מונחת בפני בקשה לזימון עדים מטעם התובע לדיון שנקבע להמשך שמיעת הראיות בתובענה וליום 29/6/05. על פי הנטען בבקשה, מבקש התובע לזמן לעדות את העדים שפרטיהם פורטו בבקשה וזאת נוסף על תעודות עובד ציבור שביקש בעניינם ומהטעם, "שלא כל העניינים נשוא עדותם כשרים להינתן בתעודות עובד ציבור". התובע ביקש לזמן את מר יוסי שטראוס, חשב משרד הבריאות, את עו"ד מייק בלס, המשנה ליועמ"ש ואת עו"ד אורית קוטב מפרקליטות מחוז ירושלים (להלן: "העדים"). בהחלטתי מיום 1/5/05 קבעתי, כי בטרם תינתן החלטה, על המבקש ליתן פירוט ראוי בדבר מטרת זימונם ומדוע לא יסתפק בתעודות עובד ציבור. בהודעת התובע, שניתנה לאחר החלטתי נטען, כי עדותם של העדים דרושה בעניינים שלא ניתן לקבל עליהם מענה באמצעות מסמכים ובנושאים שונים, הקשורים להליכים שניהל התובע, כב"כ הנתבעים, כנגד המדינה ובעיקר, בקשר לכספים ששולמו לנתבעים במסגרתם. לאחר שניתנה תגובת הנתבעים לבקשה ולפיה נטען, כי אין מקום לזימון העדים, שכן ניתן לקבל את עדותם באמצעות תעודות עובד ציבור, ניתנת החלטתי על יסוד הבקשה והתגובה ומבלי שהנני נזקק לעמדת היועמ"ש, הגם שזו הובאה בפירוט, במסגרת בקשה דומה, אחרת ולנוכח האמור בהחלטתי, כדלקמן. ואלה העובדות הצריכות לעניין, התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית בגין תשלום שכ"ט ע"ס 100,000 ₪ ופיצויים ע"ס 100,000 ₪ נוספים, בעילת לשון הרע ועל יסוד הודעתם לבית המשפט העליון ביום 31/8/00 (להלן: "ההודעה"), שלפיה הודיעו, כי אין התובע מייצגם עוד (נספח י"ג לתצהיר התובע). אין חולק, כי על יסוד ההודעה, נשלחה תלונה ללשכת עורכי הדין, על ידי עו"ד לוי-גולדברג מפרקליטות המדינה, מיום 11/4/01 (להלן: "התלונה") (נספח ט"ז לתצהיר התובע) ולטענת התובע הנתבעים היו מעורבים בהגשתה. יצוין, כי בעמדה מפורשת, שניתנה מפרקליטות המדינה נאמר, כי לנתבעים לא היה כל חלק בהגשת התלונה (נספח ט' - לתצהיר מר יעקב כהן). הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים והמשך הדיון נקבע לשמיעת ראיות ולבקשת התובע, זומנה לעדות עוה"ד גולדברג לחקירה על נסיבות עריכת התלונה ומעורבות הנתבעים בהגשתה. במהלך הדיון, מיום 16/11/04, נחקרה הגב' גולדברג ארוכות ובחקירתה, חזרה ואישרה את עמדתה, שלפיה פנתה ללשכת עורכי הדין, בעניין התלונה, על סמך הנחיות הממונים עליה (עמ' 5, שורות 10-1). מחקירת העדה עולה, כי התובע מלין על דרכי התנהלות הפרקליטות בכל הנוגע להגשת תלונות ללשכת עוה"ד בכלל ובעניינו, בפרט ואולם, העדה לא נחקרה כלל בקשר למעורבותם הנטענת של הנתבעים בהגשת התלונה. יצוין, כי עובר לעדותה של הגב' גולדברג, נמסרה הודעת היועמ"ש בדבר התייצבותו בתובענה מכח סע' 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] וזאת, לנוכח העניינים שעשויים לעלות מעדותה, שלהם השלכה על אינטרסים ציבוריים חיוניים, החורגים מהסכסוך שבין הצדדים. על פי הנטען שם, עושה התובע שימוש בהליכים למטרות אחרות, זרות להליך ולצורך קידום ענייניו, בקשר לתלונות שהוגשו כנגדו, בעניינים משמעתיים בלשכת עורכי הדין ולשם הפעלת אמצעי לחץ לביטול התלונה. לאחר חקירת הגב' גולדברג, נחקר התובע על תצהירו ובסיום הדיון וכעולה מהבקשה, ביקש לזמן את העדים בעניינים שפורטו שם. ייאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, עמדת היועמ"ש בעניין זימון עובדי ציבור להעיד בעניינים נשוא התובענה, הבקשה והתגובה, עיינתי בפרוטוקול הדיון וחזרתי ושקלתי את השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להורות על זימונם של העדים, בשלב זה של הדיון, בין אם מחמת העדר רלוונטיות ובין אם בשל העובדה, שניתן לקבל את עדותם, בקשר לשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, באמצעות תעודת עובד ציבור. תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת, כי בית המשפט רשאי לזמן עד לבקשת בעל דין, בין אם למתן עדות ובין אם להצגת מסמכים. תקנה 178 (א1) קובעת, כי לא תישלח הזמנה לעובד ציבור, אם ניתן לקבל עדותו באמצעות תעודה של עובד הציבור ורק במקרה שלא ניתן לקבלה, יתיר בית המשפט משלוח הזמנה לעובד הציבור לבוא וליתן עדות בעל-פה (א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, (מהדורה שיביעית - 2003), עמ' 257). סע' 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע, כי "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין" ובס"ק (ב) נקבע, כי "בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה, אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת". מכאן עולה, כי המבחן לזימונם של עדים, הינו מבחן של קבילות ורלוונטיות (י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון) (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 386; ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים ואח', פ"ד מה(2) 811, 825; ע"פ 5259/91 עזריאל בן ישראל פרדנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 61, 65), שכן לשם בירור המשפט יעיד העד עדות רלוונטית בלבד (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), עמ' 473). לבית משפט מוקנית סמכות טבעית שלא להתיר חקירה של עד מקום ש"ברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלוונטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו" (ע"א 228/81 יובל חברה לבטוח בע"מ נ' יעקב פומס, פ"ד לה(4), 640, 644; י' קדמי, בעמ' 825). זאת ועוד, על התנהגות צדדים בהליך משפטי חל עקרון תום הלב ומכוחו נקבע, כי צדדים המבקשים להפעיל את כוחותיהם הדיוניים, עליהם לעשות זאת בתום לב ומכח החובה האמורה, עליהם לפעול "... כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל" (בר"ע 305/80 רפאל שילה ו-2 אח' נ' שלמה רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3), 449). בעניין זה הוצע, כי יש לבחון את התנהגות הצדדים על פי מבחן ההגינות הדיונית "... ועד כמה משרתת התנהגותו את הצגת הפלוגתאות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן" (ד' שוורץ, "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי", עיוני משפט כא (תשנ"ח), 295 - 331). בענייננו שוכנעתי, כי אין בעדותם של העדים שזימונם התבקש, כדי לקדם את בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת. התובע מלין בעיקר, כנגד התנהלות הפרקליטות וגם אם יש ממש בטרוניותיו (ואינני קובע שכך), אין מקום לברר את טענותיו, במסגרת הדיונית הקיימת בתובענה ולברר בגדרה, את המניעים והשיקולים שעמדו ביסוד תלונות כאלה ואחרות שהוגשו כנגדו, לרבות בקשר לתלונה ומבלי שיש בהם כדי ללמד על מעורבותם הנטענת של הנתבעים בהגשתה. זאת ועוד, אין חולק כי במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו על ידי הנתבעים והתובע כב"כ, כנגד המדינה, קיבלו הנתבעים סך של 93,323 ₪ (ס' 12 לתצהיר מרון) וככל שמבקש התובע לעמוד על נסיבות קבלתם, ניתן ללמוד על כך מהמסמכים הרלוונטים המצויים בידי נציגי המדינה ובמסגרת תעודות עובד ציבור. אכן "... האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים" (רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על 2001(1) 1120, 1121) ובענייננו, בקשר לזימונם של עדים ואולם, אין בזכות הגישה לערכאות, כשלעצמה, כדי לאפשר מכוחה, שימוש בה לרעה, שכן "... תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732). העדים שמבקש התובע לזמן לבית המשפט והנושאים שמבקש התובע להביא באמצעותם, חורגים מהשאלה האמיתית, העומדת להכרעתי בתובענה ויש חשש, שזימונם נועד לקדם מטרות אחרות של התובע, זרות להליך שבפנינו ומשכך, אין להתירם. לפיכך ומכל האמור, הנני דוחה את בקשת התובע, לעניין זימונם של העדים, לצורך מתן עדות בע"פ במועד שנקבע. לעניין הצגת מסמכים, באמצעות תעודת עובד ציבור, תינתן החלטה נפרדת, ככל שיהיה בה צורך, אם וכאשר לא יומצאו המסמכים המבוקשים, כולם או חלקם ולאחר שתוגש בקשה נפרדת בעניינם. הצדדים יתייצבו לדיון שנקבע ליום 29/6/05, להמשך שמיעת הראיות ולסיום חקירתו של התובע וככל שיוותר זמן, לחקירת מצהירי הנתבעים. ניתנה היום כ"ח באייר, תשס"ה (6 ביוני 2005) בהעדר הצדדים. מ. בר-עם , שופט עדותדיוןהזמנת עדיםעובדי ציבור