנים. לטענת המשיבה סברתה של המבקשת, כי ניתן למכור "ביטוח מנהלים" המבוסס על הפוליסה המשולבת במחיר מוזל, על ידי שימוש בפוליסות ביטוח חיצוניות כדוגמת פוליסה לריסק טהור בלבד, הינה מוטעית מיסודה. מחירה של פוליסה משולבת, אשר היא זו שיועדה לשמש כפלטפורמה של ביטוח המנהלים, אושרה על ידי המפקח על הביטוח, ומבוסס על התחשבות בכל הגורמים הרלבנטיים, לרבות הוצאותיהן של חברות הביטוח במכירת מוצר מורכב זה. לגירסתה בשל העובדה שפוליסת העדיף הותאמה במיוחד ליתן מענה לצרכים ביטוחיים, פנסיוניים וסוציאליים של ציבור העובדים, היא כוללת מספר אלמנטים ייחודים, אשר אינם מצויים בפוליסות חיסכון טהור או בפוליסות ריסק טהור. להלן מספר הבדלים לדוגמא - א. שמירת סכום פיצוי קבוע למקרה מוות - אופציה זו, הקיימת בפוליסה היסודית, מאפשרת המרה אוטומטית בין כיסויי הריסק והחיסכון בפוליסה, כך שכיסוי הריסק קטן בהתאמה לגידול בערכי החיסכון, עד להיעלמותו המוחלטת וצבירה של 100% מהפרמיה לחיסכון טהור. ב. הצמדה לשכר - פוליסה יסודית מאפשרת להצמיד את הפרמיה לשכר ולהתאימו לצרכי העובד והמעביד. פוליסת ריסק טהור, הינה צמודת מדד ואינה קשורה לשכר העובד. ג. קיצבת שארים - אופציה זו, הקיימת בפוליסה היסודית, מאפשרת המרת תגמולי הביטוח בגין מוות, בקיצבה חודשית. ד. זכות להגדלת סכום הביטוח ללא חיתום רפואי - זכות זו, הקיימת בפוליסה היסודית, מאפשרת הגדלה שנתית בשיעור ריאלי של עד 10% ללא חיתום רפואי. ה. הכרה במס - הפוליסה היסודית זכתה בהכרה של קופת גמל, כפי הגדרתה בדיני המס. פוליסת ריסק טהור, זכתה להכרה כאמור, רק כשהיא נילווית ונספחת לפוליסה יסודית. לדידה של המשיבה אם תתקבלנה טענות המבקשת לפיהן יש להפסיק ולמכור את פוליסת העדיף ולמכור תחתיה פוליסות של חיסכון טהור ושל ריסק טהור בלבד, ייכחד המוצר המרכזי אותו משווקות חברות הביטוח ותמנע מהן האפשרות לגבות פרמיות ראויות לכיסוי הוצאותיהן. המבקשת טוענת כי המשיבה הטעתה את המבוטחים שעה שלא גילתה להם שניתן לקבל את אותה הגברת בשינוי אדרת במחיר מוזל מהותית. יותר מכך, טוענת המבקשת, לא זו בלבד שחברות הביטוח אינן חושפות בפני המבוטח את האפשרות לרכוש את רכיב הריסק בפרמיה נמוכה יותר ועל ידי כך, בין היתר, להגדיל את מרכיב החיסכון בעבור אותה פרמיה שמשלם המבוטח, אלא שהן טורחות גם להסתיר זאת היטב במסמכים הכתובים שהן מעבירות למבוטח. הסתרה זו לדידה של המבקשת נעשית בהצלחה באמצעות הפיכת 'מוצר' ביטוח החיים לקשה להבנה. בשל כך טוענת המבקשת כי המשיבה ושלוחיה במעשיהם ו/או במחדליהם, הפרו את סעיף 55 לחוק הפיקוח, על פיו: "(א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור. (ב) לענין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה". המבקשת טוענת כי, מעשי/מחדלי המשיבה המתוארים לעיל, מהווים פגיעה בזכויותיה כמבוטחת, צרכנית ובעלת חוזה, ועל כן היא זכאית, כמו גם כל חברי הקבוצה המוצעת, לקבל החזר תשלום בגובה ההפרש בין התשלום ששילמה בפועל, לתשלום שהייתה צריכה לשלם. לגבי המוטבים של מבוטחים שמתו בתקופת הביטוח, הם יהיו זכאים לקבל לידיהם את ההפרש בין הפיצוי הכספי שניתן להם לבין הפיצוי הכספי שיכלו לקבל בגין אותה פרמיה. המבקשת עותרת לסעד זה מתוקף חוק הפיקוח ולחילופין לסעד כספי או הצהרתי מתוקף תקנה 29 לתקסד"א. הטיעון הוא הן לגבי נזקים ישירים והן לגבי נזקים עקיפים (51.1). בעניין הסעד טוענת המשיבה כי חברות הביטוח מפסידות על ביטוחי המנהלים או ביטוחי פרט,ועל פוליסת העדיף, ככלל, במשך שש שנות הביטוח הראשונות ומדובר בהפסדים בהיקפים ניכרים. רק לאחר תקופה זו מגיעות חברות הביטוח לכלל איזון (נומינלי) ומתחילות ליהנות מרווח. כן יצוין, כי חלק נכבד מביטוחי המנהלים, עד כמחצית, מבוטל במהלך שש שנות הביטוח הראשונות. מכאן, לטענת המשיבה, יש אבסורד בדרישה להשבת כספים למבוטחים לאחר שאלו, גרמו, למשיבה עד כה רק הפסדים. ד. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והדיון עולות הפלוגתאות הבאות: א. האם ראויה התביעה להתברר כתובענה ייצוגית בהסתמך על חוק הפיקוח על עסקי הביטוח? ב. האם ניתן לאשר את התביעה מכוח תקנה 29 ? ג. האם מתקיימים תנאי הסף לצורך אישור התביעה כתביעה ייצוגית ? ה. היש מקום לתובענה ייצוגית מכח חוק הביטוח? (1) המקור המשפטי להגשת תובענה ייצוגית חוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א 1981 פרק ה1 קובע: "62 א. תובענה ייצוגית (תיקון: תשנ"ז) (א) אדם, המועצה הישראלית לצרכנות או ארגון צרכנים אחר שאישר שר המשפטים לפי סעיף 31(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן - התובע), רשאי להגיש תובענה בשם קבוצת אנשים בשל כל עילה אשר בשלה יכול התובע לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר התובע רשאי לתבוע בשמו לפי סעיפים 38 ו-39 וכן לפי פרק ה' (להלן - תובענה ייצוגית). (ב) מקום שעילת התובענה הייצוגית, בהתאם להוראות סעיף קטן (א), היא נזק, די בכך שהתובע יראה כי נגרם לו נזק. (ג) פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל הנמנים עם הקבוצה, כפוף להוראות סעיף 62ג(ב). 62ב. אישור בית המשפט (תיקון: תשנ"ז) הגשת תובענה יצוגית טעונה אישור בית המשפט, והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו התנאים האלה: (1) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (2) קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (3) הגשת התובענה הייצוגית היא דרך עדיפה על הגשת תביעות אישיות, מוצדקת והוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה. 62ג. הגדרת הקבוצה (תיקון: תשנ"ז) (א) אישר בית המשפט את הגשת התובענה כתובענה ייצוגית, יגדיר את הקבוצה שבשמה תוגש התובענה, ויורה על אופן פרסום החלטתו. (ב) יראו כל מי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט כמי שהסכים להגשת התובענה כתובענה ייצוגית, אלא אם כן הודיע לבית המשפט על רצונו שלא להימנות עם הקבוצה, וזאת תוך ארבעים וחמישה ימים מיום פרסומה של החלטת בית המשפט; בית המשפט רשאי, לפי בקשה של אדם פלוני, להאריך לגביו את התקופה האמורה, אם ראה טעם מיוחד לכך." התכלית המרכזית המונחת בבסיס התובענה הייצוגית בכלל, עולה מפסה"ד של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא (2) 312 "התובענה הייצוגית היא הליך יוצא-דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות בבית-המשפט. חריגה זו יכול שתביא לקיפוח זכויותיהם של תובעים, של נתבעים או של שניהם (ת"א (י-ם) 545/91, המ' 1488/91 עטייה ואח' נ' עיריית ירושלים [4], עמ' 457). לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק-הדין בתובענה כזו מהווה מעשה-בית-דין לגבי הנמנים עם הקבוצה, (שאינם מודיעים על אי-רצונם להיכלל בה). יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק;" תיקון מספר 3 משנת תשנ"ז, אשר הוסיף לחוק הפיקוח את פרק ה-1 הקנה לתחום הביטוח מעמד זהה לזה של חוקים אחרים בעלי אופי צרכני מובהק. באמצעותם יכול ציבור התובעים הפוטנציאלי, להגיש תובענה ייצוגית, בתנאים האמורים בחוק. ראויה לציון הדרישה בס' 62ב (2) אשר מכילה דרישה נוספת, שאינה מופיעה למשל בחוק הגנת הצרכן והיא האפשרות הסבירה שיעלו שאלות משותפות של עובדה ומשפט המשותפות לכל הקבוצה. הפסיקה כבר קבעה כי להשמטה זו אין כל נפקות ואת נושא הסבירות יש לבדוק גם לענין חוק הגנת הצרכן, (ר' לענין זה רע"א 6567/97 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח אליהו גת, ז"ל (פ"ד נב(2), 713). לעומת זאת, הדרישה המופיעה בס' 35 ב (1) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, המעגנת את דרישת תום הלב של מגיש ההצעה,- הושמטה כאן. לעניות דעתי, אין להשמטה זו כל נפקות, שהרי חובת תום הלב הפכה זה מכבר לאבן יסוד בשיטתנו המשפטית ובית המשפט רשאי שלא לאשר תובענה מעין זו במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו. לפני שאכנס לעובי הקורה, מן הראוי לצטט את דברי בית המשפט העליון ברע"א 4474/97 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ (פ"ד נד (2) 577), שם במסגרת הדיון של הבקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית נקבע: "לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות בהן על התובע לעמוד בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ומידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית" ובהמשך - "כאן מן הראוי לציין, כי בבחינת התקיימותה של עילת תביעה ובבחינת סיכויי ההצלחה של התובענה, כמו בבחינת התקיימות יתר התנאים לאישורה של התובענה הייצוגית, הגם שבית המשפט לא נכנס לבירור המחלוקת לגופה, אין הוא מסתפק רק באמור בכתב התביעה. בשלב זה נפרשת בפניו יריעה רחבה של המחלוקת, מונחים בפניו תצהירים והמצהירים נחקרים בחקירה נגדית ובית המשפט נדרש לבחון את התשתית הראייתית הלכאורית שהובאה על ידי בעלי הדין. ראו פרשת מגן וקשת [ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא (2) 312] בעמ' 328. במסגרת בחינה זו על בית המשפט ליתן דעתו גם לטענות ההגנה שהועלו במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית ואל לו לעצום את עיניו ולהתעלם מטענות כאלו במידה ויש בהן כדי לכרסם באופן ממשי בסיכויי ההצלחה של התובעים". (2) היש למבקשת עילת תביעה אישית ומהם סיכוייה (א) דיון ס' 55(א) לחוק הפיקוח (פרק ה' לחוק) קובע כי: "מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור". ס' 55(ב) לחוק קובע : "לעניין זה, 'תיאור מטעה' - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בעניין מהותי בעסקה...". על זה בא ומוסיף סעיף 58 - איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות - "לא יעשה מבטח או סוכן ביטוח - במעשה או במחדל, בכתב, בעל פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של מבוטח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה של ביטוח בתנאים בלתי סבירים או כדי לקבל תמורה העולה על התמורה המקובלת". איסור ההטעיה הוא חד וברור - כל תכליתו להבטיח את זכות המבוטח וחירותו לבחור את המוצר הביטוחי המתאים לו באמת. חירות לבחור - משמע, בחירה על בסיס מידע מלא ומבוסס. לאור מסגרת נורמטיבית זאת חלה על חברות הביטוח חובת זהירות מוגברת מפני הטעיית הלקוח. מכאן צומחת חובת גילוי מוגברת של חברות הביטוח. חוזה הביטוח מהווה דוגמה מובהקת לחוזים המחייבים דרגה גבוהה מן הרגיל של אמון, של גילוי ושל תום לב - הווה אומר - 'מירב הנאמנות' מהצדדים. בעבר לא היה מוכר מחויב לגלות לקונה ליקויים או מגרעות במוצר או בשירות המוצע, על אף שאסור היה לו להונות את הקונה, בבחינת - caveat vendor - ייזהר הקונה. אולם הדבר השתנה. כיום ניתן לאמר שהכלל הוא בבחינת caveat emptor ייזהר המוכר. בענייננו חל עקרון הגילוי ותום הלב על פיו חייב כל צד לחוזה הביטוח לגלות לצד האחר כל עובדה שיש בה כדי להשפיע על החלטתו, או לפחות על החלטת אדם סביר במצבו, אם להתקשר בחוזה אם לאו ובאילו תנאים. צא ולמד - מוטלת על המשיבה מחד גיסא חובה לספק למבוטחים פוטנציאלים אשר עשויים לחתום עמה חוזה ביטוח, את מלוא הנתונים הנכונים והרלבנטיים המצויים ברשותה, על מנת שיתאפשר להם להגיע להחלטה רציונאלית, המבוססת על נתונים אמיתיים; ומאידך גיסא, מוטלת על חברת הביטוח החובה להציע ללקוחותיה הפוטנציאליים את הדרך הטובה מבין הדרכים הקיימות למימוש מסגרת הביטוח הספציפית של הלקוח עפ"י נתוניו ודרישותיו האישיות. הציפייה הסבירה של לקוח המבקש הצעה לביטוח מסוים הינה שהוא יקבל את ההצעה המשתלמת ביותר - גם במחיר - מבין התוכניות שאותה חברה מציעה ביחס לבקשתו. יובהר מייד - אין כל כוונה שחברת הביטוח תדווח ללקוח אודות הצעות דומות שמציעות חברות אחרות ומחירן. אין לבית המשפט כל כוונה לפגוע בשוק משוכלל וחופשי. אך לא יעלה על הדעת שחברת ביטוח תציג ללקוח תמונה חלקית בלבד בתשובה לבקשתו המפורשת או המשתמעת לקבל ביטוח מסוים. בשעה שחברת הביטוח מציגה בפני לקוח תוכנית פרטנית ומסויימת בלבד במקום מניית כל שלל ההצעות הקיימות והעמדתן לשיקול דעתו ובחירתו האישיים של הלקוח, צריך אותו לקוח לדעת כי הוא יכול לסמוך את ידיו על הצעתה ושזו אכן ההצעה הטובה ביותר שהיא מספקת ללקוחות מסוגו. אמון הציבור בסוכני הביטוח ובחברות הביטוח ישרת לא רק את ציבור המבוטחים אלא גם, אם לא בעיקר, את חברת הביטוח עצמה. חברת הביטוח אינה יכולה להיתמם ולהציג ללקוח ביטוח בעלות גבוהה כביטוח המתאים לו ביותר, אם היא יכולה להציע את "אותה הגברת בשינוי אדרת" במחיר נמוך יותר. יתרה מכך, במידה ויש מספר הצעות אשר כולן יכולות לענות לצרכיו הביטוחים של הלקוח כפי שהגדירן, על חברת הביטוח להציג בפני המבוטח הפוטנציאלי את כולן ולאפשר לו לבחור מביניהן, כאשר חברת הביטוח מצידה פורסת את כל המידע הרלוונטי בפניו. אם יש הבדלים בין ההצעות במחיר או במהות על חברת הביטוח להסבירם ללקוח. רק משעשתה כל זאת תעמוד חברת הביטוח במסגרת חובת האמון המוגבר החל בין מבוטח ומבטח. אסייג את הדברים ואומר כי אין זאת מתפקידה של חברת הביטוח ללמד את הלקוח פרק באקטואריה, משפט או ביטוח. ספק אם הדבר בכלל אפשרי, כאשר המידע אינו חד משמעי, ואין לדעת האם דרך אחת עדיפה על רעותה. יש להיזהר במסירת מידע אשר עלול לבלבל את הלקוח ואף במקרים מסוימים לפגוע בו. זאת ועוד, יש להיזהר ממפלי מידע אשר יציפו את הלקוח וימנעו ממנו לגבש החלטה נכונה ונבונה. הצפת הלקוח במידע ללא הסבר כמוה כאי גילוי מידע רלבנטי. הצפת מידע בצורה כזו משאירה את הלקוח חסר אונים ואינה מאפשרת לו בחירה מושכלת ורציונלית בהסתמך על הנתונים שלפניו. על כן, צריכה חברת הביטוח לצעוד בדרך המלך. עליה לברר בדיוק מה מבוקשו של הלקוח ולהציע לו את החלופה הטובה ביותר והזולה ביותר מבין חלופות הביטוח שהיא מציעה ואשר עונה על דרישותיו. זאת, באם יש מספר הצעות כאלו, שומא עליה לפרט את כולן על ההבדלים ביניהן. זאת, כל עוד אין ניצול החובה, משמש כדי להציף את הלקוח בנתונים מיותרים אשר עשויים לבלבלו ולהשפיע על החלטתו. ועתה מן הכלל אל הפרט. (ב) יישום הדין לעניננו הלכה היא, כי על בית המשפט לאשר כתובענה ייצוגית, רק תביעה שעילתה ראויה, ושסיכוייה להתקבל סבירים לכאורה. לטענת המבקשת, המשיבה מכרה לה ביטוח מנהלים מסוג עדיף המשלב שני אלמנטים - ריסק וחיסכון. הפרמיה הנגבית על אלמנט הריסק בתוכנית המשולבת יקרה מהותית מעלות פרמיה אשר ניתן לקבל בביטוח ריסק עצמאי וחיצוני לפוליסת המנהלים. המבקשת טוענת שהסיבה לכך שהיא משלמת בעבור אותו כיסוי ביטוחי פרמיה גבוהה באופן משמעותי מזו שלדעתה היה עליה לשלם, נובעת מהעובדה הפשוטה שהמשיבה תיארה בפניה תיאור מטעה את הביטוח. זה האחרון נגזר מתוך כך שהמשיבה לא גילתה לה שהיא יכולה לקבל את אותו כיסוי ביטוחי ממש בפרמיה נמוכה יותר באמצעות תמהיל ביטוחי אחר. אין מחלוקת על כי למבקשת נמכרה פוליסת ביטוח שתמהילה 75/25 בתוספת ריסק משלים מסוג מגן 1 על סך 100,000 ₪, בפרמיה חודשית של 11 ₪ (נספח ב' לבקשה ת/1, סעיף 2 לתגובה). לביסוס טענה זו הביאה המבקשת מומחה מטעמה, מר דן שפרינצק, המשמש כיועץ פנסיוני לחברות שאף פרסם מספר ספרים בתחום ואלו דבריו - "את חוסר ההגיון בקיום מצב שבו ביטוח ריסק וחיסכון בכפיפה אחת יקרים יותר מביטוח ריסק וחיסכון נפרדים, ניתן להמשיל למצב הבא: אדם שואל את הירקן, כמה עליו לשלם בעד ארגז עגבניות, והוא משיב לו - 30 ₪. שואלו : כמה יעלה ארגז מלפפונים? משיב 40 ₪. והשאלה השלישית, שנועדה להשגת הנחה: ואם ארכוש אצלך ארגז עגבניות וארגז מלפפונים גם כן? התשובה - 90 ₪. ברור הדבר כי צרכן ירקות מצוי לא יפול בפח, שכן הוא עומד לפני בעיה חשבונית קלה, ולפני מבחן הגיון פשוט. בתחום ביטוח החיים הוא אינו רואה את החיסכון בנפרד מביטוח הריסק, או אינו רואה את מבנה התערובת לחלקיה באופן שיאפשר לו בחינתה לפי מרכיבי התערובת בטהרתם. זיהוי מרכיבי התערובת דורש מקצועיות ומומחיות, שהמבוטח הסביר אינו מצויד בהן. אופן הצגה זה ע"י חברות הביטוח מהווה עוד נדבך בניסיון לבלבל ולהטעות את המבוטח" המומחה מטעם המבקשת ממשיך ומסביר מהי התוכנית שהיה ראוי להתאים למרשתו מבין תוכניות הביטוח שמציעה המשיבה - "התוכנית שהיה כדאי יותר לרכוש מבוססת על חיסכון בלבד במסגרת 'עדיף', וביטוח ריסק נפרד מסוג 'מגן 1' המצויה כביטוח נוסף בפוליסתה של בורובסקי. חברות הביטוח טוענות כי התעריפים ב'מגן 1' הנ"ל שימשו אך ורק במסגרת רכישת ביטוח נילווה (ריידר), הנוסף לביטוח היסודי של פוליסה. אם תתקבל טענתן, תיחשב התוכנית 'מגן 5' שתעריפיה מפורטים בנספח א' לכדאית ביותר, שכן לגביה הוכחות שניתן היה לרוכשה כביטוח יסודי" אין ספק שיש ממש בטענות המבקשת כי קיים הבדל במחיר בין אלמנט הריסק במסגרת פוליסת העדיף ובין ביטוח ריסק עצמאי וחיצוני, כאשר זה האחרון מוצע לציבור במחיר זול משמעותית. התרשמתי שבסופו של דבר, על אף שהמשיבה דיברה על כך רק בחצי פה נראה שגם היא מסכימה כי מחירי פוליסת הריסק העצמאית זולים באופן מהותי. העיד על כך המומחה מטעם המבקשת מר שפרינצק בס' 37 לחוו"ד: "ע"י הצגת לוח התעריפים של ביטוח הריסק הטמון ב'עדיף' מול לוח התעריפים של 'מגן 5' ובמסגרתה ניתן לראות כי בכל שנת גיל התעריף של ביטוח הריסק ב'עדיף' גדול מאוד ממקבילו ב'מגן 5' ". על אופי הצגת הנתונים הוא מעיד כי - "זו בעיה רצינית, כי התעריפים אינם מוצגים באופן שמאפשר לאדם הפשוט לזהות את ההבדל בתעריפים" (שורות 26-27, עמ' 31 לפרוטוקול מיום 4.1.01) מקובלת עלי עמדת המשיבה כי פוליסת העדיף מהווה בסיס לביטוחי המנהלים וכוללת רכיב העמסה גבוה יותר מאשר ביטוח הריסק הטהור, שכן עלויות מכירתה גבוהות יותר. אתייחס לכך בהרחבה בהמשך. יחד עם זאת, מרגע שהמשיבה מציעה פוליסות עדיף במינונים שונים החל מיחס של 72:28 וכלה ביחס המתקרב או מגיע ל- 100:0 היא חייבת לידע על כך את המבקשת. זאת ועוד; אם ניתן להגיע לתוצאה הרצויה מבחינת המבקשת בדרכים שונות לדוגמא ע"י שילוב של פוליסת עדיף יחד עם פוליסת ריסק טהור חיצונית (מסוג 'מגן' למשל) - גם בכך חייבת חברת הביטוח לעדכן את המבקשת. חברת הביטוח אינה יכולה להציב את שיקול דעתה במקום זה של המבקשת, אא"כ המבקשת "הזמינה" את סוכן הביטוח לבחור בעבורה את ההצעה הטובה ביותר. המבקשת הייתה אמורה לקבל את כל המידע הרלבנטי אודות החלופות השונות היכולות לענות על בקשתה. יובהר ויודגש - המבקשת לא הייתה צריכה לבקש באופן מפורש מהמשיבה שתציג בפניה תוכנית ביטוח כזו או אחרת. די בכך שביקשה תוכנית ביטוח המתאימה לצרכיה באופן כללי, כדי לחייב את חברת הביטוח, מתוקף חובת האמון המוגבר בין הצדדים וחובת הגילוי, לפרוס בפניה את מגוון התוכניות אשר עשוי לתת מענה לצרכיה, על ההבדלים שבהן. ההסבר שאמורה חברת הביטוח לספק על המסלולים השונים אמור להיות ברמה המובנת לאדם מהיישוב. יתר על כן, המשיבה צריכה הייתה להימנע מלספק למבקשת נתונים זרים ולא רלבנטיים אשר עשויים היו לבלבלה ולהטעותה. לאחר שכל הנתונים, כמפורט לעיל, היו מצויים ביד המבקשת, היא היתה אמורה לבחור בחירה חופשית בין החלופות. אם לאחר כל זאת הייתה טועה בשיקול דעתה או לקחה מוצר יקר לטעמה; לא היה לה אלא להלין על עצמה, שהרי טעות שכזו היא 'טעות בכדאיות העיסקה'. אחת מטענותיה המרכזיות של המשיבה נסובה סביב מעמדה של פוליסת העדיף. לעמדתה, פוליסת העדיף - הנה הפוליסה היסודית, ליבת הביטוח. פוליסה זו יועדה לשמש כפלטפורמה הבסיסית של ביטוח המנהלים. כך נוהג שוק הביטוח מזה שנים ארוכות באישור הפיקוח על הביטוח ורשויות המס. הסביר מר מאיר שביט, עוזר כלכלי לשר האוצר בענפי הביטוח והפנסיה לשעבר, המשמש מומחה מטעם המשיבה, בתצהירו - "הפוליסה היסודית המשולבת מסוג עדיף הינה פיתוח של פוליסת הביטוח המעורב (Endowment Insurance), המקובלת בעולם שנים רבות ובישראל מעל 50 שנה... פוליסת העדיף נולדה בתחילת שנות ה-80, כמסגרת הביטוח היסודית המוצעת על ידי חברות ביטוח החיים, לשם התמודדות עם מוצרי ענף קרנות הפנסיה מצד אחד, וענף קופות הגמל מצד שני... תפקידה של הפוליסה היסודית הינם: א) להוות אבן בניין מרכזית אליה ניתן לחבר אבני בניין משניות נוספות ליצירת התמהיל הרצוי למבוטח בין הכיסויים לסיכונים השונים, ולאפשר הוספת אבני בניין מודולריות נוספות להגנה בפני סיכונים נוספים. ב) להוות בסיס המקיים את הדרישות השונות לקבלת מלוא ההטבות לעצמאי ולעובד השכיר מביטוח פנסיוני... ג) לעמוד בדרישה של מבטחי המשנה ליחסים בין כיסוי סיכון מוות, סיכון אובדן כושר עבודה וחסכון, מול ההטבות של גמישות אוטומטית (ללא חיתום) של הכיסויים בפוליסה לאורך חייה... הפוליסה היסודית נבנתה במקורה, על פי יחס של 72% מהפרמיה לחיסכון ו-28% לכיסוי ביטוח הריסק ולכיסוי הוצאות" לטענת המשיבה אין היא יכולה להציע תמהיל אחר בביטוח עדיף שכן אם יגדל אלמנט החיסכון על חשבון אלמנט הריסק, הרי שבתחום החיסכון תהפוכנה חברות הביטוח לבנקים. מומחי המשיבה מציינים כי חיסכון טהור אינו כלול בתפקידם של חברות הביטוח. תוכניות חיסכון הינן תפקיד השמור לבנקים והן אינן רוצות להתחרות בהם. מוסיפה לכך המשיבה טענה בדבר המשמעויות הרות הגורל בתחום תימחור מוצרי הביטוח על בסיסם היא מתקיימת. ובלשון המומחה מר שביט - (שם): "מבנה ההוצאות של חברות הביטוח, דוגמת מנורה (שאינן חברות לביטוח ישיר), כולל בתוכו תשלום עמלות לסוכנים. עמלות הסוכנים בביטוח היסודי שנועד לשמש כביטוח מנהלים הינן גבוהות יחסית, שכן הסוכנים אמורים ליתן ללקוחות מגוון של שירותים ולהמשיך בכך משך עשרות בשנים עד להגעת המבוטח לגיל הפנסיה ואף לאחר מכן (יצויין, כי חלק גדול משירותים אלו אינו נדרש בנוגע לפוליסת ריסק טהור, שם אין צורך, ככלל, בטיפול מתמשך לאורך שנות קיום הפוליסה)...חלק ניכר מהמבוטחים הביע חוסר נכונות לוותר, או להחליף את הסוכן המטפל בהם גם במחיר ויתור על הנחה בפרמיה". לטענת המשיבה כאשר היא מוכרת פוליסות ריסק טהור בלבד או חיסכון בלבד אין במרכיב ההעמסה המגולם בפרמיה כיסוי להוצאות ההפעלה ושכר הסוכנים.בהתאם לכך היא טוענת כי אם הייתה המבקשת רוצה להימנע לתשלום עמלות לסוכני הביטוח יכלה לבצע את הביטוח בחברה העוסקת בביטוח ישיר - בבחינת לא תקבל ולא תשלם. המשיבה סוקרת בהרחבה יתרה את העובדה כי תוכניות הביטוח בכלל ובפרט תוכנית עדיף אושרה על ידי הפיקוח על הביטוח ואף מצרפת את האישור על כך (נספח א' לתצהירו של שביט). הפיקוח על התוכניות נעשה מתוקף צו הפיקוח על עסקי ביטוח (תוכניות ביטוח חדשות ושינוי תוכניות), התשמ"ב 1981. בס' 2 לצו זה הורה שר האוצר - "בענפי הביטוח הבאים לא ינהיג מבטח תוכנית ביטוח או שינוי כאמור בסעיף 40 (א) לחוק אלא אם התיר זאת המפקח" האישור הוא נאות אבל הוא לא גורע מחבות המבטחת מרגע שבחרה להציע ללקוחות תמהילים שונים של פוליסת העדיף ובמקביל אפשרויות להלביש עליהם פוליסות ריסק חיצוניות, לעמוד בחובת הגילוי. לקוח סביר המגיע לחברת ביטוח אינו מצפה לשמוע אודות הצעות שאינן קיימות או אינן מתאימות לו. אבל הוא בהחלט מצפה שיימסר לו כל המידע הרלוונטי אודות הרכיבים של פוליסות ביטוח העונות לקריטריונים שלו. כן, גם כאלה שהן פחות רווחיות לחברת הביטוח. דבר אחד הוא לא למכור פוליסה מסוג מסוים. דבר אחר הוא ליצור מצג שמוכרים מגוון תוכניות, ביניהן תמהילים שונים של פוליסת העדיף ופוליסות ריסק טהור, וכאשר לקוח מתעניין בתוכנית המתאימה לו להימנע מלסקור בפניו את כל האפשרויות הרלבנטיות. זאת כאשר בדרכם הרגילה של הדברים מתפתחת אצל הלקוח ציפייה סבירה שחברת הביטוח תציג בפניו את כל הפוליסות הרלבנטיות בעבורו מבין אלו שהיא מציעה בכלל. אי הצגה של מידע כאשר יש ציפייה סבירה של הלקוח לקבל את הטוב ביותר מבין כל הפוליסות שקיימות אצל המשיבה הינה בבחינת אי גילוי. הימנעות מסקירה של כל האופציות אשר עונות על צרכיי הלקוח במצב זה היא בבחינת הטעיה. הצפת הלקוח בנתונים מרובים הקשים להבנת אדם מן הישוב,- צריכה להיות מלווה בהסברים רלבנטיים המתאימים למבוטח הספציפי. אם מוצעת ללקוח הצעה אחת בלבד, הלקוח מוטעה לחשוב שחברת הביטוח שקלה בעבורו את הנתונים והציעה לו את הפוליסה הטובה ביותר הקיימת ברשותה. מכאן על דרך השלילה הוא מסיק שכל הפוליסות שלא הוצגו לו הן פחות טובות עבורו. חברות הביטוח לא יכולות לנצל את פערי המידע שלהן על הלקוח כדי למכור לו תוכנית יקרה יותר שעה שניתן היה בצורת הרכבה אחרת למכור לו תוכנית דומה עד מאוד במחיר זול משמעותית. כדי לצאת ידי חובתה צריכה המשיבה לסקור בפני הלקוח את כל האופציות הרלבנטיות בעבורו. את הלקוח לא מעניינים חישובים אקטואריים או הוצאות העמסה. מבחינתו אין משמעות שפוליסות מסוימות הן בסיסיות ואחרות הן לא בסיסיות. הוא בא עם ציפייה סבירה לשמוע על כל ההצעות שיכולות להיות רלבנטיות בעבורו. ומרגע שהוא שומע רק על חלק מן האופציות הרלבנטיות בעבורו הוא מוטעה. ההחלטה לבחור בין הפוליסות צריכה להישאר לעולם בידי הלקוח. המשיבה טוענת כי תכליתה של התובענה הינה לחייב את חברות הביטוח, להפסיק את מכירת המוצר היסודי - פוליסת העדיף, ולחייבן למכור תחתיו את המוצרים הנלווים בלבד - החיסכון הטהור והריסק הטהור. בהמשך לכך היא קובלת על כך שהמבקשת מנסה לנצל 'פירצה' בתימחור ביטוח המנהלים ולהפוך את הטפל לעיקר. טענות אלו הינן חסרות שחר. אין חולק על כך שהבחירה אילו מוצרים להציע לציבור ובאילו תנאים ומחירים הינם החלטה בלעדית של חברות הביטוח, ובלבד שקיבלו את אישור הפיקוח על הביטוח. לא בית המשפט ולא הלקוח יקבעו לחברה אילו מוצרים היא תמכור, אילו תמהילים יהיו איזה מהפוליסות תהווה אבן יסוד ואיזה תהווה רק נספח נלווה. ייתכן ומשיקוליה תבחר חברת הביטוח להציע ללקוחותיה פוליסות ברווחים מינימליים או ברווחים מקסימליים. אולם, מרגע שהניחה חברת הביטוח את הפוליסות השונות על מדף המוצרים, התפתחה אצל הלקוח ציפייה סבירה שכאשר הוא יכנס לטרקלין חברת הביטוח זו תציע לו, מבין כל מוצריה, את הטובים בעבורו. טענה מרכזית נוספת שמעלה המשיבה בהקשר זה היא כי תמהיל ביטוח מנהלים שאינו כולל את הפוליסה היסודית שונה באופן מהותי בכיסוי הביטוחי ובתנאים האחרים מתמהיל הכולל את הפוליסה היסודית. וכך מעיד מר שביט בעניין; "להלן מספר דוגמאות של הבדלים בין התנאים בפוליסה היסודית לבין התנאים שניתן להשיג משילוב הפוליסות הנילוות - א) ההטבות לפוליסה היסודית כקופת גמל ושיקולי המעסיק - כאמור, הפוליסה היסודית מוכרת ע"י נציב מס הכנסה והממונה על שוק ההון (שלו האציל הנציב חלק מסמכויותיו בנושא) - כקופת גמל המוכרת כ'קופת ביטוח'. פוליסת ריסק טהור אינה מוכרת כשלעצמה, כקופת גמל, אלא רק כשהיא מצטרפת כפוליסה נילוות לפוליסה יסודית... ב) הצמדה לשכר - הפוליסה היסודית צמודה לשכר ומוגדרת על פיו...ביטוח שיורכב כל כולו מפוליסות נילוות, לא יהיה צמוד שכר. משכך עלול להיווצר בו פער בין התפתחות נטל הפרמיה למקורה - השכר. ג) סכום הביטוח למקרה מוות - בהיות הפוליסה היסודית צמודת שכר, גם סכום הביטוח למקרה מוות צמוד שכר. ד) סכום ביטוח קבוע - בעת קרות מקרה המוות, זכאים שארי המבוטח בפוליסה יסודית לסכום הביטוח למקרה מוות ולסכום החיסכון שנצבר עד אותה...אפשרות זו לא קיימת בביטוח ריסק טהור... ה) קבלת סכום כגמלא חודשית...אופציה זו אינה מצויה בפוליסת ריסק טהור" גיוון בפוליסות ובתנאים השונים שלהם היא מבורכת בשוק משוכלל, תחרותי וחופשי. אך כפי שאמרתי הצפייה הסבירה של הלקוח היא כי חברת הביטוח תחשוף בפניו את כל המוצרים אשר עשויים להיות רלבנטיים בעבורו. מעתה אמור - בכדי שחברת הביטוח תצא לידי חובתה שומא עליה להציג ללקוח את הפוליסות השונות שעשויות להיות רלבנטיות בעבורו ולהעמידו על ההבדלים ביניהן. ההסבר צריך להיות תכליתי ופשוט ברמה המובנת לאדם מהיישוב. נראה שבסופו של יום גם המשיבה עצמה דוגלת בחובת הגילוי מאחר ובסעיף 131 לסיכומיה היא כותבת - "המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם ביטוח מנהלים מתאפיין - ככלל - במגע אישי אינטנסיבי, הכולל שיחות ופגישות בין סוכן הביטוח לבין המבוטח הפוטנציאלי. במסגרת זו, מברר סוכן הביטוח את צרכיו ונתוניו של המבוטח הפוטנציאלי, מציע לו אפשרויות שונות של כיסוי ביטוחי, מסביר את ההבדלים השונים, עונה לשאלות וכיו"ב" מה אנו למדים מכך לענייננו: שאין בריבוי המוצרים ובהבדלים ביניהם כל צידוק לאי גילוי. נהפוך הוא דווקא גיוון המוצרים וההבדלים ביניהם מטילים על חברת הביטוח חובת גילוי רחבה יותר ואיכותית יותר. על כן, כל טענות המשיבה לעניין ההבדלים בין המוצרים אינן רלוונטיות לדיון שלפנינו. המשיבה הייתה צריכה לפרוס בפני המבקשת את כל הרכבי פוליסת הביטוח אשר היו עונות על צרכיה ולהעמיד אותה על ההבדלים ביניהן. סלע המחלוקת בין הצדדים מתמקד בטיב המו"מ שנערך בין המבקשת ובין המשיבה, גם אם חלקו נעשה באמצעות סוכן הביטוח, עובר לחתימת חוזה הביטוח. עלינו לבחון לצורך בדיקת עילת התביעה האישית של המבקשת, האם במקרה הקונקרטי היא הוטעתה על ידי חברת הביטוח בכך שזו האחרונה לא גילתה לה אודות אפשרויות ביטוח אחרות. המבקשת, אשר מלינה כאמור על הטעיה, הודתה בעדותה, כי הפרטים הרלבנטיים אודות הפוליסות החלופיות, מצויים בטופס שקיבלה לידיה, אך לטענתה היא 'לא עיינה' בו - "ש. את ידעת שהפוליסה נשוא התובענה כוללת תוספת ביטוח של 'ריסק' שנקרא 'מגן 1'? ת. כן. עכשיו אני יודעת. זה נודע לי אחרי שהסבירו לי מה התנאים של הפוליסה הזאת. ש. האם את יודעת ש'מגן 1', שיעור הכיסוי מופיע לך בפוליסה? ת. עכשיו אני יודעת. אני קיבלתי את הפוליסה לרשותי. לא עיינתי בה אחרי שחתמתי. הפוליסה מצורפת לכתב התביעה, זו הפוליסה שקיבלתי. בה מופיע הכיסוי של 'מגן 1'". (בעמ' 2 שורות 25-29) נוסף לכך כותבת המבקשת בס' 17 לתצהירה כי ניתן היה ללמוד בפשטות מן הטפסים של הפוליסה על קיום פוליסות מוזלות יותר - "מהפוליסה הקיימת כיום בידי המבקשת ניתן ללמוד, כי בעת רכישת הפוליסה הייתה יכולה לקבל כיסוי ביטוחי זהה...הכיצד? בעמוד הרביעי לפוליסה צורפה טבלה המציגה את ...על פי חישוב פשוט..." כן טענה המבקשת כי סוכן הביטוח שלה לא הציג בפניה תמהילים שונים של ביטוח ולא הסביר לה את מהותו של ביטוח המנהלים. לדבריה - "אין זה נכון שלפני עריכת הפוליסה הציג לי אלון אבן-חן דיאגרמות שונות עם אופציות שונות. הוא לא ישב אצלי בבית והציג לי אופציות שונות. הוא לא ישב בגינת ביתי". (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 4-5) מנגד טען סוכן הביטוח, מר אלון אבן-חן בסעיף 9 לתצהירו (נ/31) כי: "זכורה לי במיוחד פגישה שנערכה בגינת ביתה של גב' בורובסקי בדצמבר 1996. בפגישה זו הצגתי לגב' בורובסקי על גבי מחשב נייד דוגמאות שונות המדגימות את אופן התפתחות תוכניות הביטוח המוצעות לאורך השנים, כאשר בכל פעם הצגתי תוכנית הכוללת הרכבים שונים של חיסכון וריסק" כמו כן, עמד סוכן הביטוח, מר אלון אבן-חן, בעדותו גם על היקף הקשר בינו ובין המבקשת: "עם הגב' בורובסקי היה קשר רציף במהלך כל תקופת ההתקשרות בינינו משנת 96', עוד לפני שנעשה הביטוח ועד לפגישה האחרונה שנערכה באוקטובר 99'. היו שיחות טלפוניות. בהחלט במקרה של הגב' היו הרבה מאוד פגישות בתקופה יחסית מאוד מאוד קצרה". (עמ' 120 לפרוטוקול שורות 19-21). בהמשך דבריה נסוגה המבקשת במקצת מטיעוניה כי לא הוצגו לה כל תוכניות ביטוח חלופיות, וניתן לראותה כמודה במקצת: "אם סוכן הביטוח מסר לי את החלוקה, אני אומרת שלא הבנתי כמו שאני מבינה היום". (עמ' 19לפרוטוקול, שורה 22). לאור מסכת עובדות זו, נראה כי הוצגו למבקשת נתונים, לא ברור אם הוצגו כולם, או במלואם ועל כל פנים נראה שהמשיבה לא עמדה בחובת ההסבר, שאחרת אין להבין הכיצד עו"ד במקצועה את שהבינה במשפט לא הבינה בזמן החתימה על הפוליסה. הבה ונבחן האם אופי התובענה - תובענה אישית בנושא הטעיה - מתאים לדיון כתובענה ייצוגית? ברמה הנורמטיבית תובענתה של המבקשת סובבת סביב טענות של 'הטעיה', 'אי-גילוי' ו-'ניצול בורות וחוסר ניסיון', שעניינן עובדות שגולו - או לא גולו - במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם למכירת ביטוח מנהלים. מדובר, איפוא, בתובענה אשר עיקר העניינים והשאלות המועלים לדיון במסגרתה הינו אידיבידואלי. לא דין שיחה של סוכן ביטוח עם מבוטח אחד, כדין שיחתו עם מבוטח שני. מטבע הדברים משאים ומתנים הינם אינדיבידואליים. הם נסובים על האינטראקציות האישיות והישירות שבין אלפי סוכני הביטוח לבין מאות אלפי המבוטחים, כשלכל מבוטח צרכיו. טענת 'הטעיה' מתייחסת - מטבעה - למצבים פרטניים, תלויי נסיבות, המשתנים מאדם לאדם. אופייה האינדיבידואלי של ההטעיה מתחדד, כשעניינה טענה בדבר היעדר גילוי, להבדיל מתיאור מטעה פוזיטיבי. יתר על כן, יש להבחין בין הטעיה מובנית בתהליך מכירה מסוים כדוגמת דף פרסומת מטעה שמחולק ללקוחות בכוח, ובין הטעיה הנוצרת תוך כדי דינמיקה של מכירה ואינה פוגעת באופן סידרתי בכל הלקוחות אם בכלל. במקרה שלפנינו לא התרשמתי שקיימת הנחייה מפורשת בחברות הביטוח שלא להציג סוגי פוליסות לסוגי לקוחות מסוימים בין שיכונו אלה 'מתוחכמים' ובין שיכונו 'לא מתוחכמים'. טרוניתה של המבקשת הינה לא כלפי הנייר הכתוב הסופי - הפוליסה שהופקה לה - אלא כלפי הסוכן שלוחה של חברת הביטוח, שלא העביר לידיעתה הצעות ביטוח נוספות ו/או לא הבהיר לה מספיק הצעות ביטוח שציין. זה דיאלוג "פרטי" בנסיבות נתונות של כל סוכן ומבוטח, ואיני סבורה שניתן להקיש מסוכן מסוים אחד לסוכן אחר, ממבוטח מסוים אחד, למבוטח אחר. במילים אחרות, בסוג טענות כזה, אין מנוס אלא לבחון אישית את עניינו של כל מבוטח אשר חושב שהטעו אותו בכך שכיוונו אותו למוצר ביטוחי אחד ולא גילו לו, אם אכן לא גילו ו/או הסבירו שקיימים מוצרים ביטוחים חלופיים אשר ייתכן והיה מעדיפם. המבקשת עצמה יוצרת דיכוטומיה בין מבוטחים. מחד מצויים ה'מתוחכמים'. קבוצה זו מחולקת לשלוש תת קבוצות מרכזיות: אלו שידעו את כל המידע הרלוונטי מראש, אלו ששאלו על אודות ביטוחים חלופיים ואלו שסוכן הביטוח מיוזמתו סקר בפניהם את האפשרויות השונות. מאידך מצויים - 'הלא מתוחכמים' - אלו אשר לא ידעו על אפשרותם לבצע ביטוחים חלופיים. הטעמים לאי הידיעה בדיוק כמו הטעמים לידיעה הם רבים ומגוונים. למשל ייתכן וקיימים מבוטחים אשר לא גילו כל עניין בביטוחים חלופיים גם אם הסוכן ניסה להציע להם כאלו. ייתכן וישנם כאלה שלא הבינו מה הוסבר להם על אף שההסבר היה סביר. ייתכן וישנם כאלו שעל אף שהוסבר להם העדיפו משיקוליהם לעשות ביטוח אחר וייתכן, שיש כאלו שהחלופות לא הוצגו בפניהם. אין כל ספק שלאור ריבוי האפשרויות האדיר אשר הוצג לעיל רק חלק הימנו, בחינה אישית של תובענת כל מבוטח שטוען שהוטעה, היא כורח המציאות. מהות הדברים הנדונים במהלך המשא ומתן משתנה ממקרה למקרה. המידע שנמסר, היקפו ותוכנו, משתנה גם כן. לא, ניתן, איפוא, לחרוץ דין אחד לגבי אלפי סוכנים ולגבי מאות אלפי השיחות שניהלו עם מבוטחים ולומר, כי בכל אחת מן השיחות הללו, גולו, או לא גולו, מלוא העובדות הרלבנטיות ו/או מלוא אופציות הביטוח הרלבנטי. נסיבות עריכת פוליסת הביטוח של המבקשת, אשר נסקרו קודם לכן, מדגימות היטב את הצורך לבחון את הנסיבות הקונקרטיות בהן נערך כל ביטוח ואת המידע שקיבל כל מבוטח ומבוטח. המקרה האישי של המבקשת מעיד בעצמו כאלף עדים על כך שיש לבחון כל מקרה לגופו ואין בעניין "כלל אצבע" אשר עלינו לחפשו, ומשנמצא ייפתרו כל המחלוקות האפשריות בעניינים מסוג זה בין המשיבה ובין מכלול מבוטחיה. בית המשפט שואף לייעל את הדין ולקצר את משך הדיון על מנת להביא לפתרון מהיר של סכסוכים. אך לא המהירות ולא היעילות יכולות לבוא במקום החתירה אל הצדק ואל האמת. הלכה היא, כי במקום בו עומדות לדיון שאלות פרטניות, אין להתיר ניהול של הליך ייצוגי. כך למשל, נפסק בע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית י-ם (טרם פורסם), - ברי, כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה...הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק, ואין לברר שאלות מעין אלה בגדרה של תובענה ייצוגית". משכך, כל אחד מן המבוטחים, שיחפוץ בכך, צריך שיבאר במה 'חטא' כלפיו סוכן הביטוח שלו אם בכלל; ולכל סוכן ביטוח (וחברת ביטוח) צריכה לעמוד הזכות להישמע ולהפריך את הטענות שיועלו כלפיהם. כך נפסק, למשל, ע"י הנשיא א' וינוגרד בת.א. 375/94 מלק נ' B.G.A (לא פורסם) - "אי אפשר לשלול מהמשיבה את הזכות להוכיח, לגבי כל תובע בנפרד, כי בנסיבות חתימתו על המסמכים, לא היו תרמית, או מצג שווא, או הטעיה". המשיך ועמד על נסיבות דומות לשלנו הנשיא א' וינוגרד בפרשת מלק האמורה - "טענות של מירמה, פיקציה, הטעייה, העלמת עובדות ומצגי שווא, מתבססות בראש ובראשונה על מערכת עובדתית הקשורה בהליכי יצירת ההתקשרות. בחלקה היא נובעת מעצם סעיפי המסמכים שנחתמו על ידי תובעים בהתקשרותם עם המשיבה, ואזי אפשר לומר שהמסמכים מדברים בעד עצמם, ובחלקה היא חייבת להתבסס על היחסים הספציפיים אישיים של כל חותם וחותם. הרי יתכן שפלוני - אחד מהתובעים או אחד מאותם אלפי קניינים - היה בסוד העניינים וידע את כל המערכת העובדתית ולא הוטעה, לעומת חבריו שלא ידעו ואכן הוטעו. כיצד ניתן יהיה לברר זאת, אם לא יתייחסו כלל לכל תביעה ותביעה בנפרד?" (עמ' 6). אומנם מסקנתו של הנשיא א' וינוגרד לענין היעדר אפשרות לתבוע בתרמית ככלל מנחה, רוככה ב- ברע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט ואח' (פ"ד נה(5), 276), אבל גם שם סוג ההטעיה שנטען היה במסמך, סוג שהוא שווה לכולי עלמא באשר המסמך לא משתנה. ואילו סוג ההטעיה הנטען כאן הוא לגבי אישיותו ופועלו של סוכן מסוים לגבי מבוטח מסוים, נתונים שעשויים להשתנות עם שינוי הסוכן ו/או המבוטח. הנה כי כן, כאשר עסקינן בטענת הטעייה הנסמכת על עסקאות ביטוח שונות ועל מצגים שונים שהציגו סוכנים שונים למבוטחים, אנו למדים כי התביעה אינה מתאימה להיות נדונה כתביעה ייצוגית. סעיף 62ב. (2) לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א 1981, קובע שאחד הדברים שיבדוק ביהמ"ש הוא אם יש לשאלות מהותיות של משפט ועובדה המשותפות לכל התובעים הפוטנציאליים. במקרה זה אין בנמצא שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה המעורפלת שניסתה לשרטט המבקשת. כמו כן, בניגוד לאמור בסעיף 62ב. (3) נראה כי במקרה דנן אין התובענה הייצוגית מהווה את דרך העדיפה על הגשת תביעות אישיות אלא ההפך הגמור הוא הנכון, וכך אני קובעת. תוצאה זו מייתרת את הדיון בקריטריונים המצטברים הנוספים האמורים בס' 62 ב' אך לאור העובדה שהצדדים טרחו והתייחסו אליהם באריכות אגע בהם בקצרה. אין בנמצא קבוצה ראויה המבקשת מגדירה בתביעתה את הקבוצה המיוצגת ככזו הכוללת את מבוטחי המשיבה (ומוטבים של מבוטחים שנפטרו), אשר בוטחו בפוליסות ביטוח חיים הכוללות ביטוח למקרה מוות וחסכון מצטבר. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי על הקבוצה המיוצגת נמנה כל מי שרכש ביטוח כאמור במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, או לחילופין, "החל מיום 3.7.97, יום תחילת הוראות פרק ה'1 לחוק". הגדרת קבוצה זו לוקה בפגמים רבים. ראשית, קיימות קבוצות משנה רבות, אשר לא ניתן להכלילן בקבוצה המיוצגת. הלכה למעשה, לא ניתן להבחין בין הקבוצה לבין תתי הקבוצות הללו, אלא לאחר בחינה עובדתית ספציפית לגבי כל אחד ואחד מן התובעים הפוטנציאלים. על הדיכוטומיה בין המבוטחים ה'מתוחכמים' וה'לא מתוחכמים' עמדתי בדברי קודם לכן. משכך, הגדרתה של הקבוצה המיוצגת הינה בלתי אפשרית ללא בחינה ודיון לגופו של עניין לגבי כל אחד ואחד מן המבוטחים. בדיקה שכזו מייתרת לחלוטין את כל הרציונל הדיוני שעומד מאחורי הגשת התביעה הייצוגית. נקודה נוספת עליה חשוב לעמוד שעה שאנו באים לאפיין את הקבוצה המיועדת לתובענה הייצוגית הוא היקף התביעות הכספיות של כל אחד מהפרטים בקבוצה. ההצדקה להליך הייצוגי מצויה, בעיקרה, בטענה, כי מקום בו מדובר באוסף של תביעות רבות, שסכום כל אחת מהן נמוך ביותר, לא ניתן יהיה להגיע לכלל שיפוי של הנתבעים, אלא אם ייעשה הדבר בגדר הליך ייצוגי. ניסיון החיים מלמד, כי מקום בו נזקו של אחד מן התובעים הפוטנציאליים נמוך ביותר, הוא לא יטה לנהל הליך משפטי בעניין אלא אם יקובצו התביעות בגדרו של הליך ייצוגי. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 3613/97 אזוב נ' עירית י-ם (אסמכתא 2 - בפסקה 11): "הליך התובענה הייצוגית הוא הליך יוצא דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות, סכסוכים ופלוגתאות בבתי המשפט. הליך זה יוצר מעשה בית דין בין קבוצת התובעים והנתבעים, אף שלא הכל יזמו אותו ואפילו לא נטלו בו חלק. הוא עשוי להביא לקיפוח תובעים ונתבעים כאחד. אכן, הליך התובענה הייצוגית משמש לעידוד הגשת תביעות במקרים בהם שיעור הנזק, שנגרם לכל ניזוק בנפרד, הוא כה מזערי, עד כדי חוסר כדאיות אישית בהגשת תביעה, ואילו שעור הנזק לקבוצה כולה הוא גדול. יש בתביעה הייצוגית כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע אף שאינו מממש את זכותו להגיש תביעה. עם זאת מבקשים הדינים המתייחסים לתובענה הייצוגית להגן על הצדדים מפני ניצול קיומו של ההליך לרעה" כן עמדה על כך כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א יוסף ברזני נ' בזק פ"ד נה(4) 584, (פסקה 23) - "היות והנזק הטיפוסי שנגרם כתוצאה מהפרת זכויותיו של הצרכן נמוך יחסית, אין הוא מצדיק, בדרך כלל, את הטרחה הכרוכה בפניה לערכאות ובניהול תביעה לשם פיצוי על הנזק...התובענה הייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן נועדה להתמודד עם תופעה זו ולהבטיח את אכיפת הנורמות הקבועות בחוק. התובענה הצרכנית הייצוגית נועדה לשרת את האינטרס של כלל הצרכנים ולהיות להם לפה ולשוט כנגד הגוף כלכלי חזק, המנצל את חוסר הכדאיות שבהגשת תביעה נגדו בגין נזקים קטנים יחסית שנגרמו בשל הטעיה" אין אלו פני הדברים ביחס לבקשה דנא. מומחה המבקשת טען, כי סכום כל אחת מן התביעות הכספיות שמוצע לאחדן במסגרת ההליך הייצוגי נכבד ורב הוא. נעקוב אחר החישוב שערך מומחה המבקשת, מר דן שפרינצק: "ת. אפשר לעשות חשבון כאן. אם אדם יש לו 2,000 ₪ פרמיה, לפי חלוקה של28%, 72%, משמעה 21% מיותרים, הוא משלם וזה אומר 400 ₪ לחודש ו-5000 לשנה". כלומר, תובע ממוצע המבקש החזר רטרואקטיבי משנת 97' עת נחקק חוק הפיקוח על הביטוח תשנ"א 1981, מבקש החזר בעבור 4 שנים. הווה אומר סדר גודל של 20,000 ₪. מבוטח התובע על פי סעיף 29 לתקסד"א מבקש החזר רטרואקטיבי של 7 שנים לאחור. הווה אומר סדר גודל של כ- 35,000 ₪. זה סכום גבוה "שמצדיק" הגשת תובענה נפרדת, ונראה שלא לגביו התכוון המחוקק באפשרו את האופציה של תובענה יצוגית. בנסיבות אלו, אין חשש אמיתי להיווצרותה של בעיית אכיפה. ניסיון החיים מלמד, כי אם אכן יש ממש בטענות המבקשת יפעל כל אחד מן המבוטחים, התובעים הפוטנציאליים, למיצוי זכויותיו בדרך הטובה ביותר והיעילה ביותר, כפי בחירתו. אין איפוא הצדקה לסטייה מדרך המלך של תובענה רגילה. אין הצדקה לפגיעה בזכויות קניין. אין הצדקה למנוע מן המשיבה זכות לניהול הליך אדברסרי נאות. לאור כל האמור לעיל אני קובעת שלא ניתן לאשר את הבקשה להגשת התובענה כתובענה ייצוגית מכח חוק הפיקוח על עסקי ביטוח. ו. היש למבקשת עילת תביעה מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי? (1) הדין קובעת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי כדלקמן: "(א) היה מספר המעונינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט או הרשם - לייצג את כל המעונינים ; לא ידעו המעונינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית המשפט או לרשם, ככל שיורה בית המשפט או הרשם בכל מקרה ומקרה. (ב) כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה". מילות התקנה עמומות, ולפני חקיקת החוקים הספציפיים, ניתן היה להיעזר בה להגשת תביעת ייצוג קבוצתית. כיום, משחוקקו חוקים ספציפיים המסדירים הגשת תובענות ייצוגיות, אין לומר שתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, עקב עמימות מילותיה ואולי מינימום התנאים ליישומה, הינה פתח המילוט אליו יוכל בעל הדין להיכנס ולומר, את תנאי החוק הספציפי לא הוכחתי, אבל אני נופל בגדר תקנה זו. תקנה 29 אינה פתח מילוט. היא שימשה כלי עזר לתובענות יצוג קבוצתיות בעבר, כשהחוקים הספציפיים טרם חוקקו; ועשויה לשמש גם בעתיד בכל אותם תחומים שאינם מכוסים ע"י חוקים ספציפיים. התוצאה היא שבמידה ואין עילות תביעה לפי חוק ספציפי, או במידה ותביעה מתייחסת למועד שהחוק הספציפי אינו חל לגביו, - כי אז כיום, ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 תקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו גם אינה מוגבלת לחוק מסוים, ולכן הנכנס בגדרה יכול לעשות שימוש בחוק עשיית עושר שלא במשפט והן במכלול חוקי חוזים רלבנטיים אחרים. התקנה פורשה כך, שהכלל המנחה, אא"כ יינתן הסבר משכנע מדוע לא להפעילו הוא, שבמידה והקבוצה אותה מבקש תובע לייצג היא קבוצה מוגדרת וידועה של אנשים ששמותיהם ופרטיהם מתועדים ורשומים אצל המשיבה הנתבעת, ניתן לאתרם, אין להגיש תביעת ייצוג קבוצתית מכוחה, אפילו מספר התובעים הפוטנציאלים הינו רב. (ת.א. - י-ם) 545/91 דאוד עטייה ואח' נ' עירית ירושלים (פס"מ תשנ"ג (1) 452 ; פסה"ד אושר ב-רע"א 696/92 דאוד עטייה ואח' נ' עיריית י-ם, תקדין עליון כרך 92 (2) תשנ"ב/תשנ"ג עמ' 418). זה באשר למיהות התובעים ודרך תביעתם. באשר למהות: כפי שעולה מהילכת ע"א 79/69 פרנקישה פלצאינדוסטרי מרקלה נ' רבינוביץ (פ"ד כג(1) 645), ניתן להגיש תובענה מכוח תקנה 29, במידה והיא עונה על שלושה תנאים מקדמיים מצטברים: א. מדובר בסעד משותף לתובע ולתובעים האחרים שהוא מתיימר לייצג. ב. התביעה מעוגנת באותם מעשים או עסקאות כמו תביעת התובע. ג. התביעה מעוררת שאלה משותפת של עובדה או של חוק, הן לתובע והן לתובעים פוטנציאליים אפשריים. מהאמירות של פס"ד פרנקישה (לעיל) עלה, וזו הגישה המקובלת, כי תביעת ייצוג קבוצתית מכוח תקנה 29 יכולה להיות: "למקרים שבהם לכל המעונינים יש 'ענין זהה' (או ענין משותף) ו'יתכן' שאפשר להגיש תביעת ייצוג-קבוצתית על מנת להשיג פסק דין הצהרתי או צו מניעה, היינו שלגביהן הסעד המבוקש זהה לכל אחד מן המעוניינים. אבל בשום פנים ואופן אין להגיש תביעת ייצוג קבוצתית לפי תקנה 29 במקרה הנובע מסדרת מעשים שלגביהם הסעד המבוקש הוא פיצוי נזק שונה שנגרם לכל אחד מן המעוניינים בנפרד". (ס' גולדשטיין, תביעת ייצוג קבוצתית - מה ועל שום מה? משפטים, ט (תשל"ט 416, 434). מקרה שעשוי לשמש בסיס לאנלוגיה בדבר המשמעות של סעד כספי זהה בתביעת נזיקין/שיפוי נבחן בדין האנגלי - מולידו של תקנה 29 (שם תקנה 15) בענין: IRISH SHIPPING LTD V COMMERCIAL UNION ASSURANCE CO PLC AND NOTHER THE IRISH ROWAN 3, ALL ER (1989) 853. המדובר היה בתובענה כלפי 77 מבטחי אוניה, שחילקו ביניהם באחוזים ובדרך ידועה את החבות לפי הפוליסה. בפוליסה הוסכם כי החתם המוביל רשאי לסלק את התביעה ודרך הסילוק וסכומה יהיו מקובלים עליהם. בעלי המטען שהובל באוניה הגישו תביעת נזיקין כנגד בעלי האונייה. בעלי האונייה פיצו אותם וחזרו בתביעת שיפוי כנגד המבטחים. ביהמ"ש קבע שם כי בנסיבות כאלה אין לשלול הגשת תביעת נזיקין מכוח תקנה 15 תקנות סדר הדין באנגליה. במילים אחרות: תמצית התביעה היתה סכום אחד שכבר שולם, שחלוקתו בין כל הנתבעים, היתה ברורה, ידועה ומקובלת עליהם בהסכם מראש. במקרה כזה ניתן היה ליישם שם את המקבילה האנגלית של תקנה 29 הישראלית. היש צורך, ברמה הנורמטיבית, בקיום תנאים מקדימים לצורך תביעה מכוח תקנה 29? בנקודה זו אין תמימות דעים בין בתי המשפט המחוזיים שנדרשו לשאלה זו. השופטת מ' נאור ב-ת"א(י-ם) 109/94 התאחדות הסטודנטים נ' האונ' העברית קבעה: "המכשיר של תקנה 29, העוסק בכלל התביעות הייצוגיות נותר עזוב ככלי אין חפץ בו. הוא אינו קובע תנאים להפעלתו כגון אלה המצויים בחוק ניירות ערך, ולאחרונה, בחוק הגנת הצרכן. אפשר עם זאת, למלא את החללים הרבים שבתקנה הסתמית באמצעות שיקול הדעת של בית המשפט: ראשית, בקביעת תנאים למתן ההיתר שיקבעו על ידי בית המשפט ; ושנית : על ידי הפעלת שיקול דעת האם להתיר את התביעה הייצוגית. ההוראות הסטטוטוריות המפורטות שבחיקוקים הנזכרים יכולים לשמש השראה לעניין אופן הפעלת שיקול הדעת" השופט מ' טלגם בת.א. 1553/95, המר. 12916/95 מאיר אופנהיים נ' פז גז בע"מ מסכים לגישה זו, וקובע לענייננו כי יש לבדוק את כל התנאים המקדמיים לעניין חוק הגנת הצרכן בהקשר לתקנה 29 בעניין צרכני ; (עמדתו דומה גם בת.א.(ת"א) 535/96 המ. 6787/96 שרון שדה נ' טלגרף תקשורת בע"מ). דעה זו של בדיקת חלק מתנאים מקדמיים הקיימים בחוק ספציפי גם לענין תקנה 29, במיוחד עניין סיכויי התביעה, אימץ גם השופט ע' קמא ב-ת.א.(י-ם) איליה שימונוב נ' חברה קדישא (תקדין מחוזי כרך 98(2) תשנ"ח/תשנ"ט - 1998 בעמ' 3319). יש לציין כי גם בעבר, כשטרם היתה הרטוריקה אודות תנאים מקדמיים מכוח חוקים ספציפיים והשפעתם על תקנה 29, בדק בית המשפט מיוזמתו, מה שמיוחס כיום לתנאים המקדמיים, כמו: טיב התובע ויכולתו לתבוע, והאם עוה"ד מסוגל 'להרים על כתפיו' נטל של תובענה בהיקף נרחב מכח תקנה 29. לתקנה 29 אין גבולות, למעט גבול השכל הישר, אותו אמור להפעיל בית המשפט ביושבו לדין, וזאת לא בכדי. זה מכשיר שאמור להביא לתוצאה צודקת, למספר רב של אנשים שאלמלא מכשיר זה לא היו מביאים את עתירותיהם בפני בית המשפט. איני סבורה שעל בית המשפט לייבא לתוך תקנה 29, באופן אוטומטי את מכלול הוראות כל דין. לא זו היתה כוונת המחוקק בחוקקו את הסעיפים הספציפיים בהן הוסדר נושא התובענות היצוגיות ; סעיפים אלה תיקנו את הדין הקיים ותקנה 29 לא נכללה בגדר תיקונים אלה. גם התקנה עצמה, למרות יושנה לא תוקנה במהלך השנים. כל שיש לומר לגביה, כי היא אינה ישימה יותר בנושא בו אמר המחוקק את דברו באופן מפורש, כמו לעניינו: חוק הפיקוח על הביטוח. יישום התקנה התקנה משמעו הפעלת שיקול דעת בית המשפט, בהתאם לטיעונים הנטענים בפניו. אני ערה לכך כי צד עשוי לטעון לקיום כל התנאים המקדמיים האפשריים בכל נושא אחר. כל עוד בית המשפט העליון לא אמר את דברו, לא ניתן יהיה לחסום טיעונים מסוג זה, אלא לקוות, שהפרשנות שיתנו בתי המשפט לתקנה 29, במידה ותהיה ברוח דומה, תביא לצמצום הטיעונים בדבר תנאים מקדמיים. לסיכום אומר, כי לעמדתי, אין צורך בכל מקרה בהוכחת תנאים מקדמיים כדי ליישם את תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. מרחב התחולה של תקנה זו בין כה וכה מצומצם בהיקפו לאור העובדה שניתן מכוחה לתבוע רק סעד אחד, הצהרתי או צו מניעה. במסגרת ישום תקנה 29 נבחן את נושא תום הלב והדרך המקובלת, בין כה וכה לאור העובדה שבתי המשפט מיישמים את הוראות תום הלב והדרך המקובלת נשוא חוק החוזים התשל"ג - 1973 על תקנות סדר הדין האזרחי (דעת המיעוט של הש' ברק בע"א 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449 ; והמשכו ברוב בבג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול,פ"ד ל"ז (2),1). בנוסף לבית המשפט שיקול דעת, בהתאם לטיב התובענה, לבדוק במיוחד: האם התובע ובא-כוחו מסוגלים לייצג קבוצה גדולה של תובעים. מעבר לבדיקות דלעיל, מכוח תקנה זו, אין לטעמי צורך בבדיקות שגרתיות נוספות. מעמדה זו אין להסיק שלילת אפשרויות בדיקה נוספות, לפי טיב העניין. (2) יישום נורמות הדין לענייננו קבענו לעיל כי תקנה 29 אינה יכולה לשמש 'פתח מילוט' לאותו תובע שלא הצליח לעמוד בתנאי החוק הספציפי עליו הוא הסתמך בתביעתו. אולם בד בבד עם אותה קביעה, ציינתי כי תקנה 29 עשויה לשמש גם בעתיד בכל אותם תחומים שאינם מכוסים על ידי חוקים ספציפיים או במידה והתביעה מתייחסת למועד שהחוק הספציפי לא חל לגביו. הווה אומר לתקופה שלפני יום ה - 5.8.97 עת נכנסו לתוקף הוראות פרק ה'1 לחוק הפיקוח. אם כך, שומא עלינו לבחון כעת האם ראוי לה לתובענת התובע להיכנס לטרקלין דרך הפרוזדור של תקנה 29, לענין התקופה שלפני כניסתו לתוקף של חוק הביטוח, לענין תובענות ייצוגיות. לטענת המבקשת, ניתן לפסוק לה וליתר חברי הקבוצה הן פיצוי מכח חוק עשיית עושר ובעקבותיו השבת הסכומים ששולמו. התחשיב (עמ. 24 לסיכומים) לעמדתה הינו פשוט: שכן הוא מחייב השוואת הפוליסה שבידם לפוליסה שתמהילה הקצאה לחסכון 100% עם ריסק משלים לאותו גובה ריסק שיש להם בפועל, תהליך פשוט; וכן סכום פיצוי "עקיף" אחיד בגין עוגמת נפש על כך שהתקשרה בחוזה שלא עפ"י רצונה החופשי ועקב הפגיעה באוטונומית הרצון שלה, שגרמה ההטעיה מצד המשיבה. הפיצוי, יבוא כאן, לטענתה, לא על הנזק הממוני שסבלה בפועל, אלא על הפגיעה הלא ממונית שנפגעה, קרי, אילוצה להשלים עם התקשרות שלפיה קיבלה מוצר שלא היה רצוי לה כלל. אגב אורחא אציין, שפירוט מעין זה לא נזכר בבקשה לאישור, בה נזכר נזק עקיף בלבד, ללא פירוט במשמעות המיוחסת לו עתה. כפי שעולה מבחינת הבקשה לאור הוראות פרק ה1 לחוק הפיקוח על הביטוח אין מקום לקבל את הבקשה גם במסגרת ס' 29 לתקסד"א. עילת התביעה היתה ועדיין נשארת במקורה הטעיה ו/או אי גילוי שגרמו לעשיית עושר. ולכן יש לברר אם דבר זה אכן בוצע כלפי כל אחד מהתובעים הפוטנציאליים; גם אין סעד אחיד לכל התובעים המוגדר וידוע מראש. סכומי הכסף בהם מדובר גדולים ומעל הכל לא יהיה מנוס מלדון בענייניו של כל אחד מחברי קבוצת התובעים המוצעת ע"י המבקשת בנפרד. ואם כיוונה המבקשת לסעד אחיד בצורה של פיצוי אחיד בגין עוגמת נפש,- אומר שזה סעד שאמור להיות נילווה לעילת התביעה הבסיסית של המבקשת ולא יכול לעמוד כשלעצמו; משנשמטה עילת תביעה זו,- גם סעדים נילווים לה,- אינם יותר רלבנטים. ובאימרת אגב אוסיף, ספק רב בעיני אם ניתן לתבוע סעד זה מכח תקנה 29, אפילו היתה קיימת עילת הבסיס. עקב נתונים מיוחדים אלו נמוג כל היתרון הגלום בשימוש בתקנה 29. אי לכך, אין מקום לאשר הגשת תובענה ייצוגית במקרה דנן מתוקף תקנה זו, ולתקופה שהיא יכולה להיות רלבנטית כמפורט לעיל. לחילופין, עתרה המבקשת גם כן מכח תקנה 29 לקבלת סעד הצהרתי, שאופיה המדויק ומטרתו לא היו ברורים לביהמ"ש. אבל אפילו הוברר מהעדויות שנשמעו כי קשה עד בלתי אפשרי היה להבין באופן עצמאי את טבלאות הביטוח והאפשרויות השונות, ואם גם הוברר שסוכן הביטוח אכן לא הסביר בצורה מובנת למבקשת את כל סל הצעות הביטוח, אזי במקרה הנוכחי גם המבקשת לא התעניינה במכלול הסל (דבר שאינו פוטר את חובת הגילוי וההסבר של חברת הביטוח) אלא האמינה בסוכן ונתנה לו יד חופשית, במסגרת הסל, לבחור בשבילה את המוצר המתאים למטרותיה. מתן פס"ד הצהרתי בנסיבות הינו תיאורטי, כשלמבקשת יכולה אולי להית עילת תביעה אישית ואין צורך במתן פס"ד הצהרתי למטרה זו. אשר על כן אני דוחה הטיעונים גם מכח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. הדיון הוסט בראשיתו לשאלת מעמדו של סוכן הביטוח. לקחתי זאת בחשבון בקביעת ההוצאות. אשר על כן אני קובעת, כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. המבקשת תודיע בכתב לביהמ"ש תוך 10 ימים מהיום, עמדתה לענין המשך ניהול התובענה. ד"ר דרורה פלפל, שופטתביטוח חייםאי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)