בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף ולחילופין בקשה לעיכוב הליכים. רקע עובדתי: המבקשת 1 (להלן: תובעת 1), רכשה ביום 29.8.01 מהמשיב מניות בחברת חרושת ציוד מערכות למינריות (1990) בע"מ (להלן: "החברה"). בהסכם מכירת המניות (להלן:"הסכם המכירה"), נקבעה התמורה שעל הקונה - המבקשת לשלם למוכר - המשיב, בגין המניות. אחת ההתחייבויות של החברה שנזכרה בהסכם המכירה ואף במאזן סקור של רו"ח, הייתה תביעה שהוגשה נגד החברה על ידי חברת קורקט, ע"ס 200,000 ₪. בסעיף 2 י"ג להסכם המכירה נקבע, ביחס לתביעה זו, כי לא תחשב כהתחייבות של החברה, ואם החברה תחויב לשלם בגינה - ישפה המשיב את החברה על סכום פסק הדין במלואו. לאחר חתימת הסכם המכירה, התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, הוגשו תביעות, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שנחתם ביום 7.7.03 (להלן: "הסכם הפשרה"). סעיף 4 להסכם הפשרה,שהינו הסעיף הרלבנטי לעניין שבמחלוקת קובע כי: "הסכם זה מביא לסיומן של כל המחלוקות הקיימות,ככל שקיימות בין הצדדים, לרבות בתיק זה ובבית הדין לעבודה, תיק הוצל"פ 8-03-25429-01והצדדים מוותרים על כל תביעה או טענה כנגד השני מעבר להסכם זה". ביום 9.2.04 הגיש המשיב נגד המבקשים תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתר כי בית המשפט יצהיר כי הוא זכאי לקבל או לתבוע 200,000 ₪ מהמבקשים. ביום 31.5.04 החליטה כב' השופטת רונן , על פי בקשת המשיב, להעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה. טענת המבקשים: לטענתם, הגשת תביעה זו של המשיב, בגין עילה שגם לשיטתו נולדה לפני חתימת הסכם הפשרה, הינה פרק נוסף וחסר תום לב על פניו במסכת ההליכים המשפטיים שהגיש בשעתו נגד המבקשים ושהסתיימו בהסכם פשרה. (ראה סעיף ד' לבקשה). תביעה זו, לטענת המבקשים, חותרת תחת עקרונות היסוד של דיני החוזים בכלל וחוזי הפשרה בפרט. המבקשות הביאו כסימוכין לדבריהן את דברי כבוד הנשיא גורן ממנו עולה כדלקמן: "אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם הפשרה, תכונת הסופיות היא חיונית. ההגנה על ערך הדבר סופיותן של פשרות חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה". הנשיא גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" הוצאת סיגא, מהדורה שביעית תשס"ג-2003, בעמ' 274. מכאן, טוענים המבקשים, כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, מסיים, לטענתם, את כל המחלוקות בין הצדדים יתרה מכך, ההסכם כולל תניית ויתור מפורשת לפיה הצדדים מותרים על כל אפשרות להעלות כל טענה ו/או תביעה עתידית. (ראה סעיף 13 לבקשה). לחילופין, טוענים המבקשים, אם לא תתקבל בקשתם בדבר דחייה על הסף, יש לעכב את התיק היות ובהסכם המכירה נכלל סעיף בוררות מחייב. (ראה סעיף 12 להסכם המכירה וסעיף ח' לבקשה). לכן, אליבא דהמבקשים תביעת המשיב וטענותיו כולן, כולל טענת סף, צריכות להתברר בפני בורר ולא בפני בית משפט זה. טענת המשיב: לטענתו, מדובר בתביעה שלא אוזכרה כלל ואינה חלק מהסכם הפשרה. מדובר, לעניינינו, בתביעה חדשה שעילתה נולדה והתגבשה רק לאחר הפסדה של קורקט במשפט וזאת לאחר שנחתם הסכם בפשרה בין הצדדים. המשיב טוען כי לאחר שתביעת קורקט נגד החברה נסגרה, הוא זכאי היום לסך נוסף של 200,000 ש"ח, בהתאם להוראות הסכם המכירה. לטענתו, הסכום של 200,000 ₪ נשוא תביעת קורקט, לא נלקח בחשבון בעת עריכת הסכם הפשרה, ולא נתבע באף אחת מהתביעות שקדמו להסכם הפשרה, שכן "לא היה ידוע כיצד תסתיים התביעה שהגישה קורקט" (ראה סעיף 13 לתגובת המשיב לבקשה לסילוק על הסף). לעניין בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים, מתנגד המשיב בטענה כי למרות שביקשו המבקשים בתביעות עבר להעביר הדיון לבורר, אף בורר לא התחיל בשמיעת התיק, פסק הדין, המאשר את הסכם הפשרה, ניתן על ידי בית המשפט, ויש בכך הקניית סמכות לבית המשפט וויתור על הבורר. (ראה סעיף 35 לתגובת המשיב לבקשה לסילוק על הסף). כן, טוען המשיב, כי היות והונחה בפני בית המשפט שאלה משפטית של פרשנות הסכם, הכלים הטובים ביותר לפתרון משפטי נכון נמצאים בידי בית המשפט ולא בידי בורר. (ראה סעיף 41 לתגובת המשיב לבקשה לסילוק על הסף). הכרעה: החיקוק הרלוונטי בבקשה שלפני הוא הוראות תקנה 100 (2) לתסד"א תשמ"ד 1984 אשר קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1)..... (2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית." ערה אני, להלכה לפיה המדיניות השיפוטית הראויה היא, שלא לסלק תביעות על הסף בנקל. אלא בלית ברירה. מנגד, לפני שורה ארוכה של תביעות שהגיש המשיב כנגד המבקשים בבית משפט השלום, בבית הדין לעבודה ובהליכים בלשכת ההוצאה לפועל - כל ההליכים הללו נסתיימו ומוצו בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. "פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה. בהלכה היהודית, למשל, הקשו מאוד על המבקשים לחזור בהם מהסכם פשרה, וכאשר נעשה "מעשה קניין" בין הצדדים שהתפשרו, הפשרה הפכה סופית ולא היה ניתן עוד לבטלה: "יפה כוח הפשרה מכוח הדין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהן דין ויש לבעלי דין לחזור בהן ואם עשו פשרה וקנו מידן אינן יכולין לחזור בהן" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, כב, ו [א]). דברי השופטת דורנר ברעא 00 / 4976 בית הפסנתר נ' דליה מור נ"ו (1) 577, עמוד 585 פסק דין שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. בהעדר תנאי מפורש בהסכם עצמו, בדבר היותו כפוף לשינוי, הרי משום טיבו של ההסכם, קורא בית המשפט לתוכו תנאי מכללא, כי שינוי מהותי בנסיבות מתיר פנייה חוזרת לערכאות. להבדיל ולהבחין מתביעות סרק. בספרה של המלומדת נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות ואונ' תל אביב, 1991) בעמ' 331 נאמר: "כאשר הסתיימה המחלוקת בין בעלי הדין בפשרה, שקבלה תוקף של פסק דין, ניתן לומר, כי בדרך זו שבה בחרו לסיים את ההתדיינות בניהם, ויתרו הצדדים על התדיינות אדוורסרית שמעמידים כללי סדר הדין לרשותם להצגת טענותיהם ולהבאת הוכחותיהם." סעיף 4 להסכם הפשרה שבין הצדדים, כולל הבטחה מפורשת של המשיב שלא לתבוע יותר את המבקשים ולא להעלות כנגדם טענות בוודאי שלא בכל עניין הקשור לעניינים שהחלו לפני הסכם הפשרה ו/או לכל עילה שתחילתה קשורה לתקופה שלפני הסכם הפשרה. המבקשים, בהסתמכם על הבטחה זו, העבירו למבקש סכום נכבד. אין חולק, כי מאז כריתתו של הסכם הפשרה לא קיימות מחלוקות חדשות שאין עניינן בהסכם המכירה, שכן מאז הסכם הפשרה ועד היום לא נוצרו יחסים אחרים בין הצדדים. הסכום אותו דורש המשיב, נזכר במפורש במאזן ומהווה חלק מהסכם המכירה. לצדדים הייתה החירות לעצב את תוכנו של הסכם הפשרה כרצונם. ולכן, מקום שחפץ היה המשיב להשאיר פתח לתבוע סכום זה, אין קל מאשר להביע זאת במפורש בהסכם עצמו. מתאימים לענייננו דברי פרופ' פרידמן ופרופ' כהן בהתייחסם להסכם פשרה, בספרם "חוזים" הוצאת אבירם, תשס"ד - 2003, בעמ' 736: "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין' סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד... נראה לי לכן, כי תביעה זו של המשיב, מהווה ניסיון לעריכת מקצה שיפורים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ושאמור היה להביא את הצדדים, למודי המחלוקות והתביעות, לידי סיום סופי ומוחלט של כל מחלוקת ביניהם. חשיבותה של הפשרה, כחורצת את עניינם של הצדדים, ונועלת את השער בפני חידוש המחלוקות היא ערך עליון שיש לשאוף אליו. לשונו של סעיף 4 להסכם הפשרה ,שצוטט לעיל, היא ברורה ביותר. עולה ממנה מפורשות, כי אין ולא היה בכוונת הצדדים לחדש את הסכסוכים ביניהם, בכל שלב. בעת שכרתו הצדדים את הסכם הפשרה, הם היו מודעים גם לקיומו של ההליך, אשר הוליד תביעה זו. הצדדים יכולים היו, בכתב ובמפורש, להשאיר את הדלת פתוחה להליך זה,עליו ידעו בעת כרתת הסכם הפשרה. ברם, הם בחרו שלא לעשות כן. הם לא ציינו בהסכם ביניהם, כי בעתיד ניתן יהא לעורר גם סכסוך זה. אלא כתבו בבירור בסעיף 4 להסכם הפשרה, כפי שכבר צוטט לעיל : "הסכם זה מביא לסיומן של כל המחלוקות הקיימות,ככל שקיימות בין הצדדים, לרבות בתיק זה ובבית הדין לעבודה, תיק הוצל"פ 8-03-25429-01והצדדים מוותרים על כל תביעה או טענה כנגד השני מעבר להסכם זה". דברים אלה מדברים בעד עצמם. הם מצביעים על רצונם של הצדדים, לסיים את כל המחלוקות ביניהם, בהסכם הפשרה. רצון זה יש לכבד. התובע מימש, וברצון, את הסעיפים הנוחים לו, בהסכם הפשרה, וקיבל חלף הסכמותיו, סכום כסף נאה, טבין ותקילין, מיד התובעים. זאת, אינו מבטל. לכך הוא מסכים. קבלת התשלום נוחה ומתאימה לו. אך, התובע לא יוכל לממש את הסכם הפשרה, לקבל את מלוא תמורתו, ולאחר מכן להתנער מסופיותו, אשר נקבעה חד וחלק בסעיף 4 שבו. אשר לעתירה החלופית להעברת הסכסוך לבוררות : אין צורך להידרש לה, לאחר שקבעתי כי סופיות הסכם הפשרה גוברת. אין לחדש כלל את הפולמוס נשוא התביעה. לא במשרדי הבורר ולא בהיכל המשפט. ולסיום, נקודה פרוצדוראלית נוספת : העובדה שכבוד השופטת רונן, בדונה בהמרצת הפתיחה, לא ראתה מקום לבטל את ההליך לחלוטין, אלא אך להעבירו לפסים של תביעה אזרחית רגילה, אינה מהווה בעיני קביעת מסמרות, והכשרת התביעה. אין לראות בכך, היתר גורף לניהול התביעה בכלל. נושא הסכם הפשרה וסופיותו, כלל לא נדון שם, . כבוד השופטת רונן, דנה בנגזרת שבפניה, והיא הכריעה כי אין מקום לדון בתביעה במסגרת של המרצת פתיחה. הא ותו לא. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני רואה לנכון להורות על סילוק התביעה כנגד המבקשות, על הסף. התביעה כנגד המבקשות נדחית בזה. נוכח האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה בין הצדדים, שאת סופיותו יש לכבד, אני רואה לנכון לנעול את שערי בית המשפט בפני התובע, ולא להתיר לו לחדש תביעות כנגד הנתבעים, שרקען בתקופה אשר קדמה לכריתת הסכם הפשרה. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בגין בקשה זו, בסך של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתנה היום א' בניסן, תשס"ה (10 באפריל 2005) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. גרוסמן נועה, שופטת הסכם פשרה