א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 9.5.05 של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח-תקוה (כב' השופט בדימוס ג' שטרסמן) אשר חייב את המבקשת בתשלום סך של 2500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.9.04, בגין עוולת הנגישה בה נקטה המבקשת כלפי המשיב. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: ביום 27.9.04 נמצאה פסולת אשפה ביתית בכניסה לבניין ברחוב הצנחנים 29 בפתח תקווה. ביום 31.10.04 הוציאה המבקשת הודעת ברירת קנס למשיב, אשר שימש באותה עת כוועד הבית בכתובת הנ"ל, על סך 290 ₪. ביום 3.11.04 שלח המשיב מכתב למבקשת, בבקשה לביטול הדו"ח. ביום 20.1.05 נמסר למשיב כי נציג היועץ המשפטי לממשלה בעיריית פתח תקווה לא מצא עילה אשר תצדיק את ביטול ברירת הקנס. ביום 2.2.05, לאחר פניית המשיב ללשכה המשפטית של המבקשת, הוחלט, לפנים משורת הדין ומחמת הספק, לחזור מכתב האישום בטרם מועד ההקראה. ביום 22.2.05 נמחק כתב האישום ונסגר בית המשפט לעניינים מקומיים. המשיב הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ובו עסק לפסיקת פיצויים בגין פגיעה בכבודו, הלבנת פניו, עוגמת נפש והפסד של שני ימי עבודה, בסך של 2500 ₪. בית משפט לתביעות קטנות דחה את גרסת המבקשת לפיה ביטולו של כתב האישום היה "לפנים משורת הדין", שכן כתב האישום לא גילה מלכתחילה, כל עילה אישית כלפי המשיב. בית משפט קמא קבע כי המבקשת עוולה בעוולת הנגישה, כלפי המשיב, בניגוד לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפיכך , חוייבה המבקשת בתשלום מלוא סכום התביעה, כאמור. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. ג. אני מחליטה לתת רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ד. טענות הצדדים טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא, בקובעו כי לא היתה כל עילה להגשתו של כתב האישום כנגד המשיב מלכתחילה. המערערת טוענת כי חוק העזר לפ"ת (שמירת הסדר והניקיון) התשנ"ב-1991, קובע אחריות מוחלטת על בעל הנכס להסרת כל מפגע המתגלה בנכס, כאשר, בעל נכס בבית משותף הינו נציגות הבית. עוד טוענת המערערת, כי עוולת הנגישה כוללת בחובּה מספר תנאים מצטברים, אשר המשיב לא הוכיח את קיומן במלואן. בענין זה מסתמכת המערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין ע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר ואח' נ' אגשם יואב, תק-מח 2003 (1) 1262, אשר קבע כי נטל הראיה להוכחת מלוא היסודות המצטברים לקיומה של העוולה רובץ לפתחו של התובע. המערערת טענה עוד כי המשיב לא הוכיח זדון בכתיבת הדו"ח שהוגש כדין, כמו גם כי ההליך חיבל בשמו הטוב או סיכן את חירותו. המערערת הוסיפה וטענה כי הדוח בוטל, לפנים משורת הדין, ולמרות העובדה שניתן היה להמשיך בהליכים כנגד המשיב, בהתאם להוראות חוק העזר העירוני. לטענת המשיב צדק בית המשפט קמא בקביעתו, שכן הדוח לא נרשם כנגד נציגות הבית, אלא כנגד המשיב אישית. מטעם זה טוען המשיב, המדובר בהליך אשר נפתח כנגדו שלא כדין וללא כל סמכות, "ובלי סיבה סבירה ומסתברת", תוך ביצוע עוולת הנגישה. עוד טוען המשיב, כי נגרם לו הפסד ימי עבודה, בגינם הוא זכאי לקבלת פיצוי. כך במיוחד כאשר רק לאחר שביקש להעיד עדה מטעם המערערת, בוטל כתב האישום כנגדו. המשיב מוסיף וטוען כי נקבעו לו פגישות בעניינו, אך עובדי המערערת, כלל לא טרחו להגיע לפגישות אלו, בניגוד לכללי מינהל תקין. ה. דיון דין הערעור להתקבל. סע' 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: 60. נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. אכן, הדעת אינה סובלת מעשה התעמרות של רשות באזרח על לא עוול בכפו, ומטעם זה, הוחק סע' 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המסדיר את עוולת הנגישה. ברם, בכדי להכנס לד' אמותיה של עוולה זו, על המעוול לנקוט בהליך הנפל "למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת". לענין זה, קבע בית המשפט העליון, כי: "אכן, תנאי הוא שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך, על היפוכו של דבר, דהיינו שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו "הליך נפל". לעילה זו רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא "זדון", ומשנהו "בלי סבה סבירה ומסתברת" ". (ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פד"י מד (1) 640, עמ' 646) כך גם, לסוגיה זו, נקבע כבר, בענין אחר, כי: "הקושי העיקרי שבה, הוא העובדה כי במרבית המקרים לא ניתן לקבוע כי ההליך נוהל כהליך נפל בזדון ומהווה עוולה של נגישה, או שהיה אשם בניהולו עד כדי התרשלות. מעצם ההפסד בדין לא נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק (ראו צבי זילברטל, "הוצאות לטובת המדינה", משפטים ט"ו (תשמ"ו), 389 בעמ' 393). הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית (ראו והשוו Robert E. Keeton, "Conditional Fault in the Law of Torts", 72 Harv.L.Rev. (1959) 401). ברוב המקרים לא ניתן יהיה לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן (ראו Shalev Ginossar, "Abuse of Process", 17 Isr.L.Rev. (1982) 401, 424; ש' גינוסר, "מיטרד ליריב", משפטים ב (1970) 221) וממילא קיים קושי בחיובו בהוצאות הצד שכנגד על יסוד זה (ראו Stephen Goldstein, "The Influence of Constitutional Principles on Civil Procedure on Civil Procedure in Israel", 17 Isr.L.Rev. (1982) 467, 497)". (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר ואח', תק-על 2005(2) 4087, עמ' 4092). בענייננו, אין כל ספק, כי אכן, מן הראוי היה שהמערערת תציין על גבי הודעת ברירת הקנס את הטעם בגינו נרשמה ההודעה על שמו של המשיב, דווקא, באופן שתהיה ברורה למשיב העילה לרישום הדו"ח. יחד עם זאת, לאור הוראותיו של חוק העזר לפ"ת (שמירת הסדר והניקיון) התשנ"ב-1991 (ק"ת - חש"ם 446 ב' בחשון התשנ"ב, 10.10.1991, עמ' 12) הקובע כי: "3. בעל נכס או המחזיק בו חייב להסיר, לתקן ולסלק מיד מפגע שנתגלה בנכס. ... 21. (א) המחזיק בנכס או אם אין מחזיק - בעלו, חייב לשמור על הניקיון בנכס ובסביבתו באופן המניח את דעת המפקח וכן לנקות ולסלק מרבץ של אשפה או פסולת בניין שבנכס ובסביבתו" בנוסף נקבע בסעיף ההגדרות כי: "1. בחוק עזר זה- ... "בעל נכס" - אחד או יותר מאלה: ... (5) נציגות בית משותף כמשמעותה בחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969. ..." דומה, כי לא היה בעצם הגשת כתב האישום משום "פתיחתו ... של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים". לפיכך, צודקת המערערת בטענתה, לפיה, לא היה מקום לחייבה בגין עוולת הנגישה, בנסיבות העניין. זאת ועוד, המשיב לא פירט בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט לתביעות קטנות, את הנזקים שנגרמו לו בגין הפסד שני ימי עבודה, כמו גם נזקיו שאינם ממוניים, ותבע סכום כולל ובלתי מפורט בסך של 2500 ₪. בית משפט קמא לא קבע כל קביעה עובדתית בענין נזקיו של המשיב, נזקי הממון והנזקים הלא ממוניים, אלא קיבל את טענות המשיב במלואן, ופסק את סכום התביעה בלא פירוט והנמקה. נראה כי גם מטעם זה, דין הערעור להתקבל. יחד עם זאת, וחרף העובדה שדין הערעור להתקבל, כאמור, נראה כי יהא זה אך סביר, לצפות כי המערערת תפעל במסגרת סמכויותיה מכח חוקי העזר העירוניים, בזהירות הראויה, ובענייננו, תדאג לפירוט בהיר וברור של הטעמים בגינם נרשמת הודעת ברירת קנס, כנגד פלוני. על עיקרם של דברים עמד בית המשפט העליון בפרשת ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד"י לט (1) 113, בעמ' 134: "אכן, הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וצפייה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית. "...הפעלתה של סמכות, הלכה למעשה, יוצרת פיקוח ופיקוח, המעוגן בחוק, הוא גם שמוליד חובה" (השופט שמגר בע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פד"י ל (1) 141, בעמ' 151)". חובת הרשות לשמירה והגנה על זכויות האזרח, גם ככל שהיא נוגעת למתן מלוא הפרטים, בכל הליך הננקט על ידי הרשות, ידועה ברורה ויש לישמה בדייקנות ובאחריות. ה. סוף דבר הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות - בטל. בנסיבות הענין, כמפורט לעיל, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים, וכל צד ישא בהוצאותיו. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום י"א באייר, תשס"ו (9 במאי 2006) בהעדר הצדדים. י' שטופמן, שופטת עוולת הנגישה / תלונות שווא