סעד זמני לא הוגשה תביעה עיקרית 1. תמצית הבקשה: בפני בקשה למתן צו עיקול זמני על כל רכוש המשיבה. התביעה העיקרית בעניין מתנהלת בביהמ"ש המחוזי באמסטרדם שבהולנד עוד משנת 1998. המבקשת פרטה בבקשה את הנכסים שבבעלות המשיבה, כאשר מרבית הנכסים משועבדים לטובת נושים אחרים. המבקשת עותרת להטיל עיקולים על נכסי המשיבה בארץ וזאת כדי להבטיח את סיכוייה לממש פסק דין אם תזכה בתביעתה המתנהלת בהולנד. 2. הרקע לבקשה: משנת 1995 ועד 1998 סיפקה המבקשת, חברה רשומה על פי חוקי הולנד, שירותי אחסנה ושירותי מחסני מכס לEMPM, חברה "נכדה" של המשיבה יבואנית מוצרי בשר להולנד, (להלן: "EMPM"). המשיבה עצמה, חברה הרשומה על פי חוקי מדינת ישראל, עוסקת בעיבוד בשר ומשווקת את תוצרתה באמצעות EMPM. המבקשת, ששמשה בתקופה הרלוונטית כסוכנת מכס ל- EMPM, היתה אחראית כלפי שלטונות המכס לתשלומי כל המכסים וההיטלים המתחייבים מיבוא מוצרי העוף ע"י EMPM. על EMPM היה לשפות את המבקשת בגין כל תשלומי המכס שהמבקשת משלמת בשמה. בתחילת 1997 הודיעו שלטונות המכס בהולנד כי סיווג הבשר אינו תואם לסחורות (נכון היה לסווג אותו בהתאם לסיווגי פרק 02.07 ולא בהתאם לסיווגי פרק 16.02). על כן, לפי הסיווג הנכון, על המבקשת, כסוכנת המכס של EMPM להשלים סכום של 3,812,134 יורו. מתוך סכום זה שילמה המבקשת למכס סכום של 772,398.81 יורו, באמצעות עכבון שהיה למבקשת על מוצרי EMPM. מכיוון שבאותה עת לא היו לEMPM כל נכסים ברי מימוש, חתמו המבקשת וEMPM ביום 11/7/97 על הסכם פשרה. על פי ההסכם התחייבה EMPM להמשיך ולהשתמש בשירותי המבקשת. לטענת המבקשת הכוונה היתה לבלעדיות, כך שהמבקשת תוכל להמשיך ולשלם לשלטונות המכס. בשלב מסוים החלה EMPM להשתמש בשרותיה של חברה אחרת. כשנודע הדבר למבקשת היא התריעה על כך וביקשה לתקן את ההפרה תוך 48 שעות. משלא תוקנה ההפרה ביטלה המבקשת את החוזה ופנתה להליכים משפטים וקיבלה סעד של הטלת עיקולים זמנים באנגליה ובהולנד וכן ערבות בנקאית בסך 143,175.26 יורו. התביעה העיקרית הוגשה בבית המשפט המחוזי באמסטרדם המתנהל שם עד היום. בנובמבר 2001 הסדירה המבקשת בפשרה את תביעות המכס כלפיה ע"י תשלום בפשרה של 1,075,585.71 יורו. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי המשיבה באופן מפורש וביודעין סווגה את הבשר בסיווג לא נכון כאשר היא יודעת כי המבקשת מכינה את הצהרות המכס על פי הדיווחים שלה. במעשה זה, טוענת המבקשת, הפרה המשיבה את חובת תום הלב וחובת הגילוי הנאות. כמו כן ישנן טענות לזיוף מסמכים על ידי המשיבה ועל ידי EMPM בהוראת המשיבה. המבקשת חוששת כי לא תוכל לממש את פסק הדין אם וכאשר ינתן לטובתה ועל כן הוגשה בקשה זו. תגובת המשיבה: המשיבה טוענת כי דין בקשת העיקול להדחות על הסף על פי הנימוקים הבאים ביחד ולחוד: א. חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה מאחר ולא הגישה המבקשת את התובענה העיקרית בעניין זה בבית המשפט בישראל ואין בכוונתה לעשות כן. ב. העדר התחייבות עצמית לשיפוי בגין נזקי העיקול. ג. העדר תצהיר כדין לתמיכה בבקשה לצו העיקול הזמני. ד. משלא הוכח בפני בית משפט זה הדין הזר. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי המבקשת לא הביאה ראיה כי קיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין אם ינתן נגד המשיבה וכי אין סיכוי של ממש שתביעת המבקשת בהולנד תתקבל ראשית אבחן את הטענות המקדמיות אותן העלתה המשיבה: 3. סמכות עניינית המחלוקת המשפטית: ב"כ המשיבה גורסים כי אין לבית המשפט בישראל סמכות ליתן צווים זמניים, מאחר והמבקשת לא הגישה את התובענה העיקרית בעניין זה בבית המשפט בישראל ואין בכוונתה לעשות כן. המשיבה מסתמכת על תקנות 363(א) ו 370 לתקנות סדר הדין האזרחי המתנות את תוקף הסעד הזמני בהגשת תובענה תוך שבעה ימים מיום שניתן הסעד. פסק הדין המנחה עליו מתבססים ב"כ המשיבה הינו פסק דינו של כב' המשנה לנשיא ש. לוין ברע"א 5805/90 הנרי רוט ואח' נ. אינטרקונטיננטל קרדיט פד"י מ"ה (2 )45. (להלן: "פ"ד רוט") ובו נקבע כי אין לתת צו ביניים שאין בצדו תובענה עיקרית: "מושכל ראשון הוא, שאין נותנים לבעל דין סעד זמני אלא בגדר תובענה שהוגשה, המגלה עילה. לפיכך, רק במקרים מיוחדים רשאי בית המשפט ליתן לבעל-דין סעד זמני לפני הגשת התובענה על יסוד סמכותו הטבועה, והוא - רק על-תנאי שתוגש תובענה תוך זמן קצר (ע"א 22/73, המ' 175/73 ברדה שבטא בע"מ נ' מאירסון ואח', פ"ד כז(2) 604). " כב' השופט עדיאל בת"א 1447/97 (י-ם) MARK ANDRE נ'PETER DALE דינים מחוזי כרך ל"ב (3) 494. פוסק על פי הלכת רוט ומוסיף: "חריג לכלל זה הוא המקרה של קיום הליכי בוררות בחו"ל, שלעניין זה מסמיך סעיף 39א לחוק הבוררות את בית המשפט במפורש לתת צו עיקול לצורך בוררות כזו גם אם היא נערכת בחו"ל הליכי הבוררות מהווים חריג להלכה זו (רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף). (הדגשה שלי ר.ש) בת.א. 126/92 (חיפה) דרוקר נ' בנק לאומי טראסט קומפני אוף ניו יורק (לא פורסם) פסק השופט נאמן כהלכת רוט וקובע כי חוק הבוררות מהווה חריג להלכה זו. לדידו, לא ניתן להשליך מהליך בוררות לתובענה המוגשת בבית משפט מאחר וקיימת הוראת חוק הפוכה. מוסיף השופט נאמן ואומר, הטלת עיקול זמני בתובענה המתבררת בחו"ל מהווה עזרה משפטית לריבון הזר, וזו אפשרית רק לפי חוק. עזרה משפטית למדינות חוץ [נוסח משולב] תשל"ז- 1977 (שהוחלף בינתיים בחוק עזרה משפטית בין מדינות התשנ"א-1998). ב"כ המבקשת, לעומת זאת, מפנה לפסק הדין בע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ. CENT OR CENT פד"י מ"ב (3) 201. (להלן: "פ"ד אווז הכסף"). פסק דין זה עניינו בסכסוך חוזי כאשר בחוזה תנית שיפוט לפיה התדיינות בחוזה תיערך בפני בורר באנגליה. בית המשפט פסק כי יש סמכות לבית המשפט בארץ ליתן סעד זמני אף אם התביעה העיקרית נדונה בפני בורר באנגליה וזאת בהסתמך על חוק הבוררות וכן על קל וחומר כדלקמן: "מקל וחומר: אם יכול בית המשפט להעתיק את הדיון כולו לארץ, האם אינו דין שרשאי הוא ליתן סעדים זמניים תוך שהוא משאיר את הדיון לגופו לערכאה הקבועה בחוזה?!" בהסתמך על האמור בפסק דין זה, גורס ב"כ המבקשת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות ליתן עיקול זמני גם כאשר התביעה העיקרית מתנהלת במדינה אחרת ומבלי שמתנהל הליך עיקרי בארץ.כמו כן לדעתו סעיפי חוק הבוררות אינם יוצאים מן הכלל אלא באים ללמד על הכלל, והם חלים גם בעניין תובענות שנדונות בפני בית משפט זר. זאת מסיק ב"כ המבקשת על פי ההגיון, השכל הישר, שיקולי יעילות ומגמת הגלובליזציה. לטענות המבקשת ניתן למצוא סימוכין גם בהוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 הקובע: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" סעיף זה מורה על סמכותו הטבועה של בית המשפט למתן צווים ככל שיראה לנכון. לכאורה קיימת סתירה בין הוראה זו לבין תקנה 363(א) לתסד"א. בהמרצה 5849/95, 8786/95 (ת"א), WINDSOFT INC נ. אינטרקון מערכות (1985) בע"מ דינים מחוזי כרך כ"ו (5), מפרש כב' השופט קלינג באופן שונה את פסק דין רוט ופוסק כי גם על פי פסק דין זה יש סמכות לבית משפט בארץ ליתן סעד זמני גם כאשר ההליך העיקרי מתנהל שלא בפניו. לגישתו, כוחו של בית המשפט בישראל ליתן את הסעדים המבוקשים נובע מסעיף 75 לחוק בתי המשפט. הוא קובע כי הסמכות הנובעת מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט היא סמכות רחבה כפי שניתן לראות בפסק דין "אווז הכסף". באשר לטענה לפיה פ"ד אווז הכסף מתייחס לסעיף בוררות בלבד קובע השופט קלינג, כי להשקפתו לא הושתת עניין הסמכות על בוררות דווקא. בע"א (תל-אביב-יפו) LI LY 1829/02- ELI נ' חברת לוכסמבורג. תק-מח 2002(2), 3850, עמ' 3852. עמדה בפני בית המשפט סוגיה דומה והשופטת שרה דותן דנה בשאלה האם רשאי בית המשפט להעדיף את גישתו הרחבה של סעיף 75 הנ"ל על פני הוראותיהן המפורשות של תקנות סדר הדין האזרחי המתנות את השימוש בסעד של עיקול זמני בהגשתה של תביעה והאם העובדה שמתקין התקנות נמנע מאזכורה של האפשרות להטיל עיקול זמני במסגרת הליך המתנהל בחו"ל מהווה הסדר שלילי או שמא מדובר בלאקונה המצדיקה הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהתאם לסעיף 75. בעניין זה הזכירה השופטת דותן את דעתו של השופט קלינג שהובאה לעיל, היינו גישה מרחיבה כלפי סעיף 75 לחוק בהמ"ש והתייחסות לפ"ד אווז הכסף כפסק דין כולל שאינו ספציפי לחוק הבוררות בלבד. כמו כן הזכירה השופטת את דעתו של השופט עדיאל (בת"א 1447/97) המתייחס לחוק הבוררות כחריג. השופטת דותן מעדיפה את גישתו של השופט קלינג וסוברת שהלכת רוט לא מונעת מבית המשפט לאמץ את הגישה הנסמכת על הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט. ובאשר לשאלה האם יש מקום לאבחן בין הליכי בוררות לתביעה רגילה פוסקת השופטת דותן כי לא מצאה כל הנמקה עניינית לאבחנה זו. ניתן אם כן לראות כי קיימת מחלוקת בין הפוסקים, בכל הנוגע לאפשרות של הטלת עיקול בארץ כאשר התביעה העיקרית המתנהלת בחו"ל, ולא מתנהלת תביעה דומה בארץ. בבואי להכריע במחלוקת הנ"ל, דעתי היא כי לא ניתן להטיל עיקול בנסיבות אלו. אסביר עמדתי. סבור אני כי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, כפי שגם פורשו בפסק הדין בענין רוט, וכן הוראות החוק לאכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958, מובילים אל המסקנה כי לא ניתן בנסיבות הנ"ל להטיל עיקול בישראל. בכל הכבוד הראוי, חולק אני על דבריו של כב' השופט קלינג והפרשנות שניתנה על ידו כאמור בפסק דין רוט הנ"ל, ואינני מסכים למסקנתו לפיה: "איני סבור שהאמור בפסק הדין (רוט - הוספה שלי) מתייחס לסמכותו של בית משפט ליתן סעד זמני ללא הליך עיקרי, אלא לשיקול דעתו של בית המשפט. העולה מאותו פסק דין הוא שאין הגשתה של תובענה בחוץ לארץ עשויה לבוא תחת הגשת תובענה לבית המשפט בישראל, המתבקש ליתן סעד זמני." ראוי לציין הן בפסק דין "אווז הכסף" והן בפסק דינה של כב' השופטת דותן (ע"א 1829/02 הנ"ל ), הוגשה התביעה בחו"ל עקב תניית שיפוט זר שנקבעה בהסכמת הצדדים בחוזה שהיה ביניהם. במקרה כזה ניתן להסיק את אותו קל וחומר עליו הסתמכה פסיקת בהמ"ש בפ"ד "אווז הכסף" שציטט ב"כ המבקשת בסיכומיו: "מקל וחומר: אם יכול בית המשפט להעתיק את הדיון כולו לארץ, האם אינו דין שרשאי הוא ליתן סעדים זמניים תוך שהוא משאיר את הדיון לגופו לערכאה הקבועה בחוזה?!" לא הוכח שמבקרה שלפנינו ניתן היה להעתיק את הדיון כולו לארץ. י. זוסמן בספרו "סדר הדין האזרחי" (מהדורה שביעית) בעמוד 600 קובע, כי תנאי לבקשת עיקול הוא הגשת תביעה לפניה או לאחריה וכי פ"ד אווז הכסף עניינו בבוררות בלבד, וזו לשונו (הדגשת שלי): "נוכח הצורך בהגשת כתב תביעה, אם לפני בקשת עיקול ואם לאחריה, התלבטו בתי המשפט בעבר בשאלה, כיצד עליהם לנהוג, כאשר הצדדים מסרו את הברור בסכסוך להכרעת בורר כך שגוף העניין לא יתברר בבית המשפט, עכשיו נפתרה השאלה ע"י סעיף 16 לחוק הבוררות... כאשר קיים הסכם שיפוט להתדיין לפני בורר בחו"ל, רשאי בית המשפט ליתן צו עיקול זמני"." בהערת שוליים מפנה זוסמן לפ"ד אווז הכסף. כמו כן, ד"ר וינוגרד בספרו תקנות סדר הדין, בעמוד 486, כותב מפורשות: "עוד עיקרון חשוב נקבע במפורש בתקנות: סעד זמני אינו יכול להיות אלא במסגרת תובענה עיקרית. אם שוכנע בית המשפט כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, רשאי הוא לתת סעד זמני אף בטרם הוגשה תובענה, אך תוקף הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה תוך שבעה ימים ממועד הצו, או תוך מועד אחר שקבע בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו. אם לא הוגשה התובענה כאמור- יפקע הצו מאליו". גם אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" כותב בעמוד 408 כי "אין מקום ליתן צו זמני (או צו ביניים אחר), אלא בצמוד לתובענה שהוא בה לשרת" ובהמשך מצטט הוא את ההלכה שנקבע בפסק דין רוט. ממחלוקת הפוסקים שפורטה לעיל, עולה כי לכאורה קיימת סתירה בין הוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט לבין תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי. סבור אני כי אין זו סתירה של ממש. פרופ' ברק בספרו פרשנות במשפט כרך ראשון עמוד 542 מסביר כי כאשר פרשן נתקל בסתירה בין נורמות משפטיות לאחר שבחן ופירש כל אחת מהן, עליו לעבור שלב נוסף בתהליך הפרשני שמטרתו ליתן לטקסטים המתפרשים מובן חדש המסיר את הסתירה. בשלב זה פועל השופט על בסיס כלל הפרשנות המבקש להבטיח את קיומה של הרמוניה נורמטיבית ושלמות נורמטיבית. "סתירה בין נורמות, קיימת רק כאשר בסוף התהליך הפרשני - ולאחר מיצוי שיקול הדעת הפרשני - עדיין נשארת סתירה בין שתי הנורמות" אני סבור כי הסתירה בין הסעיפים הנ"ל היא סתירה מדומה, אשר לאחר תהליך פרשנות נוסף ניתן למצוא ביניהם הרמוניה. אורי גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (עמ 416, 419) מציין את סעיף 75 לחוק בתי המשפט כתשתית הנורמטיבית לצווי מניעה זמנים ולצווי עשה זמנים בלבד. צו עיקול, צו עיכוב יציאה מהארץ וצו כינוס נכסים, הוסדרו בחקיקה נפרדת ולפיכך סעיף 75 אינו מהווה תשתית נורמטיבית עבורם. ד"ר א. וינוגרד בספרו תקנות סדר הדין (כרך ב, עמוד 484) מסביר כי עד תיקון תשס"א פעלו בתי המשפט מכוח ההוראה שבסעיף 75 לחוק בתי המשפט. לאחר התיקון הוסדרו הסעדים הזמנים בהוראות נפרדות ומאז סעיף 75 אינו מהווה מקור נורמטיבי עבורם. בהתאם, סבור אני כי סעיף 75 אינו מהווה מקור סמכות, ככל שהדבר נוגע להטלת עיקול, וכי בכל הנוגע להטלת עיקול יש לפעול בהתאם להוראות תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שיובהר להלן, סבור אני כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, אינו יוצר מסלול מקביל להטלת עיקול, ואינו בא להרחיב את הסמכויות לדון בארץ בעניינים שהתביעה העיקרית בהם נדונה בחו"ל. למסקנה כי לא ניתן להטיל עיקול בארץ כאשר לא הוגשה תביעה עיקרית, אלא רק מכוח תביעה המתנהלת בחו"ל, ניתן גם להגיע מהוראות חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 הקובע בסעיף 3 תנאים לאכיפת פסקי חוץ כדלקמן: "בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן." (הדגשה הוספה - ר.ש.) חריג לתנאי הקבוע בסעיף 3(2) מופיע בסעיף 8 לחוק: "8. אכיפה של פסק זמני וצו ביניים רשאי בית המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות הענין, לאכוף פסק-חוץ זמני או צו ביניים בעניני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה." בתמ"ש (תל-אביב) 71800/98, פלונים נ' פלוני . תק-מש 99(3), 213 ,עמ' 214 נקבע כי: "אי כפיפותו של הפסק לערעור במדינת מוצאו היא איפוא אמת המידה לסופיותו, לצורך אכיפה בישראל. כל עוד אפשר לערער על הפסק במדינת החוץ, ומכל שכן אם ערעור עליו תלוי ועומד שם בפועל, אין להכריזו כפסק אכיף אצלנו. יוצא מן הכלל אחד לתנאי של אי כפיפות לערעור קבע המחוקק לענין אכיפת פסקי חוץ בעניני מזונות בס. 8 לחוק." סעיף 8 הינו חריג ועל כן לא ניתן לאכוף פסק זמני או צו ביניים שאינו בענייני מזונות. ניתן אם כן לראות כי המחוקק קבע במפורש מגבלות המונעות לאכוף בארץ סעדים שניתנו בבתי משפט בחו"ל במסגרת של הליכי ביניים, זאת למעט פסיקת מזונות. בקשת המבקשת להטלת עיקול זמני, שצריך היה להינתן במסגרת התביעה שבהולנד, כאן בארץ, בדרך של הגשת הבקשה, היא נסיון לעקוף את המחסום שקבע המחוקק. נראה כי בהטלת עיקול שכזה, יהיה משום עקיפת דבר המחוקק בחוק לאכיפת פסקי חוץ, אשר קבע כי לא ניתן לאכוף פסק ביניים או צו זמני אלא בעניין מזונות. בסיכומו של דבר סבור אני, כי אין סמכות לבית המשפט להטיל עיקול על נכסי המשיבה, וזאת כל עוד לא מוגשת תביעה עיקרית בארץ. סבור אני כי התביעה שהוגשה בהולנד אינה מהווה מקור של סמכות להטיל עיקולים בבית משפט ישראלי. במידה בה ניתן צו עיקול בהולנד, ניתן יהיה לאחר מתן פסק הדין (אם תזכה המבקשת) לנקוט פעולות לאכיפת פסק הדין, לרבות מימוש העיקול, וזאת בהתאם להוראות החוק לאכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. כל עוד לא ניתן פסק דין, הרי שלא ניתן לאכוף סעד ביניים שניתן ע"י בית משפט בהולנד, ואין מקום לאפשר למבקשת להגיע לאותה תוצאה בדרך של הגשת בקשת עיקול בישראל. אשר על כן וכבר מטעם זה, דין הבקשה להדחות. יחד עם זאת, מצאתי לנכון גם להתייחס לטענות אחרות שהועלו במסגרת הדיון בפני, ולהצביע גם על טעמים נוספים לפיהם יש לדחות את הבקשה. 4. הטענות בדבר פגם בהתחייבות עצמית כאמור בסעיף 365(ב) לתסד"א לטענת ב"כ המשיבה ההתחייבות אותה צירפה המבקשת לבקשת העיקול איננה עומדת בדרישות תקנות סדר הדין האזרחי. ראשית, במקום שיופיע שמה של המבקשת כמתחייבת מופיע שמו של P.BOL אשר הוצג בבית המשפט כמנהל חברת האחזקות השולטת במבקשת. שנית, במקום המיועד לחתימת המתחייבת חתם P.BOL ולא המבקשת. שלישית, אין אף אישור לכך שהחותם מוסמך לחתום מטעם המבקשת וכי חתימתו מחייבת את המבקשת. יצוין כי המשיבה טענה טענה זו בתגובתה מיום 27.7.03. לטענת ב"כ המבקשת אילו רצתה המשיבה להפריך את ספקותיה היתה יכולה לעשות זאת כאשר התייצב מר P.BOL לדיון בביהמ"ש יחד עם המצהיר מטעם המבקשת. ב"כ המשיבה טוענים מנגד כי אין זה בתחום אחריותם לתקן את הפגמים של המבקשת. לאחר שהמשיבה העלתה את טענתה היה על המבקשת לתקנה או להפריכה. השופט גרשון בהמ' (חיפה) 1745/98 שוודיה חברה לבנין נ' סולומון ישראל. תק-מח 98(3), 1873, (להלן: "פ"ד סלומון") דן בהרחבה בסוגיה של טיב ההתחייבות האישית: (פ"ד זה מצוטט בספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה "דיני עיקולים" בעמוד 214). בהחלטתו בוחן השופט גרשון את הסוגיה במספר פרמטרים. סבור אני כי דברים שנאמרו שם יפים גם לעניננו. השאלה הראשונה הנבחנת היא, על מי מוטלת האחריות לבדוק ולוודא כי מבקש העיקול מילא אחר הוראות תקנה 361(ב) לתקנות? "ראשית יש להדגיש כי החובה הבסיסית לקיים את הוראות התקנות ואת הוראות בית המשפט, ככתבן וכלשונן, הינה חובתו של בעל הדין מבקש העיקול. חובה זו הינה חובה קבועה שאינה משתנה ואינה מוסרת ממבקש העיקול בשום שלב למן הגשת הבקשה ועד לתום ההליכים כולם. אכן, גם לבית המשפט, או, ליתר דיוק, למזכירות בית המשפט, תפקיד. תפקיד זה מתמצה בבדיקת קיומן הטכני של ההוראות האמורות... לעומת זאת, אין בעל הדין מבקש העיקול יוצא ידי חובתו בעצם הגשתם או הפקדתם במזכירות בית המשפט של כתב התחייבות המתיימר להיות מסמך כנדרש על פי תקנה 361(ב) לתקנות וכתב ערבות בנקאית המתיימר להיות מסמך כנדרש על פי הוראת בית המשפט. שומה על בעל הדין לוודא כי המסמכים שהוגשו על ידו אכן תואמים, מבחינת תוכנם ומהותם את דרישות התקנות ואת הוראות בית המשפט. שאם לא יעשה כן, הוא מסתכן בכך שבסופו של יום, לכשיבוא מי שיטען כי ההוראות (אם הוראות התקנות ואם הוראות בית המשפט) לא קוימו, יצהיר בית המשפט על כך שצו העיקול לא נכנס כלל לתוקף, או, למצער, כי צו העיקול בטל למן הצהרת בית המשפט ואילך". חובת המבקש את העיקול לבדוק האם כתב התחייבותם עומד בדרישת התקנות ואם התעורר ספק בכך עליו מוטלת החובה לרפא את הפגם (באישור בית משפט) או להפריך את הספק. השאלה השניה אותה הוא בוחן היא, האם המבקשת צריכה ליתן התחייבות באופן אישי או שמא מספיקה התחייבות ממנהל חברת אחזקות השולטת במבקשת? בפ"ד סלומון דובר על שני מבקשים, חברת סלומון ומר סלומון, אשר רק חברת סלומון נתנה כתב התחייבות. נפסק כי על כל אחד מהמבקשים ליתן כתב התחיבות באופן אישי, כדלקמן: "בקשה למתן צו עיקול זמני הינה עניין רציני שאם תענה בחיוב, יש בה כדי להשפיע על זכויותיו של הנתבע עוד בטרם נתבררו כל העובדות לאשורן. בחוקקו את תקנה 361(ב) לתקנות התכוון המחוקק לוודא כי בעל דין המבקש סעד כאמור לא יעשה כן בקלות ראש וכי יתחייב לפצות את כל הנתבעים שכנגדם מבוקש העיקול הזמני למקרה שיגרם להם נזק בגין העיקול אם בסופו של דבר תדחה התביעה או שהצו יפקע מסיבה אחרת. על שום כך, חובה על כל תובע המבקש עיקול זמני לצרף את התחייבותו האישית לפצות כל אחד מן הנתבעים שהעיקול מכוון נגדם, כאמור בתקנה 361(ב) לתקנות". ( הדגשה שלי ר.ש) נראה כי גם בענייננו כתב ההתחייבות צריך להינתן מהמבקשת באופן אישי ואין להסתפק בכתב התחייבות ממנהל אחזקה של חברה השולטת במבקשת, כאשר לא ברור בשם מי הוא מתחייב. השאלה השלישית בה דן כב' השופט גרשון הינה, תוקפו של העיקול כאשר ההתחייבות לא נערכה על פי התקנות: התקנה הקובעת כי יש לצרף התחייבות עצמית של מבקש הסעד, מטרתה להגן על אינטרס המשיבה שמא יתגלה בסיומו של יום כי התביעה נדחתה ונמצא כי זכות הקניין שלה נפגעה. נראה כי תקנה זו מהותית בעיקר לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית. בפ"ד סלומון בקשת העיקול לקתה בשני פגמים, אי הגשת התחייבות כנדרש בתקנות, ואי הפקדת ערבויות כנדרש ובהמ"ש פסק כי לאור פגמים אלו העיקולים פקעו, תוך שהוא מרמז כי אף עם הפגם היחיד היה אי הגשת התחייבות כדין, גם אז היה פוקע העיקול. "סבורני כי סיכומם של הדברים צריך להביא להצהרה כי העיקולים עליהם הורה בית המשפט בכל אחת משלוש בקשות העיקול פקעו. זאת, הן משום שלא צורפו כתבי התחייבות כנדרש על פי התקנות, והן משום שבית המשפט ציין בכל אחת מן ההחלטות האמורות כי "אם הערבות לא תופקד בתוך 7 ימים מהיום יפקע הצו". (פ"ד סלמון) סבור אני כי הדברים שנאמרו שם נכונים גם לעניננו ובהתאם יש לדחות את בקשת העיקול, גם מן הטעם של אי צירוף התחייבות ערוכה כדין. 5. תצהיר לתמיכה בבקשת העיקול ע"פ תקנה 365(ג): לטענת ב"כ המשיבה התצהיר התומך בבקשת העיקול איננו עומד בדרישת תקנות סד"א, כדלקמן: ראשית, התצהיר נכתב על ידי עורך דינה ההולנדי של המבקשת ולא ע"י המבקשת עצמה באמצעות מנהליה או אורגן שלה כפי שנדרש בתקנות. בעניין זה טוענים ב"כ המשיבה כי בחירת המבקשת להעיד את עורך דינה תחת מי שמכיר את העובדות מידיעה אישית מעוררת חשד כי האחרונים מתחמקים מחקירה. זאת ניתן ללמוד מע"א 168/84 משה אלקלעי נ' בנק אוצר החייל בע"מ פ"ד מ(2) 333, עמ' 335-336. "כלל הוא - בכפוף לסייגים - שכל אחד מהנתבעים בסדר דין מקוצר חייב למסור תצהיר משל עצמו; ביחוד הדבר כך כשנשוא ההגנה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנתבע הנמנע ממסירת התצהיר; במקרה של הימנעות כזו רשאי בית המשפט להסיק שנתבע זה מתחמק מחקירה, והשווה: ע"א 316/79 פד"י לד/309/2. כך הדבר במקרה שלפנינו". שנית, טוענת ב"כ המשיבה כי תצהירו של עורך הדין ההולנדי מבוסס על עדות שמיעה בלבד, שכן איננו אורגן של החברה ואף לא יצג את החברה בעת שאירעו האירועים נשוא התביעה. ב"כ המשיבה מפנים לעדותו בעמודים 5,6,11 לפרוטוקול- עוה"ד מעיד כי יצג את המבקשת רק מ-1998 ולא נכח בכל ההתייעצויות, הפגישות והאירועים שקרו עד לאותו מועד. עוה"ד מעיד כי חלק מהותי מתצהירו מבוסס על דברי מר בליק ובנוסף מבוסס הוא על מסמכים שהושגו ע"י מר בליק או בחקירה פלילית של שלטונות המס ההולנדים. ב"כ המשיבה מצטטים מדברי י. קדמי "על הראיות", חלק ראשון עמוד 286: "הכלל הוא, איפוא: דברים שקלט עד מפי השמועה ואשר מסירתם בעדות מכוונת להוכחת אמיתות תוכנם - פסולים כראיה". בנוסף טוענים ב"כ המשיבה כי עדותו של מר בליק, עליו מסתמך עוה"ד ההולנדי, אינה אמינה מאחר והוא פוטר מEMPM ומתנהלים בינו לבין EMPM הליכים משפטים. כמו כן טוענת המשיבה כי מר בליק קיבל כסף עבור עדותו מהמבקשת. המבקשת לא מכחישה כי שילמה כסף למר בליק אלא טוענת כי מדובר בהלוואה אשר אין להשיבה אלא אם יקבל מר בליק פיצויים מEMPM בתום ההתדיינות המשפטית שביניהם (מפנים לעמ' 6-7 לפרוטוקול). מעבר לכך לטענת המשיבה מהימנותו של מר בליק כשלעצמה מוטלת בספק. עוד מציינים ב"כ המשיבה כי המצהיר לא טען אף פעם אחת (בתצהירו/בחקירתו) כי הוא מאמין לדברי מר בליק וכי לפי מיטב אמונתו העובדות עליהן הוא מצהיר הן עובדות נכונות. ב"כ המבקשת טוען כי עוה"ד ההולנדי אכן כתב בתצהירו כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו כמייצג המבקשת בתיק העיקרי (תרגום לא מדויק שלי -ר.ש). עם שאר טענות המשיבה אינו מתמודד לגופן, אלא מפנה לעדותו של מר זיטלבך, עד מטעם המשיבה, וטוען כי עדותו עדות שמיעה, בבחינת "טל קורה מבין עינך". עדות שמיעה בבקשות ביניים: תקנה 365(ג) מחייבת לצרף לכל בקשה לסעד זמני תצהיר המאמת את העובדות הנטענות בבקשה. תקנה 521 קובעת כי בבקשות ביניים רשאי המצהיר להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך. בספרו של זוסמן "סדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית 1995 נאמר בעמ' 673: "... ומכאן שעל פי תקנה 521 מותר לנתבע להביא בתצהירו לא רק עובדות שבידו לאשרן מתוך ידיעתו הוא, אלא גם עובדות עליהן יכול הוא להצהיר רק "לפי מיטב אמונתו", היינו, עובדות עליהן ידוע לו רק מכלי שני, שהוא מאמין בנכונותן". בבש"א (ירושלים) 3840/02 - עיזבון המנוח גיל נ' סהר ציון . תק-מח 2003 (1), 1394: "אינני רואה מניעה לקבל את התצהיר של ב"כ המבקשים. אמנם מדובר בעדות שמיעה, אך אין מניעה לקבלת עדות כזו בהליכי ביניים (תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)". לאור האמור, ניתן לקבל בבקשות ביניים ובכללם בבקשה לסעד זמני תצהיר שהינו למעשה עדות שמיעה. מכאן, שהעובדה כי עוה"ד ההולנדי לא יצג את המבקשת בתקופת האירוע נשוא התביעה איננה משנה לעניין תוקף התצהיר. אולם אין להתעלם מהסייג שקובעת תקנה 521 "ובלבד שיציין את הנימוקים לכך". בעניין זה נקבעו הלכות בבית המשפט כדלקמן: ע"א 166/90 - מרדכי (מוטי) אזולאי נ' א"ב . פ"ד מו(5), 344 ,עמ' 348-349. (אליו מפנה ב"כ המשיבה) : "הכוונה היא שהמצהיר יגלה את מקור אמונתו, שלא יצהיר סתם על אמונה שיצר בלבו כדי לזכות ברשות להתגונן אלא יגלה מה יסוד יש לכך" (ע"א 208/61 פד"י טו 1864). בלשון בית המשפט העליון: "בלא גילוי המקור אין בידי בית המשפט לקבוע מה מידת מהימנות יש לייחס לדברי המצהיר שלא נאמרו על פי ידיעתו הוא, ולא מן הראוי להעלותם לפני שופט כי ערך הוכחתי אין להם. (ע"א 576/61 פד"י טז 1460 וע"א 428/66 פד"י כ(4) 799... כך למשל נפסק כי אין ערך לתצהירו של מנהל חברה שהצהיר על קיומן של עובדות "לפי מיטב ידיעתו" מבלי שטרח לפרט שהעובדות נודעו לו מכח היותו מנהל חברה". (זוסמן סדר הדין האזרחי, מהד' 6 בעמ' 636-637). נשאלת השאלה האם במקרה שלפנינו עונה התצהיר לדרישת הסייג שבתקנה 521. היינו, האם גילה עורך הדין ההולנדי בתצהירו מהו המקור לאמונתו. כפי האמור, הפרט היחיד אותו גילה עוה"ד ההולנדי בתצהירו הינו כי האמור בתצהיר ידוע לו מתוקף תפקידו כמייצג המבקשת בתיק העיקרי. האם פרט זה מספיק ועונה על דרישת התקנה? בהמ' (תל-אביב-יפו) 3886/97 - דקסון בע"מ נ' מדיקסון בע"מ .תק-מח 97(3), 3068 ,עמ' 3075. ניתן תצהיר מטעם המשיבה ובה פירט המצהיר מהם מקורות מידע עליהם מושתת תצהירו ומהו הבסיס לאמונתו. "ברקוביץ מעיד על עצמו כי במשך 19 שנה עבד בחברת מ. יעקובסון ואף שימש כמנהל השיווק שלה. חברה זו עסקה בייצוג בישראל של חברות תרופות זרות ובשיווק תרופותיהן. בתקופה בה עבד בחברת מ. יעקובסון למד והכיר היטב את המערכות במשרד הבריאות ובמוסדות רפואיים ציבוריים בישראל. על ידע זה מושתת האמור בתצהירו של ברקוביץ" נקבע כי בהצהרתו זו מתקיים הסייג הדרוש על פי תקנה 521. לעומת זאת ברע"א 3811/90 - יהושע שלוש נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ תק-על 90(3), 1132. הוגשה בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ. בקשה זו נתמכה בתצהיר בו מעיד המצהיר כך: "נודע לי מפי לקוח של הסניף, אשר מכיר היטב את המשיב, כי המשיב עומד בשעות הקרובות לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת אחרי שהסתבך בחובות כבדים". בית המשפט קבע כי על יסוד התצהיר האמור לא היה מקום ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ על-פי צד אחד או בכלל. "המדובר בתצהיר שניתן כראיה מכלי שני מבלי שהמצהיר טרח לפרט את מקורות אמונתו, כמצוות תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לפיכך אין שום משמעות לאמור בסעיף 5 לתצהיר..." בחקירתו הנגדית מפרט עוה"ד ההולנדי את המקורות לתצהירו. לדבריו בעמוד 11 לפרוטוקול: "זה בחלק מהותי מסתמך על עדותו ודבריו של מר בליק, אבל לא רק. גם על דברים אחרים. זה מבוסס גם על מסמכים אחרים שהושגו, לדוגמא, מסמכים שהושגו בהליכים או בחקירה פללית של שלטונות המכס ההולנדים. וגם על סמך מסמכים אשר ברובם סופקו ע"י מר בליק ל-BCS." מן הראוי היה שיציין עוה"ד ההולנדי את הפרוט הנ"ל גם בתצהירו ולא היה משאיר זאת להתגלות בחקירה הנגדית. זאת בעיקר כאשר חלק מהותי מתצהירו מבוסס על עדותו של מר בליק, כאשר ידוע לו שעדותו של מר בליק שנויה במחלוקת. אף על פי כן אני סבור כי מתקיים התנאי שבתקנה 521, במובן זה שהתצהיר יחשב כתצהיר כדין לצורך דיון בבקשת העיקול. אי הגשת תצהיר על ידי אחד האורגנים מטעם המבקשת: העובדה כי התצהיר נכתב על ידי עורך דינה ההולנדי של המבקשת ולא ע"י המבקשת עצמה באמצעות מנהליה או אורגן שלה, איננה חורגת מדרישת התקנות. אומנם לשון תקנה 365(ג) הינה כי "בתצהיר...יפרט המבקש..." מכל מקום נראה כי גם עוה"ד המייצג את המבקשת עונה על דרישה זו ואין הכרח כי דווקא המבקש עצמו יצהיר. ב"כ המשיבה טוענים כי העובדה שהמבקשת בחרה להעיד את עורך דינה תחת מי שמכיר את העובדות מידיעה אישית מעוררת חשד כי האחרונים מתחמקים מחקירה. בעניין זה ראה ע"א (ירושלים) I.D.G - 4343/97 נ' Danzig .תק-מח 98(1), 1207 ,עמ' 1209. "המצהיר, העובד במשרד ב"כ המערערת, אינו מעיד על היותו מעורה בנושא ומי שמכיר את העובדות לאשורן. אומנם על-פי סעיף 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי המצהיר בתצהיר התומך בבקשת ביניים "להצהיר גם לפי מיטב אמונתו", כלומר - עדות מכלי שני, אלא שעליו לציין את הנימוקים לכך. יתר-על-כן, תקנה זו אינה יכולה לשמש פתח לכך שבהליכי ביניים יוגשו תצהירים של אנשים מרוחקים, שאין להם שום קשר ישיר לעניינים שבמחלוקת, חלף הנציגים המוסמכים של התאגידים הנוגעים בדבר או בעלי הדין עצמם. הרציונל בתקנה האמורה נוגע לכך, שבעל דין או אורגן המכיר את עובדות העניין, אינו חייב לצרף ראיות קבילות לכל פרט ופרט עובדתי, שאינו ידוע לו מכלי ראשון, כל אימת שהמדובר בהליך ביניים. מנגד לכך, הכוונה אינה לאפשר לבעל הדין או לנציג התאגיד להתנער (או שמא להתחמק) ממתן תצהיר, על-ידי ניצול הפתח האמור למתן הצהרות על ידי אדם אחר, החסר כל זיקה ישירה לדבר. " (הדגשות שלי ר.ש.) במקרה שלפנינו המצהיר איננו אדם מרוחק שאין לו שום קשר ישיר לנושא, שהרי מדובר בעורך דינה של המבקשת. יחד עם זאת אין ספק שהמבקשת יכלה לצרף תצהיר של אדם קרוב יותר, היודע את העובדות מידיעה אישית ובכל זאת בחרה להגיש תצהיר ע"י עורך דינה ההולנדי. לא ברור מאילו טעמים בחרה לעשות כן, ולא בהכרח היה זה מטעמים של התחמקות מחקירה נגדית. לכן לדעתי יש להביא עובדה זו לידי ביטוי במשקל הניתן לתצהיר ולא בתוקפו. בסיכומו של דבר אני סבור כי התצהיר שהוגש על ידי המבקשת הוגש כדין. 6. צירוף כתב תביעה לא מתורגם ואי הוכחת הדין הזר. לטענת כ"ב המשיבה כתב התביעה שצורף לבקשת העיקול כתוב בשפה ההולנדית ולא תורגם, כמו כן לא הוכח בפני בית המשפט הדין ההולנדי. משום כך, לטענתם, לא יכול בית המשפט להשתכנע בקיומם של ראיות מהימנות לכאורה המצביעות על קיומה של עילת תובענה. ב"כ המבקשת לא מתייחס בסיכומיו לטענה זו. פגמים אלו נוגעים במישרין לטענת חוסר הסמכות אותה טענה המשיבה. כאשר בקשה לסעד זמני מוגשת במסגרת תביעה בארץ (או שהתביעה מוגשת תוך שבעה ימים מיום מתן הסעד), אין צורך לתרגם את כתב התביעה או להוכיח את הדין הזר, שכן אלו גלויים וידועים לבית המשפט. אולם גם לדעת מי שסובר כי יש סמכות עניינית, הרי שאי הוכחת הדין הזר אינה מאפשרת לתת סעדים זמנים. בהמרצה 5849/95 ,8786/95 (ת"א) WINDSOFT INC נ. אינטרקון מערכות (1985) בע"מ, דינים מחוזי, כרך כ"ו (5), קבע השופט קלינג, כאמור בראשית פסק הדין, כי יש סמכות לבית המשפט ליתן סעד זמני אף אם התביעה העיקרית מתבררת בחו"ל. בהמרצה זו פסק השופט קלינג כי מאחר ולא הוכח הדין הזר אין באפשרות בית המשפט ליתן סעד זמני, וזו לשונו: "גם אם מוסמך בית המשפט ליתן את הסעדים הזמניים המבוקשים, לא נראה שראוי לתיתם. ציווי לשעה יינתן כאשר בית המשפט סבור שלכאורה יש למבקש סיכוי להצליח בתובענה. בענייננו הוגשה התובענה בניו ג'רסי, על פי הדין הנוהג שם. אין בית משפט זה יכול לגבש דעתו באשר לסיכוייה של אותה תובענה: טוענת המבקשת לחזקת שוויון הדינים, ומבקשת לבחון את התובענה לאור המשפט הנוהג בישראל. אומנם מקובל לילך בדרך זו כדי להשלים את אשר החסיר בעל דין בראיותיו. אלא שכוחם של דברים אלה יפה כאשר בית משפט בישראל צריך לפסוק את הדין תוך החלת הוראות של שיטת משפט שדינה לא הוכח. אין הדבר כן בעניין שבפני. השאלה שבה נחוצה הכרעה היא מה סיכויי התובענה שבניו ג'רסי. לצורך מתן תשובה לשאלה זו אין תועלת בחזקת שוויון הדינים. בית המשפט בניו ג'רסי יפסוק על פי הדין דהתם, ולכן סיכויי התביעה צריכים להיבחן לאור הדין הזר. משלא הובאה בפני ראיה לדין של ניו ג'רסי אין בידי לקבוע דבר לעניין סיכויי התובענה שהוגשה שם". (הדגשות שלי ר.ש) בסיכומו של דבר, אף אם היתה בפני בית המשפט תביעה מתורגמת, מאחר ולא הוכח הדין הזר, אין באפשרות בית המשפט ליתן סעד זמני, כיוון שלא ניתן להעריך את סיכויי התביעה כפי שהיא תתברר בפני הריבון הזר. לפיכך יש לדחות הבקשה על הסף. אוסיף עוד כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 295 יז "מסמכים שהוגשו לבית המשפט שאינם בעברית ילוו בתרגום מאושר לעברית". אשר על כן ב"כ המבקשת היה צריך לדאוג ולתרגם כל מסמך אשר העביר לבית המשפט ובכלל זה את כתב התביעה. 7. דחיית בקשת העיקול על-פי אמות המידה של הדין החל בישראל: סבור אני כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות, וזאת אם נחיל עליה את אמות המידה לפיהן מאשר בית משפט בארץ הטלת צו עיקול. התנאים למתן סעד זמני קבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי והנטל להוכיח את קיומם מוטל על המבקשת. אלה הם התנאים המצטברים: א. הוכחה לכאורה לקיומה של עילת תביעה ב. היות הנזק שייגרם למבקשת, אם לא יינתן הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיבים, אם ינתן הסעד - בחינת מאזן הנוחות. ג. מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין והיות הסעד מידתי ד. היות הבקשה מוגשת בתום לב. תקנה 374 מוסיפה תנאי נוסף: "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הפסיקה הכירה בתנאים נוספים שיש לשקול במתן הסעד הזמני וקבע כי יש לפרש את התנאים הקבועים בתקנות באופן דווקני וליתן את הסעד במשורה. ראה בש"א (ירושלים) 8305/01 - מיכל דורון נ' המועצה המקומית. תק-מח 2003(1), 1814, עמ' 1820. "דומה כי ראוי לאמץ את אמות המידה הנהוגות באנגליה גם במשפטנו. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי למרות חיוניות מתן הסעד במקרה ראוי, מדובר בצו שהנו צו עשה במהותו, הניתן מעצם טבעו במשורה" נוסף לכך, בבוא בית משפט לדון במתן סעד זמני עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ראה בעניין זה רע"א 8420/96 - דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות. פ"ד נא(3), 789עמ' 799-800. בפסק דין זה מצביע בית המשפט על המפנה שחל בהענקת סעדים זמנים מחקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כמו כן מצביע הוא על התיקון שנעשה בחוק לעניין טיב הראיות שיש להגיש לבית המשפט בבקשה לסעד זמני כדלקמן: "כבר אין מדובר ב"תביעה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות אחרות...", אלא ב"תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות לכאורה" המבקשת, במקרה שלפני, לא עמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה ולא הוכיחה קיומם של התנאים האמורים לעיל. א. המבקשת לא הוכיחה קיום לכאורה של עילת תביעה- במיוחד כאשר כתב התביעה וכן המסמך שצורף לבקשת המבקשת (סומן D) ,עליו היא מסתמכת כהוכחה לכאורה בדבר קיומה של עילת תביעה, אינם מתורגמים לעברית ולא הוכח הדין ההולנדי ולפיכך לא הוכח כי לכאורה סיכויי התובעת לזכות בתובענה בהולנד גבוהים. ב. המבקשת לא המציאה תשתית ראייתית מספיקה כדי לתמוך בטענה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. בעניין זה טענה המבקשת למיתון העמוק בכלכלה הישראלית, עובדה זו אינה מוכיחה דבר בעניין מצבה הכלכלי של המשיבה עצמה. לענין זה מציינת המבקשת את העובדות הבאות בהם היא רואה ראיה כי קיים חשש סביר להכבדה: המשיבה לא ענתה לדרישת עורך דינה ההולנדי של המבקשת, בעניין המצאת ערבויות להבטחת פסק הדין. פנייתו של עו"ד סלע לתנובה ותשובת תנובה כי אין לה כל רצון להתערב בנושא עובדה אשר לא נתמכה בראיה כל שהיא) מכתבו של עו"ד דן סלע למשיבה. בכל אלו אין כדי להוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשת "את התמיכה הטובה ביותר" לקיום חשש "כבד", כלשונה, להכבדה ניתן למצוא בעדותו של מר יואל זיטלבך, חשב מטעם המשיבה שנחקר על תצהירו. בעדות זו לא נמצאה הוכחה פוזיטיבית כי אכן מצבה הכלכלי של המשיבה חמור עד כדי כך שלא תוכל לעמוד במימוש פסק הדין אם ינתן נגדה. המבקשת מראה את "התחמקויותיו" ,לטענתה, של מר זיטלבך, את העובדה כי המשיבה לא הציגה בפני בית המשפט את מאזן החברה ומכאן היא מסיקה מסקנה פרשנית. מסקנתה של המבקשת מעדותו של מר זיטלבך איננה המסקנה היחידה האפשרית ובכל מקרה אינה מוכיחה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. אעיר הערה נוספת בעניין זה, כאשר מדברת המבקשת על מאזן הנוחות, היא מסתמכת על עדותו של מר זיטלבך לפיה המשיבה "מגלגלת מחזור של 300 מליון שקל" ולפיכך הנזק היחיד שיגרם למשיבה הוא מעצם פרסום העיקול. (עמ' 23 לסיכומים). לעומת זאת כאשר המבקשת רוצה להוכיח שקיים חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין היא מנסה להוכיח מאותה עדות כי מצבה הכלכלי של המשיבה אינו טוב. אין הדברים עולים בקנה אחד ולא ניתן להסתמך עליהם כראיה. אשר על כן, סבור אני כי אין בפני ראיות של ממש לפיהן לא תוכל המבקשת לגבות כספים מהמשיבה, אם תזכה בסופו של דבר בתביעה המתנהלת בהולנד. נראה כי כל מטרת העיקול הינה להפעיל לחץ על המשיבה ולהכביד על פעילותה העסקית ובנסיבות אלו אין כל מקום להעתר לבקשה. 8. סיכום בסיכומו של דבר אני מורה על דחיית הבקשה להטלת עיקולים אשר הגישה המבקשת. אני קובע כי בקשת המבקשת אינה יכולה להענות וזאת בהעדר תביעה עיקרית המתנהלת בישראל. מעבר לכך, סבור אני כי בקשת העיקול אינה עומדת בתנאים המצדיקים הטלת עיקול, וכל זאת מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. בהתאם, אני מורה על דחיית הבקשה. המבקשת תשלם למשיבה את הוצאותיה בהליך שבפני, בסך של 5,000 ₪ + מע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סעד זמני