השופט י. עמית : עניינו של ערעור זה, בהיקף תחולתו של צו לפי פקודת בזיון בית משפט. העובדות הצריכות לעניין 1. ואלו, בתמצית, העובדות הצריכות לענייננו : א. הורתו של ערעור זה, בתביעה אזרחית שהוגשה בבית משפט השלום בחיפה בת.א. 7289/95. התביעה הוגשה על ידי המערערת (להלן: "אימפורט") כנגד המשיבה (להלן: "דגנית") והיא נסבה על הסכם מיום 29.7.93 (להלן: "ההסכם") בגדרו מכרה אימפורט לדגנית, מקרקעין הידועים כחלקות 147, 148 ו149- בגוש 10850 (להלן: "המקרקעין"), תמורת הסך של 70,000 $ של ארה"ב. דגנית שילמה לאימפורט הסך של 40,000 $ על חשבון התמורה, ועיכבה ברשותה הסך של 30,000 $. אימפורט טענה כי דגנית הפרה את ההסכם, ועל כן, הודיעה על ביטול ההסכם ועתרה בתביעתה לסילוק יד של דגנית מהמקרקעין. דגנית הגיבה בתביעה שכנגד, בה טענה כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין, ועתרה לאכיפתו של ההסכם ולתשלום פיצויים בגין הפרתו. ב. בסופו של הליך, ניתן ביום 20.10.99 פסק דין מפורט ומנומק של כב' השופט לבנוני, בו דחה את התביעה של אימפורט, וקיבל את תביעת האכיפה של דגנית (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, קבע בית המשפט, כי אימפורט היא שהפרה את ההסכם, בין היתר, מאחר וחלקה 149 הייתה תפוסה בשעתו על ידי עירית חיפה, והערת אזהרה שהייתה רשומה ע"ש חברה בשם ל. גליקמן בע"מ לא הוסרה. אציין כי המערער (להלן: "גליקמן") הוא הבעלים והמנהל של אימפורט ושל גליקמן בע"מ. במבוא להסכם נאמר כי "המוכר (אימפורט - י.ע.) הינה הבעלים של 2/3 מהחלקות… וזכאי להרשם כבעלים של ה - 1/3 הנותר בחלקות". בפסק דינו, מזכיר כב' השופט לבנוני עובדה זו, ומציין כי שליש מהמקרקעין טרם נרשמו על שם אימפורט, והם עדיין רשומים על שם חברה בשם אפריים טייבר בע"מ (להלן: "חברת טייבר"). וכך נאמר בסעיף 59 לפסק הדין : "נהיר לחלוטין, אפוא, כי אף לא אמור להיות קושי רב להשלמת הפעולות לשם אכיפת ההסכם. הערת האזהרה רשומה לזכות חברה בשליטתו של גליקמן. הוא בעליה של התובעת (אימפורט - י.ע.). העברת 1/3 המקרקעין על שם התובעת, מותנית, לכאורה, בהליכים פורמאליים פשוטים, וככל שהיא כרוכה בתשלום מס שבח מובן שעל התובעת להסדיר זאת. יתרת התמורה לה זכאית התובעת מופקדת בידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת…. " (הדגשה שלי - י.ע.) סופו של דבר, שבית המשפט קמא, הורה על אכיפת ההסכם, וחייב את אימפורט לפצות את דגנית בסך של 52,000 ש"ח, שיקוזזו מיתרת התמורה בסך של 30,000 $ המגיעה לאימפורט, וטרם שולמה על ידי דגנית. בסיפא של פסק הדין, הורה בית המשפט קמא כלהלן : "הנני מורה לתובעת (אימפורט - י.ע.), תוך 60 יום מיום המצאת פס"ד זה, להמציא את כל האישורים והקבלות הנדרשות לצורך העברת המקרקעין על שם הנתבעת (דגנית - י.ע.). מבלי לגרוע מכלליות האמור, לעיל תמציא התובעת אישור רשם המקרקעין כי 1/3 המקרקעין הועבר על שם הנתבעת וכן תגרום התובעת למחיקת הערת האזהרה על המקרקעין" . (הדגשה שלי - י.ע.) ג. אימפורט מחקה את הערת האזהרה שהייתה רשומה על המקרקעין לזכות חברת גליקמן, והמציאה את המסמכים הדרושים להעברת המקרקעין. למעשה, אימפורט מילאה אחר כל החלק האופרטיבי של פסק הדין, למעט העברת 1/3 מהמקרקעין הרשומים עדיין על שם חברת טייבר. כאן המקום לציין, כי ביום 10.6.84, נערך בין חברת טייבר לאימפורט, הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, המצהיר כי אימפורט זכאית להירשם כבעלים של כל הזכויות במקרקעין, והכולל התחייבויות הדדיות של הצדדים לחתום על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות. פסק הדין מיום 10.6.84 לא בוצע, וביני לביני, חברת טייבר נמחקה מרישומי רשם החברות ביום 11.10.99 (ימים מספר לפני מתן פסק הדין), ובעלי מניותיה הלכו לבית עולמם זה מכבר. ד. חלפה למעלה משנה מאז ניתן פסק הדין, ודגנית פנתה לבית המשפט קמא בבקשה לאכיפתו על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בטענה כי אי העברת 1/3 המקרקעין על שם אימפורט, מהווה בזיון של פסק הדין (בש"א 1557/01). בהחלטתו מיום 14.11.2001, נעתר כב' השופט לבנוני לבקשה, תוך שהוא דוחה את טענת אימפורט כי העברת הזכויות ב - 1/3 מהמקרקעין על שמה, אינו תלוי בה אלא בחברת טייבר. בחלק האופרטיבי של ההחלטה, חייב כב' השופט לבנוני את אימפורט לשלם לדגנית קנס יומי של 5,000 ש"ח החל מיום מתן ההחלטה ואילך, בגין כל יום שבו לא תמלא אחר הוראות פסק הדין, ובחלוף 30 יום יחול החיוב של הקנס הכספי, ביחד ולחוד, הן על אימפורט והן על מנהלה גליקמן. כן הורה, כי בחלוף 60 יום, ואם לא תבוצע העברת 1/3 המקרקעין על שם אימפורט, ייאסר גליקמן לתקופה של 60 יום, וככל שבתקופת מאסרו לא תבוצע ההחלטה, יובא גליקמן שוב בפני ביהמ"ש שיחזור וישקול המשך מאסרו או סנקציה אחרת. על החלטה זו הגישו גליקמן ואימפורט בנפרד, את הערעורים דכאן. שני הערעורים אוחדו והיו לאחד. טרם ניגש לגופו של ערעור, נקדים מילים מספר על מהותו של ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט. הליכי בזיון בית משפט - המסגרת הנורמטיבית 2. ערעור זה נדון בפלילים, על שום מה ? ההליך של בזיון בית משפט, הוא הליך מעין פלילי לפי סעיף 6 לפקודה, המכונה גם "בזיון אזרחי", מאחר ונקיטת ההליך היא באינטרס ובשליטת הצד הזוכה בדין, הנפגע מאי קיום ההחלטה השיפוטית - ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ. ארזי, פ"ד ט 813. אלא שבהבדל מהליך פלילי רגיל, המדינה אינה צד להליך, והוא נותר בין אותם צדדים לדיון האזרחי, ו"החלטה בו לכאן או לכאן נשארת החלטה בעניין אזרחי" - ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541, 2546. כאשר בית המשפט דוחה בקשה של הזוכה בדין לפי פקודת בזיון בית משפט, או כאשר אינו נעתר לבקשה במלואה, הערעור על החלטתו הוא בהליכים אזרחיים על פי הדין הכללי - בש"א 998/92 יהושע בן ציון נ. בנק ארץ ישראל בריטניה (בפירוק), פ"ד מו(2) 749, בעמ' 756 , י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהד. שביעית) עמ' 781 . מקום בו נעתר בית המשפט לבקשה להפעיל אמצעי כפייה כנגד הממרה, הזכות להגיש ערעור נתונה לממרה בלבד, שאז עליו להגישו כערעור פלילי - ע"פ 1160/98 שיז"פ, שיווק ייזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ. יעקוב אשכנזי, פ"ד נד(1) 230; ערעור ענייני משפחה 45/97 כץ נ. כץ, פ"מ תשנ"ז (1) 521, מ. קשת "ביזיון בית משפט" (לשכת עוה"ד תשס"ב) בעמ' 230 . כך עולה מסעיף 8 (1) לפקודה הקובע כי צו המטיל סנקציה של קנס או מאסר לפי סעיף 6 "..יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". מכאן סמכותו של בית משפט זה לדון בערעור זה כערעור פלילי. 3. ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט, הוא הליך מיוחד "המצוי באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" - רע"פ 7148/98 ארנון עזרא, נ. יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 337 , 346 והאסמכתאות שם; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד (4) 232, 241 (להלן: "מוניות לוד"). 4. סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, "צופה פני עתיד" - והוא בא לכפות לעשות מעשה או להמנע מלעשותו "מחר" - ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459, 469-468; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105; ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4) 557, 559. ההליך לא נועד אפוא להעניש את המפר של הצו השיפוטי, והוא כמכשיר להבטיח קיומו של הצו ע"י כפייתו - ע"פ 512/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187. וכפי שנאמר בפסקי דין רבים העוסקים בנושא : "מטרת צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית" - ראה, לדוגמה, ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 634; ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 130; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד(3) 449, 450. מכאן, כי לא יינתן צו בזיון, מקום בו אין אפשרות לקיים את הצו השיפוטי - ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ. אורלי חזקי ואח', פ"ד מב(2) 722; ע"א 114/50 ניסים נ. אזולאי גדיש, פ"ד ה' 762; ע"א 422/77 בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב(2) 309; ע"פ 43/50 זלצמן נ' המועצה המקומית נס ציונה, פ"ד ד' 671; א. הרנון, "בזיון בית המשפט" (מפעל השכפול ירושלים 1965) 111. 5. מאחר והמטרה של הליכי בזיון אינה ענישה, אין צורך להוכיח כוונה פלילית של הממרה, ותיתכן הפרה של החלטה שיפוטית גם בתום לב - ע"פ 2351/95 מובי בירנבאום בע"מ נ. הניה שמעוני, פ"ד נא(1) 661; ע"פ 1914/99 יוסף קייזר נ. ליאור פוקס ואח', דינים נו, 551. 6. הליכי בזיון יינקטו רק בהיעדר סעד חלופי - ע"פ 519/82 הנ"ל. דהיינו, מדובר בסעד שיורי במובן זה שלא יינקטו הליכים על פיו, אלא אם כן חסומה הדרך בפני הזוכה בדין, לפעול באמצעי האכיפה הרגילים לפי חוק ההוצאה לפועל - קשת לעיל, עמ' 11. מכאן, פסקי הדין הרבים הקובעים כי מקום בו ניתן לנקוט בהליכי הוצאה לפועל, כמו במקרה של אכיפת חיוב כספי בפסק דין, אין לנקוט בהליך של בזיון - ראה, לדוגמה, ע"א 8659/99 הנ"ל והרנון, לעיל, עמ' 274. 7. בית המשפט רשאי להטיל סנקציה לפי פקודת בזיון בית משפט, גם על מי שלא היה צד להליכים, אם אותו צד, מסייע לבעל הדין לבזות את ההחלטה השיפוטית - ע"פ 43/50 ניסן זלצמן נ. המועצה המקומית נס ציונה, פ"ד ד 671. ההלכה המנחה לעניין זה, תוך התייחסות מיוחדת לאורגנים של חברה, נקבעה במוניות לוד לעיל. 8. אי קיום צוי בית משפט, פוגע במעמד הרשות השופטת, ובתשתית החברתית של כיבוד החוק - מוניות לוד לעיל, וכידוע, הוצאה לפועל מהירה ויעילה של פסקי דין היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה - רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360. וכעת, לאחר שמילאנו הטנא במקצת מהלכות בזיון בית משפט, נשים פעמינו לגופו של ערעור. פסק הדין ניתן לביצוע כנגד אימפורט 9. אימפורט טענה כי לא היה מקום להטיל עליה סנקציות לפי פקודת בזיון בית המשפט, מן הטעם שפסק הדין לא ניתן לביצוע, באשר העברת הזכויות ב1/3- מהמקרקעין, תלויה בצד ג', קרי, בחברת טייבר. התחייבותה של אימפורט כלפי דגנית בהסכם, היא התחייבות להשיג תוצאה, ואי העברת המקרקעין על שם דגנית, תהא הסיבה אשר תהא, מהווה הפרה של התחייבותה. כידוע, סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א1971- (להלן: "חוק התרופות"), מגדיר "הפרה" כמעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה. האחריות החוזית היא אפוא מוחלטת - ע"א 7211/96 S.P.A. נ. צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ, פ"ד נב(4) 259. לכן, אין נפקא מינה אם ההפרה נגרמה באשמתה של אימפורט, או באשמו של צד אחר (במקרה שלפנינו - חברת טייבר) שגרם לאימפורט להפר את החוזה. אימפורט החמיצה את המועד להעלות את הטענה כי אכיפת החוזה אינה צודקת או אינה אפשרית, על פי סעיפים 3(1) או 3(4) לחוק התרופות, או כי ביצוע החוזה סוכל - סעיף 18 לחוק התרופות. טענות אלו, מקומן היה לפני פסק הדין. בכל מקרה, גם אם הייתה אימפורט מעלה טענות אלו, משניתן פסק הדין, ומשהפך לחלוט, הן "נבלעות" בפסק הדין. מכאן, כי יש לבחון את טענתה של אימפורט, באספקלריה של הלכות בזיון בית משפט, על פי ההלכה לפיה לא יוטלו סנקציות של בזיון, מקום בו לא ניתן לבצע את החיוב נשוא ההחלטה השיפוטית. 10. 1/3 מהמקרקעין רשומים עדיין ע"ש חברת טייבר, שביני לביני נמחקרה מרישומי רשם החברות ובעלי מניותיה כבר אינם בחיים. אימפורט לא מיצתה את כל ההליכים האפשריים להעברת הזכויות במקרקעין, מחברת טייבר על שמה. בשלב זה, ניתן להעריך כי לאחר סדרה של הליכים משפטיים ואחרים, ניתן יהא לבצע את העברת הזכויות על שם אימפורט. גם אם הדבר אינו פשוט לביצוע, כבר שנינו ולמדנו "אם תרצו אין זו אגדה". מבלי להתיימר לפרט את כל ההליכים העומדים לרשותה של אימפורט, אומר כי עליה לפנות בבקשה להחיות את חברת טייבר - סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג1983- (וראה הוראות המעבר בחוק החברות, התשנ"ט1999-). יש להניח כי החייאת חברת טייבר תהא כרוכה בהוצאות ובתשלום אגרות לרשם החברות, אך נושא זה, הוא מעניינה של אימפורט. לאחר מכן, תוכל אימפורט לפנות ישירות לרשם המקרקעין על סמך פסק הדין משנת 1984, בינה לבין חברת טייבר - וראה סעיף 5 לחוק התרופות, הקובע כי אם ניתן צו אכיפה על חיוב להקנות נכס הטעון רישום, ייעשה הרישום בתוקף צו האכיפה ולפי האמור בו. לחילופין, יהא על אימפורט לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לפסק דין הצהרתי כי היא הזכאית להירשם כבעלים של 1/3 מהמקרקעין, מכוח פסק הדין משנת 1984, ולעתור למינוי כונס נכסים לביצוע העברת הזכויות מחברת טייבר על שמה, ולשלם את מס השבח ומס הרכישה בעסקה טייבר - אימפורט, ככל שיידרש. רק אם תנקוט אימפורט את כל הצעדים לעיל, ולא יצלח בידה, תוכל לטעון כי ביצוע פסק הדין אינו אפשרי. העובדה כי ההליכים דלעיל, עשויים לחייב את אימפורט לשאת בתשלומים נכבדים, אף מעבר לערכו של ההסכם, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו. עם זאת, יש לכך השלכה על חבותו האישית של גליקמן, ועל כך אעמוד להלן. אין מקום להטלת סנקציה של קנס או מאסר כנגד גליקמן 11. אין חולק כי גליקמן לא היה צד להליך, באשר התביעה שכנגד, שהתקבלה בפסק הדין, הוגשה על ידי דגנית כנגד אימפורט. עם זאת, אני נכון להניח, כפי שגם עולה מפסק הדין, כי גליקמן הוא הבעלים והמנהל והרוח החיה באימפורט. הלכת מוניות לוד, לימדה אותנו כי ניתן לחייב בבזיון, גם מי שלא היה צד לדיון. נראה כי הלכה זו היא שעמדה נגד עיניו של בית המשפט קמא, שעה שהטיל סנקציה של קנס ומאסר גם על גליקמן. הצדדים לערעור שבפנינו, טענו זה בכה וזה בכה, אך דומני כי לא קלעו אל החומש בטענותיהם, ככל שהן מתייחסות לחבותו האישית של גליקמן. אקדים אחרית לראשית ואומר כי החלטתו של בית המשפט קמא חורגת מהמתחם שהציבה הלכת מוניות לוד, ולמיצער, ראוי לתחם גבולות הלכה זו וליישמה בזהירות. אבהיר את דברי. 12. השימוש המקובל בהטלת צו בזיון על מי שלא היה צד להליך, הוא על פי רוב לצורך קיום צוים שיפוטיים של "אל תעשה", כמו הצו של איסור הסעה של נוסעים, שנדון בפרשת מוניות לוד. אי הציות להחלטה השיפוטית, מתבטא במחדל לגרום לקיומה של ההחלטה, שאז יש טעם והגיון לאסור על מי שלא היה צד להליך, לפעול באופן שיסכל את ההחלטה השיפוטית - ע"פ 4603/90 אדירים חברה לבנין ועבודות נ. מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, בעמ' 550 . לכן, אם בית המשפט אסר על בעל קרקע להמשיך בבנייה, לא יוכל הקבלן לטעון כי ההחלטה מופנית אל בעל הקרקע ולא כלפיו, שאם לא כן, רוקנת את הצו מתוכן. מה עוד, שבכל שני וחמישי ניתן להחליף את הקבלן באתר. הדברים יפים במיוחד, מקום בו מדובר באותם מעשים עצמם ובחברה שבעליה והיא כאחד ייחשבו, "חברת-אדם" כלשונו של כב' השופט חשין בע"פ 31/95 מ. בורכוביץ בע"מ נ. שחם י. אריכא ובניו בע"מ, דינים מג, 554. זאת ועוד. צו נוסח "אל תעשה" הוא צו שניתן לאכיפה בקלות - איסור שימוש במבנה, איסור בנייה, איסור הפרת פטנט או מדגם, איסור הקמת רעש, איסור לקיים מופע, איסור להפיץ לשון הרע - כל אלו דוגמאות לצוים, שהחלת הלכת מוניות לוד, מתבקשת מאליה. הרציונל הוא, שאורגן של החברה, הוא כידה הארוכה של החברה, ואם לא יתאפשר להטיל עליו סנקציה של בזיון, רוקנת את הצו השיפוטי מתוכן, ונמצאת מערער יסודות הסדר הציבורי. עמד על כך רשם בית המשפט העליון, כב' השופט ע. שחם, בבש"פ 4445/01 אריאלה גל ואח' נ. אהרון קצובשווילי ואח', פ"ד נו (1) 210, 218-219 : "במסגרת זו, הליכי הביזיון נועדו בעיקרם ל"צווים מסוג לא תעשה ולצווים אחרים הדורשים שיתוף פעולה אישי מצד החייב" (דין וחשבון של הועדה לתיקון דיני אי ציות לצווי בית משפט, 1970, בעמוד 3). מדובר, למשל, ב"... פסק דין שכל עיקרו באיסור להקים רעש, או באיסור לקיים מופע פומבי או לפרסם לשון הרע, והאיסורים הופרו" (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל אביב, מהדורה רביעית, עדכון מס' 5 1999), בעמוד 494)… " (הדגשה שלי - י.ע.) לשון סעיף 6 לפקודה, מאפשרת גם אכיפת צו מסוג "עשה" - ע"פ 8000/98 יצחק מינא, עו"ד נ. שמואל ז'ובינו, פ"ד נה(4) 481, שם ניתן צו למסירת מסמכים, ובש"א (נצ') 330/99 עזרן נ. בדק הצפון בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ח(2) 80, שם ניתן צו למסירת מאזנים ומתן תצהיר. ייתכנו מקרים, בהם נאכוף על צד זר, גם צו מסוג "עשה". כך לדוגמה, מקום בו חייב בית המשפט חברה נתבעת בתביעת לשון הרע, לפרסם התנצלות או להמציא מסמכים. במקרה כזה, ניתן להטיל על מנהל החברה, כאורגן, צו לפי פקודת בזיון בית משפט, אם הנתבעת מפרה את ההחלטה השיפוטית ואינה מפרסמת את ההתנצלות, או אינה מוסרת את המסמכים. 13. עם זאת, יש לשמור על הגבול הדק בין הטלת סנקציה על אורגן של החברה - או כל צד זר להליך - כדי שלא יסכל בהתנהגותו את ביצוע ההחלטה השיפוטית המופנית כלפי החברה, לבין הטלת אחריות אישית על האורגן, במקומה של החברה, מקום בו ההחלטה אינה מופנית כלפי האורגן. ודוק: ההבחנה אינה בין צו "עשה" לבין צו "לא תעשה". קו התיחום הוא בין מעשה או מחדל של האורגן - או הצד הזר להליך - שיש בו כדי לסכל באופן ישיר את ביצוע ההחלטה השיפוטית. לדוגמא: אם בית המשפט אסר על חברה-נתבעת לייצר מוצר המפר מדגם רשום, הרי שאם מנהל הנתבעת לא יורה על הפסקת הייצור, הוא מסכל בהתנהגותו באופן ישיר את ההחלטה השיפוטית, ולכן נראה אותו כמי שחייב בבזיון בית המשפט. עמד על כך בית המשפט בבש"א 214/89 גלצר נ. גלצר, פ"ד מג(2) 89 : המבקש, כמסתבר, הוא בעל שליטה מוחלטת באותן חברות, ובידו הכוח להפעילן כרצונו. היה, איפוא, בידי המבקש להפעיל את החברות, כראוי, לשם קיום חיוביו על-פי פסק הבוררות. במקום זאת נוקט הוא יוזמה להפעלתן בדרכים המיועדות לאפשר לו להתחמק מקיום חיוביו… ". אולם, אין לחייב את הצד הזר לבצע בעצמו את החיוב נשוא ההחלטה השיפוטית, במקום הצד כנגדו ניתנה ההחלטה השיפוטית, שאם כך נעשה, נמצאנו מטילים על צד זר, חיוב בהליך שהוא לא היה צד לו. לדוגמא: ראובן, הגיש תביעה בגין ליקויי בנייה, כנגד חברה קבלנית בשם שיכון בע"מ. בית המשפט הורה בפסק הדין כי על שיכון בע"מ לתקן ליקויים בדירות, אלא שזו אינה מקיימת את פסק הדין וראובן עותר לבית המשפט בבקשה להטלת סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט. קשה להלום, כי בית המשפט יפסוק, במסגרת הליך של בזיון, כי על מנהליה של שיכון בע"מ לשאת בעלות התיקון, אם זו לא תבצע את פסק הדין. שאם כך אמרת, נמצאת מרים את המסך בין שיכון בע"מ לבין מנהליה, במסגרת הליך של ביזיון בית משפט, ותוצאה כזו, אני מתקשה לקבל. 14. ומהתם להכא. על גליקמן להימנע מכל פעולה או מחדל שיש בהן כדי לסכל את העברת הזכויות ב - 1/3 המקרקעין, מחברת טייבר לאימפורט. לכן, חובה על גליקמן לחתום, בשם אימפורט, על כל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות על שם אימפורט, וממנה לדגנית. אולם, אין להטיל על גליקמן, לבצע במקום אימפורט את העברת הזכויות ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך, כמו תשלום מס השבח בעסקה חברת טייבר - אימפורט, או ההוצאות הכרוכות בהחייאת חברת טייבר. הסנקציה שהטיל בית המשפט קמא, בהחלטתו נשוא ערעור זה, משמעה הטלת חיוב כספי אישי על גליקמן, לשאת בכל ההוצאות הנ"ל, מה שלא נעשה במסגרת פסק הדין. הלכה למעשה, החלטתו של בית המשפט קמא, מהווה "הרמת מסך" בין גליקמן לאימפורט, שלא במסגרת ההליך העיקרי בין הצדדים, אלא במסגרת הליך של בזיון בית משפט. מדובר בצו עשה - שהוא כשלעצמו חריג במסגרת הליך של בזיון - החורג מהחיוב הישיר בפסק הדין, ולמעשה, מטיל על גליקמן לבצע את חיוביה של אימפורט. לא לכך נתכוונה הלכת מוניות לוד, ויש להיזהר ביישומה, שלא לטשטש ההבחנה בין מי שהיה צד להליך לבין צד זר להליך. כך עולה מדברי השופט ברק (שם, עמ' 239) : "נקיטת אמצעים כלפי אלמוני [הזר להליך - י.ע.] נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני [הצד להליך כנגדו ניתן הצו - י.ע.] לידי קיום הצו" (הדגשה שלי - י.ע.). 15. אין לי אלא להפנות דווקא לסיכומיו של ב"כ דגנית. בסעיף 26 לסיכומים, הוא מאבחן את ההלכה בע"פ 221/88 הנ"ל, שם נקבע כי אין לנקוט בהליכי בזיון כנגד המערערים באשר אין להם יכולת לפרוע את המשכנתא. וכדבריו, "באותו מקרה החיוב לפדות את המשכנתאות היה אומנם פורמלית חיוב לעשות דבר אך בפועל, בנסיבות העניין הוא הפך לחיוב לשלם כסף, שדינו להיאכף לאחר המרתו לחיוב כספי, בהליכים מתאימים בלשכת ההוצאה לפועל". כך גם בענייננו. החיוב שהוטל בפסק הדין על אימפורט, להעביר את 1/3 המקרקעין על שמה, הוא פורמלית חיוב לעשות דבר, אך בפועל, הוא הפך לחיוב בעל נפקות כספית - קרי, תשלום מס השבח שיוטל, אם יוטל, על חברת טייבר בע"מ, והתשלומים הדרושים לצורך החייאתה. ככזה, לא ניתן לאכפו כנגד גליקמן, שלא היה כלל צד להליך נשוא פסק הדין, שלא נתבקשה כלפיו הרמת מסך, והחיוב בפסק הדין לא הופנה כנגדו. אציין כי גליקמן עצמו, היה נכון, והוא נכון גם כיום, לחתום על כל מסמך הדרוש לביצוע ההעברה מחברת טייבר לאימפורט, ומאימפורט לדגנית, ואף חתם בשמה של אימפורט על יפוי כח בלתי חוזר לשם כך. ואפילו לא היה משתף פעולה, ניתן היה למנות כונס נכסים לצורך חתימה על המסמכים הדרושים להעברה. 16. לכך יש להוסיף, כי נפל פגם דיוני - מהותי בהחלטת בית המשפט קמא. בקשת הביזיון הוגשה כנגד אימפורט בלבד, וגליקמן לא צורף כלל כצד לבקשה, אם כי בגוף הבקשה עתרה דגנית להשית עליו מאסר וקנס (סעיף 16-18 לבקשה). סעיף 6 (2) לפקודת בזיון בית משפט קובע כלהלן: "לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה" ( הדגשה שלי - י.ע.). אין מדובר בפגם דיוני בלבד. מאחר והבקשה לא הופנתה כלפי גליקמן, ממילא לא נמסרה לו הזמנה לדיון, והוא לא העלה בתגובה מטעם אימפורט, טענות הקשורות בו עצמו. גליקמן הוא שנתן את התצהיר בתמיכה לתגובת אימפורט לבקשה לבזיון בית משפט, ובתצהירו, לא התייחס כלל להטלת חבות אישית כלפיו. במאמר מוסגר אציין כי גם פתיחת הליך הבזיון, נעשתה על דרך של בקשה בכתב לפי תקנה 240, מבלי שצורפה לה ההזמנה המיוחדת שיש לצרף להליך של בזיון בית משפט - ת.א. 536/49 (ת"א) המ' 904/50 לאה ברקן נ. אברהם מאירסון, פ"מ ז, 339 וכן קשת לעיל, עמ' 164-165. 17. זאת ועוד. בהחלטתו, הטיל בית המשפט קמא על אימפורט ועל גליקמן, ביחד ולחוד, לשלם לדגנית קנס יומי בסך 5,000 ש"ח. ברם, הקנס שניתן להטיל בהליכי בזיון, אינו מיועד לבעל הדין אלא לטובת המדינה - קשת לעיל, עמ' 200, רע"א 4953/92 בבילה נ. דדון, פ"ד מז(1) 658. מידתיות ואופי הסנקציה 18. פטרנו את גליקמן מעולן של סנקציות לפי פקודת בזיון בית משפט, אך לא נפטור עצמנו, טרם נתייחס בקצרה גם לאופי הסנקציה שהוטלה על אימפורט. דומני כי הסנקציה שהוטלה על ידי בית המשפט קמא, אינה הולמת את סוג החיוב שהוטל על אימפורט בפסק הדין. מקום בו מורה בית המשפט לפלוני, להימנע מלבנות או להשתמש בנכס, או מורה לו להרוס מבנה, יש טעם להטיל על פלוני, כל עוד הוא ממרה את החלטת בית המשפט, קנס בגין כל יום של הפרה. והטעם לדבר הוא, שביצוע ההחלטה, תלוי בפלוני עצמו, וברצותו, יכול לקיים את ההחלטה השיפוטית בו ביום, ולהסיר את חרב הסנקציה המתהפכת מעליו. ברם, במקרה שלפנינו, אימפורט אינה הגורם היחיד השולט על קצב ביצוע פסק הדין. כבר עמדנו על כך, כי לשם העברת הזכויות מחברת טייבר לאימפורט, יש לבצע שורה של מהלכים, שחלקם תלויים ברשם החברות, רשויות המס, רשם המקרקעין, בית המשפט ועוד. קנס יומי, כפי שהוטל על ידי בית המשפט קמא, אינו הסנקציה המידתית ההולמת כדי להשיג את הציות לצו, נוכח אופי החיוב נשוא פסק הדין. המטרה האכיפתית העומדת בבסיס הליכי הבזיון, דורשת כי הקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אך שמידת ההכבדה על הממרה, לא תחרוג מעבר למידה הנחוצה להשיג את הציות לצו, לאור עקרון המידתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ע"פ 8000/98 הנ"ל, בעמ' 491. לטעמי, ראוי להמיר את הקנס היומי בקנס חד פעמי של 20,000 ש"ח שיוטל על אימפורט, לטובת אוצר המדינה, בגין הפרת החיוב נשוא פסק הדין וזאת, אם לא תעביר אימפורט את הזכויות במקרקעין מחברת טייבר על שמה, וממנה לדגנית, תוך 4 חודשים מיום מתן פסק דין זה. הקנס יתחדש ויוטל מדי ארבעה חודשים, וכל עוד לא יבוצע פסק הדין. ככל שהעברת הזכויות מחברת טייבר לאימפורט, תהא כרוכה בהוצאות ובתשלומים לרשויות השונות, רשאית דגנית לשלם הוצאות אלו מתוך הפקדון בסך של 30,000 $ שעומד עדיין לזכות אימפורט, לאחר ניכוי וקיזוז הסכומים שנפסקו לזכות דגנית על פי פסק הדין. 19. סופו של דבר, שדין הערעור של גליקמן להתקבל, במובן זה, שהסנקציות של מאסר וקנס לא יחולו עליו, אלא אם יסרב לחתום על מסמכים הדרושים לביצוע העברת הזכויות במקרקעין. הערעור של אימפורט, מתקבל חלקית, במובן זה, שבמקום הסנקציה שנקבעה בהחלטתו של בית המשפט קמא, על אימפורט לשלם לטובת אוצר המדינה הסך של 20,000 ש"ח באם לא תשלים העברת הזכויות במקרקעין על שם דגנית תוך 4 חודשים מהיום. הקנס יתחדש מדי ארבעה חודשים, וכל עוד לא הושלמה העברת הזכויות בכל המקרקעין, על שם דגנית. אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של כל צד לחזור ולעתור לבית המשפט קמא, לרבות זכותה של אימפורט, אם תמצא כי ביצוע פסק הדין אינו אפשרי מכל סיבה שהיא. למרות שבהליך מעין פלילי עסקינן, רשאי בית המשפט להטיל הוצאות לזכות הצד שזכה בערעורו - ע"פ 2351/95 לעיל, בעמ' 669; ע"פ 1914/99 הנ"ל. ברם, מאחר והערעור נתקבל אך בחלקו, ומאחר ודרכה של דגנית למימוש זכותה על פי פסק הדין, רצופה תלאות ומעקשים, איני רואה להטיל עליה הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. י. עמית, שופט השופט ש. ברלינר: 1. מדובר בענייננו באכיפת הסכם למכור ולהעביר מקרקעין מאת המערערת אל המשיבה. בפסק הדין לא ניתן צו אכיפה מפורש המורה להעביר את הבעלות במקרקעין על שם המשיבה. כב' השופט לבנוני קבע כי הוא נעתר לתביעת האכיפה ופירט בצו שנתן פרטים לצורך האכיפה. "... להמציא את כל האישורים והקבלות הנדרשות לצורך העברת המקרקעין...", וכו'. 2. הדין מעמיד למי שניתן לטובתו צו אכיפה אמצעים שונים, על-מנת לממש את האכיפה. סעיף 5 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, קובע כי בעסקה טעונת רישום "ייעשה הרישום בתוקף צו האכיפה, ולפי האמור בו כאילו נעשה לבקשת הצדדים". פרק ו' של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, מסדיר את ביצועו של פסק דין המטיל חיוב לביצוע בעין, וכאשר לא מדובר בחיוב למסור נכס, או בחיוב למסור קטין, נקבע (בסעיף 63), כי כאשר "המעשה ניתן להיעשות על ידי אדם אחר, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות למוציא לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב". ההוצאות הנדרשות לכסות את העלות הנדרשת לצורך המעשה יהיו חלק מן החוב הפסוק, כמוגדר בסעיף 9 של חוק ההוצאה לפועל. היינו, הוצאות אלו חלות על החייב. פרק ה' של חוק ההוצאה לפועל מאפשר מינוי כונס נכסים לנכס אם ראש ההוצאה לפועל "ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין." (סעיף 53). סעיף 54 קובע כי "ידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב", וסעיף 56 קובע כי החייב "ימלא אחר הוראותיו של כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס שכונס הנכסים נתמנה לו, ויעשה... כל דבר שלדעת כונס הנכסים מן הצורך או מן התועלת שייעשה בידי החייב עצמו". 3. במצב דברים זה, אינני סבור שמוצדק לנקוט במקרה דנן בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. החיוב "להמציא את כל האישורים והקבלות", איננו חיוב חד משמעי או ספציפי דיו שמתאים לאכוף אותו על דרך של בזיון בית המשפט. מאחורי מילים אלה, מסתתרת העלות הנדרשת לצורך קבלת כל האישורים והקבלות הללו, ואין אנו יודעים מראש מהן בדיוק אותן פעולות שצריך לעשות לצורך העברת המקרקעין. חלק מעלות זאת ניתן לכסות מתוך יתרת המחיר המוחזקת ע"י המשיבה, ובמידת הצורך ניתן לדרוש את היתרה מאת המערערת, כך שמדובר בעצם בחיוב כספי, שאותו אין אוכפים על דרך של בזיון בית המשפט. 4. אני מסכים, על כן, בעיקרו של דבר, לאמור בחוות דעתו המלומדת של חברי, כב' השופט עמית, אך אציע לקבל במלואו גם את ערעורה של המערערת ב-ע"פ 202/02, ולבטל גם את הצו שניתן נגדה בערכאה הראשונה. ש. ברלינר, שופט הנשיא מ. לינדנשטראוס: אני מסכים עם פסק דינו של עמיתי, כב' השופט ש. ברלינר, כאמור לעיל . מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] אשר על כן, הוחלט לקבל את ערעורו של גליקמן בעפ"א 101/02, והוחלט, ברוב דעות כב' הנשיא מ. לינדנשטראוס [אב"ד] וכב' השופט ש. ברלינר, לקבל גם את ערעורה של אימפורט עצים בע"מ בעפ"א 102/02 כך שתבוטל החלטת בית המשפט קמא ויבוטלו הסנקציות שהוטלו על המערערים על פי פקודת בזיון בית משפט . ניתן היום ו' בתשרי תשס"ג, 12 בספטמבר 2002 במעמד הצדדים. י. עמית, שופט ש. ברלינר, שופט מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] צוויםצו עשה