זוהי בקשתו של הנאמן והמנהל המיוחד של קבוצת תבל (להלן: "הנאמן" ו"תבל", בהתאמה), כי אוציא צו חוסם כנגד חברת Warner Bros International Television Distribution (להלן: "וורנר"), חברה אמריקאית אשר קיימה קשרים מסחריים עם תבל, וזאת בכדי למנוע ממנה להגיש תביעה בבית המשפט בקליפורניה, אשר עומדת לכאורה בניגוד לצו הקפאת ההליכים אשר ניתן כנגד קבוצת תבל. וורנר מתנגדת לבקשה. לאחר שהונחו בפני עמדות הצדדים וכונס הנכסים הרשמי, ולאחר שוורנר קיבלה רשות להגיש כתב טענות נוסף, מעבר לזכאותה לפי סדרי הדין, ולאור החלטת ביניים מפורטת ומנומקת אשר ניתנה בבקשה ביום 3.2.03, אשר דחתה את בקשתה של וורנר להוסיף ולהשלים את טעוניה בעל-פה, הגיעה עת ליתן החלטתי בבקשה. זאת, לפי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. עובדות המקרה; 1. וורנר, חברה אמריקאית, בעלת זכויות על סדרות וסרטים מרובים, אשר הוקרנו על-ידי תבל במהלך תקופת פעילותה. בין הצדדים התנהל משא ומתן ארוך לגבי מחירי הסרטים, אשר לטענת הנאמן, הינם יקרים ממחיר השוק וחסרי הצדקה כלכלית, ולא נעשו אלא על רקע התחרות הפרועה שניטשה בזמנו בין חברות הכבלים וחברות הלוויין. המשא ומתן לא עלה יפה. 2. ביום 20.11.02, מימשה וורנר ערבות בנקאית בסך 5 מיליון דולר, וביום 27.11.02 שלחה לתבל הודעה על בטלות ההסכמים ביניהן, ודרישה לתשלום העולה על סך 17 מיליון דולר. זאת, בין היתר, אף בגין אספקת סרטים בעתיד, עד לתאריך 30.11.04. כמו כן, דרשה וורנר מתבל כי יוחזרו לה כל הקלטות והחומרים שנמסרו לתבל, כולל כאלו אשר לטענת הנאמן, תבל רשאית להוסיף ולשדרם, באשר תמורתם, לשיטתו, שולמה, בין אם בתשלומים הישירים ובין אם על-דרך חילוט הערבות הבנקאית. 3. באותו יום עצמו, הגישה וורנר לבית המשפט בקליפורניה תביעה כנגד תבל, ובה ביקשה סעדים הצהרתיים בגין הפרתו הנטענת של ההסכם, וכן את הפיצוי הנטען בסך 17 מיליון דולר. מכאן בקשת הנאמן. לבד מהצו החוסם, עתר הנאמן לסעדים נוספים, ביניהם הצהרה כי הוא זכאי להמשיך ולהשתמש בחומרים של וורנר המצויים בידיו עליהם, לטענתו, שילם בכסף מלא. כמו כן, מבוקש שיוצהר כי ההסכמות שהושגו במהלך המשא ומתן אינן מחייבות את הנאמן כעת, לאחר כשלונו. עד כאן עובדות המקרה, ולהלן החלטתי; 4. שני הצדדים האריכו לטעון בכתבי בית הדין אשר הגישו; הגדילה לעשות וורנר, אשר הגישה תשובה באורך 30 עמודים, אשר חלק ניכר ממנה (מעל 10 עמודים!) מגולל רקע, טענות ומחלוקות עובדתיות אשר אין להן כל רלוונטיות להכרעה בבקשה זו, כפי שתנתן בהמשך החלטתי זו, וחלק גדול מן הסיפא שלה עוסק במחלוקות הנוגעות לסעדי המשנה אשר מבקש הנאמן, אשר כפי שיובהר בהמשך החלטתי, אין כל צורך להכריע ברובן המכריע במסגרת הבקשה הנוכחית. מן הסיבה דלעיל, כמו גם בשל דחיפות הבקשה וחשיבותה הרבה לניהול הליכי ההקפאה וההסדר של תבל, בחרתי שלא לקיים דיון. לעניין זה, אני שבה ומפנה את הצדדים להחלטת הביניים, המפורטת, מיום 3.2.03, אשר דנה בפירוט בכל השיקולים הרלוונטיים לאופן מתן ההכרעה, ומאמצת את כל האמור בה כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. המחלוקת המרכזית והעיקרית בה יש להכריע, בנסיבות המקרה דנן, היא מחלוקת משפטית עקרונית, אשר איננה נזקקת לבירור עובדות שנויות במחלוקת: האם, משניתן צו הקפאת הליכים במדינת ישראל, רשאית חברה זרה אשר התקשרה עם החברה כנגדה ניתן הצו, להגיש תביעה במדינה זרה, וזאת לפי תניית שיפוט בהסכם בין הצדדים, אשר נחתם כאשר היתה החברה שבהקפאה סולבנטית. זאת, בלא שהחברה הזרה קיבלה רשות להחריג את ההליך לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות. אם תענה שאלה זו בחיוב, יהיה מקום להכריע בשאלה נוספת, והיא האם העובדה כי וורנר הגישה תביעת חוב לנאמן ופעלה במסגרת הקפאת ההליכים משמעותה הפעלת סמכותה לפי סעיף 22.1 לחוזה בין הצדדים. אשר התיר לה לבחור מקום שיפוט בו מצויים עסקי החברה או נכסיה, והאם יש בכך כדי להקים כנגדה מניעות מלהגיש תביעה חופפת להוכחת החוב (במלואה או בחלקה) בארצות הברית. במסגרת זו, יהיה מקום לדון אף בטענתה של וורנר, כי לאור מצוות התקנות החדשות, אין הכרעה בתביעת חוב על-ידי הנאמן מהווה מעשה בית-דין. 5. הדין הרלוונטי לצו הקפאת הליכים, סעיף 350(ב) לחוק החברות, קובע כדלקמן: "בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר כאמור בסעיף קטן (א), רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תוכנית שמטרה להבריא את החברה, לתת צו לפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח ב ש ו ם ה ל י ך כנגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע". לשון הסעיף מפורשת, וקובעת כי לא ניתן יהיה לפתוח או להמשיך בכל הליך שהוא, וזאת מלבד הסייגים המפורשים המופיעים בחוק: היתר בית המשפט לפי סעיף 350(ב) סיפא, או הסייגים הנוגעים לנושה מובטח, אשר אין להם רלוונטיות לנסיבות הבקשה הנוכחית. זאת ועוד; בניגוד לעיכוב ההליכים עם מתן צו כינוס כנגד חייב, הנעשה לפי מצוות סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, אין כל התניה של הקפאת הליכים בסיווג חובו של הנושה כבר תביעה אם לאו. ענין זה, בעל חשיבות לעניינו, דבר עליו אעמוד בהמשך. חרף זאת, טוענת וורנר, כי זכותה לפעול כפי שפעלה, וזאת בעיקר מן הנימוקים הבאים: א. תניית השיפוט המפורשת בחוזה בין הצדדים, אשר מפנה לבית המשפט ולדין בקליפורניה. ב. לבית המשפט הישראלי אין סמכות למנוע מחברה זרה מלתבוע במדינתה, וזאת כחלק מהמושכלה כי אין לבית משפט סמכות מחוץ למדינתו הוא. ג. תביעה אשר איננה בגין חוב בר-תביעה, אלא נועדה לקבוע זכויות קניין, אינה מעוכבת בשל הקפאת הליכים. לעניין זה, מנסה וורנר להסתמך על דעת היחיד של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי. ד. צו הקפאת הליכים איננו בהכרח בעל תחולה אקס-טריטוריאלית; לעניין זה, מסתמכת וורנר על החלטותיו של בית משפט זה בעניין פירוקן המקומי-משני של חברות התעופה האמרקאיות Tower Air ו-TWA, חרף צו הקפאת הליכים אשר ניתן כלפיהן במדינת האם. מוסיפה וורנר וטוענת באריכות כנגד הצדקת מתן הסעד של צו חוסם, שמשמעותו איסור נקיטת הליכים במדינה זרה, תוך שימוש בסנקציות של בזיון בית המשפט כנגד המתדיין אם יעשה כן. הלכה ידועה ובלתי שנויה במחלוקת היא, כי צו חוסם הינו סעד קיצוני ביותר, שאף כי מצוי הוא בסמכות בית המשפט, הרי השימוש בו נדיר ונעשה במשורה. וורנר מאריכה בטיעונים, כי בנסיבות המקרה דנן לא עמד הנאמן אף בראשית הוכחה כי חלו אותן נסיבות קיצוניות. 6. טרם אכנס לעבי הקורה של המחלוקת המשפטית אשר בין הצדדים, מן הראוי להקדים ולהעיר מילים מספר אודות נפקותו המכריעה של צו הקפאת הליכים. הפסיקה עמדה, בשורה ארוכה של פסקי דין, על חשיבות כניסתה של חברה להקפאת הליכים, כנסיון אחרון להבריאה טרם תקלע להליכי כינוס או פירוק. ההלכה המרכזית הינה כי רצון המחוקק הוא אימוץ מודל "קולקטיבי", הדומה לדיני הפירוק; קרי, ניקוז כל ההליכים הנוגעים לחברה תחת "כנפיו" של בית המשפט לחדלות פרעון. זאת, לבד מחריגים ספורים המוזכרים בחוק באופן מפורש. כך, מושגות, ביעילות רבה ככל האפשר, המטרות הבאות: א. קבלת תמונה בהירה ומדוייקת ככל האפשר של מסת נכסי החברה, זכויות התביעה הקיימות לה וכנגדה, וזאת במהירות האפשרית. מטרה זו דומה למטרה החלה אף בהליכי פשיטת רגל ופירוק חברה, אולם בהקפאת הליכים, קמה לה חשיבות ודחיפות יתרה. מן הראוי לזכור, כי הקפאת הליכים הינו לעולם דחוק ומוגבל בזמן, ומשמעות התמשכותם של הליכים אזרחיים ארוכים מחוץ למסגרת בית המשפט של חדלות פרעון עשוי להיות פגיעה ניכרת בגיבוש התמונה הנדרשת על מצב החברה ונכסיה, ואי לכך בסיכויי הבראתה. מכאן, שקיימת חשיבות עליונה דווקא להכרעה מהירה של הליכים אשר נועדו לקבוע את גבול מסת נכסיה של החברה, להבדיל מאלו שלא נועדו אלא לקבוע את היקף תביעות החוב של הנושים כלפיה. ראוי לזכור, כי בעוד הליך בדיקת תביעות החוב עשוי להתמשך אף לאחר אישור ההסדר, באשר אין הוא נוגע בדרך-כלל אלא לאופן בו תתחלק התמורה אשר התקבלה מן המשקיע בין הנושים, הרי שהמשך הליכים תלויים ועומדים לעניין עצם מסת הנכסים של החברה העשויה לעבור לידי המשקיע, עשוי להציב מכשול כלפי עצם האפשרות להשיג הסדר ראוי מלכתחילה. ב. אכיפת עקרון השוויון בין נושי החברה; עקרון זה הוכר מאז ומעולם כ"נשמת אפם" של הסדרי חדלות הפרעון, ומהותו היא שכאשר סביר להניח כי אין במסת נכסי החברה כדי לכסות את כלל חובותיה, הרי על כל הנושים לקבל אחוז שווה מחובם, זאת בכפוף לסולם דיני הקדימה הקבוע בדין. בעניין זה, נקבע בעבר בשורה ארוכה של פסקי דין ואף בחקיקה, כי דין הקפאת הליכים כדין פירוק. מכאן, באו ההסדרים בחוק אשר אינם מאפשרים, בדרך-כלל, אישור הסדר המפלה בין נושים מאותו מעמד. זהו, כמו כן, טעם נוסף ועקרוני העומד מאחורי האיסור לנקוט בהליכים כנגד החברה, אלא ברשות בית המשפט של חדלות פרעון. ההלכה הברורה, אשר התגבשה בעניין זה, קובעת, בכפוף לדיני הקדימה, דין אחד לנושה קטן וגדול, לנושה מקומי ולנושה שמקום מושבו בחו"ל. כל זאת, מפני שמצב בו נושה פלוני יזכה בנתח גדול מן האחרים (אשר יבוא במישרין על חשבונם), נתפס בעיני הדין במצב בל-יסבל. זאת, הן מהבחינה המהותית (אחוז הדיבידנד שיקבל הנושה בפועל), והן מן הבחינה הפרוצדורלית (האם יוכל הנושה לבחור בהליך הוכחת חוב "נוח" יותר מבחינתו, אשר יתר הנושים אינם זוכים לו). לעניין זה, חלה הלכה מפורשת של בית המשפט העליון, מפיו של כב' השופט ריבלין ברע"א 7945/99 שילר נ' לוין אשר הקשתה באופן ניכר אף על הטוען כי תביעת חוב פלונית מורכבת ועובדתית יתר על המידה, כך שאין בעל התפקיד בהליכי חדלות פרעון ובית המשפט של חדלות פרעון מסוגלים לדון בה. דברים אלו, אשר נאמרו לעניינם של הליכי פשיטת רגל, יפים, בשינויים המחוייבים, אף לענין פירוק והקפאת הליכים. ג. עקרון גלוי וידוע הוא בדיני חדלות פרעון, ובמיוחד בהקפאת הליכים, כי הדין שואף לאפשר לנאמן לרכז את מעייניו בהבראת החברה, ואי לכך נוטה להביט בשלילה על אילוצו לפזר את כוחותיו ומשאביו על פני מגוון הליכים אזרחיים שונים. דוחק הזמן, והשאיפה המיוחדת בהקפאת הליכים (להבדיל מפירוק ופשיטת רגל), לשמור על החברה כ"עסק חי" ולמנוע את צלילתה וקריסתה עוד במהלך תקופת ההקפאה, מקנים לשיקול זה נפקות יתרה. לעניין זה יאמר, כבר בשלב זה; מן המפורסמות הוא כי ניהול תביעה המתנהלת בארץ זרה הינו עניין יקר, הן בזמן והן בכסף, וזאת מעל ומעבר להליכים ה"רגילים" של תביעה מקומית, מפניהם רצה הדין לגונן. יוצא, אם כן, כי האינטרס הבסיסי והכללי, לגונן על הנאמן והחברה מאילוץ להשקיע זמן ומאמצים בהליכים אזרחיים, חזק שבעת מונים כאשר עסקינן בתביעה המנוהלת בארץ זרה. 7. מסיבה זו, נמנע הדין מלקבוע כי הליכים פלוניים מוצאים מראש מגדר הקפאת ההליכים, זולת אלו הנוגעים בזכויות נושה מובטח - ואף זאת בסייגים. לעניין זה יוער; אף כי הדין מכיר בזכות נושה מובטח לממש את בטוחתו מחוץ להליכי חדלות הפרעון (למשל: במסגרת הליכי הוצאה לפועל), הרי שבמקרה מחלוקת האם קם לאותו נושה מעמד של נושה מובטח, הרי דין המחלוקת להידון קודם כל לפני בעל התפקיד ובית המשפט של חדלות פרעון, ורק אם ימצא זה האחרון כי הבירור איננו תואם למסגרת ההליכים הנדונים לפניו, תקום אפשרות להעבירו להידון בערכאה אחרת. כמו כן, קיימים סייגים נוספים, המגינים על הנושים הבלתי מובטחים ממימוש רשלני ובלתי ראוי של הבטוחה, אשר עשוי לפגוע בזכויותיהם (לעניין זה, ראה פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף). לא זאת אלא אף זאת; במקרה של הקפאת הליכים, הגדיל המחוקק עשות; הוא סייג את הרשות הניתנת אף לנושה מובטח להמשיך בהליכים, וזאת בסייג של "העדר הגנה הולמת", אשר איננו קיים בפשיטת רגל ובפירוק. זאת, כחלק מתפיסת הדין, הרואה חשיבות יתרה בריכוז הליכים כנגד חברה בהקפאה, העולה בעוצמתה אף על הרציונלים ה"מקבילים" של פשיטת רגל ופירוק. במקרה של הליכים אחרים, אשר אין עניינם בנושה מובטח, הרי "מצב הפתיחה" הוא כי עיכוב ההליכים הגורף חל, אף אם עסקינן בהליכים שעל-פניהם אינם תואמים מסגרת של בקשה למתן הוראות (כגון הליך נזיקי), חל הדין לפיו מוגש ראשית כל הליך לפי סעיף 267 לפקודת החברות (במקרה של פירוק) או לפי סעיף 350(ב) סיפא לחוק החברות (במקרה של הקפאת הליכים), אשר בו מבקש התובע רשות להמשיך או לפתוח בהליך מבית המשפט של פירוק. במסגרת זו, עשוי אף להידון עניינו של סכסוך "מעורב" (כגון סכסוך שהינו ספק חוזי, ספק נזיקי, כזה אשר נידון בפש"ר 1868/00 בש"א 4935/01 (עיריית חולון נ' פריצקי(, ושם יוחלט מהי מהותו הדומיננטית. אמור מעתה; בהקפאת הליכים, אותו "צינור" של סעיף 350(ב) סיפא, המאפשר לבית המשפט של חדלות פרעון לאשר המשכה או פתיחתו של הליך אזרחי כנגד החברה, הינו "תנאי בלעדיו איין" לפתיחת הליך כזה, אלא אם קבע החוק במפורש אחרת. במסגרת זו, ואך ורק במסגרת זו, עשוי התובע להשמע בטעונים על טיבו של ההליך, מורכבותו העובדתית, והתאמתו או אי התאמתו להליכי תביעת חוב בפני נאמן או למסגרת בקשה למתן הוראות. קל וחומר, שאין נושה זכאי לעשות דין לעצמו, לפתוח הליך בלא היתר, ורק כאשר מוחה הנאמן על מעשיו, להתגונן בטענות אשר היה עליו להעלותן מראש במסגרת בקשה לפי סעיף 350(ב) סיפא. 8. מן הדין לתת את הדעת לטענותיה של וורנר בעניין זה, ולבדוק האם מסוגלות הן להוציא את המקרה הספציפי מתחומה של הלכה מוצקה וגורפת זו. הראשונה בטענותיה של וורנר נסמכת על תניית השיפוט שבין הצדדים, אשר קבעה במפורש, לשיטתה, כי כל סכסוך בין הצדדים ידון בבית המשפט בארצות הברית ולפי דיני ארצות הברית. יודגש: בשלב זה, אין הדיון מתייחס כלל ועיקר לטענת הנאמן כי וורנר ויתרה על זכותה זו מרצונה, ויוצא מנקודת הנחה כי לא היה מעולם ויתור אשר כזה. תניית שיפוט הינה מכשיר ידוע ומוכר מתחום הדין האזרחי, החל על צדדים סולבנטיים ועיקרו מתבסס על עקרון חופש החוזים. מהותו הינה, כי כאשר עסקינן בשני פרטים עצמאיים (בין אם אנשים פרטיים או תאגידים), הפועלים בשוק החופשי, הרי זכאים הם להתנות על סדרי הדין האזרחיים העוסקים בסמכות מקומית וסמכות בינלאומית (להבדיל מסמכות עניינית), ולקבוע היכן ידון עניינם. אלא שתמונת מצב זו, המקדשת את נפקות הרצון הפרטי וחופש החוזים, משתנה לחלוטין כאשר נכנסים אנו לתחום הליכי חדלות פרעון, כגון הקפאת הליכים. לעניין זה התייחסתי בעבר בהרחבה, במסגרת החלטתי בפש"ר 1361/02, בש"א 9258/02 בזק נ' תבל, לאמור: "מעבר זה, מן התחום הסולבנטי אל תחום דיני חדלות הפרעון חורגת מתחולתם ה"טכנית" של דינים חדשים, המצויים בפקודת החברות ובפקודת פשיטת הרגל, אלא כרוכה בהכרח בשינוי מקיף של עצם התפישה המשפטית הבסיסית, ככל שהדבר נוגע למעמד היחסים בין הגוף חדל הפרעון לישויות אחרות. כל עוד בגוף סולבנטי עסקינן, מושלת בכיפה תפיסת האוטונומיה של הרצון הפרטי, המתבטאת בעקרון חופש החוזים, ובעקרון הריסון העצמי ואי-ההתערבות בשיקוליהם הכלכליים וברצונם של המתקשרים. הנטל להוכיח עילת התערבות בחוזה מוטל על הטוען לו, ולא פעם אין הוא מן הקלים להרמה. זאת, בין היתר, מעצם תפיסת החוזה המסחרי כמנגנון לחלוקת סיכויים וסיכונים בין הצדדים, השואפים להגשים מטרה כלכלית-מסחרית משותפת. אם כשל אחד הצדדים מלהגן על עצמו בפני סיכון פלוני, והלה יתממש, לא ימהר בית המשפט לפגוע בזכויות המתקשר שכנגד כדי להטיב את מצבו של המתקשר אשר נפגע. על רקע זה, קבע חוק החוזים (חלק כללי) במפורש, כי טעות בכדאיות החוזה לא תחשב כעילת בטלות מחמת פגם ברצון. מאידך גיסא, משעסקינן בגוף חדל-פרעון, אשר מטרתו העיקרית הינה האדרה, ככל האפשר, של אחוז החובות שהוא חב לנושיו, משתנה תפיסה זו, ודגשים חדשים תופסים את מקומה. בתחום זה, עומד לנגד עיניו של בית המשפט, ראשית לכל, הצורך להגן על כלל נושי החברה, אשר הינם צדדים שלישיים, אשר לא היו, בדרך-כלל, צדדים לחוזים אשר ערכה החברה בעודה סולבנטית, ולא הם היו בעלי היכולת לנווט את מהלכיה ולנתב את מדיניות לקיחת הסיכונים של החברה, אשר השפיעה בסופו של יום על מעמדם. יוצא, כי את מקום החופש רחב ההיקף של ההתקשרות וההתניה תופסת מערכת של כללים קוגנטיים, שמטרתם העיקרית הינה כפולה: א. הגנה על נושי החברה מפני מהלכים שלא כדין, אשר נקטה החברה טרם התמוטטה, ועשויים לפגוע בהם או להרע את מעמדם שלא בצדק. ב. אכיפת עקרון השיוויון בין הנושים, וזאת בכפוף למערכת דיני הקדימה הקבועים בדיני חדלות הפרעון. מן האמור נובע, כי אופן ההתבוננות בחוזה מסחרי עשוי להשתנות בצורה משמעותית כשמדובר בחברה חדלת פרעון, המצויה בפירוק או הקפאת הליכים. החוזה ייבחן לא רק כמכשיר המבטא את האוטונומיה של הצדדים, אלא גם, ובעיקר, בדרך השפעתו על נושי החברה". (ההדגשות אינן במקור - ו.א) מכאן יוצא, כי המערכת החוזית, אף שאיננה בטלה בהכרח, נכפפת למערכת חדשה וקוגנטית, אשר מתבססת על מעמדה החדש של החברה ככלי למקסום פרעון החובות לנושים (ובמקרה של הקפאת הליכים, אף על הצורך להבריאה ולמוכרה כעסק חי בסיום אותם הליכים קולקטיביים), מערכת קוגנטית זו אינה נתונה לאומד-דעתם של הצדדים, אינה נבדקת על פיהם, ואין הצדדים רשאים בשום מקרה להתנות עליה, כולה או חלקה. כשם שתניה חוזית המכשירה העדפת נושים ערב פירוק אינה תקפה ולא תכובד על-ידי המפרק, כך גם תניה חוזית המתנה על תחולת עיכוב ההליכים. 9. יוצא, כי לא ניתן להתנות על סמכות השיפוט של בית המשפט לחדלות פרעון, אשר דומה במהותה לסמכות עניינית, ולא לסמכות מקומית. יוצא, כי תניות שיפוט הקובעות מקום דיון מסויים, תקפות אך ורק כאשר החברה הינה סולבנטית; מרגע שעברה לתחום דיני חדלות הפרעון, הרי אין לתניות אלו נפקות. אוסיף ואעיר: טול מצב, בו תניית שיפוט פלונית קובעת כי סכסוך בין הצדדים ידון אך ורק במקום א', ואותו סכסוך פרץ בין הצדדים כאשר היתה החברה הנתבעת סולבנטית, אלא שבעוד הסכסוך מתברר, נקלעה החברה להקפאת הליכים. במקרה זה, הרי הדין ברור ופשוט; ההליך האזרחי שבין הצדדים יוקפא, כמוהו כהליכים אחרים המנוהלים כנגד החברה. במקרה זה, אך ברור הוא, כי אותו הליך, כמוהו ככל הליך אחר, באשר לשון הדין הגורפת והרציונל העומד בבסיסה אינם מתחשבים בסיבות ה"היסטוריות" לבחירה באותו הליך ומיקומו דווקא. האם הגיוני הוא הדבר, כי דין שונה יחול לעניינו של אותו סכסוך עצמו, אשר כל המבחין בינו לבין הסכסוך הראשון הינה העובדה כי הסכסוך בין הצדדים פרץ רק לאחר כניסת החברה להליכי חדלות פרעון? די בכך, כדי להבהיר כי תניית שיפוט, הסותרת את הדין הקוגנטי של הקפאת ההליכים דינה, כלשונו של כב' השופט חשין בעניין אחר "כדין החרס הנשבר", והיתה כלא היתה. 10. התבוננות בשאלת תניות השיפוט לאור מטרת הקפאת ההליכים תביא למסקנה, כי ככל שעסקינן בשאלה העקרונית של הסמכות והדין, אשר מרכזה ממוקד בחברה חדלת הפרעון, הרי אין כל הבדל בין תניית שיפוט "מקומית", לבין תניית שיפוט הקובעת סמכות שיפוט לערכאה זרה. נהפוך הוא; כפי שהוער קודם לכן, כאשר בהליך במדינה אחרת עסקינן, הרי שהרציונל להקפיאו אף חזק יותר מאשר הרציונל המקביל החל לעניין הליך "מקומי". אין צורך להכביר מילים על פגיעתו של הליך במדינה זרה, אשר מתנהל על-פי דין זר, ברציונל הבסיסי של הקפאת הליכים, במשאביו וזמנו של הנאמן, ובמיוחד בעקרון השיוויון. הכיצד יכול עקרון השוויון לדור בכפיפה אחת עם מצב, לפיו הנושים הקטנים, כגון ספקים ועובדים, יאלצו להעלות את עניינם בדרך אחת בלבד, ואילו בפני נושים גדולים וחזקים, כגון חברות בינלאומיות, יעמדו אופציות נוספות ונוחות יותר? לא זאת, אלא אף זאת; הפרת עקרון השוויון עשויה להתבטא אף בכך כי חלק מתביעות החוב ידונו לפי דין מהותי אחד, וחלק אחר לפי דין מהותי אחר, השונה ממנו באופן ניכר. מן הראוי ליתן את הדעת, כי אין עסקינן בבעיה חריגה וחד-פעמית; בעיה זו עשויה להיות נפוצה למדי על רקע השתנות הזמנים, והעובדה כי חברות גדולות רבות עושות עסקים עם ספקים זרים, חוזים המכילים לא פעם תניות שיפוט; לעניין זה, אין נפקות רבה לשאלה האם עסקינן בדין זר המוגדר כ"נאור ומתקדם", אם לאו. די בעצם ההבדלים שבין שיטות משפט שונות, כדי להביא לשונות בתוצאה בין נושים שונים המנהלים הליכים כאן ושם. שונות זו פוגעת בעקרון השוויון ואין להשלים עמה. מה היה הדין, אילו פתחו תריסר נושים זרים בהליכים נגד החברה, במדינותיהם שלהם, תוך אילוץ הנאמן לשאת בעלויות גבוהות או לקבל פסקי דין נגדו אשר עשויים לעמוד לו לרועץ בהמשך דרכו ודרכה של החברה? הכיצד ניתן היה לנהל תקופת הקפאת הליכים תוך שמירת משאבי הנאמן וזמנו לטובת ארגון ההסדר, ומניעת הפיכת עקרון השוויון בין הנושים לאות מתה? 11. טוענת וורנר בעניין זה, כי אין סמכותו של בית משפט בישראל חלה על הליכים בארצות הברית; אין כל ספק, כי בית משפט בישראל איננו יכול להתערב באופן ישיר בהליך במדינה זרה. קל וחומר אין ביכולתו, ואף אין הוא מתיימר, לנסות ולהכתיב לבית משפט אמריקאי האם לדון או להפסיק לדון. אולם, דומה כי באי כוחה המלומדים של וורנר שגו, כאשר ערבבו שלא כדין בין הצהרה על הדין החל מחד גיסא, לבין היכולת לאוכפו במדינת חוץ מאידך גיסא. בית משפט בישראל מוסמך ואף חייב להצהיר מהו הדין החל בהקפאת הליכים שמרכזה בישראל, על חברה שמרכז עסקיה ונכסיה מצויים בישראל. אי לכך, יכול בית המשפט ומוסמך בישראל להצהיר, כי פתיחת הליך במדינה אחרת נוגד את הדין בארץ, ואי לכך לא תהיה לו כל נפקות במדינת ישראל, אם וכאשר יסתיים בפסק דין; לשון אחר, פסק דין זר אשר מקורו בהליך שנפתח כנגד חברה בישראל בניגוד לדיני הקפאת ההליכים, והפר שלא כדין את עקרון השוויון בין נושיה השונים של החברה הישראלית, לא יוכל בשום פנים ואופן להיות מוכרז כאכיף או לזכות בהכרה בתחומי מדינת ישראל. דווקא כללי הנימוס הבינלאומי, אשר וורנר העלתה אותם על נס בתגובתה, מחייבים ערכאה ישראלית להעיר לערכאה עמיתה בארצות-הברית, כי התובע מבזבז זמן שיפוטי יקר, שם בפניה, בניהול הליכי סרק, אשר אין ולא תהיה להם כל נפקות מעשית. יוער, כי יתכן והמצב היה שונה, לו היו לחברה הישראלית נכסים (קל וחומר עובדים) בתחום שיפוטה של הערכאה האמריקאית, ואשר היו כפופים, מעצם טיבה, אף לדיני ארצות הברית, ואף היו ניתנים למימוש לפי דיניה של אותה מדינה. אזי, יתכן וניתן היה לקבוע, כי נכסים אלו נתונים ראשית כל לסמכות השיפוט האמריקאית, ויתכן ואין מקום מלחסום חברה אמריקאית מלהגיש תביעה באותו מקום. אולם לא זה המצב במקרה דנן, באשר תבל וכל נכסיה מצויים בישראל, ואין לה נכסים או פעילות בתחומי ארצות הברית. 12. לעניין זה, טוענת וורנר כי אם ידחה בית המשפט את עמדתה, יעשה איפה ואיפה ויחרוג מן התקדימים המנחים אשר נפסקו במקרים אשר נידונו והוכרעו בפרשת חברות התעופה הזרות Tower Air, ו-Trans World Airlines (להלן: "TWA"). על פניה, נראית טענה זו הגיונית ושובת לב, שכן באותם מקרים פסק בית המשפט הישראלי, לכאורה, כי הקפאת הליכים זרה איננה חלה בהכרח במדינת ישראל, ונושים ישראלים זכאים להגיש את תביעותיהם ואף לפתוח בהליך פירוק מקומי משני בישראל, העומד לכאורה בניגוד לצו הקפאת ההליכים אשר ניתן במרכז פעילותה של החברה, באותו מקרה בארצות הברית. מכאן מסיקה וורנר, לשיטתה, כי צו הקפאת הליכים זר אינו בעל תחולה אוטומטית במדינתו של נושה זר, ואי לכך, אם ידחה בית המשפט הישראלי את עמדתה, הרי שפסיקתו לא תהיה אלא אפליה ברורה וגסה לטובת נושי ישראל וכנגד נושים אמריקאים. אלא שעיון ברציונל שעמד מאחורי פסקי דין אלו מבהיר כי אין בטענות אלו ממש, וזאת ממגוון טעמים. טרם אדון בטעמים אלו לגופם אקדים ואצהיר, כי אין ולא היתה כל אפליה בישראל בין נושים מקומיים לנושים אמריקאים. כל נושה הבוחר להגיש תביעת חוב בישראל אם וכאשר עסקינן בהקפאת הליכים או פירוק אשר מרכזו בישראל, ל ה ב ד י ל מפירוק מקומי משני (לעניין נפקותה של אבחנה זו, ראה פש"ר 1225/01, בש"א 17427/02 TWA ואחרים כנגד דורון) זוכה ליחס שיווני, ענייני והוגן. לעניין זה יוער, כי אין הנאמן זכאי לעשות ככל העולה על רוחו, אלא שהוא כפוף לפיקוחו ולסמכותם של כונס הנכסים הרשמי ושל בית המשפט של פירוק, המהווה אף ערכאת ערעור בזכות על כל החלטותיו. זאת ועוד; אם אכן מוצא בית המשפט הישראלי, כי לנאמן משוא פנים או ניגוד עניינים אשר מונע אותו מדיון הוגן בעניין תביעת חובו של נושה פלוני (בין אם ישראלי או זר), הרי עניין שבשגרה הוא כי תביעת החוב מועברת לבדיקה אצל הכונס הרשמי, או אצל בעל תפקיד מטעמו. אי לכך, לא היתה לטענתה של וורנר, כי דין עמדתה להתקבל משום שלנאמן משוא פנים כנגדה, על מה שתסמוך. זאת, בלא שיהיה עלי להדרש כלל ועיקר, במסגרת הליך זה, לשאלה האם אכן נפל משוא פנים מסוג זה אצל הנאמן. 13. המוסד של "פירוק מקומי משני", לא בא לעולם אלא כדי להגן על עניינם של נושים ישראלים אל מול חברה זרה אשר ניהלה עסקים והחזיקה נכסים בתחומי מדינת ישראל, קל וחומר חברה אשר העסיקה עובדים בתחומי מדינת ישראל. צירוף זה של ניהול עסקים וקיום נכסים בתחומי ישראל, הוא היוצר סמכות זו מלכתחילה, ומונע את דחייתה על הסף של הבקשה לפירוק מקומי משני כאקדמית, סרת טעם ונוגדת את כללי הנימוס הבינלאומי. לעניין זה חלה ההלכה, כי חברה זרה אשר מקיימת עסקים, מעסיקה עובדים ומחזיקה נכסים מישראל, מקבלת עליה בדרך זו אף את סמכותו של הדין הישראלי החל על הפעולות שעשתה, וזאת בעיקר אם בדין קוגנטי עסקינן, אשר מעוגן בשיקולים כבדי משקל של תקנת הציבור (כגון דאגה לזכויותיהם הסוציאליות של עובדים). זאת, ממש כשם שהדין האמריקאי עשוי היה לחול על תבל, בנסיבות המקרה דנן, לו העסיקה עובדים אמריקאים בטריטוריה אמריקאית, והחזיקה שם נכסים מהם יכולים היו עובדים אלו להפרע בגין חובם. מצב עובדתי זה, אשר התקיים בשתי הפרשיות של חברות התעופה אשר הוזכרו לעיל, איננו חל בנסיבות המקרה דנן; אין חולק כי לתבל אין נכסים בתחומי ארצות הברית, והיא לא העסיקה עובדים אמריקאים. כל שיש בפני, בנסיבות המקרה דנן, הינה התקשרות של חברה שכל פעילותה העסקית ונכסיה רוכזו בישראל, עם ספק אמריקאי. בנסיבות אלו, לא מתקיים כלל ועיקר "העוגן הזר", המאפשר דיון בפירוק מקומי משני. אילו היה ספק ישראלי מגיש תביעה בישראל כנגד חברה אמריקאית המצויה תחת הגנתו של Chapter 11, בעוד אין לחברה זו כל פעילות או נכסים בישראל, הרי דין תביעתו היה להדחות או להמחק על הסף, בלא העמקה נוספת בנימוקיה וטיעוניה. 14. יתר על כן; אף אם הנושה המבקש להגיש תביעה במדינה זרה בניגוד לצו הקפאת הליכים שהוצא במדינת האם של החברה, דילג מעל אותה משוכת סף ראשונית, הרי אין פירושו של דבר כי תביעתו תתקבל מאליה, נהפוך הוא; במקרה זה, יתעמק בית המשפט במסכת מורכבת של שיקולים, הכוללים את אופן התנהגותה של החברה, סוג הנושה על סולם דיני הקדימה, וכללי הנימוס הבינלאומי. יודגש; בשני המקרים, של Tower Air ושל TWA, נידון בפני עניינם של עובדים ישראלים, אשר לפי דיני ישראל הינם נושים בדין קדימה. מכאן אף ההלכה אשר נקבעה שם, לפיה נכסי החברה הזרה הנתפסים במסגרת פירוק מקומי-משני אינם משמשים, בדרך-כלל, אלא לתשלום החובות בדין קדימה בלבד, לפי הצורה בה נקבעו בדין המקומי, זאת בשל חשיבותם הרבה והיותם חלק בלתי-נפרד מיסודות השיטה המקומית ותקנת הציבור שלה. יתרת הכספים, כך נקבע במפורש באותם פסקי דין, יועברו אל בעל התפקיד הממונה על הקפאת ההליכים במדינת האם של החברה, כדי שיחולקו שם באופן שיוויוני בין כל הנושים הרגילים, כולל הנושים הישראלים שביניהם. די בעיון חטוף בנסיבות המקרה דנן, כדי להבהיר כי עניינה של וורנר שונה בתכלית: אין עסקינן אלא בנושה רגיל לכל דבר ועניין, ואין כל הבדל מהותי בינו לבין שאר נושיה הרגילים של החברה, מלבד תניית שיפוט, אשר כפי שהבהרתי הבהר-היטב קודם לכן, אין לה נפקות מחייבת בעת כניסה להליכי חדלות פרעון. יוסף ויודגש: לו היה מבקש הפירוק בישראל בפרשת TWA נושה אשר כזה, סביר עד מאד להניח כי בקשתו היתה נדחית לאלתר, והוא היה נשלח אחר כבוד להגיש את תביעת חובו בארצות הברית. יתר על כן: אותן פסיקות מעולם לא התיימרו לשים את ידן או לטעון למרות על רכוש של החברה הנמצא בתחומי ארצות הברית. אך ברור הוא, כי הפירוק המקומי-משני החל ונגמר בנכסים המצויים בישראל, אף אם לא היה די בהם כדי להספיק לתשלום החובות בדין קדימה. זאת ואף זאת; אחת הסיבות המרכזיות לפסיקה בעניין TWA כפי שנעשה בפועל, היה חוסר תום-ליבה של החברה בהקפאת הליכים, אשר עסקה בהברחת נכסים ואשר הסדר הנושים (אשר לא היה למעשה אלא עסקה מסחרית) בינה לבין American Airlines הפלה לרעה באופן מובהק את העובדים בישראל לעומת כלל עובדיה של החברה במדינות אחרות. פגיעה זו בעקרון השוויון היתה אחד הגורמים החשובים אשר גרמו לי להעדיף את אינטרס העובדים על כללי הנימוס הבינלאומי, אם אומנם חלה פגיעה כלשהי בכללים אלו. בנסיבות אחרות, כפי שהובהר אף בעניין Tower Air, הרי שגישתו הבסיסית של בית המשפט בישראל הינה דווקא בעד כיבוד צוי הקפאת הליכים זרים, קל וחומר הליכים המתייחסים לנכסים אשר אינם בתחום סמכותה של הערכאה הישראלית. יוצא, כי עניינה של וורנר שונה לחלוטין מהעניינים אשר נידונו בפרשות Tower Air ו-TWA ואין לגזור גזירה שווה מהם לעניין הנדון בפני, אשר איננו אלא עניינו של נושה רגיל, המבקש לאלץ ערכאה אמריקאית לדון דיון אקדמי בנכסים אשר נמצאים בתחומי מדינת ישראל, בהקפאת הליכים של חברה אשר מרכזה במדינת ישראל, ואין לה כל נכסים בארצות הברית. אי לכך, אף דין טענתה זו של וורנר להדחות. דומה, כי אם בכללי הנימוס הבינלאומי מדובר, הרי דווקא וורנר היא שהפרה אותם שלא כדין, ואין היא יכולה להתלות בהם כנימוק לקבלת בקשתה. 15. טענתה הבאה של וורנר הינה, כי בהיות חלק מההליך שנקטה עוסק בקביעת זכות קניינית ומתן צו מניעה כנגד השימוש של תבל במה שמוגדר על-ידה כקניינה, הרי אין צו הקפאת ההליכים חל על ההליך, שאין עניינו אלא קביעת זכויות קניין (ולמעשה תיחום מסת הנכסים של החברה, להבדיל ממסת התביעות כנגדה). לשם כך, מנסה וורנר להסתמך על דעת היחיד של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי. מאחר וורנר מודעת היטב לקושי העומד בדרכה, באשר התביעה שהגישה בארצות הברית עוסקת לא בצו המניעה וקביעת הזכויות בלבד, אלא אף בתביעת ענק כספית, מוסיפה וטוענת היא כי אין טעם לעשות מהלך של "הפרדה מלאכותית" בין חלקיה השונים של התביעה, ואי לכך מן הדין להתיר לה לנהל את ההליך כולו בארצות הברית. אולם, עיון מדוקדק באותו פסק דין מעלה, כי אין המשל דומה לנמשל, וורנר אינה מנסה אלא לקרוא לתוך פסק הדין את אשר לא נכתב בו. זאת, מכוחם המצטבר של כל הטעמים הבאים: א. פרקטיקה ידועה היא, כי שני התחומים, של קביעת מסת הנכסים לחלוקה מחד גיסא, ושל מצבת החוב מאידך גיסא, הינם שני צדדים שונים של מטבע אחד, והוא ההליך הכולל של חדלות הפרעון. במסגרת הליך זה, נדונות לא פעם בקשות למתן הוראות, אשר אין עניינן אלא בקביעת מסת נכסי החברה (או החייב פושט הרגל); כאלה הן כל השאלות העוסקות בתוקף העברת קניין מן החברה או החייב לאחר, כגון האם חלה העדפת מרמה או הענקה בטלה מנכסי פושט רגל. כאלו הן השאלות, האם רשאי מפרק זמני לתפוס נכס הנחזה כחלק מנכסי החברה, והאם נתפס נכס פלוני במסגרת דוקטרינת "הבעלות הנחזית" הנדונה בפקודת פשיטת הרגל. כל אותם הליכים הוכנסו על-ידי המחוקק לפקודת פשיטת הרגל ולפקודת החברות, בסמיכות מפורשת להוראות העוסקות בדיון בפני בית המשפט לחדלות פרעון; זאת, שלא בכדי. הלכה מבוססת וארוכת שנים היא, כי דינם של כל העניינים דנן להידון במסגרת הליכי חדלות הפרעון. הלכה זו אושרה אף על-ידי בית המשפט העליון, בפניו הובאו, דרך שגרה, ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בנושאים אלו. כך למשל, פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין בע"א 3911/01 כספי נ' נס, אשר לא רק שקבע כי יש לרכז עניינים רבים ככל האפשר, ולא בדיקת תביעות חוב בלבד, במסגרת הליכים בבית המשפט של חדלות פרעון, אלא שאף הרחיב את הדין המהותי של פירוק לעניין העברת קניין בהעדפת מרמה, והחילו על הקפאת הליכים: "טענת המערערות, לפיה לא היה הנאמן מוסמך לבטל את הסכם המכר מחמת העדפת מרמה, היא חסרת בסיס. סמכויות הנאמן בשיקום חברה אינן מוגדרות במפורש בחוק; זהו אחד מן החסרים הרבים שבהסדר החקוק של דין שיקום החברות. כפי שהמפרק זקוק לסמכויות רחבות על-מנת להגשים את מטרת הפירוק - מימוש נכסי החברה וחלוקתם בין המחזיקים בזכויות כנגד החברה - כך זקוק הנאמן לסמכויות רחבות, על-מנת להגשים את מטרת השיקום - השגת הסדר נושים, שיזרים לחברה "חמצן פיננסי" ויוליך להבראתה, לטובת נושיה, עובדיה, בעלי -מניותיה וציבורים נוספים. לפיכך, נלך, גם בסוגיית סמכויות הנאמן, אחרי הפרקטיקה המשפטית והשיפוטית, המשלימה את החסרים שבדיני שיקום החברה מתוך דיני הפירוק, ונקבע כי בידי הנאמן אותן הסמכויות המוקנות, בדיני הפירוק, למפרק. סמכויות אלה, המפורטות בסעיף 307 לפקודת החברות, הן סמכויות רחבות ביותר" אף לי נזדמן לי לדון בסוגיה זו ובהחלטה שניתנה על ידי, טרם ניתן פסק הדין דלעיל בבית המשפט העליון, הערתי בפש"ר 1448/02 רונדופלסט נ' אמרפורד: "דומה, כי יש רגליים לסברה כי הקפאת הליכים דומה יותר להליך של פירוק; בניגוד לכינוס, אשר הינו הליך שפותח נושה אחד, הוא הנושה המובטח, הרי הקפאת הליכים הינה הליך קולקטיבי במובהק, המערב את כל נושי החברה ודורש את השתתפותם הפעילה, ובסופו של דבר את הסכמת רובם המכריע להסדר נושים שיחל את הליך הבראת החברה. הנאמן בהקפאת הליכים, בדומה למפרק פועל בשם החברה ותופס את ישותה. הוא אינו משמש כבעל תפקיד מטעם נושה פלוני, אלא פועל למען כלל ציבור הנושים, ובעיקר למען הנושים הבלתי מובטחים, אשר עשויים להפגע במיוחד מהליך של פירוק. לא זאת, אלא אף זאת; בהקפאת הליכים, להבדיל מפירוק, קיים גם השיקול הנכבד של נסיון להבריא את החברה, וזאת על-ידי הסדרי נושים" (ההדגשות הוספו עתה - ו.א). ברור וגלוי, אם כן, כי דברים אלו אינם יכולים להתיישב עם הלכה גורפת הקובעת כי כל הליך שאיננו בגדר תביעת חוב, ידון בערכאות אזרחיות וההליכים בעניינו לא יעוכבו. דבר זה היה הופך את הקפאת ההליכים לכלי ריק מתוכן, ומשבש את עצם הרציונלים שבבסיסה, כפי שפורטו לעיל. ב. זאת ועוד; עיון בפסק דין חיג'אזי הנזכר לעיל מבהיר היטב, כי לא זו היתה כוונת כבוד השופטת פרוקצ'יה, ואת אותו פסק דין יש לקרוא לפי נסיבותיו. שם, עסק בית המשפט העליון בערעור על החלטתה של ערכאה אזרחית, אשר לא די בכך כי עסקה בעניין סבוך עובדתית, שדרש חקירות מסועפות של עדים והליכים אחרים אשר אינם תואמים בקשה למתן הוראות, אלא שהגוף חדל הפרעון אשר נתבע בנסיבות העניין לא היה אלא אחד ממספר נתבעים, הכרוכים באותו עניין, וכולם מלבדו היו סולבנטיים בעליל. זאת, בעוד חלקו של החייב פושט הרגל בתביעה היה צדדי יחסית. יוצא כי בקשה זו לא היתה מתאימה, מלכתחילה, להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות; אך ברור הוא, כי החלטה הפוכה מפיה של כב' השופטת פרוקצ'יה היתה בלתי הגיונית, באשר המשמעות היתה ביטולו של פסק דין שניתן לאחר חקירה ודרישה בעובדות, והחזרתו לבית המשפט של פשיטת רגל, רק בכדי שינהל דיון מקדמי ויסיק באופן וודאי כי אין העניין מתאים להידון בפניו! כמו כן, באותו מקרה התקיימו שפע של שיקולים אחרים אשר הפך את פסק דינה של הערכאה הראשונה למוצדק, ואת הערעור לראוי לדחיה, ולא היה כל מקום למהלך מלאכותי-פורמלי מן הסוג שנדחה, ובדין, בידי השופטת המלומדת. אלא, שדין אחד לדיון בפסק דין אשר ניתן ונחתם, ואשר המערערים טוענים במסגרת נימוקי הערעור כי לא התאים להידון במסגרת אזרחית, ולהליך שזה עתה החל או מצוי באמצעו, ואשר מן הדין לזרז את הדיון בו ולהעבירו לדיון בערכאה של חדלות פרעון. בעניין זה, קבע בית המשפט העליון זה מכבר מסכת ברורה של הלכות, אשר מהותה היא כי ניתן לדון במסגרת בקשה למתן הוראות אף בסכסוך "אזרחי" בין נאמו או מפרק לבין צד ג', כל עוד המחלוקות בין הצדדים הן משפטיות בלבד, או שהבירור העובדתי הינו קצר ופשוט יחסית. מהות טענתה של וורנר איננה אלא כי במחי פסק דין, הפך בית המשפט העליון על פיה הלכה מושרשת ורבת שנים. טענה זו, אין לאל ידי לקבלה. ג. לא זאת, אלא אף זאת; גם לו היתה קיימת הלכה מחייבת הקובעת כי כל הליך אשר עניינו קביעת זכויות קנייניות אין חלה עליו הקפאת הליכים (בין אם עיכוב הליכים של פשיטת רגל, ובין אם הקפאת הליכים כנגד חברה, אשר כפי שהערתי בראשית החלטתי, הרי הרציונל בבסיסה מביא להחמרה יתרה עם החרגת תביעות), הרי שעדיין לא היתה וורנר מצליחה בטענתה. זאת, באשר עניין לנו, בנסיבות המקרה דנן, בתביעה "מעורבת", המכילה תביעה כספית שכל מהותה אינה אלא דיון בחוב בר-תביעה, עם תביעה לצו מניעה. לעניין זה, מעידה וורנר, בעצמה, כי עניינים אלו כה כרוכים אלו באלו, עד כי לא ניתן להפריד ביניהם. אלא שהמסקנה הנובעת מכך הפוכה למסקנתה. זאת, אם היתה עמדתה מתקבלת, הרי שכל נושה המחזיק בסכסוך מורכב עם החברה, אשר חלקו קנייני לכאורה, וחלקו (אף העיקרי) עוסק בתביעת חוב, יכול היה לעקוף את דין הקפאת ההליכים ולאלץ את הנאמן להתדיין מולו בערכאה אזרחית, אף לגבי החוב בר-התביעה. דבר זה היה הופך את עיכוב ההליכים, במקרים רבים, לאות מתה. אך ברור הוא, כי לא לעניין זה התכוון המחוקק. ד. מעבר לדרוש יוער, כי לא ברור כלל ועיקר, אף לא לכאורה, כי עסקינן אכן בזכויות קנייניות של וורנר, להבדיל מזכויות אובליגטוריות נשוא חוזה. זאת, שהרי תביעתה של וורנר איננה מכוונת לחומרים אשר מצויים בידיה ואותם היא מסרבת לספק לתבל, אלא לחומרים אשר מצויים בידי תבל זה מכבר, כולל חומר אשר לטענת הנאמן שילם עבורם. כל טענתה של וורנר בעניין זה, אם אכן עמדתי על הלך-רוחה, היא טענה בדבר תניה חוזית, אשר קובעת כי במקרה של הפרה מצד תבל, תהיה תבל מחוייבת להשיבם. ספק גדול הוא, אם בזכות קניינית עסקינן, או בטענה אובליגטורית של נושה רגיל, אשר דינה להפוך לחלק מתביעת חובו. אלא שאין כל צורך כי אכריע בעניין זה בנסיבות המקרה. 16. טענה נוספת בפיה של וורנר, והיא כי הסכסוך בינה לבין תבל מלא וגדוש מחלוקות עובדתיות מסובכות; אלא, שהסמכות להחליט בשאלה זו הינה בידי בית המשפט לחדלות פרעון, וזאת בין אם עסקינן בבקשה שמגיש התובע בערכאה האזרחית לפי סעיף 267 לפקודת החברות, סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל או סעיף 350(ב) לחוק החברות. אותו הדין חל אם עסקינן בבקשה של הנתבע, על-ידי בעל התפקיד, במסגרת בקשה למתן הוראות, לדחות את הבקשה, בנימוק כי אין היא מתאימה להידון בדרך זו. אלא שוורנר בחרה "לפסוח" על שלב זה ולעשות דין לעצמה. משמעותה של התנהגות זו נדונה בעבר, במסגרת החלטתי בפש"ר 1987/00, בש"א 18919/01 מולטימדיה קיד, וכך נזדמן לי לומר שם: "עוד טענה המושמעת בפי המשיבים בעניין זה, הינה כי בית המשפט של פירוק אינו מוסמך לדון בעניין הבקשה דנן, היות ומדובר בעניין התלוי ועומד בפני ערכאה אחרת. על כך יאמר, כי דומה שהמשיבים מבקשים להמצא נשכרים מעוולתם הם: ראשית, הם פותחים הליך אזרחי שלא כדין, בלא לבקש היתר מבית המשפט של פירוק, וזאת על אף הוראות מפורשות בעניין זה בחוק ובפסיקה. לאחר מכן, הם טוענים בפני הערכאה המוסמכת, בית המשפט של פירוק, כי בשל צעד זה שלהם מנוע הוא מלדון בבקשה, וזאת בשל כך כי העניין כבר תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת! טענות מעין אלו, טוב היה להן אלמלא באו לעולם כלל ועיקר. אמנם, בית משפט של פירוק אינו יכול ליתן הוראות לערכאה אזרחית שהליך בפניה כבר החל, אולם בנסיבות חריגות וקשות מעין אלו, אין כל מניעה כי יצהיר על הדין הנכון החל - ודין זה הוא כי דין התביעה האזרחית שהוגשה להמחק, בהיותה נוגדת את הדין" דברים אלו נאמרו במקורם לעניינו של תובע אשר עשה דין לעצמו והחליט כי תביעה להטלת אחריות אישית על מפרק אינה זקוקה כלל ועיקר להידון או לקבל רשות מבית המשפט של פירוק, הגיש תביעה שלא כדין בערכאה אזרחית, ולאחר מכן טען לחוסר סמכות בית המשפט של פירוק, בשל קיומו של "עניין תלוי ועומד". מכח קל וחומר, יפים דברים אלו אף למקרה דנן, בו עסקינן בחשש לגרימת נזק משמעותי לקופת הקפאת ההליכים ולסיכויים להבריא חברת ענק המספקת שירות לציבור גדול, ומעסיקה עובדים רבים. דבר זה הופך, כך נראה לי, את התנהגותה של וורנר לחמורה אף יותר מהתנהגות התובע בפרשת מולטימדיה קיד אשר נידונה לעיל, ואין האמור בפסק דין חיג'אזי כדי להועיל לוורנר כלל ועיקר בעניין זה. בנוסף לכך, יאמר כי לעיתים קרובות, הנסיבות הרי מביאות לכך, כי תביעות בשאלות קנייניות הינן בלתי מתאימות להידון על דרך בקשה למתן הוראות. כזו היתה, במובהק, התביעה אשר נידונה בפרשת חיג'אזי. אלא, שוורנר מבקשת להקדים את המאוחר, ולקבוע א-פריורי כאילו עניינה, אשר טרם נידון לגופו במסגרת בקשה לסעיף 350(ב) סיפא לחוק החברות, איננו מתאים להידון בדרך זאת. דרך התנהלות דיונית זו לא אוכל לקבל. אם החליטה וורנר לעשות דין לעצמה, ולהפר את הקפאת ההליכים שלא כדין, הרי שומה עליה ראשית כל להפסיק לאלתר את ההליך בו פתחה, ורק לאחר מכן להגיש בקשתה לבית המשפט של הקפאת הליכים, בדרך אשר הובהרה לעיל. כל עוד לא תעשה כן, אין כל טעם וכל סיבה לדון בשאלת מורכבותן העובדתית של סוגיות אלו ואחרות, כמו גם בשאלה האם המחלוקות העובדתיות אשר הוזכרו בכתבי הטענות של וורנר הינן אכן אמיתיות ונחוצות לדיון (ואם כן, באיזה חלקים ממנו), או שמא אין עסקינן אלא במחלוקות אשר לא הוספו אלא כדי "לנפח" את הפלוגתא בין הצדדים ולהבטיח כי בית המשפט של חדלות פרעון ירתע מלדון בה. זאת ועוד; יאמר כבר בשלב זה, כי דיון בשאלה האם עניין מסויים ראוי להידון לפי סעיף 350(ב) לחוק, אם לאו, וכן מחלוקות משפטיות אשר יפלו בין הצדדים במסגרתו הינן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמנגנון הקוגנטי של הקפאת ההליכים, אשר אוכף ערכאת דיון ספציפית ודין ספציפי, וזאת בלא ליתן נפקות לשאלת תניית השיפוט החוזית, כפי שכבר הבהרתי בהחלטי זו. אי לכך, אך סביר הוא להניח כי אף הדין המהותי לפיו ידון הסכסוך המשפטי בין הנאמן לבין וורנר יהיה דינה של מדינת ישראל. בעניין זה, דין תנייה חוזית הקובעת את הדין המהותי שיחול על הסכסוך, כדין תניה חוזית הקובעת היכן ידון הסכסוך. כך או כך, ולפי רוח האמור בהחלטתי בעניין בזק נ' תבל אשר הוזכרה בראשית החלטה זו, אין הנאמן נחשב כ"חליף" גרידא של האורגנים המוסמכים של החברה, ובמקום בו הדין המהותי של הקפאת ההליכים מתנגד באומד-דעתם, אין הוא כבול אליו. 17. מכל האמור לעיל, עולה מסקנה משפטית פשוטה וברורה: וורנר פתחה הליך בארצות-הברית שלא כדין, ובנסיבות המקימות ספק גדול לעניין תום-ליבה. כל זאת, תוך התעלמות מפורשת מצו הקפאת ההליכים, אדישות והתנכרות לעקרון השוויון בין הנושים ולמאמצים להבריא את תבל, ובזבוז זמנן השיפוטי של הערכאות בישראל ובארצות-הברית גם יחד. כפי שהוסבר בהרחבה בהחלטתי זו, אין בית המשפט בישראל מתיימר לאכוף על בית המשפט בארצות הברית לפעול או להמנע מלפעול, כפי שאין הוא מתיימר לאכוף פסק-דין משלו מחוץ לתחומי מדינת ישראל. אלא, שחובתו להצהיר, אף בפני עמיתו האמריקאי הנכבד, את הדין החל במדינה בה מצויים כל נכסיה של תבל וכל האפשרויות להפרע ממנה. כעת, מן הדין לתת את הדעת למהות הסעד אשר נידון בהרחבה במסגרת הבקשה, והוא הסעד של הצו החוסם. מהותו של סעד זה, הלקוח מתחום סדר הדין האזרחי, הינה שונה מן "החסימה" האינהרנטית שמקנה צו הקפאת ההליכים, וזאת בשני אלו: א. הצו החוסם הינו בגדר "חסימה ראשונית"; להבדיל מאיסור פתיחת הליכים כנגד חברה בפירוק או בהקפאת הליכים, אשר הינו מסקנה "משנית" ומתחייבת מן הצו העיקרי המוגדר בדין, וניתן בשל סיבות שהן חיצוניות להליך הנדון, הרי צו חוסם מונע, בפני עצמו, נקיטה בהליך אשר, לפחות לכאורה, אין חל צו שיפוטי קודם וגורף האוסר אותו. לכל היותר, עסקינן בפתיחת הליך מקביל להליך הנידון בארץ, צעד אשר עשוי היה להחשב כפסול בשל הרצון למנוע כפל התדיינויות. ב. הצו החוסם כולל בחובו יותר מהצהרה על הדין החל, ולפיו התביעה הוגשה או עתידה להיות מוגשת שלא כדין; הוא כולל מעצם טיבו איום ברור ומפורש בהליכים עונשיים פרסונליים, בדמות הליכי בזיון בית המשפט, אשר ינקטו כסנקציה בשל התביעה במדינה הזרה. מכאן, חומרתו היתרה של הצו החוסם, ומכאן ההלכה המבוססת אשר ציטטה וורנר, הקובעת כי אף שסעד זה נמצא בסמכות בית המשפט, הרי לא יעשה בו שימוש אלא במקרים מיוחדים וקיצוניים. 18. בנסיבות המקרה דנן, ספק גדול הוא אם הגיעו הדברים עד לכדי כך כי סעד קיצוני זה נדרש, להבדיל מן ההצהרה החד-משמעית כי ההליך נפתח שלא כדין, ולא תהיה לו כל נפקות או אפשרות אכיפה בתחומי מדינת ישראל. אין, בנסיבות המקרה דנן, נכסים של תבל אשר וורנר יכולה לתפוש בארצות הברית ולגרום כך לנזק בלתי הפיך. כמו כן, קיימת אף האפשרות הסבירה, לפיה, משיעיין בית המשפט האמריקאי בהחלטה זו, ימנע מהמשך ההליך. כמו כן, דומה כי ישנה הצדקה מסויימת לטענתה של וורנר, כי לא הוכחו נסיבות קיצוניות אשר מצדיקות שימוש בסעד של צו חוסם. יתר על כן; מנסיבות המקרה דנן עולה, כי קיימות לתבל ולנאמן תרופות אחרות, קיצוניות פחות; אם וכאשר תרצה וורנר לדון בהחרגת הליך לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות, יתכן מאד ויהיה עליה להראות, כחלק מן התנאים שיקבע בית המשפט, כי קיימה את החלטתו הקודמת והסירה את ההליך שנקטה. אם לא תעשה כן, וכתוצאה מכך ידחה הדיון ויחלפו מועדים רלוונטיים לפעולה (כגון יצירת מעשה עשוי, או החמצת המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן), תחסם וורנר מהעלאת עניינה בישראל, ולא תשאר אלא אם דיון משפטי אקדמי, אשר אין לו כל השלכות על חיי המעשה. בנסיבות אלו, אך ברור הוא כי אין להדרש למתן צו חוסם, אשר מהותו החמורה דורשת, בין היתר, כי יבוא בכדי להגן על המבקש מנזק חמור או בלתי הפיך שיגרם לו אם לא ינתן, ולא כזה הוא המצב בפועל. אי לכך ובמובן זה, דין עמדת הנאמן להדחות. 19. בנסיבות אלו, משקבעתי כי וורנר פעלה שלא כדין בהגישה תביעה בארצות הברית תוך התעלמות מצו הקפאת ההליכים, הרי לכאורה מתייתר הדיון בשאלה המשפטית השניה, והיא האם הקימה וורנר מניעות כנגד עצמה, כאשר בחרה להגיש תביעת חוב בישראל, ואי לכך קיבלה לכאורה את מרות הליכי ההסדר. זאת, לפי הסמכות המוקנת לה במפורש בסעיף הרלוונטי לחוזה שבין הצדדים. אלא שפטור בלא כלום, אי אפשי; טענתה של וורנר בעניין זה הינה כפולה: ראשית, טוענת היא כי "נאלצה" להגיש תביעת חוב בארץ, עקב לחץ הנאמן ועקב החשש כי תאחר את המועד להגשת תביעות חוב. שנית, טוענת היא כי אין בהכרעת נאמן בתביעת חוב, ואף בהחלטת בית המשפט בערעור על החלטת הנאמן משום מעשה בית דין, וזאת בשל לשונה של תקנה 24(ג) לתקנות החברות (פשרה או הסדר). אף כי, כאמור, אין צורך להכריע בסוגיה זו בנסיבות המקרה דנן, מן הראוי להוסיף ולהעיר מספר הערות: א. אין כל נפקות לשאלת קיומו של בית דין לעניין קבלת סמכות; מן המפורסמות הוא כי ויתור על טענת חוסר סמכות (מקומית או בינלאומית) לא נעשה כאשר ניתן פסק הדין המסיים את התובענה, אלא מעצם כך כי הטוען לחוסר סמכות נמנע מלעשות זאת בהזדמנות הראשונה בו יכול היה לעורר את הסוגיה. בנסיבות המקרה דנן, היה על וורנר לעורר את הסוגיה כאשר נתבעה להגיש תביעת חוב. למצער, היה עליה לבקש דחייה של מועד הגשת תביעת החוב, עד אשר יוברר עניין הסמכות. אלא שוורנר לא עשתה מאומה בעניין זה. לעניין זה יוער, כי משפט שגרתי וכללי לפיו שומרת לעצמה וורנר את כל זכויותיה, אין בו כדי להפוך את הדין, באשר ויתור יכול שיילמד אף מהתנהגות, כפי שמורה הדין מפורשות בעניין סמכות מקומית. אם העידה וורנר על עצמה בהתנהגותה, כי ויתרה על זכות ספציפית, הרי שויתור ספציפי זה גובר על תניית שימור הזכויות הכללית, מעצם מהותם והגיונם של דברים. יתר על כן; כאשר בטענה מקדמית לעניין העדר סמכות דיון עסקינן, הרי אין עסקינן אך ורק בויתור חוזי, אלא גם במניעות שמטיל הדין על מתדיין אשר אחר בהעלאת הטענה בלא הצדקה. זאת, כדי למנוע שמירת טענות מסוג זה בליבם של המתדיינים והעלאה טקטית שלהן אך ורק בשלבים מאוחרים של ההליך, הכל תוך בזבוז זמן שיפוטי ופגיעה ביעילות הדיון. זאת באופן כללי, וזאת מכח קל וחומר כאשר בהקפאת הליכים עסקינן, הליך בו למרוץ הזמן חשיבות יתרה. ב. יתר על כן; יגעתי ולא מצאתי, הכיצד עמידת הנאמן על הוראת הדין, הקוצבת מועד פלוני להגשת הוכחות חוב, יכולה היתה להתפרש כ"סחיטה" או "אילוץ". אם אמנם יש בכך אילוץ, הרי שהדין ולא הנאמן הם בגדר ה"מאלץ", ומשבחרה וורנר את בחירתה נוכח הדין החל, ונמנעה מנקיטה בחלופות אחרות שעמדו לה באותה עת, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. יתרת הטענות בדבר איומים מרומזים ושאר אמצעים בלתי-כשרים אשר נקט, לכאורה, הנאמן אינן אלא טענות בעלמא, שלא נתמכו אף בראיה לכאורה. זאת ועוד; אם אכן ננקטה כנגד וורנר כפיה, כמשמעותה לפי חוק החוזים (חלק כללי), הרי שהיה על וורנר להתנער ממנה ולקבול עליה בפני בית המשפט המפקח על הנאמן בהזדמנות הראשונה האפשרית. לא כך נהגה בנסיבות המקרה, בהם "צפנה" טענה זו בליבה במשך חודשים רבים. ג. לשאלת מעשה בית-דין עצמה יאמר, כי טעתה וורנר באופן בו פירשה את תקנה 24(ג) עצמה; הגשת תביעות חוב והכרעה בהן, במסגרת הקפאת הליכים, הינו עניין שבשגרה. אם אכן ההסדר צולח ומאושר בידי בית המשפט, הרי שהכספים המתקבלים לטובת הנושים מחולקים אך ורק לפי הכרעת הנאמן בתביעות החוב השונות, בכפוף לסמכות בית המשפט של הקפאת הליכים לשנותן או להופכן בהליכי ערעור. היעלה על הדעת, כי במקרה כזה יוכל נושה לשוב ולהגיש הוכחת חוב, בין אם בפני הנאמן או בפני ערכאה אזרחית (במסגרת תביעה המוגשת כנגד החברה, לאחר שנקנתה בידי משקיע, נקיה מתביעות צד ג'), בטענה כי אין מעשה בית-דין? בדרך זו, היתה הופכת מלאכת בדיקת תביעות החוב למלאכה סיזיפית, שקיצה מי ישורנו. תוצאה זו הינה בלתי הגיונית ואינה עולה בקנה אחד עם ההתוויות הבסיסיות ביותר של הסדר, ואי לכך אין לטעון כי לזאת התכוון המחוקק. פרשנות התקנה אינה אלא הכרה בכך, כי יתכן והליכי ההסדר יכשלו. יוצא, כי בניגוד לפירוק, הרי הקפאת הליכים הינה לעולם "על תנאי", או מצב זמני, ואם תבוטל בידי בית המשפט בלא שיושג הסדר, הרי כל התובעים האזרחיים יוכלו לשוב לתביעותיהם האזרחיות, בלא שתוכל החברה להשמע בטענה, כי הללו הוכרעו בידי הנאמן. במצב כזה, היתה ההקפאה כלא היתה, ועמה ההכרעות אשר ניתנו בתביעות חוב במסגרתה, הא ותו-לא. יוצא, כי העדר מעשה בית-דין אשר נקבע בתקנה 24(ג) לא נועד לחול אלא במקרה בו הקפאת ההליכים הופסקה בלא הסדר, ולא היה כל מקום ליתן לה פרשנות גורפת ובלתי סבירה כנסיונה של וורנר במקרה הנוכחי. 20. כעת, מן הראוי להתייחס בקצרה ליתר הסעדים אותם ביקש הנאמן במסגרת בקשה זו: א. שאלת העדר תום-לב במשא ומתן: שאלה זו, אשר אין חולק כי היא דורשת בירור עובדתי, כלל אינה צריכה הכרעה בנסיבות המקרה דנן, באשר השאלה המרכזית איננה אלא יכולתה או העדר יכולתה של וורנר לתבוע בארצות הברית בעוד צו הקפאת הליכים תלוי ועומד. משכך, לא מצאתי מקום לקבוע כל ממצא בשאלת התנהלות הצדדים במשא ומתן, להבדיל משאלת הגשת התביעה בקליפורניה כפי שהוגשה. ב. טוען הנאמן, כי זכותו להוסיף ולהשתמש בחומרים המצויים בידיו, אשר עליהם, לטענתו, שילם בכסף מלא. מנגד, טוענת וורנר כי חומרים אלו הינם רכושה, וכי החוזה שולל את זכות השימוש מן הנאמן בתנאים הנידונים לעיל. אלא, שאף בכך אין צורך לקבוע ממצאים מחייבים במסגרת בקשה זו. לעת עתה, ברשות הנאמן נכסים אשר לטענתו שילם עליהם, ואי לכך, בהעדר צו מניעה תקף מערכאה שיפוטית מוסמכת, אין כל מניעה כי יעשה בהם שימוש סביר, בכפוף לכל דין. כפי שפורט בהרחבה במסגרת החלטתי זו, הרי לא היה כל מקום לפתוח בהליכים בארצות הברית, ואי לכך, אין כל נפקות לשאלה האם ינתן שם צו מניעה, או שמא לא ינתן. על וורנר היה להתכבד ולפנות בבקשה ספציפית ומנומקת לבית המשפט של הקפאת הליכים. משלא עשתה כן, הרי לעת עתה, זכותו הטבעית של הנאמן היא להשתמש בחומר אשר בידיו, ואשר למיטב הבנתו שילם עבורו ורכש בו את הזכויות. ג. מבקש הנאמן כי אצהיר שאין הוא מחוייב להסכמות ולהודאות שונות אשר ניתנו על ידו במשא ומתן, וכמו כן, כרך בבקשה זו סעדים שונים כנגד וורנר. אלא, שמעבר להצהרה על ההלכה הידועה והמבוססת לפיה, משנכשל משא ומתן, אין צד לו מחוייב עוד להסכמות ביניים ולטיוטות הסדר שהוצעו במסגרתו, הרי שסעדים אילו אינם מתאימים להידון, כמעט אגבית, במסגרת הבקשה דנן; דיון שכזה יקפח את זכויותיה של וורנר, אשר זכאית כי כל סעד הצהרתי או אופרטיבי שיתבקש נגדה יופרד לבקשה מנומקת בפני עצמה, אשר כנגדה ינתן לה יומה הראוי בבית המשפט, כולל הזדמנות מספקת לטעון טענותיה. לעניין זה אעיר כי יתכן וחלק מהסעדים ימצאו מתאימים להידון במסגרת בקשה למתן הוראות, ואילו אחרים יאלצו להיות מוחרגים ולהידון בדרכים אחרות. אי לכך, אין מקום ליתן החלטה בסוגיות אלו לעת עתה, ועל הנאמן יהיה להגיש בקשות נפרדות ומנומקות למתן הוראות בכל אחד מן הנושאים העומדים על הפרק. 21. סוף דבר; אף כי אין מקום ליתן צו חוסם במשמעותו בסדר הדין האזרחי, ואין מקום להדרש לחלק מן הסעדים אשר כרך הנאמן בבקשתו, הרי שבכפוף לכך, דין הבקשה להתקבל ודין עמדת וורנר להדחות, באשר עשתה דין לעצמה, ופעלה בניגוד לדין הקפאת ההליכים, תוך אדישות לנזקים אשר עשויה היתה לגרום לחברה ולנושיה, ותוך התנהגות אשר דבק בה אבק ריחו של חוסר תום-לב. אי לכך, בכפוף לכל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, תשא וורנר בהוצאות הנאמן ובשכר טרחת עורך דין, בסך 85,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ובהוצאות כונס הנכסים הרשמי ובשכר טרחת עורך דינו בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כל הסכומים דנן ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 22. וורנר לא הודיעתני באיזה שלב מצוי ההליך בבית המשפט בארה"ב. המידע האחרון שנמסר לבית משפט זה הוא כי ניתנה ארכה, על ידי בית המשפט בארה"ב, עד ליום 6.2.03 להגשת כתב הגנה. בנסיבות אלה הרי שעל וורנר לדאוג לתרגם החלטה זו לאנגלית ולהעבירה לבית המשפט שם תוך 72 שעות. צו חוסםצווים