מונחת בפני תביעה של ג. יפית טלויזיה ועיתונות בע"מ (להלן: "התובעת"), כנגד שף של זהב בע"מ (להלן: "הנתבעת"). להלן בקצירת האומר עובדות הצריכות לעניין; ענינה של התביעה הוא אי ביצועה של עיסקה למתן שירותי פירסום. התובעת הינה חברה אשר עוסקת בפרסום ושיווק בעיתונות ובטלוויזיה. במהלך שנת 2000, פנתה הנתבעת אל התובעת, באמצעות המנכ"ל, מר ראובן גולדברג (להלן: "המנכ"ל") וביקשה שהתובעת תלווה אותה בייעוץ שיווקי ושתכין עבורה תוכנית פירסומית למרגרינה "אלפינה". ביום 26.11.00 הציגה התובעת לנתבעת, בכתב, את מטרות התוכנית הפרסומית ודרך הפעולה לרבות רקע, תאור מצב השוק, קהל המטרה, אסטרטגיה וטקטיקה פירסומית שינקטו, תקציב וכו'. (מוצג ת/ב1 2, להלן: "התוכנית הפירסומית"). ביום 20.12.00 , לאחר קבלת התוכנית הפירסומית, הפנתה התובעת אל הנתבעת, לחתימת הנתבעת, "הזמנת עבודה "אלפינה" " (מוצג ת/ ג, להלן: "הזמנת עבודה"). במסמך הזמנת העבודה, יש פירוט קצר של אמצעי מדיה שונים ותמחיר של כל אחד ונתבקש אישור הנתבעת על תוכן המסמך. בתחתית המסמך במקום המודפס להוספת "שם, חתימה וחותמת החברה" חתום בכתב יד ראובן גולדברג. בין הצדדים התקיימו פגישות. לגבי תוכנה של אחת הפגישות, שהתקיימה, במהלך חודש יולי 2001, יש מחלוקת בין הצדדים בדבר תוכנה. לטענת התובעת, הפגישה נערכה יום לפני המועד שיועד לצילומים, שאליו היא נערכה, ובמהלכה החליטה הנתבעת, באופן חד צדדי, וללא כל התרעה מוקדמת, שהיא מפסיקה, לעת עתה, את מהלך הצילומים. עוד טוענת התובעת, שהנתבעת הבטיחה להודיע לה "בתוך שבוע ימים תאריך נקוב לצילומים ולעלייה לאוויר" אך היא לא עשתה כן. הנתבעת לא הגיבה לפניותיה החוזרות ונשנות של התובעת בנוגע לביצוע העבודה. ביום 28.8.01 שלחה התובעת אל הנתבעת דרישה לפיה "אנו דורשים להעביר סך של 50,000ִ$ דמי טיפול בנושא אלפינה במשך כשנה ושמירת הקטגוריה עבורכם." (מוצג ת/ד). הנתבעת לא נענתה לדרישה. מכאן התביעה. בכתב הגנתה, הנתבעת מצידה מכחישה כל התקשרות בינה לבין התובעת ומכחישה התחייבות כלשהי מצידה כלפי התובעת. לטענתה, לא סוכמה בין הצדדים שום מסגרת מחייבת, לא נקשר ביניהן הסכם וכפועל יוצא, לא הייתה מצידה הפרה כלשהי של הסכם. דיון; שינוי חזית/ הרחבת חזית במסגרת דיון בקדם משפט, בהחלטה מיום 6.4.03, קבעה כבוד הש' ד"ר דפנה אבניאלי כדלקמן: "...בנסיבות אלה, על הנתבעת להתייחס אך ורק לדרישות הכספיות כמפורט בכתב התביעה ולהתעלם מכל הדרישות והטענות שאינן נזכרות בכתב התביעה...." (פרוטוקול דיון מיום 6.4.03 עמ' 7 ש' 11-12). לפיכך, כל הדרישות והטענות, שאינן נזכרות בכתב התביעה, הינן בגדר "הרחבת/ שינוי חזית" וככאלה יש להתעלם מהן. גם בהחלטתי מיום 5.1.04, למען הסר ספק, קבעתי שאינני מתירה הרחבת חזית. (פרוטוקול דיון עמ' 2 ש' 11-12). הכלל הוא, שראיה באה להוכיח טענה עובדתית שנטענה אך אין היא משמשת תחליף לטענה שלא נטענה. השאלה האם הגשת מסמך מביאה לשינוי במתכונת טענותיהם של בעלי הדין, כפי שנקבעה ע"י כתבי הטענות. ברי הדבר כי, הצדדים אינם יכולים לנטוש, במהלך הדיון, את עמדותיהם המקוריות ואינם רשאים להעביר את המשפט בהמשכו למסלול אחר זולת זה שנקבע לו לראשונה. ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, כפי שהועלו בכתבי הטענות, אינה מעידה כשלעצמה על הסכמה, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין היה עשוי להשמיע. (ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 331) אין לחרוג במהלך המשפט מפלוגתאות שגובשו בכתבי הטענות. כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות חל הכלל בדבר "שינוי חזית" ואין הנושא שחרג יכול להתברר במסגרת הראיות. הלכה היא כי: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך." (שם, סדר הדין האזרחי, עמ' 153). הלכה פסוקה היא כי: "סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט, כאשר הייתה לצדדים שהות להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים". (ע"א 496/89, סאלם סלאמה אל- קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 347,343). בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעת, שעפ"י החלטת בית המשפט מיום 6.4.03, יש למחוק סעיפים מסוימים מתצהיר העדות הראשית של התובעת, שאין להם זכר בכתב התביעה המתוקן (להלן: "כתב התביעה"), מחמת היותם בבחינת הרחבת חזית ושינוי חזית. כעת, אתייחס אחד לאחד לאותם סעיפים, בתצהיר עדות ראשית, שמטעם התובעת, אותם מבקש ב"כ הנתבעת למחוק, בהיותם בבחינת שינוי חזית אסורה. סעיף 4: זהו סעיף רקע, שבו התובעת מציגה את עצמה, "כרטיס ביקור", של התובעת. לפיכך, הסעיף לא יימחק. סעיף 6: הסעיף לא יימחק, מאחר והוא מתייחס לרוח השאלות השנויות במחלוקת כפי שהן נפרשו בכתבי הטענות. סעיף 7: הסעיף לא יימחק, משום שהאמור בו הוא בגדר השאלה השנויה במחלוקת, כפי שהועלתה, בין היתר, בס' 13 לכתב התביעה, לעניין "אובדן יצירת עיסקאות עם חברות אחרות." סעיף 8: סעיף זה אינו בבחינת הרחבת חזית בהיותו נוגע לטענות שהועלו בס' 12 ו-13 לכתב התביעה. לפיכך, הסעיף לא יימחק. סעיף 9: הטענה בדבר היותה של התובעת "אוטוריטה צרכנית", לגבי המותג מרגרינה "אלפינה", נשוא התביעה, היא טענה מהותית, שעולה לראשונה בתצהירה, למרות שאין לטענה זו זכר בכתב התביעה וככזו זוהי טענה שהינה בבחינת הרחבת חזית. לפיכך סעיף זה יימחק. סעיפים 11, 14: תוכנם של סעיפים אלה, בא לראשונה בתצהיר. אין לו זכר בכתב התביעה ולפיכך סעיפים אלה יימחקו. סעיף 29: סכומי ההשקעה בפרויקט, כפי שהם מפורטים בסעיף זה בתצהיר, אינם בהתאמה לפירוט בכתב התביעה. בס' 22 לכתב התביעה, התובעת מפרטת בגין מה חבה לה, לטענתה, הנתבעת את הסכום השווה ל- 50,000$, כדלקמן: בגין דמי טיפול במשך שנה ושמירת קטגוריה עבור הנתבעת, וזאת לאור הפירוט דלהלן: א. השתתפות בהפקת סרט- 35,000$ ב. ערך מדיה משוער- 15,000$ סה"כ 50,000$ בס' 28 - 29 לתצהירה, הפליגה התובעת למחוזות רחוקים, שאין להם זכר בכתב התביעה. התובעת מפרטת 12 קטגוריות של השקעה, שגרמו לה, לטענתה, לנזק כספי כבד, בשל הפרת ההסכם, שרק שניים מתוכם פורטו בס' 22 לכתב התביעה והם אלה המפורטים בס' 29(ט) ו- 29(י) לתצהירה. גם בסעיף 29(י) לתצהירה, התובעת הרחיבה חזית. בעוד אשר בס' 22(ב) לכתב תביעתה היא תבעה עבור "ערך מדיה משוער 15,000$", בתצהירה היא מפרטת " 15% עמלת מדיה משוערת - עלות של 22,500$." לאור כל האמור לעניין ס' 29, יימחקו מתצהיר העדות הראשית גם סעיפים 29(א) - 29(ח), 29(יא) - 29(יב). באשר לסעיף 29(י) - הוא יעמוד על סך של 15,000$ בלבד. כמו כן, יימחק סעיף 40 לתצהיר התובעת, למעט דמי הטיפול, הכוללים שני רכיבים בלבד ואלה הם: השתתפות בהפקת סרט ועמלת מדיה משוערת ובסך הכל, על כדי סכום של 50,000$. רק שני רכיבים אלה יישארו על כנם. אשר לפרק, בתצהיר העדות הראשית של התובעת - "הפרת ההסכם ופעולה בחוסר תום לב", סעיפים 31-33, 35, 38, 43: כל הטענות המשפטיות, שמעלה המצהירה ו/או כל הטענות, שמעלה המצהירה "עפ"י ייעוץ משפטי שקיבלתי", כמו גם טענות שהן בבחינת עדות סברה וכמו גם טענות שיש בהן משום חשיפת הליכי מו"מ וגישור בין הצדדים, שהתנהלו מחוץ לכותלי בית המשפט, אינן טענות שמקומן בתצהיר עדות ראשית ועל כן דינן להימחק מהתצהיר. לפיכך, מתצהיר התובעת ימחקו רק סעיפים: 31-33, 35, 38. ס' 43 לתצהיר נותר בעינו. סעיפים 34, 37: לא יימחקו מכיוון שנפרשת בהם גירסת התובעת, בהתייחסות לטענות הנתבעת. סעיפים 36, 39, 42: כל הטענות, ככל שהן נוגעות להתחייבות של מר ראובן גולדברג, ב"אופן אישי כלפי התובעת", אינן רלוונטיות, שכן ראובן גולדברג אינו נתבע בתיק זה. לפיכך מתצהיר התובעת ימחקו ס' 36, 39 והסיפא לס' 42, מהמילים: "ובפרט רואה התובעת את ראובן גולדברג כאחראי באופן אישי...". בהחלטתי זו, יעמוד לנגד עיני התצהיר ללא הסעיפים שנמחקו ממנו. בשולי הדברים אני מוצאת להבהיר- לאחר סיום פרשת התביעה ביקש עו"ד דמביץ, ב"כ הנתבעת, להסתפק בראיות התביעה ולסכם, לאחר סיום פרשת התביעה, מבלי להביא ראיות כלשהן מטעם ההגנה בנימוק "...שכן לטענתי גם חומר זה אינו מקנה לתובעת פסק דין לטובתה." (פרוטוקול הדיון מיום 5.1.04 עמ' 7 ש' 26-27). בנסיבות אלה, בהחלטתי מיום 5.1.04 נקבע: "כל המסמכים שעד כה הוכנסו לתיק מטעם ההגנה. לא מתקבלים כראיות ו/או כמוצגים מטעם ההגנה." (פרוטוקול דיון עמ' 8 ש' 11-12). לאור האמור בהחלטתי לעיל, פסק דין זה ניתן אך ורק על סמך כתבי טענות מטעם שני הצדדים, תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת (למעט הסעיפים שנמחקו), הראיות שצירפה התובעת וסיכומים מטעם שני הצדדים. עוד אני מוצאת לציין, שמטעם התובעת הוגשה עדות יחידה של המנהלת, הגב' גרינברג יפית. בנסיבות אלה, אני נדרשת לפסוק על פי עדות יחידה, שאינה הודאת בעל דין ואינה נסתרת בראיה נגדית. לפיכך, חלות ההוראות של ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיהן נדרשת חובת פירוט של הטעמים המניעים להסתפק בעדות יחידה. האומנם נכרת הסכם מחייב שורש המחלוקת, טמון בתשובה לשאלה האומנם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. לטענת התובעת, בין התובעת לבין הנתבעת נכרת, בעל פה, חוזה מחייב, כמשמעותו בס' 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). הנתבעת מכחישה, מכל וכל, שבינה לבין התובעת נכרת הסכם. הלכה היא, ש "חוזה יכול אפוא להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת... חוזה בעל פה הוא תוצאת הצעה וקיבול שנעשו בדיבור פה.... גם סיכום דברים בעל פה, ואפילו בעניינים מסובכים, רציניים ויקרים, יכול שייחשב כחוזה מחייב, ובלבד שמתקיימות דרישות פרק א לחוק (שהן, בעיקר, גמירת דעתם של הצדדים ומסוימות ההצעה). מובן שיש להוכיח חוזה בעל פה בראיות מספיקות, ובהעדר מסמך כתוב עשויה הוכחת חוזה בעל פה לעורר קשיים. אולם שאלות אלו עניינן בתחום דיני הראיות ולא בתחום המהותי של דיני חוזים" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 277). כאמור, חוזה יכול שיהיה בע"פ ואין נפקא מינה אם היה בעל פה או בכתב. כעת השאלה שבמחלוקת, העומדת בפני, היא האומנם התובעת הוכיחה, שהייתה "הצעה", "קבלה", "גמירות דעת" ו"מסוימות", באופן שנקשר חוזה מחייב, בהתאם להוראות סעיפים 1 ו- 2 לחוק החוזים. או שמא, לא נכרת חוזה, כטענת הנתבעת, שכן קיבול, גמירות דעת ומסוימות לא התקיימו כאן. גם לא סוכמו פרטים אודות העיסקה, לא הוגדרה תמורה וודאי שלא פורטה תמורה במידה המספיקה לקיום דרישת מסוימות, שעה שמדובר בתקציב פרסום בסכומי עתק. ההכרעה המשפטית, בשאלה שבמחלוקת, אם נכרת חוזה או אם לאו, תלויה במציאות העובדתית, כפי שהוכחה, הלכה למעשה, על ידי התובעת. מעיון בכתב התביעה נראה, שכלל וכלל אין בו תיאור עובדתי של המצב, שבו נקשר ההסכם הנטען. העובדות האמורות בכתב התביעה מתייחסות רק למגעים בין הצדדים, שהנתבעת פנתה לתובעת ושהיו מגעים בין הצדדים. במשך למעלה משנה התקיימו פגישות רבות בין הצדדים, שבמהלכן התובעת הכינה תוכנית עבודה פירסומית, הפיקה ג'ינגל ופתחה קשרים בפני הנתבעת. בדצמבר 2000, בוצעה הזמנת עבודה (הרי זו הזמנת עבודה, שסומנה כמוצג ת/ג). בכתב התביעה, אין שום נתונים עובדתיים, שיש בהם כדי להציג איך ומתי ובאילו נסיבות נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. בהמשך כתב התביעה (ס' 13) יוצאת התובעת מנקודת הנחה "כי משהתקשרה הנתבעת עם התובעת בחוזה בלעדיות...". הא ותו לא ! הנה כי כן, בכתב התביעה, אין דבר וחצי דבר שיש בו כדי לפרט עובדות הצריכות לתיאור התקשרות חוזית, בעל פה, מחייבת. בסיכומים, מטעם התובעת (פרק ד' ס' 15, עמוד 2), ב"כ התובעת טוען, שלאחר שהנתבעת פנתה אליה והתובעת בחנה את המוצר, הגישה התובעת לנתבעת הצעת עבודה, מיום 26.11.00 (מוצג ת/ב). בסיכומיו, במסמך זה רואה ב"כ התובעת את ה"הצעה", שבעקבותיו "ההסכם התגבש". לשיטתו, הנתבעת הסכימה, בעל פה, להצעה זו ובהסכמה שבע"פ הוא רואה "קיבול". ייאמר מיד, שמסמך ההזמנה הזה לא הוגש כנספח לכתב התביעה. למותר לציין, שזהו מסמך מהותי שלא ברור מדוע לא צורף לכתב התביעה וצורף רק בעת הגשת התצהיר מטעם התובעת. הגשת המסמך היא כפי הנראה הרחבת חזית אלא שהיא איננה אסורה מכיוון שלא הייתה התנגדות להגשתו (המסמך הוגש במסגרת ס' 10 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). כמו כן, כאן אני מוצאת לנכון להדגיש שעל גבי התוכנית הפירסומית, מסמך שנערך ע"י התובעת, הדפיסה התובעת, במפורש, הערה "..אין בהצעה זו התחייבות". התובעת עצמה לא ראתה את עצמה קשורה בהסכם מחייב, עפ"י מסמך זה. לשיטתו, של ב"כ התובעת בסיכומיו, ההתקשרות בין הצדדים השתכללה לכלל חוזה, לכל דבר ועניין, הנשלט על ידי דיני חוזים. "גמירות דעת", משום שהנתבעת הסכימה, בעל פה, באופן בלתי מסויג, שהתובעת תכין עבורה תוכנית פירסומית, בהתאם להצעת העבודה הנ"ל (מוצג ת/ב) והנתבעת הצהירה בפני התובעת על רצונה להתקשר איתה בהתאם להצעת העבודה. ו"מסוימות", משום שהצעת העבודה הנ"ל, כללה פירוט סל השירותים והצעת תקציב, בסכום מוגדר וידוע מראש. שלא בהתאמה לאמור בסיכומים, באופן מעורפל, מבולבל ולא חד משמעי, בתצהיר עדותה הראשית (ס' 12 סיפא), של מנהלת התובעת, הגב' גרינברג, היא רואה במסמך הנ"ל - "הזמנת עבודה "אלפינה"" (מוצג ת/ג) - "הסכם" ובהמשך תצהירה (ס' 18) מייחסת התובעת לנתבעת "גמירות דעת ברורה", בכך שהנתבעת חתמה על ההזמנה. ייאמר, שהנתבעת כלל אינה חתומה על מסמך ההזמנה הזה. המסמך חתום, בחתימה אישית, בכתב יד, על ידי ראובן גולדברג, ללא חותמת הנתבעת, במקום שנועד, באופן מודפס וברור, לחתימת "שם, חתימה וחותמת החברה". על המסמך לא הוטבעה חותמת החברה. בכל מקרה, מסמך זה אינו יכול להוות "גמירות דעת ברורה", שכן, התובעת לא הוכיחה שבאותו שלב כבר התגבש הסכם מחייב בין הצדדים. עוד מתארת התובעת בתצהירה פגישות שהתקיימו בין הצדדים. לא בכתב התביעה, לא בתצהיר, לא בראיות, לא במסמכים שצירפה התובעת ואפילו לא בסיכומים, אין מטעם התובעת פירוט של עובדות, קל וחומר הוכחה של עובדות, שיכולות להוות בסיס שממנו ניתן ללמוד על גילוי חיצוני מטעם הנתבעת של "קיבול" אפקטיבי שמתאים וחופף להצעה. גם אין תיאור עובדות, שמצביעות על "גמירות דעת", בחפיפה להצעה, שבתגובה לה הוא ניתן. הקיבול דורש מסירת הודעה לניצע, העדה על גמירת דעת והתאמה להצעה. מבחן גמירת הדעת הוא אוביקטיבי ואם אין התאמה בין הרצון הפנימי לבין גילויו החיצוני, קובע הגילוי החיצוני (פרידמן וכהן, חוזים, 191). קיבול תקף הוא קיבול לפי ההצעה. הקיבול טעון גמירת דעת וחפיפה מלאה עם ההצעה שבתגובה לה הוא ניתן ( שלו, חוזים, 131). כאשר הניצע רק מאשר את קבלת ההצעה, אין בכך משום קיבול (פרידמן וכהן, חוזים, 191). על מנת שהודעת הקיבול תהיה אפקטיבית, עליה להימסר למציע (שלו, חוזים, 131). בהעדר התנאה של המציע, נדרשת הודעה "בדרך המקובלת בנסיבות העניין" (ס' 60 (א) לחוק). בקביעת דרך זו יש להתחשב בנוהגי המסחר, במגעים קודמים בין הצדדים, במצב השוק לגבי אובייקט החוזה ובטיבו של אובייקט זה (שלו, חוזים, 131). כתב התביעה והתצהיר מכילים בעיקר שברי טענות בלתי ברורים, עמומים ואפופי ערפל שאין בהם כדי להצביע על קיבול המעיד על גמירות דעת והתאמה להצעה, מטעם הנתבעת. "... התנאי של כוונה ליצירת יחסים משפטיים מחייבים הוא תנאי מהותי מוקדם וראשוני לכריתת חוזה תקף...". החוזה טעון רצון משותף של שני הצדדים ליצור אותו ובלי רצון משותף של שני הצדדים ליצור אותו אין חוזה נוצר. ואם לא נוצר חוזה לא יחולו הוראות חוק החוזים. "הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו, עפ"י מבחן אובייקטיבי, שהוא אכן יחייב אותם. " (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 84). התובעת דנן, לא הצביעה, אפילו לא במידה מינימלית, על פרטים שיש בהם כדי להעיד על כוונת הנתבעת לייצור יחסים משפטיים מחייבים איתה. התובעת לא הוכיחה כל הצהרה או כל העדה על גמירות הדעת מטעם הנתבעת להתקשר עם התובעת בחוזה מחייב. אין שום ראיה לגמירות דעת הדדית. גמירות הדעת מהווה תנאי מוקדם חיצוני ליצירת החוזה. "מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה... הן לעניין ההצעה והן לעניין הקיבול נדרשת העדה על גמירת הדעת. כדי שפניה תיחשב כהצעה עליה להעיד על גמירת דעתו של המציע וכדי שהודעה תיחשב כקיבול, עליה להעיד על גמירות דעתו של הניצע." "מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת." "הצד האובייקטיבי חיצוני של התנאי גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלו. כך יכול אדם למצוא את עצמו קשור בחוזה חרף העדר כוונה מצידו, אם ניתן היה להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה. לעומת זאת, גמירת דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות חוזה. " (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 85-88). "... פנייה היא בגדר הצעה אם היא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה.... מידה מינימלית של פירוט היא הכרחית שכן אין חוזה יכול להיווצר אלא כאשר הצדדים הסכימו על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו. אולם מעבר למידה מינימלית זו של וודאות די באפשרות ההשלמה בדיעבד של הפנייה, כדי לראותה כהצעה וכדי לראות את החוזה כבר תוקף... התפיסה העקרונית של דרישת המסוימות, כדרישה שניתן לצאת ידיה באמצעות השלמה חיצונית, נובעת מהכרת החוק בכך שבתנאי המסחר והכלכלה המודרניים אין צדדים מסוגלים לכלול מראש בהצעה, ובחוזה שבעקבותיה, כל נושא וכל עניין הכרוך בעסקה והנחוץ לביצועה התקין... משמעותה של דרישת המסוימות איננה, אם כן, כי על ההצעה לכלול את כל הפרטים. משמעותה היא, כי על ההצעה לכלול לפחות את מסגרת העסקה ותחומיה, ואת הפרטים החסרים ניתן יהיה להשלים. " (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 88-89) דרישת גמירת הדעת והמסוימות הן מצטברות. לא תמיד הן תתקיימנה בד בבד, אך בדרך כלל קיים קשר ביניהן. ביטוי מעורפל, של פנייה, המהווה חוסר מסוימות, עשוי להעיד על העדר גמירת דעת, וניסוח מדויק הממלא אחר דרישת המסוימות, עשוי להעיד על גמירת דעתו של הפונה. (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 103-104) במקרה דנן, לא הוכיחה התובעת ניסוח מדויק הממלא אחר דרישת המסוימות. בפרק א' לחוק החוזים, צפה המחוקק את האפשרות הטבעית והמקובלת כי ישנן עיסקאות שבהן אין הדברים מגיעים לידי גיבוש חד וחלק, עפ"י הצעה מסוימת וקיבולה, אלא קיימת אפשרות שהמו"מ יכלול הצעות והצעות שכנגד ומו"מ מתמשך בקשר לפרטי העיסקה. לכן, המחוקק הבהיר כי רק כאשר ההצעה האחרונה היא מסוימת וברורה וזכתה לאישור בהודעת קיבול, שחופף באופן מלא את ההצעה, שבתגובה לה הוא ניתן, נכרת חוזה מחייב. כאמור, במקרה דנן, התובעת פירטה הליכים של מגעים, מו"מ והצעות בקשר לעיסקה. דא עקא, התובעת לא הוכיחה שההצעה האחרונה הייתה מסוימת וברורה וזכתה להודעת קיבול שחופפת אותה באופן מלא. לנוכח כל המקובץ, הגעתי לכדי המסקנה, שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המונח על כתפיה להוכיח שבין הצדדים נקשר הסכם מחייב. כפועל יוצא, התובעת לא הוכיחה שהנתבעת הפרה הסכם עימה. חובת תשלום כבר בפתחו של עניין ייאמר, שהתובעת, בכתב תביעתה, לא רק שלא פירטה עובדות הצריכות להעיד על קיומו של הסכם, היא גם לא פירטה מכוח מה חבה לה הנתבעת כטענתה. כל מה שנאמר בכתב התביעה (ס' 22) " הנתבעת חבה לתובעת את הסך השווה ל- 50,000$, בגין דמי טיפול במשך שנה ושמירת קטגוריה עבור הנתבעת...". היא טוענת, שחבות הנתבעת כלפיה היא בגין השתתפות בהפקת סרט וערך מדיה משוער. בס' 24 התובעת טוענת, לזכותה לתשלום עפ"י הזמנה חתומה ולהוצאות שונות שנגרמו לה, עקב הפרת ההסכם עימה והיא מוסיפה שבפרט היא רואה את ראובן גולדברג כאחראי באופן אישי להפרתה זו של החברה. כבר אמרתי לעיל, שראובן גולדברג איננו נתבע בתביעה זו. אם ראובן גולדברג אחראי ב"אופן אישי", כדברי התובעת, על שום מה היא הגישה תביעתה זו כנגד החברה?! למותר לציין, שהתובעת לא הביאה אף לא עדות אחת להוכחת טענתה, שלקוחות אחרים, שביקשו לקבל את שירותיה, נדחו. אין גם שום ראיה מטעם איש מקצוע להוכחת "ערך מדיה", שזכאית לו התובעת. גם התובעת בעצמה, בתצהירה (ס' 29(י)), תובעת בגין ערך מדיה "משוער". היא עצמה אינה מפרטת נתונים להוכחה שעל פיהם היא מעמידה את שיעור העמלה הנתבעת. ההשערה שלה, באשר לשיעור עמלת מדיה, משתנה מכתב התביעה לתצהיר. המסקנה היא, שאין שום ראיה של ממש להוכחה, לא לחבות ולא לשיעור החבות, בגין ערך מדיה. בתצהירה (ס' 29 ט'), התובעת תבעה עבור השתתפות ביום צילומים. להוכחת טענתה, היא צירפה "דוגמא לדרישת תשלום בגין השתתפות" (מוצג ת/יג). אין במסמך זה, שמופנה ל"טלעד", כדי להוכיח את עלות ו/או ההוצאות הספציפיות, שנגרמו לתובעת, אם נגרמו, בהכנת יום הצילומים נשוא תביעתה זו. התובעת נמנעה מלהציג קבלות או מסמכים אחרים או עד, שיהיה בהם כדי להעיד על הוצאות, בגין הכנת יום הצילומים וגם היא עצמה לא מעידה, בתצהירה, מה היו ההוצאות הספציפיות שנגרמו להכנת יום הצילומים ומה חלקה שלה ומה חלקה של הנתבעת, שהרי מדובר על "השתתפות". הימנעותה של התובעת, מלהביא ראיות שתומכות בגירסתה פועלת לחובתה. לענין זה, טובים וישימים דברי המלומד, י. קדמי: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו....הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה". (י' קדמי, בספרו "על הראיות", תשס"ד-2003, חלק שלישי, עמ' 1649 ). למעלה מהצורך ייאמר - כל מה שמעיד התצהיר מטעם התובעת הוא על קיום מו"מ, שהתמשך, עם הצעות מצידה של התובעת לקידום ענינה, שלא חרגו מגדר הצעה גרידא. מובן הדבר שהתובעת גילתה עניין בקבלת העבודה ולקידום ענינה, היא הכינה תוכניות והגישה אותן לנתבעת, מתוך מגמה ברורה לשכנע אותה להתקשר עימה בהסכם לביצוע עבודה. לא שוכנעתי, שהמגעים, שהתקיימו בין הצדדים, ייצאו מכלל מו"מ, לקידום הסכם שהתובעת חפצה במימושו ושבמהלכו הוגשה התוכנית, כדי לסייע בידי התובעת להשיג את הסכמת הנתבעת למסירת העבודה לה. במקרה דנן, העיסקה לא הושלמה ולא התגבשה זכאות התובעת לשכר. עפ"י העובדות, שהתלבנו מחומר הראיות, שהציגה התובעת, אין לומר שהנתבעת, במגעיה עם התובעת, נהגה שלא בתום לב או שלא בדרך המקובלת. סוף דבר; התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעת, לשלם לנתבעת, בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד, סכום כולל (לרבות מע"מ) 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שיחולו אם לא ישולם סכום זה עד ליום 1.5.05. ניתן היום י"ב ב אדר ב, תשס"ה (23 במרץ 2005) בהעדר הצדדים. הותר לפרסום מיום 23.3.2005. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ד.גבע, שופטת מסמכיםהרחבת חזית אסורה