1. הקטינה ראתה אור עולם ביום 27.4.89, להוריה. לא עברו כשנה ומחצית השנה ואמה נפטרה לפתע לבית עולמה בהשאירה אחריה אלמן ויתומה. היה זה ביום 15.12.90. כשנתיים לאחר מכן עמד המשיב מס' 1, ונשא לאישה את המשיבה 2. המבקשת הינה אחותה הבכירה של אם הקטינה וכן דודתה של הקטינה. בהחלטה אחרת, לפני בית משפט אחר, נתמנתה המבקשת להיות אפוטרופא נוספת לענין רכושה של הקטינה. 2. עד דהייכי והייכי, הגישה המשיבה 2 לבית משפט מחוזי בישראל בקשה לאמץ את הקטינה. בהמשכו של ההליך חזרה בה המשיבה 2 מבקשתה וזו אכן נמחקה בהחלטה של בית המשפט מיום 28.11.93. בעקבות מחיקת הבקשה התיתרה בקשת המבקשת להתמנות לאפוטרופא לדין של הקטינה. עובר לאותו מעמד הצהירו ה"ה המשיבים כי אם אי פעם תוגש בקשה לאימוץ הקטינה על ידי משיבה 2, תינתן למבקשת הודעה על הגשת הבקשה ועל המועד שיקבע. ובלשונם של ה"ה המשיבים: "אם אי פעם תוגש בקשה לאימוץ הקטינה על ידי משיבה 2, כי אז הם מתחייבים ומצהירים שתינתן הודעה למבקשת על הגשת הבקשה ועל המועד שבו יתקיים הדיון". 3. בהמשך התברר מתצהיר תשובה שהגיש משיב 1 במסגרת בקשה לסדרי ראיה של הקטינה, כי עוד בתאריך 4.2.94, חודשים רבים לפני המועד בו ניתנה אותה הצהרה שפורטה, נתן בית המשפט באילינוי שבארה"ב, פסק דין המאמץ את הקטינה לאשת אביה המשיבה 2. 4. בפסק דין מיום 31.10.95 קבע כב' השופט פיזם כי אין להכיר בפסק האימוץ שניתן בחו"ל. המשיבים 1 ו- 2 ערעורו על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אשר בהסכמת המבקשת ביטל את פסק הדין הראשון והורה על ההערכאה הדיונית לדון ולפסוק בשלש בקשות שנשארו עדין תלויות ועומדות והוסיף והורה כי המשכו של הבירור המשפטי ימשך "בפני שופט אחר מן השופט שדן בו עד עתה..". 5. המחלוקת שהיתה צריכה הכרעה היתה זו שפורטה בעתירתה של המבקשת (ה"פ 324/95). לאמור: "1. ליתן פסק-דין הצהרתי, הקובע כי פסק-הדין שניתן ב- 4.2.94 בבית המשפט במדינת אילינוי בארה"ב לאימוץ הקטינה... ע"י משיבה מס' 2, אינו אכיף ו/או בטל בישראל; 2. להצהיר, לצורך הרישום במרשם האוכלוסין בישראל, כי אמה של הקטינה ..., 3. ליתן סעד על-פי סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ התשי"ח - 1958, סעיף 28 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א - 1981, סעיף 77 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות התשכ"ב - 1962, וכל סעד אחר המתאים בנסיבות הענין". 6. בית המשפט בהרכבו החדש, שמע ראיות וטיעונים ובסופו של ההליך השיפוטי עמד ודחה את התובענה על הסף בשל חוסר זכותה של המשיבה, המבקשת דהתם, לקבל את הסעד לו היא עותרת. ואף שבית המשפט לא היה צריך להמשכו של הבירור, שכן העתירה נדחתה על הסף כאמור, עמד ורשם (עמ' 20 לפסק הדין) כי בית משפט של מדינה אחת אינו יכול לבטל פסק דין שניתן במדינה אחרת. גם אם יהין לעשות כן, חרף כללים של נימוס והדדיות בין ערכאות שיפוט שונות, לא תהא לכך כל משמעות אלא בתוככי גבולות המדינה המבטלת. שהרי פסק הדין ימשיך להיות מעשה בית דין לכל דבר וענין במכורתו, דהיינו: במדינה שבה הוא ניתן. זאת, כל עוד לא בוטל פסק הדין דהתם בתקיפה ישירה בבית משפט שבו הוא ניתן. עם זאת יכול ומוסמך בית משפט בישראל לבחון את היפוכה של הסוגיה הנ"ל. קרי, מה מידת הכח המשפטי של פסק חוץ, במדינת ישראל. לשון אחר, האם ניתן להכיר בפסק חוץ שניתן במדינה זרה, כפסק דין אכיף במדינת ישראל, זאת לאור טענות לפגמים שנפלו בדרך השגת פסק הדין. בית משפט זה, כך הוספתי אז ורשמתי, מוסמך לדון בשאלה האם ניתן להכיר בפסק חוץ ולאכפו בשיטתנו הנוהגת, או שמן הראוי לסרב להכיר בו. (ראה גם - סיליה וסרשטיין - פסברג "על סופיות בפסקים זרים", משפטים י"ח, 35, 54-82). המחוקק אף הסדיר את נושא ההכרה בפסקי חוץ באמצעות חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח 1958, ובית משפט זה מוסמך לדון בתחולתו של החוק על המקרה הנדון. המשיבה עתרה לא רק לביטולו של פסק האימוץ, כי אם גם להצהרה על אי אכיפתו בישראל (ס' 1 להמרצת הפתיחה), ולסעד זה אחרון מוסמך בית המשפט להעתר, אם הדין יורה לו לעשות כן בנסיבות המקרה. דברים אחרונים אלה על דבר סמכותו של בית המשפט כאמור, נרשמו אז בתמצית ואגב אורחא, שכן כאמור, בקשת דודתה של הקטינה, המבקשת, נדחתה על הסף בהעדר זכות עמידה. 7. על פסק דינו זה של בית המשפט הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט הנכבד קיבל את הערעור ועמד וקבע ובלשונו: "משקבע בית המשפט, שכאפוטרופא לעניין זכויותיה הרכושיות של הקטינה יש למערערת זכות להישמע בהליך הנוגע לאימוצה, לא צדק בשללו ממנה זכות זאת מן הטעם שלהוראת סעיף 14 לחוק אימוץ ילדים יש תחולה רק בבקשה לאימוץ המוגשת לפי החוק, בעוד שתובענת המערערת מופנית נגד פסק-דין בעניין אימוצה של הקטינה שניתן בחוץ-לארץ. הבחנה זו סומכת, כל-כולה, על טעם דיוני-טכני ומתעלמת מן המהות. על-פי מצוותו המפורשת של סעיף 14 לחוק, לא היה בית-משפט בישראל רשאי לפסוק בדבר אימוצה של הקטינה מבלי ליתן למערערת, כאפוטרופא של הקטינה, הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיה ולהביא את ראיותיה; ולבית המשפט לא היה שיקול-דעת למנוע מן המערערת הזדמנות כזאת (נ' מימון, דיני אימוץ ילדים (תשנ"ד - 1994), 343-346). מטרתו של סעיף 14 היא לאפשר לאפוטרופוס להאיר את עיני בית המשפט בעניינים הנוגעים לטובתו של הקטין, ככל שהם מוכרים לו, על מנת שבבואו להחליט בדבר אימוצו של הקטין, יהיה בידי בית המשפט לשקול גם עניינים אלה. וצורך זה איננו מתמעט מקום שנושא ההליך אינו בקשה לאימוץ לפי החוק, אלא שאלת נפקותו של צו-אימוץ שניתן בחוץ-לארץ. גם הליך כזה, מן הבחינה המהותית, עניינו באימוצו של קטין, וכל שמחייבת שורת הדין בבקשה לאימוץ ראוי להחילו גם בהליך כזה". ובהמשך: "גם טרונייתה של באת-כח היועץ המשפטי לממשלה על סירובו של בית המשפט המחוזי להדרש לשאלת נפקותו בישראל של פסק הדין, בשל העניין הציבורי שהיא מעוררת והחורג מעניינם הישיר של בעלי הדין, נראית לי מוצדקת. לשאלה שהוצבה להכרעתו של בית המשפט נועדת חשיבות עקרונית כלכלית, ובכך שההליך נפתח ביוזמת המערערת, ולא בידי היועץ המשפטי לממשלה, לא היה כדי להצדיק סירוב לדון בה". 8. ועוד מפי בית המשפט העליון אמנם במישור הדיוני בלבד. בית המשפט נתן בידי המשיבים אפשרות, לה הסכימו, להגיש לבית המשפט לעניני משפחה בקשה חדשה לאימוצה של הקטינה על ידי המשיבה. אם לא יעשו כן בתוך שנה מאותו יום, יהא על בית המשפט המחוזי דהכא לקיים דיון בתובענה ולהכריע בה לגופה. בקשה כזו לא הוגשה. תחת בקשה כאמור, באו בקשות להארכת מועדים, שנדחו. 9. משקבע בית המשפט העליון כי יש לה למבקשת, זכות עמידה בהתיחס למחלוקות שפורטו, שבו ועלו קביעותיו של בית משפט זה כפי שפורטו אז בתמצית ואגב אורחא בלבד. 10. בדיון שהתקיים בפני ביום 24.9.00 ניתנה החלטה כדלקמן: "בהסכמת פרקליטי הצדדים, בית המשפט ידון בשלב זה בתובענה העולה מתוך ה"פ 324/95, קרי: תקפותו כאן בישראל של פסק דין האימוץ שניתן ביום 4.2.94 במדינת אילינוי שבארה"ב. החלטה בדבר הסדרי ראיה, אם יש לדון בה במסגרת זו אם לאו, תינתן בשלב מאוחר יותר, לאמור: לאחר שתינתן החלטה או פסק דין בנושא הראשון שפורט לעיל". 11. סמכויות בית המשפט בישראל. הדרך לאכיפה בישראל של פסק דין שניתן מחוץ לישראל, היא על פי חוק אכיפת פסקי חוץ התשי"ח - 1958. להלן: "חוק האכיפה". פרקליטתם המלומדת של המשיבים 1 ו- 2 טוענת בסיכומיה כי על פי חוק האכיפה לא ניתן לאכוף את פסק האימוץ בישראל. פסק דין אשר כזה קובע סטטוס ואיננו "פסק גברא", פסק דין IN REM שאליו כיוון סעיף 3 לחוק האכיפה. לגישתה, בהעדר אמנה בין ישראל לאילינוי שבארה"ב, אין דרך להכיר בפסק דין זר שכזה הכרה הצהרתית ישירה על פי סעיף 11 א' לאותו חוק. בהעדר הליך לאכיפת הפסק אין גם דרך להכרה אינצידנטלית על פי סעיף 11 ב' לחוק האכיפה (ראה סעיפים 8-16 לסיכום טענות המשיבים). 12. כך גם בהתיחס לעמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה שציינה בפתח דבריה, כי אין חולק שפסק דין שניתן במדינת אילינוי שבארה"ב אינו ניתן לאכיפה בישראל, ואינו ניתן להכרה על פי חוק האכיפה. אף ב"כ המבקשת בסעיפים 41, 42 לסיכומיו, טוען כי בלא הסכם בין המדינות אין להכיר כאן בצו אימוץ שניתן שם. 13. השאלה הנוספת העולה היא האם קיימת לבית משפט בישראל הסמכות לתת פסק דין הצהרתי שלילי המכריז על כך שפסק הדין שניתן במדינת אילינוי אינו בר הכרה בישראל. 14. המשיבים טענו בהליכים השונים כי אין לבית המשפט סמכות לכך. ובלשונם: בסעיף 14 לסיכומי המשיבים: "... אם אין דרך משפטית ולא קיים הליך של השגת "הכרה" בפסק חוץ אלא כאשר יש אמנה או באופן אינצידנטאלי, הרי שמאותם טעמים גופם, אין גם אפשרות להשיג "הכרה" במישרין "שאין להכיר בפסק החוץ" ..." 15. לא אוכל לקבל טענה זו של המשיבים. כבר ציינתי בפסק הדין מיום 18.2.97, כי סעד על דרך של הצהרה יינתן משני טעמים: כאשר בידי התובע זכות שתינתן לו ההצהרה המבוקשת וכאשר מן הראוי לשריין אותה זכות באמצעות פסק דין. כמו כן קבעתי כי יכול גם שסעד על דרך של הצהרה יתבקש כהצהרה שלילית, כמבוקש בעניין שלפני (ראה עמ' 11 לפסק הדין) וכי בית המשפט מוסמך להעתר לסעד של הצהרה בדבר אי אכיפתו בישראל של פסק האימוץ, אם הדין יורה לו לעשות כן בנסיבות המקרה (עמ' 20 לפסק הדין). בסופו של אותו פסק דין קבעתי כי אין לתת למבקשת את הסעד ההצהרתי המבוקש, אך זאת מן הטעם הראשון, שאין למבקשת מעמד בהליך. טעם שנמצא על ידי בית המשפט העליון להיות שגוי. משעמד בית המשפט העליון וקבע כי למבקשת זכות להשמיע את טענותיה ולהביא את ראיותיה בכל הליך הקשור לאימוץ הקטינה, השאיר בית המשפט העליון את הדיון פתוח בנקודה אחת והיא נפקותו של צו אימוץ שניתן בחוץ לארץ (עמ' 6 לפסק הדין). בית המשפט העליון אישר באופן ברור את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בהליך דנן, בקובעו כי היה על בית המשפט המחוזי להכריע בשאלת ההכרה בפסק הדין שניתן בארצות הברית (עמ' 5 לפסק הדין). זוסמן כתב בספרו "סדר הדין האזרחי" (מהד' שביעית, בעמ' 557), לעניין זה של הצהרה שלילית: "כאשר ביקש תובע סעד על דרך של הצהרה שלילית, כגון הצהרה שאינו חייב לנתבע סכום פלוני, נהפכו למעשה היוצרות; חפצו של תובע כזה הוא, שיהא לו אותו יתרון שהיה לו, אילו תבע אותו הנתבע לתשלום חוב ותביעתו נדחתה. הצהרה שלילית לטובת התובע כמוה כדחיית תביעתו של הנתבע." 16. עוד מוסיפה ב"כ המשיבים וטוענת, בסעיף 15 לסיכומיה, כי ברור שכשם שהמשיבים לא יכולים, אפילו רצו בכך ואפילו לא היתה נגדם כל טענה, לקבל הכרה פוזיטיבית בפסק הדין הזר, הרי שגם המבקשת לא יכולה לקבל פסק דין הצהרתי שלילי הקובע שאין להכיר בפסק הדין הזר. טענה זו שגויה היא. שהרי זה בדיוק רצונה של המבקשת, להכריז על כך שפסק הדין הזר אינו מוכר בישראל. וכלשונו של זוסמן: "הצהרה שלילית לטובת התובע כמוה כדחיית תביעתו של הנתבע". אם תביעת המשיבים היתה נדחית לו היתה מוגשת, יכול בית המשפט לתת הצהרה כזו בידי המבקשת. 17. בסיכומי המשיבים נטען גם, כי מאחר וחוק האכיפה אינו מתייחס לסמכותו של בית משפט ליתן סעד של אי הכרה בפסק חוץ, הרי שישנו כאן הסדר שלילי. לגישת המשיבים, הסדר שלילי נוצר כאן בשל מטרת החוק, שהיא לקדם את היחסים הבינלאומיים של ישראל וליישם עקרונות של נימוסי אומות. ולא היא. עיון בהצעת החוק מגלה כי כוונת המחוקק היתה שונה: "החוק המוצע בא להעמיד את כללי ההכרה על בסיס תחיקתי עצמאי ובלתי תלוי בחוק האנגלי, ולהסמיך אליהם את כללי האכיפה הקשורים בהם קשר אמיץ". (ה"ח 285, תשי"ז, עמ' 105) מטרת החוק היתה להסדיר מנגנון אשר רק דרכו יוכר פסק חוץ בישראל, וכלשון סעיף 2 לחוק: "אין אכיפה אלא לפי חוק זה. לא ייאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה." ב- ע"א 490/88 דר' אנבא בסיליוס נ' מר אחמד מוחמד מחמוד (פד"י מד(4) 397, בעמ' 404) קבע בית המשפט העליון, מפי השופט א. גולדברג: "כדי שמימצא שבפסק דין זר ... יוכל לשמש כהשתק פלוגתא בהתדיינות בבית משפט ישראלי, חייב פסק הדין הזר לעבור הליך של קליטה. על בית המשפט הישראלי להכיר בפסק הדין הזר, ו"כל עוד לא עבר הפסק הזר הליך קליטה, אין לו מעמד בישראל כלל, לא לצורך אכיפתו בישראל ולא לצורך ההכרה בו כמעשה בית דין; מתייחסים אליו כאילו לא היה." (ס. וסרשטיין פסברג "על סופיות בפסקים זרים" משפטים י"ח (תשמ"ח), 35)." 18. תחולת חוק אכיפת פסקי חוץ: ב"כ המבקשת העלה בסיכומיו את החלתם של סעיפים 3(3) ו- 6(א) לחוק האכיפה על צו האימוץ שהוצא במדינת אילינוי. "3. תנאים לאכיפה בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: ... (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; ... 6. הגנה מפני אכיפה (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (1) הפסק הושג במרמה; (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה; ... (4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף; (5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל". יאמר מיד. בענייננו חלים כל המקרים המנויים באותם סעיפים ואשר בגינם לא יכריז בית משפט על פסק חוץ כאכיף. כפי שתיארתי לעיל, וכפי שקבע בית המשפט העליון בפסק דינו, עולה מהעובדות כי בבקשת האימוץ שהגישו לבית המשפט באילינוי הסתירו המשיבים את דבר קיומו של הליך אימוץ, שלעת ההיא היה תלוי ועומד בפני בית משפט בישראל. 19. מירמה: עיון במסמכים של בית המשפט באילינוי לא מותיר כל ספק באשר לדרך של מירמה בה הושג פסק הדין דהתם. סעיף 8 לפסק הדין קובע: “... the Court having heard the testimony of the witnesses sworn in open Court and being fully advised in the premises finds: 8. No orders, judgments or decrees have been heretofore entered in any Court affecting the adoption or custody of the minor Respondent sought to be adopted or the adoptive, custodial, or parental rights of either petitioner, including any prior denial of any Petition for Adoption pertaining to the minor Respondent or the Petitioners or either of them”. בכל הענווה אשוב לדברים שרשמתי בפסק הדין הקודם שנתתי: "לכאורה עולה, כי בפני ביהמ"ש ניתנה על ידי המבקשים הצהרת כזב. המבקשים הצהירו כי אם בעתיד תוגש בקשה לאימוץ הקטינה, תינתן הודעה על הגשת הבקשה ועל המועד שבו יתקיים הדיון. הצהרה זו ניתנה לכאורה, כאשר אותה עת כבר החזיקו המבקשים בצו האימוץ מחו"ל. יאמר מייד. דעתי אינה נוחה כלל ועיקר, הגם באופן לכאורי, מהצהרה זו של המבקשים ואף מדרך השגת צו האימוץ בה בחרו המבקשים ללכת". (עמ' 19 לפסק הדין) ניסיונם של המשיבים להיתלות בפירוש משפטי, לפיו אין כל קשר בין ההליכים שהתנהלו בבתי המשפט בארץ וההחלטות שנתקבלו בהם לבין הליך האימוץ, אינו אלא התחכמות והתחמקות. בהישבעם שלא התנהלו כל הליכים ולא התקבלו כל החלטות בארץ, העלימו המשיבים מבית המשפט באילינוי החלטות שונות, שהיה גם על דעת בית משפט דהתם לדעת עליהן. כך למשל החלטתו של כב' השופט פורת מיום 28.6.92, בדבר מינויה של המבקשת לאפוטרופא נוספת לילדה, ושל כב' הנשיא מרגלית ז"ל, מיום 19.7.93, שקבע כי בענייננו חשוב שהמבקשת תגן על זכויותיה של הקטינה ברכוש, וכי שמירת קשר בין הקטינה לדודתה חשובה גם לעניינה הרכושי של הקטינה. כן העלימו את החלטת כב' השופט ש. לוין בבר"ע 4557/93, אשר אישר את החלטתו זו של כב' הנשיא מרגלית ז"ל - "כל מה שקבע בית המשפט הוא שבקשתה של המשיבה מס' 2 תידון ביחד או בגדר הבקשה לצו אימוץ". 20. בעת חקירתה של המבקשת, בדיון ביום 24.9.00, היא נשאלה על ידי ב"כ המשיבים אם היא אינה מומחית בדין באמריקאי (עמ' 21 לפרוט'). דא עקא שגם המשיבים אינם מומחים לחוק זר זה. לא היה זה תפקידם של המשיבים להחליט אילו הוראות וצווים של בתי המשפט בארץ רלוונטיים לאימוצה של הקטינה ואילו לא. המשיבים נשאלו שאלות פשוטות מאד בבית המשפט באילינוי ונשבעו לדבר. אם לנקוט לשון המעטה, יש כאן אי גילוי האמת. צודקת ב"כ משיב 3, גב' עו"ד סולן, בהתיחסה לתקנה 162 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- , הקובעת: "162. אזהרת עד (א) בית המשפט או הרשם יזהיר את העד לפני גביית עדותו, בלשון המובנת לו, כי עליו להעיד את האמת בלבד ואת האמת כולה וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן ...". אין זה עניין לעד להחליט איזה חלק מן האמת ראוי לו לבית המשפט שישמע. ההצהרה כפי שנרשמה בבית המשפט האמריקאי אינה מסויגת או פרטנית כלל, ואין בה כל הפרדה בין החלקים השונים של הליך האימוץ - דברי ההצהרה של המשיבים שנאמרו שם ברורים ביותר, ואינם אמת. 21. המשיבים מנסים לשכנע את בית המשפט, כי לו היו מגלים לבית המשפט האמריקאי את החלטתו של הנשיא מרגלית, כי הקטינה היא ברת אימוץ, היה הדבר עולה בקנה אחד עם השגת מבוקשם (סעיפים 50-52 לסיכומיהם). אם כך הדבר, מדוע לא עשו כן? 22. לא ניתנה למבקשת אפשרות לטעון: סעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה, חל אף הוא בענייננו. אמנם המבקשת אינה 'נתבע' בהליך שהתנהל באילינוי, אולם כפי שקבע בית המשפט העליון, אף בהליך שאינו אימוץ קטין לפי חוק אימוץ ילדים התשמ"א1981- אלא הליך דומה מבחינה מהותית, הרי שלמבקשת, כאפוטרופא של הקטינה, היתה זכות לבוא ולהשמיע את טענותיה (ראה עמ' 6 לפסה"ד). יתרה מזאת, לאור העובדה שה'נתבע' בבקשות אימוץ הוא המדינה בה נתבקש הצו, הרי פרשנות דווקנית לסעיף זה תרוקן אותו מתוכן. 23. הפסק נוגד פסק דין אחר: כפי שכבר פירטתי לעיל, נתקבלו בתיק זה החלטות שונות בין בעלי הדין אשר חייבו אותם. הכוונה להחלטות בית המשפט המחוזי (השופט מרגלית) ובית המשפט העליון (השופט ש. לוין) הקובעות כי שאלת הסדרי הראיה תידון ביחד עם הבקשה לאימוץ. פנייתם של המשיבים לבית משפט זר בבקשה לאימוץ הקטינה, תוך התעלמות מהחלטות אלו, בוודאי מקימה כאן זכות להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(4) לחוק. פרופ' ע. שפירא, במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיוני משפט ה', תשל"ן-תשל"ז 38 בעמ' 55, כותב לעניין זה: "ביסוד הגנה זו מפני אכיפה מונחת השאיפה לשים קץ להתדיינות, היינו, לא לעודד הליכים נוספים בעניין שכבר נדון והוכרע. פסק-חוץ, שניתן בנסיבות המהוות שימוש לרעה בהליכי השפיטה כיוון שיש בהן משום הכבדה לא סבירה של המערכת השיפוטית או הטרדה בלתי הוגנת של בעל דין, אינו ראוי לנפקות מקומית". 24. הליך תלוי ועומד: התעלמותם של המשיבים מאותן ההחלטות האמורות, עשויה להחיל אף את סעיף 6(א)(5), העוסק בהליך תלוי ועומד. אמנם, המשיבה מחקה את בקשת האימוץ שהגישה בית המשפט המחוזי בחיפה, אולם הן החלטת השופט מרגלית והן החלטת השופט לוין קבעו שהסדרי הראיה יידונו בעת הדיון בבקשת אימוץ הקטינה. המשיבים פנו לבית המשפט באילינוי לאחר שהחלטות אלו ניתנו והיו עדיין בתוקף, ויש בכל אלה נסיון לעקוף את בית המשפט בישראל. 25. תקנת הציבור: אותה התעלמות ואותה פניה לבית המשפט באילינוי נראית כסותרת את תקנת הציבור (סעיף 3(3) לחוק האכיפה), בהיותה התנהגות לא נאותה הלוקה בחוסר תום לב. כותב לעניין זה פרופ' שפירא במאמרו הנ"ל (בעמ' 55): "פסק-חוץ, שהושג בנסיבות המצביעות על התעלמות מקיומו של הליך מקומי או נסיון מכוון לעקפו, לא תוענק לו נפקות בישראל. בעל-דין, המזלזל בהליך מקומי תלוי ועומד או המתמרן לאגפו, חוטא בשימוש לרעה בהליכי המשפט ופוגע במושכלות ראשונים של הגינות בתהליך השיפוטי. בית-משפט ישראלי לא יושיט לו יד עזר למימוש הפסק שנטל בחו"ל, כדי שלא יצא חוטא נשכר". 26. טיעונים נוספים: המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין לה למבקשת זכות עמידה בהליך אימוץ, אף אם היה מוגש בארץ. דא עקא שלא כך עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון שחלקים ממנו צוטטו לעיל. כך גם לטענת המשיבים כי הגשת בקשה חדשה לאימוץ בארץ היא מיותרת. ראה היפוכם של דברים, קרי: הצהרת המשיבים מיום 10.1.00: " ... מרשי עומדים מאחורי התחיבויותיהם ויפתחו בהליכי אימוץ כפי שהצהירו בבית המשפט העליון ..." (עמ' 4 ש' 21 - עמ' 5 ש' 2) כאמור, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. המשיבים עמדו וביקשו שהות בת שנה. משחלפה אותה שנה באו בקשות דחיה שנדחו. הא ותו לא. 27. סוף דבר. אני נעתר לתביעת המבקשת ומצהיר בזה כי פסק הדין שניתן בבית משפט במדינת אילינוי בארה"ב מיום 4.2.94 בהתיחס לדבר אימוץ הקטינה על ידי משיבה מס' 2 איננו אכיף ואיננו מחייב בישראל. במקביל אני מצהיר בזה לצורך הרישום במרשם האוכלוסין בישראל, כי אמה של הקטינה, הינה אמה ז"ל, ולא משיבה 2 שנרשמה במשרד האוכלוסין כאם הקטינה מכוח פסק-הדין שניתן בארה"ב. 28. בהחלטה מיום 24.9.00 קבעתי, בהסכמת פרקליטי הצדדים, כי החלטה בדבר הסדרי ראיה, אם יש לדון בהם במסגרת זו אם לאו, תינתן בשלב מאוחר יותר. לאמור: לאחר שתינתן החלטה או פסק דין בנושא תקפותו, כאן בישראל, של פסק דין האימוץ שניתן ביום 4.2.94 במדינת אילינוי בארה"ב. אם תשמע המלצתו של בית המשפט, כי אז יקומו כל הנוגעים בדבר ויפנו את מותר תביעותיהם לבית המשפט לעניני משפחה. "מן הראוי", כך רשם בית המשפט העליון בפסקה 8 לפסק דינו "שבית המשפט לעניני משפחה ידון ויחליט בכל הסוגיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". אם אתבקש לכך אמשיך את הבירור המשפטי כמוסכם על ידי הפרקליטים המלומדים בהחלטה מיום 24.9.00 סיפא. בנסיבות, אין אני עושה צו להוצאות. ניתן היום י"ב באדר תשס"א, 7 במרץ 2001 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. ש. פינקלמן - שופט סגן נשיאאפוטרופסות