נשוא ערעור זה עניינו החלטת קצין תגמולים מיום 20.2.05 ולפיה המערער בחר בזכויות, כאמור בסעיף 36א לחוק נכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 (להלן- "חוק הנכים"), וכן כי תביעתו התיישנה, כאמור בסעיף 32 לחוק הנכים ולא נמצאה "חבלה רשומה", כאמור בסעיף 32א לחוק הנכים. ההליך והעובדות: המערער נולד ביום 29.8.1971. המערער התגייס לשרות חובה ביום 27.2.1990 בגיוסו נקבע לו פרופיל 72. על פי האמור בתצהירו של המערער בפרופיל הורד בשל ליקוי בראיה. לדבריו, כבר בבקו"ם ביקש הפניה לקב"ן. לאחר כ- 4 חודשי שירות רחוק מהבית (בתפקיד טכנאי גדרות מערכת), ביולי 1990, וועדה לשינוי כושר הורידה את הפרופיל שלו ל-45, בשל "אישיות אינטרוברטית (מופנמת - הועדה) עם ביטוי של חרדה ודיכאון. זקוק לתמיכה של משפחתו", לכן נקבע כי ישרת קל"ב תוך קבלת תמיכה ביחידה (ר' מסמך 101 לת"ר). המערער שרת קרוב לבית, במקרפ"ר כמעבד נתונים במחשב. ביום 28.2.1992 הוסף לו סעיף בגין "אסטמה פעילה המחייבת טיפול קבוע" (ר' מסמך 46 ומסמך 98 לת"ר) וביום 1.11.1992 נמצא בלתי כשיר ארעית (פרופיל 24) בשל האסטמה ולא שב לשרת. לאחר השחרור המערער התפרנס מנגינה. החל מ- 6 שנים לאחר השחרור (משנת 1998 ואילך) אושפז המערער מספר פעמים בבי"ח שלוותה בשל בעיות נפשיות ואובחן כסובל מפסיכוזה מאניה דיפרסיה. ביולי 1998 המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקיצבת נכות כללית. המערער הוכר כסובל מהפרעה אפקטיבית דו קוטבית בשיעור נכות יציבה של 50% (על פי סעיף 33ד לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") החל מיום 5.2.2001. ביום 11.11.2004 הגיש המערער תביעה למשיב להכרה בפגיעה נפשית ובאסטמה, ככאלה שפרצו עקב השירות הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתו בהסתמך על טענות התיישנות ובחירה בזכויות. המערער הגיש ערעור לוועדה על פי סעיף 30 לחוק הנכים, בתיק הוגשו סיכומים. הועדה קיבלה לעיונה את תיקו הרפואי של המערער (מקור) וכן את תיק הביטוח לאומי של המערער (מקור). טענת בחירה בזכויות 5. ביולי 1998 פנה המערער אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות כללית. המערער הוכר כסובל נפשית מהפרעה דו קוטבית בשיעור נכות יציבה של 50% החל מיום 5.2.01. הסעיף על פיו נקבעה הנכות בביטוח הלאומי הוא סעיף 33(ד) לתקנות הביטוח הלאומי הקובע: "מצבי remissio חלקית המלווים סימנים ניכרים של אי-התאמה סוציאלית, ישנה הגבלה של כושר העבודה - 50%." 6. בבדיקה של המערער, כאשר נקבעה לו הנכות היציבה נכתב ע"י הפסיכיאטר, ד"ר ברעם, כך: "נראה כפי גילו, מסודר בהופעתו, מדבר לעניין ומשתף פעולה. האפקט מעט דיספורי, אין הפרעות בחשיבה, שולל הפרעות בתפיסה. אינטליגנציה בינונית בהתרשמות". 7. בנוסף פנה המערער לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות בשל האסתמה ממנה הוא סובל. ביום 1.5.00 נקבע כי המערער סובל מ"קצרת הסמפונות" בשיעור 10% נכות לצמיתות. סך כל הוכר המערער ב- 55% נכות לצמיתות. ב- 1.11.03 הועלה אחוז הנכות בשל ההפרעה הנשימתית ל- 20% והוגדר כ"דום נשימה בשינה". סך הכל הוכר כ- 60% נכות בשל שתי הפגימות. 8. סעיף 323(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") קובע, כי: "הבחירה לפי סעיף קטן (ג) תעשה עד תום ששה חדשים מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה". בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד, פ"ד מז(2) 84 (להלן- איבגאנה) קובע בית המשפט העליון (בדעת הרוב) כי בחירת הנכה נלמדת מהתנהגותו, שהיא גביית כספים במשך שישה חודשים, מיום שנקבעה לו נכות יציבה. המערער לא הפסיק לגבות כספים לפני תום ששת החודשים. 9. סעיף 36א לחוק הנכים אינו מאפשר בשום דרך לחזור ולגבות מן הנכה מה ששולם לו וזאת בניגוד לסעיף 36 לחוק הנכים המאפשר זאת בתנאים המנויים בס"ק (5). ר' איבגאנה וע"א (ת"א) 85/85 יצחק בוארון נ' קצין התגמולים והפסיקה שבעקבותיהם, ולפיכך אין אפשרות לחזור מן הבחירה או להחזיר את הסכומים לביטוח הלאומי. משסיים המערער קבלת ששה חודשים של קצבאות, הרי בחירתו סופית ואין הוא יכול עוד לפנות בתביעת זכות לקצין התגמולים. מכאן שהמערער ביצע בחירה בזכויות על פי סעיף 36א לחוק הנכים. ר' גם רע"א 3328/98 בנימין בן זקן נ' קצין התגמולים החוזרת על הלכת איבגאנה ומאמצת אותה ללא דעת מיעוט. 10. ב"כ המערער טוען בסיכומיו כי לא הוכח כי המערער ידע כי נקבעה לו דרגת נכות צמיתה. קשה לקבל טענה זו כי המערער לא ידע כי נקבעה לו נכות יציבה, כאשר מתיק הביטוח הלאומי עולה, כי אל ביתו של המערער נשלחה ביום 5.7.01 הודעה על כך שנקבעו לו 55% נכות ודרגת אי כושר יציבה. יתר על כן, המערער ידע היטב לערער על קביעות שלא נשאו חן בעיניו. למשל כאשר הורדה לו דרגת אי הכושר הוא הגיש על כך ערעור. אין גם טענה כי המערער לא היה מודע למעשיו ומתיק הביטוח הלאומי עולה כי המערער אף עבד חלק מן הזמן באופן קבוע ולכן אף הופחתה לו לתקופה מסוימת דרגת אי הכושר. מכאן שבכל הנוגע להפרעה הנפשית המערער ביצע בחירה בזכויות. 11. אשר לאסתמה, טוען ב"כ המערער כי המערער כלל לא תבע את המוסד לביטוח לאומי בשל האסתמה וכי נושא זה הועלה ביוזמת ועדות ביטוח לאומי וכן שגם ללא הנכות הריאתית היה המערער זכאי לגמלה שלו, משום שדרגת הנכות הנפשית הינה 50%. 12. מתעוררת כאן שאלת "מאורע אחד", כאמור, בסעיף 323(ג) לחוק הביטוח הלאומי : "הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרק ט' ולתגמול או לקצבה לפי אחד החוקים המפורטים להלן, הברירה בידו לבחור באחד מהם: שירות בתי הסוהר; חוק הנכים; חוק המשטרה; חוק סעיפים 63ז ו- 63ח לחוק שירות המדינה; חוק נכי המלחמה בנאצים; חוק נכי רדיפות הנאצים; חוק נפגעי פעולות איבה; חוק תגמול לחייל." 13. בפסק דין של כב' השופט פורת, ע"א 85/85 בוארון נ' קצין התגמולים, פ"מ תשמ"ז (3) 386 נכתב: "לדידי המאורע הוא הנכות בדרגה שעברה את סף המינימום עפ"י החוק כדי לזכות בתשלום, שאם לא כן אי אפשר יהיה להגיע למכנה משותף בין ה"מאורעות" בשורת החוקים המנויים בסעיף 145 (סעיף 323 היום). זאת ועוד הזכאות לגימלה, או תגמול, או קיצבה לפי החוקים אינה עקב רדיפות, חבלה וכיו"ב אירועים שמתרחשים במקום מסויים ובענין מסויים, אלא הזכאות היא בשל הנכות - הפגימה, בין שהיא במהותה עקב חבלה, מחלה או החמרת מחלה (בהגדרות השונות של "נכות" או "נכה" בחוקים השונים) ובלבד שעברה בדרגתה סף מינימום (25% בחוק נכי רדיפות הנאצים, 10% בחוק הנכים וכיו"ב). המאורע הוא לעיתים תנאי שתוכר נכות, אולם התנאי לתשלום הוא הנכות והוא "המאורע" המזכה." על פי פרשנות זו של כב' השופט פורת, אין המדובר במקרה שבפנינו ב"מאורע אחד", משום שהנכות של המערער לא עברה את סף המינימום בביטוח לאומי (40%), אלא רק "בעזרת" ליקויים נוספים. 14. יש לציין כי קיימת פרשנות אחרת לביטוי "מאורע אחד", המתייחס גם ל"מאורע אחד" בהקשר של הגמלאות השונות על פי חוק הביטוח הלאומי. וזאת בחוות דעת, שכתבה עו"ד פליאה אלבק (חוזר 9/98) ובו נאמר כי מתקיים "מאורע אחד" אם: "א. בשתי הגמלאות נקבעו ליקויים זהים אחד ויותר, או ב. בשתי הגמלאות נקבעו ליקויים שחלקם זהים( להלן" "ליקויים משותפים"), כשלעניין נכות כללית או שאין סף רפואי מזכה ללא הליקויים המשותפים, או שיש סף רפואי מזכה ללא הליקויים המשותפים אך הליקויים המשותפים הם הדומיננטיים לאובדן הכושר."(ראה חוזר 9/98). ר' דב"ע ד/189-0 יצחק בן ארי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 306, ו- בל (חי) 1685/00 חרפוף מלכה נ' המל"ל (לא פורסם). לפי פרשנות זו, הרי העובדה שליקוי ביחד עם ליקויים נוספים הביא לסף הרפואי המזכה די בה כדי להוות "מאורע אחד". אולם פרשנות זו נראית מרחיקת לכת ופועלת לרעת הנכה ולכן איננו סבורים כי מן הראוי לאמץ אותה. ר' גם וע (ת"א) 1200/04 יעקב אלוש נ' משרד הבטחון (לא פורסם). 15. מן הכלל אל הפרט, במקרה שבפנינו לפי שתי הגישות הן זו של כב' השופט פורת והן זו של פסקי הדין של המוסד לביטוח לאומי, צודק ב"כ המערער בטענתו, שהאסתמה המוכרת בביטוח לאומי אינה מהווה את הליקוי הדומיננטי לאובדן הכושר והוא מקבל את הגימלה בשל הנכות הנפשית בשיעור 50%. האסתמה מהווה תוספת של 10% בלבד (20% רפואית ובשקלול - 10%), אשר בפני עצמה לא היתה מקנה למערער גימלה. לכן אין לומר כי קיימת בחירה בזכויות בכל הנוגע לאסתמה, אלא רק בכל הנוגע למצב הנפשי. 16. לסיכום, הועדה קובעת כי קיימת בחירה בזכויות בפגימה הנפשית ולא קיימת בחירה שכזו בפגימת האסתמה. התיישנות 17. נדון גם בטענת ההתיישנות, אשר גם עליה הוגש הערעור. 18. ס' 32 לחוק הנכים קובע, כי הזכות להגיש בקשה לתגמולים או להכרה בנכות, מתיישנת כעבור שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו ארע המקרה אשר גרם לנכות. יחד עם זאת ס' 32א לחוק הנכים, מאפשר לקצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים התנאים המצטברים הקבועים בחוק הנכים, דהיינו, כאשר "מן הצדק לעשות זאת" וכאשר מדובר ב"חבלה רשומה", שהינה אירוע הנגרם עקב ובזמן השירות, אשר יש לגביו אזכור רשום ברשומות הצבא או המדינה או כל גוף ציבורי אחר המוסמך לכך ע"י שר הביטחון. תנאי נוסף הוא, כי השהייה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירורה. 19. במקרה דנן, אין מחלוקת כי תביעת המערער התיישנה מאחר וחלפו 3 שנים מיום שחרורו של המערער, ותביעתו הוגשה בנובמבר 2004, 12 שנים לאחר שחרורו. יחד עם זאת, סעיף 32 (א) לחוק הנכים קובע כי: "הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הביטחון קבע לגביה בתקנות תקופת-ההתיישנות ארוכה-יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה". 20. על פי הפסיקה, במקרה של "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה תנאים: "א. רישום המעיד על פגיעה בגוף. ב. אירוע שגרם לפגיעה זו. ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". זאת ועוד נקבע, כי לשון סעיף 32א' לחוק הנכים חלה גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה. ר' ע"א 203/85 בן ארי נ' ק"ת, פ"ד מא (4) 133. יתר על כן, אם הרישום מצביע על פגיעה נפשית, הרי שיש להראות פגיעה נפשית ברשומות צה"ל או המדינה וכו', בסמוך לאירוע הפגיעה הנטען. גם כאשר הקלו בסוגיית סמיכות הזמנים במקרי נפש, הרי שעדיין נדרש רישום של תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי (ר' ע"א (ת"א) 3876/98 יניב ווילמוט נ' ק"ת (לא פורסם) (להלן: "פסק דין וילמוט"). 21. מעיון בתיק הרפואי של המערער עולה כי ב- 17.7.90 הומלץ ע"י פסיכיאטר בחר"פ להוריד את הפרופיל של המערער מפרופיל קרבי לפרופיל 45 וזאת לאחר שנכתב בבדיקתו כי הוא מתקשה לתפקד רחוק מן הבית, קיימים ביטויי חרדה ודיכאון. נראה כי הטענה היא שהשירות רחוק מן הבית הוא שהביא לתסמינים הנפשיים. נראה כי לאחר פסק דין וילמוט קביעה כזו יכולה להוות חבלה רשומה לצורך החוק. גם באשר לאסתמה ישנן פניות שונות לרופאים במהלך השירות הצבאי ותלונות על התקפים, שהחמירו בזמן שמירה וקור וכן אבק (ר' למשל, כרטיס רפואי מיום 26.2.92 וגם מיום 15.3.92). ר' עוד ביום 14.4.92 ברישום של ד"ר אטיאס נכתב: "ידוע לח"מ כי הנ"ל סובל מבעייה ראתית כרונית המחריפה בעת חשיפה לקור, לאבק וכו'. בפעמים שבהם נחשף לתנאי קור במהלך שמירה, הופיע התקף שבגינו אושפז לעיתים עד 4 ימים." בפברואר 1992 נקבע למערער סעיף אסתמה כחלק מן הפרופיל הרפואי, סעיף שלא היה קיים קודם לכן. הסעיף נקבע בדרגת חומרה גבוהה יחסית. 22. בחנו גם את התנאי לעניין הקושי אשר ייגרם למשיב בהשגת ראיות כתוצאה משיהוי של 11 שנים בהגשת התביעה. אולם נראה כי קיימים די מסמכים רפואיים וכן בית המשפט המחוזי לא קיבל טענת התיישנות לגבי אירועים שארעו כ- 30 שנה קודם להגשת התביעה ולכן 11 שנה אינם תקופה כה ארוכה (ר' ע"א (ת"א) 2171/03 זמיר רות נ' קצין התגמולים). 23. לפיכך הועדה קובעת כי לגבי שתי הפגימות ניתן למצוא "חבלה רשומה" ולכן טענת ההתיישנות אינה מתקבלת. סוף דבר: אנו מקבלים את ערעור המערער כדלקמן: בעניין האסתמה- המערער לא "בחר בזכויות" וקיימת "חבלה רשומה". בעניין הפגימה הנפשית- המערער "בחר בזכויות" וקיימת "חבלה רשומה". לכן, הערעור בנוגע לפגימה הנפשית נדחה בשל "בחירה בזכויות" ואילו הערעור בגין האסתמה התקבל משום שאין "בחירה בזכויות" ויש "חבלה רשומה". בנסיבות אלה אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. תיק הביטוח לאומי יוחזר לביטוח לאומי סניף הרצליה. ניתנה היום כ"ד בחשון, תשס"ז (15 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץ חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן חבר צבאנכותתקנותחוק הנכים (תגמולים ושיקום)