פסיקה על שבר בשורש כף היד 1. ביום 17.11.2000 הגיש המערער תביעה להכרת זכות בשל פגיעה בשורש כף יד שמאל. ביום 15.7.2001 ניתנה החלטה של המשיב ולפיה המערער סבל מחבלה בשורש כף יד שמאל עוד טרם גיוסו לצה"ל וכי לא ארעה כל החמרה עקב השירות הצבאי. המערער הגיש ערעור על החלטת קצין תגמולים על פי סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן: "החוק") לועדה זו. במסגרת הערעור הועדה שמעה את המערער, את ד"ר לין המומחה מטעם המערער ואת ד"ר לובושיץ, המומחה מטעם המשיב. לאחר קבלת סיכומי הצדדים נתנה הועדה את החלטתה ובה דחתה את הערעור. המערער ערער על החלטת הועדה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המחוזי פסק, בהסכמת הצדדים, כי נושא טענת הרשלנות בטיפול רפואי שניתן בעקבות החבלה ממרץ 1999 לא נדון ולא הוכרע ע"י הועדה, ולפיכך יוחזר התיק לצורך השלמת ההחלטה בסוגיה זו. בהחלטה המשלימה הועדה תכריע גם בטענת המשיב, המוכחשת ע"י המערער ולפיה אין תחולה לחוק בשל העיתוי שבו חלה הפציעה השלישית. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי השלמת ההחלטה תעשה עפ"י החומר העובדתי הקיים בתיק ללא צורך בהשלמה ראייתית נוספת. טענת הרשלנות בטיפול רפואי 2. נזכיר בקצרה כי המערער נחבל טרם גיוסו לצה"ל ביום 18.11.97 במשחק כדור סל בשורש כף ידו השמאלית (להלן: "החבלה הראשונה"). המערער אובחן כסובל משבר אשר טופל ע"י קיבוע בגבס במשך שבועיים. ביום 1.5.98, כחצי שנה טרם גיוסו של המערער לצה"ל, נחבל המערער שוב במשחק כדור סל בשורש כף ידו השמאלית (להלן: "החבלה השניה"). המערער פנה לחדר מיון, בוצע צילום רנטגן, לא נמצא שבר והומלץ למערער על חבישה אלסטית. לטענת המערער לאחר כל חבלה חזר לתפקוד תקין. בזמן השירות ביום 11.3.99, במהלך משחק כדור רגל בחופשה, המערער נפל ונחבל בשורש כף יד שמאל (להלן: "החבלה השלישית"). מייד לאחר החבלה השלישית המערער פנה לרופאת הקיבוץ, אשר יעצה לו בשלב זה לקבע את המקום בתחבושת אלסטית ולראות רופא בצבא. מייד כשחזר המערער לצבא פנה לראות רופא ורופא היחידה בדק אותו והורה לו להשתמש בתחבושת אלסטית. שבועיים לאחר החבלה כשהכאבים עדיין המשיכו פנה המערער שוב לרופא והמערער הופנה לאורטופד. המערער נבדק ע"י רופא אורטופד בצריפין ביום 11.4.99 ושוב הומלץ על טיפול בחבישה אלסטית ובוולטרן. הרופא לא הפנה את המערער לצילום רנטגן או הדמיה. כחודש לאחר מכן ביום 6.5.99 המערער עבר צילום רנטגן עפ"י הפניית רופא היחידה, שכן הכאבים לא חלפו. בעקבות הצילום, המערער לא טופל טיפול נוסף ולא נרשמה לו הגבלה. ביום 2.6.99 נשלח המערער לבצע מיפוי עצמות אשר גם הוא לא שינה את בדיקת הרופא. בנובמבר 1999 לאחר שהכאבים נמשכו פנה המערער לאורטופד אשר הציע לו שתי אפשרויות להמשיך עם המצב כמו שהוא ולסבול כאבים תוך שימוש בתחבושת אלסטית, והאפשרות השניה לפנות לניתוח עם סיכויים חלקיים להצלחת הניתוח. המערער ביקש לראות רופא נוסף. בסופו של דבר, ראה אורטופד באפריל 2000, כאשר הלה המליץ על ניתוח. המערער עבר את הניתוח בחדש ספטמבר 2000. המערער מדגיש שכל התקופה מאז החבלה השלישית בחודש מרץ 1999 ועד הניתוח בספטמבר 2000 המשיך לפעול כרגיל. 3. המערער טען כי יש להכיר בכך כי נכותו בשורש כף יד שמאל נגרמה עקב רשלנות בטיפול הרפואי שהוא זכה לו בעת שירותו הצבאי בעקבות החבלה (בחופשה) מ - 11.3.99 ולכן יש לראות בנכות זו כנכות שנגרמה למערער תוך ועקב השרות. לענין זה כתב ד"ר לין, המומחה מטעם המערער כך: "הטיפול במערער במסגרת הצבאית היה לקוי/רשלני וזאת מהנימוקים הבאים: כשבועיים לאחר החבלה הופנה מר שדיאל לבדיקת אורטופד - אין כל תיעוד כי מר שדיאל נבדק ע"י אורטופד, כאשר בדיקה קלינית בשלב זה, אשר היתה מעלה חשד לפגיעה בעצם הסירה, וטיפול נאות (קיבוע שורש כף היד בגבס נביקולר), היו מביאים בסבירות גבוהה לאיחוי השבר (כפי שארע טרם גיוסו לשרות חובה בקיבוע לתקופה של חודש ימים) והיו מונעים את המצב של התפתחות אי-חיבור. נבדק לראשונה על ידי אורטופד כחודש מהפגיעה (11.4.99), אשר על אף התיעוד והפרטים האנמסטיים של חבלה לשורש כף היד השמאלית לא היפנה את מר שדיאל לביצוע צילום רנטגן או מיפוי עצמות. גם בשלב זה, כחודש לאחר הפגיעה, איבחון נכון [קליני והדמייתי (אשר לא בוצע כאמור)] וטיפול נאות (קיבוע שורש כף היד בגבס) בסבירות גבוהה היו מביאים לאיחוי השבר והיו מונעים את המצב של התפתחות אי-חיבור. יש להדגיש ולציין כי ברגע שקיים חשד קליני לשבר "טרי" בעצם הסירה בשורש כף יד, גם אם זה איננו מודגם בצילומי הרנטגן, יש לטפל על ידי קיבוע שורש כף היד בגבס נביקולר בהנחה שאכן מדובר בשבר ולמנוע מצב של התפתחות אי-חיבור של השבר בעצם הסירה. צילום הרנטגן מתאריך ה-6.5.99 של שורש כף יד שמאל פורש על ידי רופא רנטגנולוג בחר"פ 542 כתקין ( "ב.מ.פ"), ולא הובא לעיונו של אורטופד [ראה ממצאי בדיקה זו, בה להערכתי ניתן לאבחן בשבר לא מלא של עצם הסירה]. גם לאחר קבלת תשובת בדיקת מיפוי עצמות מתאריך ה-2.6.99 (ההפנייה לבדיקה היתה על ידי רופא היחידה), בה הודגמה קליטת יתר בעצם הסירה בשורש כך ידו השמאלית של מר שדיאל המתאימה לשבר, לא בוצע כל בירור הדמייתי נוסף (צילום רנטגן, בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת או בדיקת תהודה מגנטית) וחמור מכך, לא בוצע קיבוע שורש כף היד, קיבוע אשר ייתכן ובשלב זה יכול היה להביא לאיחוי השבר ומניעת הצורך בהתערבות ניתוחית. בתאריך ה-9.6.99 מצויין על ידי רופא היחידה כי מר שדיאל מופנה לבדיקת אורטופד, אך בתיעוד הרפואי אשר הועמד לרשותי לעיון אין כל צילום של הפנייה כזו וכן אין איזכור כי בדיקה זו אכן בוצעה, כאשר גם בשלב זה (שלושה חודשים מהפגיעה) עדיין ניתן היה לנסות טיפול שמרני על ידי קיבוע בגבס [ראה סעיף 5 לעיל]. רק בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר 1999 אובחן בשורש כף ידו השמאלית של מר שדיאל מצב לאחר שבר ישן לא מחובר בעצם הסירה, עם חשד לנמק אואסקולארי, כאשר בשלב זה, כמחצית השנה מהפגיעה, טיפול שמרני על ידי קיבוע בגבס היה כבר לא יעיל. בתאריך ה-30.4.2000 אובחן מר שדיאל בשנית כסובל משבר לא מחובר בעצם הסירה בשורש כף יד שמאל CARPAL NAVICULAR)), עם המלצה להתערבות ניתוחית, כאשר הניתוח בוצע כארבעה וחצי חודשים מאוחר יותר (18.9.200). העולה מן המקובץ - טיפול לקוי/לא כיאות בפגיעה בשורש כף ידו השמאלית של מר שדיאל הביא מחד גיסא לאיבחון מאוחר של השבר החוזר/ה"חדש" בעצם הסירה, וגרם מאידך גיסא, עקב טיפול לא נאות (אי הקיבוע קיבוע בגבס), להתפתחות אי החיבור של השבר והצורך בהתערבות הניתוחית. מן הראוי לחזור ולהדגיש כי איבחון בזמן של חומרת הפגיעה וטיפול מתאים/הולם היו בסבירות גבוהה מביאים לחיבור מלא של השבר בעצם הסירה בשורש כף ידו השמאלית של מר שדיאל, ללא שתיגרם/תיוותר הגבלה בתנועות שורש כף היד, ומונעים את הצורך בהתערבות ניתוחית אשר גרמה והותירה הגבלה בתנועות שורש כף היד וצלקת ניתוחית". ד"ר לובושיץ, המומחה מטעם המשיב, התייחס לסוגיה של הרשלנות בטיפול ועפ"י חוות דעתו מיום 10.10.2002, הרי שהמערער טופל קודם לגיוסו במסגרת קופת חולים בחבלה שארעה לו כשנה קודם לגיוס, כאשר היה זה ארוע שבר בעצם הסירה של ידו השמאלית. הטיפול ע"י קיבוע שורש כף היד בגבס למשך שבועיים היה לדעת ד"ר לובושיץ קצר מדי ונדרשים לאיזור זה חודשיים ולעיתים אף שלושה חודשים, לעומת הזמן הממוצע של שישה שבועות לשבר באזור אחר. לכן, קובע ד"ר לובושיץ, כי סביר שבמהלך שבועיים שבר בעצם הסירה לא נרפא כלל והסרת הגבס לאחר פרק זמן כה קצר והפעלת שורש כף היד הם גורמים בטוחים לאי חיבורו של השבר. ד"ר לובושיץ גם מציין כי הבחין בוודאות בקו השבר שלא נרפא בצילומי הרנטגן שנערכו שבועיים לאחר הסרת הגבס. ב"כ המערער טוען, כי ד"ר לובושיץ בחוות דעתו אינו מתמודד כלל עם הטענות של ד"ר לין ואיננו חולק למעשה על טעוניו של ד"ר לין, שלפיהם הטיפול שניתן למערער היה רשלני, ושהעובדה שהוא לא גובס בסמוך לאחר החבלה השלישית גרמה לצורך בניתוח שהותיר לאחריו נכות בשורש כף יד שמאל של המערער. ב"כ המערער מפנה את תשומת הלב לכך שד"ר לין לא נחקר למעשה על קטע זה של חוות דעתו ונדמה שהמשיב איננו מתכחש לכך שהטיפול הרפואי שניתן למערער בשרותו הצבאי היה לקוי ורשלני (ר' סעיף 2.4 לסיכומי ב"כ המערער). בסיכומי ב"כ המשיב טוענת ב"כ המשיב כי התזה של ד"ר לין לענין רשלנות והצורך בהתערבות ניתוחית נובע מפענוח לא נכון של צילומי הרנטגן (מסמך 30 ומסמך 3 לתיק הרפואי). כמו כן, היא טוענת כי ד"ר לין הסכים בעדותו כי הניתוח מהסוג שעבר המערער איננו ניתוח חרום ואין משמעות לזמן שחלף כאשר לא אובחנו שינויים ניווניים. שני הרופאים מסכימים כי מסמך 30 לת"ר, שהוא צילום רנטגן מיום 6.5.99, שנעשה ליד שמאל של המערער, פוענח ע"י המפענח כ- ב.מ.פ., בעוד שמן הצילום עולה קיומו של "קו שבר לא מלא", כאשר ד"ר לובושיץ התייחס לכך שזה "סימן" שהשבר ישן מאד, והוועדה קיבלה את עדותו לעניין זה ולא קיבלה את עדותו של ד"ר לין, כי מדובר בשבר נוסף, משום שד"ר לין עצמו הסכים בחקירתו הנגדית, כי נדיר ביותר ששבר נוסף יהיה בדיוק באותו מקום של השבר הקודם (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 29-25). כאשר נכתב ע"י המפענח "ב.מ.פ" בעוד שהיה שם שבר ישן, הרי נראה כי נפלה טעות בפענוח, אולם בפועל הטעות הזו לא גרמה כל נזק, כיוון שלא מדובר בשבר חדש, כפי שהוסבר לעיל, ומכיוון שלא נגרם נזק מעצם השיהוי, כפי שיוסבר להלן. ד"ר לין בחקירתו הנגדית אומר כך: "עקרונית, כל עוד לא התפתחו, במקרה, עכשיו אנחנו מדברים ספציפית לגבי עצם הסירה, כל עוד לא התפתחו שינויים שחיקתיים במפרק, או אי יציבות של שורש כף היד, אז למעשה, הניתוח יעשה, אם מאובחן אי חיבור, אחרי 3 חודשים, או חצי שנה, יהיה אותו ניתוח, שיעשה גם אחרי 3 שנים" (ר' עמ' 13 שורות 20-17). 9. בהמשך החקירה נשאל ד"ר לין כך: "ש. יש מצב שעוברת איזה שנה וחצי, מרגע ההתחלה שמעלים חשד, ועד שמבוצע הניתוח, גם בגלל, בין היתר, שהמערער רוצה חוות דעת נוספת, והשנה וחצי של המתנה הזאת, מהרגע שמעלים את החשד, ועד ביצוע הניתוח בפועל, וכשאין פה אבחון של שינויים ניווניים, תסכים איתי שאין פה מקום לדבר על החמרה מבחינה רפואית.מעבר לכאבים, נניח". ת. עם זה אני מסכים. ש. ז"א ההבדל היחיד הוא ששנה וחצי קצת כאב לו אבל אין איזה משהו מעבר. ת. מסכים." (ר' עמ' 14 שורות 39-31). 10. לפיכך, עפ"י עדותו של ד"ר לין בחקירתו הנגדית גם אם היתה רשלנות בטיפול, משום הזמן הרב יחסית שלקח עד לביצוע הניתוח בספטמבר 2000, הרי שלא נגרמה כתוצאה מכך החמרה במצבו של המערער משום שמדובר בניתוח שניתן להמתין ולבצע אותו גם לאחר תקופות ארוכות. בנסיבות אלה, הועדה אינה מכירה בכך שנגרמה נכות למערער בעקבות הרשלנות בטיפול. חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק החבלה שלא בעת מילוי תפקיד"). 11. אין ספק כי המערער נחבל בזמן חופשה, ככל הנראה בזמן חופשה מאושרת לענין זה לא הובאו בפנינו ראיות. המשיב טוען כי יש למחוק את הערעור על הסף בשל אי עמידה בתנאי חוק החבלה שלא בתפקיד. לטענת ב"כ המשיב אין מחלוקת שאחוזי נכותו אינם מגיעים לשיעור 20 אחוז כנדרש בחוק, שכן גם ד"ר לין, המומחה מטעם המערער, קבע בחוות הדעת מיום 29.4.2002 כי למערער 10.9 אחוזים נכות משוקללת בלבד. בנסיבות אלה לטענת ב"כ המשיב, לא עומד המערער בתנאי סעיף 2א לחוק החבלה שלא בעת מילוי תפקיד. 12. ב"כ המערער בסיכומיו מציע שהכרה תותנה בכך שלמערער תקבע דרגת נכות של 20 אחוז לפחות בגין החבלה הנ"ל, אולם שהנושא ידון לגופו. 13. לועדה נראה שצודק ב"כ המערער בעניין זה. מן הראוי לבחון את כל התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק החבלה שלא בעת מילוי תפקיד, על מנת שהיה ואחוז הנכות יעלה ויגיע ל- 20% לא ידרשו המערער והמערכת לבחון את התנאים בחלוף זמן רב, כאשר תנאי הבדיקה יהיו פחות אופטימלים. נראה כי לפחות בחלק מן המקרים נהג כך קצין התגמולים (ר' למשל, ברע"א 2907/02 גוטסינדר עדי נ' קצין התגמולים). סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. כף הידידייםשבר