פסיקתא טופס 16 בפניי בקשה לדחיית ו/או מחיקת הערעור על הסף. ?1. הודעת הערעור בערעור שבכותרת הוגשה ביום ?11.2.01. היא מופנית נגד פסיקתא של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום ?27.12.00, אשר בה נקבע כי בהתאם לאמור בסעיף ה(?2) להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מיום ?8.12.99, מחוייב המערער, גבעת כוח, מושב עובדים להתת שיתופית בע"מ (להלן - המושב או המערער) לשלם למשיב סכום של ?1,750,000 ? בצירוף רבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (?9.11.97) ועד לתשלום בפועל. כן אושרו בפסיקתא עיקולים זמניים שהוטלו על מקרקעי המערער אצל מנהל מקרקעי ישראל ואצל הסוכנות היהודית. ?2. לטענת המשיב, הפסיקתא האמורה אינה פסק דין, כי אם "החלטה אחרת", אשר המועד לתקיפתה חלף בעת שהוגשה הודעת הערעור. פסק הדין, כך טוען המשיב, ניתן ביום ?8.12.99. הפסיקתא, לטענת המשיב, אינה פסק דין אלא תמצית של החלטה שיצאה מלפני בית המשפט, המפרשת את פסק הדין א נימוקים. לטענתו, הפסיקתא נסמכת על פסק הדין או ההחלטה לגביה היא ניתנה, ואין לה קיום משלה. פסיקתא אשר ניתנה אחרי פסק דין, ועניינה ביצועו של פסק הדין, היא החלטה טפלה לפסק הדין, ועל כן היא בבחינת החלטה אחרת, אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו. ?3. המערער טוען כי הפסיקתא האמורה חורגת מגדריו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום ?8.12.99. לטענתו, כל שהוסכם בהסכם הפשרה הוא כי המשיב יוכל לתבוע את הסכום של ?1,750,000 ?, אם לא ישולם לו סכום של ?60,000 $ על פי הסכם הפשרה. לטענת המערער, לא ניתן ל בפסיקתא החלטה טפלה אשר נועדה כל כולה לשם ביצועו של פסק הדין. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא פירש בפסיקתא את הסכם הפשרה ופסק הדין מיום ?8.12.99, ובכך שינה את מהות ההכרעה. המערערת, אשר לא ראתה עצמה מקופחת לפני מתן הפסיקתא, רואה עצמה כמקופחת אחרי כן. ?4. הבקשה שבפניי מעוררת שאלה של היחס בין ההליך של מתן פסיקתא ובין ההליכים לתיקון או הבהרה של פסק דין. מן היחס בין שני הליכים אלה, תיגזר ההכרעה בשאלת הדין החל על תקיפתה של פסיקתא. תחילה, אעמוד במלים אחדות על כל אחד ממוסדות משפטיים אלה. ?5. אשר למתן פסיקתא, נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה ?198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-?1984. תקנה זו קובעת, כי "(א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס ?16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה. (ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה". מדברים אלה עולה, כי הפסיקתא אמורה להוות שיקוף של מה שנפסק בפסק הדין. ברוח זו נאמר, כי "פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין)(ירושלים, ?1995), בעמוד ?523). ?6. אשר להבהרת פסק דין, ככלל, אין הדין מכיר באפשרות של הגשת בקשת הבהרה ביחס לפסק דין, אלא במסגרת של בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף ?12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-?1967. מעבר לכך, תקנתו של בעל דין המבקש להבהיר פסק דין היא במסגרת בקשה לתיקון פסק דין לפי סעי1 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-?1984 (ראו בש"א ?2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד (?4) 212, בעמוד ?215). מקום בו בקשה כאמור מתקבלת, הליכי הערעור על ההחלטה לקבלה נגזרים ממהות ההחלטה נשוא בקשת התיקון, אם פסק דין היא, או החלטה אחרת (ראו סעיף ?81(ג) לחוק משפט). דין דומה חל גם ביחס להחלטה להבהיר פסק דין לפי סעיף ?12 האמור לחוק ההוצאה לפועל (ראו ע"א ?197/83 אהרון נ' שפרינגר, פ"ד לז(?4) 99; ראו גם זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד ?768). לעומת זאת, כאשר בקשה לתיקון או הבהרה נדחית, הרי שההחלטה על הדחייה היא תמיד החאחרת (ראו עניין לוי הנ"ל), אשר המועד לתקיפתה הוא עד ?30 ימים ממתן ההחלטה. תכליתם של ההליכים להבהרת פסק דין או תיקונו היא ליתן תוקף לכוונתו המקורית של בית המשפט, אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה. ברוח זו צויין, ביחס לסעיף ?81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-?1984, כי הוא נועד לאפשר לבית המשפט "... לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה" (דברי כב' השופט מצא בע"א ?159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(?4) 17, בפיסקה ?5 לפסק הדין). עוד נקבע לגבי סעיף ?81, כי "במקרה המתואר באותה הוראה משולב התיקון אל תוך החלטתו המקורית של בית המשפט" (דברי כב' השופטת פריה ברע"א ?2500/00 קריסטל נ' קריסטל, דינים עליון נח ?285, בפיסקה ?5(א) להחלטה). הסמכות לתיקון או הבהרה כאמור נתונה לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה האחרת נשוא הבקשה להבהרה או תיקון (ראו סעיף ?81 לחוק בתי המשפט; ראו לניסוח דומה סעיף ?12 לחוק ההופועל). ?7. מתיאור זה עולה, כי אין חפיפה מלאה בין הליך של הבהרת פסק דין או תיקונו, לבין הליך של מתן פסיקתא. על פי תקנה ?198, אין דרישה כי הפסיקתא תיערך על ידי השופט שנתן את פסק הדין. היא אף יכולה להינתן על ידי רשם של בית המשפט. כאשר זה המקרה, קשה לראות בבקשה למתפסיקתא משום הליך דומה להליך של בקשה להבהרת פסק דין או תיקונו. במצב זה, הפסיקתא אינה חלק שלוב של ההכרעה, הניתן על ידי מי שהכריע בתיק, והיא מהווה השתקפות חיצונית של ההכרעה בעיני שופט או רשם באותו בית המשפט. עם זאת, פסיקתא יכולה להינתן גם על ידי השופט שישב בדין. במצב זה, יכולה הפסיקתא להוות מכשיר לפירושו של פסק הדין. ברוח זו צויין, כי "אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתא, יכולה היא לשמש לפירוש פסק הדין שהיה סתום" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד ?523). לכן, מקום בו קיימת ין הצדדים מחלוקת על מובנו של פסק דין אשר הפסיקתא מכריעה בה, נראה לי כי לצורך ערעור, דינה של פסיקתא הניתנת על ידי השופט שישב בדין עשוי להיות כדין החלטה המתקנת את פסק הדין או מבהירה אותו. בעצם מתן הפסיקתא, מכריע בית המשפט במחלוקת הפרשנית האמורה. בכך הוא יוצק תוכן חדש לתוך הכרעתו המקורית. הפסיקתא משתלבת, במצב זה, בהחלטה המקורית, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנה. בה בעת, בעצם נתינתה יש משום יצירת מצב דברים חדש. בדומה להבהרת פסק דין, למשל, גם לגבי פסיקתא, "'הפירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד ?768; ראו גם דברי כב' המשנה לנשיא בן פורת בעיין בצלאל הנ"ל). בשל כך, ובדומה לדין לגבי תיקון החלטות או הבהרתן, דרך תקיפתה של פסיקתא במצב כזה צריכה להיגזר ממעמדה של ההחלטה המקורית אותה באה הפסיקתא לשקף ולתרגם. אם מדובר בפסק דין, תקיפת הפסיקתא תהא בערעור בזכות. אם מדובר בהחלטה אחרת, תקיפת הפסיקתא תהא בבקשת רשות לערער. ?8. בדברים אלה יש כדי להביא לקבלת עמדתה של המערערת, ולהביא לדחיית הטענה העיקרית שבבקשה לסילוק על הסף. המערערת התנגדה למתן פסיקתא בבית משפט קמא. היא חלקה על עמדת המשיב, לפיה מקנה לו הסכם הפשרה זכות לתשלום של מלוא תביעתו בת.א. ?1453/97 של בית המשפט המחוזי ל אביב. לטענתה עובר למתן הפסיקתא, ההוראה השנויה במחלוקת שבהסכם הפשרה (סעיף ה(?2)) לא בא אלא להקנות למשיב זכות לתבוע את הסכום האמור, אך לא זכות לקבל, בלא הוכחה, את הסכום האמור. מכך עולה, כי הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין פירושו של הסכם הפשרה. בתיתו את הפסיקתא שנתן, הכריע בית משפט קמא במחלוקת זו לטובת המשיב ולרעת המערערת. עניין, אשר עובר למתן הפסיקתא היה מובנו שנוי במחלוקת בין הצדדים, הובהר. אני סבור, כי במצב זה יש לראות את הפסיקתא כחלק מפסק הדין המקורי, וכשקולה להחלטה המבהירה את פסק הדין המקורי. במצב זה, אף אין לראות בפסיקתא משום החלטה טפלה לפסק הדין, הנוגעת אך לביצועו, כי אם החלטה מהותית, אשר יש בה קביעת תוכנה של ההכרעה השיפוטית (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד ?768). מן הדין, על כ, כי תקיפתה תהא בדרך של ערעור בזכות, ולא בדרך של ערעור ברשות. ?9. אוסיף, כי תמיכה במסקנה אליה הגעתי אני מוצא בכלל הפרשני בדבר העדפת האפשרות הפרשנית המכירה בקיומה של זכות ערעור, על פני אפשרות פרשנית אחרת אשר אינה מכירה בקיומה של זכות כזו (ראו דברי כב' השופט א' גולדברג בבש"פ ?2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(?3)1, בפיסקה ?11 להחלטה; לגישה דומה בתחום האזרחי, ראו ר"ע ?587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי ?2 נ' ירדני, פ"ד לח(?4) 487). עיקרון זה נקבע על רקע ההכרה בחשיבותה של זכות הערעור ".. לשם הבטחת מערכת שיפוט תקינה והוגנת" (דברי כב' הנשיא שמגר בבג"צ ?87/85 ארג'ובפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(?1) 353, בעמוד ?363). ניתן למצוא לו עיגון אף בהכרה החוקתית בזכות הערעור בסעיף ?17 לחוק יסוד: השפיטה, ובקביעה כי זכות הערעור היא זכות יסוד (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ ?5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, נד(?4) 319, בפיסקה ?13). על פי גישה זו, גם אם ניתן לומר כי המקרה שבפניי הוא מקרה גבולי לעניין קיומה של זכות ערעור, נראה לי כי יש להעדיף את ההכרה בזכות זו על פני שלילתה בנסיבות העניין ?10. ער אני לכך, כי קודם להתדיינות בבית משפט קמא, הביע בא כוח המערערת את דעתו, במסגרת דו"ח שהגיש, כי פירושה של הוראת הסכם הפשרה הנ"ל הוא בדיוק כפי שטען המשיב בבקשתו לקבלת פסיקתא. היינו, כי הסכם הפשרה קובע "... סנקציה של מתן פסק דין לגבי כל סכום התביעה, דהינו, כ-?500,000$" (מכתב בא כוח המערער מיום ?21.2.00). על פניה, עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו הפרשנית של המערער בבית משפט קמא. על יסוד האמור במכתב ניתן לטעון, כי בפועל לא הייתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים בשאלת פירושו של פסק הדין, וכי לאמיתו של דבר, גםמערערת הבינה כי הפסיקתא המבוקשת משקפת כהווייתו את הסכם הפשרה. התלבטתי, האם אני רשאי, במסגרת ההליך שבפניי, ליתן משקל לעולה מן המכתב האמור. לכאורה, התעלמות ממכתב זה חוטאת למצב הדברים כהווייתו. היא מאפשרת ערעור בזכות על פסיקתא, חרף העובדה שישנו יסוד לכאורי לומר כי לא הייתה בין הצדדים מחלוקת אמיתית בדבר פירושו של פסק הדין עובר למתן הפסיקתא, וזאת אף שהובעה מחלוקת כזו בפניי בית משפט קמא. היא אף מאפשרת ערעור בזכות, מקום בו עולה לכאורה כי אין לבעל הדין סיבה לראות עצמו נפגע מפסק הדין. ברם, הגעתי למסקנה כי אין מקום לכך שאתן משקל למכתב זה בהליך שבפניי. ראשית, השאלה אם בעל דין נפגע מהחלטה פלונית או לא, נחתכת על פי עמדתו בדיון. מקום בו נדחתה עמדתו של בעל הדין, כפי שהובעה בדיון, הרי שיש לראותו כנפגע מן ההחלטה. לענין זה נקבע, כי בעל דין הוא נפגע מקום בו "... בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו..." (י.זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' ?805). כך הדברים גם במקרה שבפניי. בכתב הטענות שהגישו לבית משפט קמא עובר למתן הפסיקתא, גרס הערער כי אין מקום למתן הפסיקתא המבוקשת, על יסוד טענות פרשניות שונות לעניין הסכם הפשרה. טענה זו של המערער נדחתה. מבחינה זו הוא בבחינת "נפגע" מן הפסיקתא, ומתקיים בו הרציונל הנזכר לעיל להתיר ערעור בזכות עם מתן פירוש לפסק דין על ידי בית המשפט. שנית, אני סבור כי התחשבות במכתב זה לצורך ההליך שבפניי מסיגה את גבולו של בית המשפט, הדן בסכסוך גופו. לכאורה, היא גם מחייבת להידרש לשאלה האם ניתן הסבר לאמור במכתב, ולחוות דעה על הסבר כזה (להסבר כזה, ראו סעיף ?39 לתגובת המערער לבקשה שבפניי). במצב זה, עלול להשטש הגבול שבין הבעת דעה בדבר קיומה של מחלוקת אמיתית בין הצדדים בבית משפט קמא, לבין כניסה לשאלה המהותית שעניינה פירוש הסכם הפשרה. אכן, שאלה זו של פירוש הסכם הפשרה היא שאלה מרכזית העולה בערעור המערערת. מתן משקל למכתב האמור אינו רחוק מנקיטת עמדה מצדי בשאלה זו. לכך אין לי סמכות. בשל כך, אני סבור כי אין מקום שאתן למכתב זה משקל במסגרת ההליך שבפניי. מטבע הדברים, בכך אין כדי למנוע מן המשיב לעשות שימוש במכתב האמור בדיון בהתדיינות לגופם של דברים, ככל שהכללים החלים בכגון דא מאפשרים זאת. התוצאה היא, כי דין טענתו העיקרית של המשיב, בדבר נקיטת הליך שגוי על ידי המערערת, אשר אף ננקט באיחור, להידחות. למערער עמדה זכות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא, והערעור הוגש במועד. ?11. המשיב טוען עוד, כי דין הערעור שבכותרת להימחק נוכח חפיפה בינו לבין הליך נוסף שננקט בבית משפט קמא. המשיב טוען כי אותן טענות עצמן, העולות בהודעת הערעור, נטענות אף בהליך שנקט המערער בבית משפט קמא, לביטולו של הסכם הפשרה אשר עמד ביסוד פסק דינו של בית משפט מא. דין טענה זו להידחות. עיון בכתב הערעור מחד ובתובענה שהוגשה לבית המשפט מאידך מעלה כי אין זהות כאמור. בהליך אחד, הוא ההליך בבית משפט קמא, נטען ביחס לקיומה של עילה לביטול הסכם הפשרה. בבית משפט זה במרכז הטענות נטען לפירושו של הסכם הפשרה, ולגבי פגמים נטענים בדרך בה ניתנה החלטת בית משפט קמא נשוא הערעור. אין חפיפה בין שני ההליכים, באופן שנקיטתו של האחד מייתרת מאליה את נקיטתו של האחר. בה בשעה, איני מוצא יסוד לטענה אחרת של המשיב בדבר סתירה בין ההליכים השונים, באופן שנקיטתו של האחד אינה מתיישבת עם נקיטתו של האחר. כאמור, כל אחד מן ההליכים מצוי במישור שונה, ואין ניגוד אינהרנטי ביניהם. ?12. טענה אחרת של המשיב נוגעת לזכותו של המערער, שהוא כונס נכסים שמונה למושב גבעת כוח, להגיש את ההליך שבפניי. לעניין זה אכן עולה אי בהירות מן החומר שבפניי. כונס הנכסים יודיע, תוך ?10 ימים מקבלת החלטה זו, מהו הבסיס מכוחו הגיש את הערעור בשם המושב. טיעונו שלכונס לעניין זה לא יעלה על ?3 עמודים. המשיב יהיה רשאי להשיב לעמדת הכונס תוך ?10 ימים נוספים אחרי כן, אחליט גם בנקודה זו בכפוף לאמור בסעיף ?12 הנ"ל, הבקשה שבפניי נדחית. בשלב זה, איני עושה צו להוצאות. פסיקתאמסמכים