בפני בקשה לדחיית התביעה עקב התיישנות. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על-ידי התובעים כנגד הנתבע, ובה דרישה לחייב את הנתבע לשלם להם סך של 21,123 ₪ אותם לטענתם, חייב הנתבע לשלם בגין שיקים שחוללו. להוכחת טענתם זו מצרפים הם העתקי שיקים שחוללו. טוענת ב"כ המלומדת של הנתבע כי חישוב אריתמטי פשוט מראה שמהמועד הסופי לפירעון השיקים ועד הגשת התביעה, עברה תקופת ההתיישנות שכן מועד פירעון השיק האחרון הוא 18.2.96, ותביעה זו הוגשה ביום 02.06.03. מנגד טוענים התובעים, כי מרוץ ההתיישנות נפסק בשל קיומם של הליכים משפטים בין הצדדים בשנת 1998 ו-1999, בתיק הוצל"פ 4-98-82712-01, ובבש"א 145892/98, וכי קיום הליכים אלו עצר את מרוץ ההתיישנות. השאלה היא האם אכן נפסק מרוץ ההתיישנות. בראשית דברי אומר כי טענת ההתיישנות חוסמת את הדרך למיצוי הזכויות בביהמ"ש ולכן יש להתייחס אליה בזהירות וכל אי בהירות אם במישור העובדתי או המשפטי, חייבת להוליך לדחיית טענת ההתיישנות. פרשנותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") כידוע הטעמים לקיומם של דיני ההתיישנות הם שניים: א. החשש שמעבר לתקופת ההתיישנות לא ישמור הנתבע על ראיותיו. ב. הנתבע רשאי להניח כי לאחר תקופת ההתיישנות התובע ויתר על תביעתו ובהסתמך על הנחה זו שינה מצבו לרעה. הטעם להפסקת מרוץ ההתיישנות לפי ס' 15 לחוק, הוא אותו הטעם העומד ביסוד מוסד ההתיישנות. ראה ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין פד"י ל"ב (2)17 (להלן: "עניין והליך") . פניית התובע לערכאות יש בה להודיע לנתבע, כי אין התובע מוותר על תביעתו וכי עליו להיערך למערכה. מרגע שהתובע הגיש תביעתו בפני ערכאה פלונית, הוא נתון לחסדי אותה ערכאה ואם ערכאה זו החליטה לדחות את התביעה, למחקה או להפסיק הדיון בה, הרי החלטה זו כפויה עליו. שונה הדבר במקרה בו התובע ביקש בעצמו לדחות התביעה או למחקה או להפסיק הדיון בה. במקרה כזה, הוא שולח מסר ליריבו שאכן הוא ויתר על הליך של הכרעה משפטית. אם החליט התובע, לאחר מתן החלטה, שניתנה לפי בקשתו לחדש את הפניה לערכאות (אם לאותה ערכאה או לערכאה אחרת), הוא יוכל לעשות זאת רק בתוך תקופת ההתיישנות. המילים "והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" הן למעשה מיותרות ככל שהדבר נוגע לסיפא המדבר על האפשרות לחידוש התביעה, שכן אם נבצר מהתובע מלהגיש תובענה חדשה לאחר שפנה לערכאות עקב החלטה שניתנה בערכאה אליה פנה התובע בראשונה, הרי ממילא לא תעלה שאלת ההתיישנות. גם אם היינו מוחקים מילים אלה מסעיף 15, היינו נמצאים באותו מצב בו שאלת ההתיישנות והפסקתה עשויות להתעורר, בסיטואציה בה ההליך הקודם לא מהווה מחסום בפני הגשת תביעה חדשה. הנפקות היחידה לפיסקה היא בכך שההפסקה בהליך נבעה מהחלטה אופרטיבית של הערכאה השיפוטית. לפי פרשנות זו, אין להתייחס לפיסקה זו כאל סייג הבא לצמצם את קשת המקרים בהם מופסקת תקופת ההתיישנות למצב דברים בו החלטת הערכאה השיפוטית היא החלטה הנושאת כותרת "דחיית התובענה". לפרשנות כזו אין כל הגיון. החלטת הרשות השיפוטית כאמור אינה בשליטת התובע. מבחינתו, הוא עשה כל התלוי בו כדי להביא הסכסוך להכרעה, והוא העמיד את יריבו בצורה ברורה על כך שפניו ל"מלחמה" ולא לויתור. מבחינת ההגיון של דיני ההתיישנות, מה שחשוב הוא עצם פנייתו של התובע לערכאות והעובדה שהסכסוך לא הוכרע ועדיין עומדת בידו האפשרות לפניה חוזרת. הסייג היחיד שניתן להסיק מהפיסקה האמורה, שהפסקת ההליך היא תוצאה של החלטת הערכאה ובתנאי נוסף שהתובע אינו היוזם של אותה החלטה. כב' השופט לנדוי, בעניין ווהלין, אומר מצד אחד, כי קיים הגיון רב בטענה כי אם תביעה שבאה אל קיצה בדרך של דחייה גוררת ניכוי התקופה שחלפה בניהול התביעה האמורה מתקופת ההתיישנות, הרי קל וחומר שזה צריך להיות המצב כשהתביעה הייתה "עקרה" ולא הגיעה להכרעה, אך הוא דוחה בסופו של דבר פרשנות זו, שכן עלול להתקיים מצב שבו "עקרות" התביעה נובעת מהזנחה של התובע. כב' השופט בכור מצטרף לדעה הנ"ל בפרשת ווהלין ומציין: "על-פי תקנות סדרי הדין האזרחי תובענה מגיעה לקצה על-ידי מתן פסק-דין המקבל את התביעה או דוחה אותה לגופה, ועל זה לא מדובר כאן, או על-ידי דחייתה מטעמים שונים כגון חוסר סמכות ענינית או מקומית, הגשתה לפני שחל זמן פרעון החיוב, אי-קיום צו להשיב לשאלון או לגלות מסמכים (תקנה 136) חוסר מעש (תקנה 489) או אי-התייצבות לדיון (תקנה 157). מאידך תובענה מגיעה לסיומה בבית-המשפט גם על-ידי הפסקתה ע"י התובע ברשות בית-המשפט (תקנה 154) או על-ידי מחיקתה בגין חוסר מעש (תקנה 489) או אי-התייצבות לדיון (תקנה 157). השוני בין דחיה ומחיקה אינו סמנטי בלבד ולפי תקנה 490 מחיקת התובענה אינה יוצרת כלל מעשה-בית-דין ואינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה. זה חל גם על הפסקת תובענה על-פי תקנה 154 (וראה תקנה 155) כי בזמן שבדחיית תביעה שונה המצב ויש ודחייה יוצרת מעשה-בית-דין ויש שאינה יוצרת מעשה-בית-דין, הכל לפי סיבת הדחיה. בנסיבות אלה, כאשר קיים הבדל כה מהותי בין דחיית תובענה לבין סיומה בדרך אחרת, קשה להרחיב את היריעה ולהכניס תחת כנפי תובענה שנדחתה גם תובענה שהופסקה או שנמחקה, ולו רצה המחוקק להרחיב את היריעה, לא היה דבר פשוט יותר מלהשתמש במינוח מתאים ולומר למשל "תובענה שהגיעה לקצה" או "תובענה שהופסקה, נמחקה או נדחתה . . . . . " . השופט לוין, ברע"א 68/89 צור נ' סרסור פד"י מ"ג (2) 624 ציטט בהרחבה את דעת המיעוט של השופט עציוני בפרשת ווהלין בקטע בו הוא מדגיש שהבסיס להוראה שבסעיף 5 הוא "- - שהתובע ע"י מעשה פוזיטיבי כגון הגשת תביעה בין בביהמ"ש ובין בדרך אחרת הקבועה בחוק, מראה בעליל שאינו "ישן על זכותו", יש בדבר זה כדי להעמיד את הנתבע על המשמר, שכן שוב איננו יכול לחשוב שבעל דינו מתכוון לוותר על זכויותיו". לאחר מכן מצביע השופט לוין על חוסר ההגיון שבאבחנה שבין דחיית תביעה, מחיקתה או הפסקתה, שכן "בכל המקרים הנזכרים לעיל, התנהל בפועל הליך, בו גילה התובע את דעתו בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו, ובכל המקרים האלה אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת (שם, ע' 627מול ה'). בסיכום דבריו, בע' 627 פיסקה 5 קובע השופט לוין: "שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת ביהמ"ש .." כל פרשנות אחרת על הסיבה שנדחתה התובענה, יעמוד בניגוד לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, וייפגע בזכויותיו הדיוניות של הנתבע. יצויין שאין התובעים יודעים לציין אימתי הסתיימה ומהי דרך סיום התובענה הקודמת. כל מה שנאמר ונטען הוא שניתנה רשות להתגונן בהתנגדות לביצוע שטר שהגיש הנתבע אך "לא נפתח" תיק אזרחי בבית המשפט, ולא נקבע מועד לקיום משפט והדיון לא התקיים כלל. לעניין אופן סיום התובענה, נודעת חשיבות בפסיקה. בפס"ד ווהלין לעיל, נאמר מפי כב' השופט בכור, בעמ' 22, בהתייחסו לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. "...בנסיבות אלה, כאשר קיים הבדל כה מהותי בין דחיית תובענה לבין סיומה בדרך אחרת, קשה להרחיב את היריעה ולהכניס תחת כנפי תובענה שנדחתה גם תובענה שהופסקה או שנמחקה, ולו רצה המחוקק להרחיב את היריעה, לא היה דבר פשוט יותר מלהשתמש במינוח מתאים ולומר למשל "תובענה שהגיעה לקיצה", או "תובענה שהופסקה, נמחקה או נדחתה...." כאמור לעיל, המושג "דחיית התובענה" בהקשר של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כולל בחובו את כל המקרים אשר בהם הסתיימה התובענה מכח החלטת בית המשפט. אך ככל שמושג זה רחב, עדיין אין ביכולתם של התובעים להראות באיזה אופן הסתיימה התובענה הקודמת והאם אכן מדובר בהחלטת בית המשפט (ולעניין זה אין ספק בעיני שהחלטת בית המשפט שבה ניתנה רשות להתגונן איננה החלטה על סיום ההליך - אלא דווקא על המשכו!). במקרה שלפנינו, כיצד יידע בית המשפט אם התביעה אכן הסתיימה במסגרת הפרשנות שניתנה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ואם אכן נדחתה במסגרת זו, כיצד יידע בית המשפט אם נדחתה כעבור שנים, חודשים או אף ימים ספורים? כאשר הנתבע מעלה טענת התיישנות כטענת הגנה, ועל פני הדברים אכן חלף מועד ההתיישנות , על התובעים לשכנע את בית המשפט מדוע לא חלה ההתיישנות באותו מקרה. בענייננו, עצם הגשת התובענה אינו יכול להפסיק את מירוץ ההתיישנות מאחר התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ולא המציאו לבית המשפט כל ראיה משכנעת באשר לסיבת סיום התובענה הקודמת. במצב דברים זה, לא ניתן לתחום את הזמן שבו היתה קיימת תובענה כזו בפני בית המשפט, ועל כן לא ניתן להפחית תקופה זו ממניין השנים להתיישנותה של התביעה החדשה. משכך הם פני הדברים, אין באפשרותי לקבל את טענת התובעים לעניין הפסקת מירוץ ההתיישנות על ידי הגשת תביעתם הקודמת. בענייננו, אין חולק שההליך בתיק הוצל"פ 4-98-82712-01, לא הגיע לקיצו כתוצאה מהחלטה כלשהיא מטעם בית המשפט ולכן ההליכים דנן אינם יכולים להיחשב לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות עפ"י סעיף 15 לחוק ההתיישנות. התוצאה היא שהתביעה בפני התיישנה ודינה להדחות. אין אני מחווה את דעתי בשאלה האם יוכל הזוכה בתיק הוצל"פ דלעיל לחזור ולבקש החייאת ההליך הנ"ל ע"י שחזור התיק או בכל דרך אחרת. פרשנות זו והתוצאה שהגעתי אליה עולים אף בקנה אחד מפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת ד"ר מיכל גונן בת"א (ירושלים) 1854/00 עירית ירושלים נ' חוסיין קונבר. יצויין שהייתי מגיע לאותה תוצאה גם בדרך אחרת , כמפורט להלן: ב"כ המלומד של התובע טען כי התקיימו הליכי משפט קודמים בין הצדדים בתיק זה כפי שפורט, וכי הליכים אלו עצרו את מרוץ ההתיישנות, דא עקא מעיון בצילומים ובתיק ההוצל"פ עולה כי שם התובע היה אידלסון ירון, שהוא התובע מס' 1 בתיק שלפני, ואילו התובעים 2 ו-3 כלל לא היו צדדים בהליך שם. מעיון בצילום שיק מס' 5637999 ובשיק מס' 5637988 הנספחים לכתב התביעה עולה כי המוטב בהם הוא מר אידלסון משה התובע מס' 2 בתביעה שבפני, ובשיק מס' 5637989, המוטב הוא מר אידלסון אמיר, התובע מס' 3 בתביעה שבפני, ואין כל הסבה בשיק לטובת מר אידלסון ירון אשר היה התובע בהליכים הקודמים. על פי כל אלה דין התובענה שבפני להדחות. לעניין ההוצאות: תקנה 511 ו - 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש . בין שיקוליו אלו יילקח בחשבון ע"י ביהמ"ש שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, ובדרך שבה ניהלו בעלי הדין וב"כ את הדיון. אכן כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן) יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין 1990, וכן: ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו(4), 822, עמ' 829-830). אציין כי בעניין זה, כבר נקבע, כי בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, ש' לוין עורך (1991) 509. וכן ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח'. פ"ד מו (4), 330, עמ' 347-346), אלא אם כן יש מקום להתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים ובאי-כוחם עובר וטרם להליכים אלו. למרות האמור לעיל, לדעתי זהו אחד המקרים בהם אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבע. כמי שמחוייב לציין את הטעמים המיוחדים ולרשמם בפסק הדין עפ"י מצוות תקנה 512(א) סיפא, אין לי אלא להצטער שעלי לעלות זאת על הכתב במסגרת פסק הדין. מעבר לעובדה שלגופו של ענין, התובעים נשארו בחסרון כיס ללא קבלת התמורה בגין השיקים שלא נפרעו לטובתם, דרך התנהלותה של ב"כ הנתבע בתיק זה גבלה בזלזלול ובבזיון בית המשפט. כשמול עיני חוות דעתה של כבוד הנציבה, השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן מיום ו' טבת תשס"ד, 31.12.04, בעניין ביקורת על עורך דין בעת כתיבת פסק דין וכשהנני מזהיר את עצמי להתנסח במלוא הזהירות, אינני יכול לעבור לסדר היום על התנהלות ב"כ הנתבע בתיק זה. במה הדברים אמורים: תיק זה נקבע במקורו לדיון ליום 26.10.03 וב"כ הנתבע, אשר ילדה ביום 27.7.03 הגישה בקשה לפיה היא עודנה בחופשת לידה בתאריך הדיון ומבקשת לדחות את הדיון בגין כך. בית המשפט נענה בחיוב לבקשתה הנ"ל וקבע את הדיון ליום 17.12.03, שעה 16:30 (קביעה שנעשתה מתוך 4 תאריכים שמסרו ב"כ הצדדים לבית המשפט!) יום לפני הדיון, הגישה ב"כ הנתבע, בקשה להקדים את שעת הדיון, לאור אילוצים משפחתיים. נעניתי גם לבקשה זו והקדמתי את שעת הדיון מ - 16:30 ל - 14:50. (השעה המוקדמת ביותר לקיום דיונים באולם בית המשפט התפוס על ידי שופט משמרת בוקר). דא עקה, ביום הדיון, ב"כ הנתבע לא התייצבה לדיון, לא בשעה 14:50, כפי שהתבקש וגם לא בשעה הייעודה, דהיינו ב 16:30 (כשב"כ התובע התייצב במועד). בפועל, רק לאחר השעה 17:00, התייצבה לדיון, וזאת כשהיא מלווה עם תינוקה בעגלתו וכך ביקשה לנהל את הדיון. לטענתה, החלטת בית המשפט על הקדמת הדיון לא הועברה אליה ואילוצים משפחתיים מחייבים אותה להגיע לבית המשפט עם תינוקה. בלית ברירה ובכדי לא לפגוע בנתבע ועל אף שאין הדבר מקובל כלל ועיקר, אפשרתי את הדיון כך, על אף שמדי פעם גם הפעוטה הנ"ל "טענה" את "טענותיה" בקול רם והדיון התנהל בעצם בין יללה ליללה..... זכותן של עורכות דין, אמהות לילדים קטנים, למחות כנגד קיום דיונים במשמרת אחר הצהריים, בפני המוסדות המוסכמים בלשכת עו"ד ובהנהלת בתי המשפט. זכותן להגיש בקשות לערכאה המוסמכת (נשיא ביהמ"ש השלום) להעביר את הדיון לשעות הבוקר ואף להצטרף לדיון בבג"ץ כנגד אותה משמרת. אך משנקבע תיק לדיון, אין מקום לפעול בצורה שונה מכל מייצג ולהביא פעוטות לדיון. בדרך הדיון בתיק זה נקבע זה מזמן ועפ"י תאריכים מתואמים בין הצדדים והיה די והותר זמן להתארגנות לקראת הדיון ולהימנע מהמצב בו נקלענו בקיום דיון, תוך בכי ויללות. יתרה מזו, מצופה מעו"ד שהוא קצין ביהמ"ש, לנהוג תוך כבוד לבית המשפט, ולצד שכנגד, ולהימנע מהבאת פעוטות לאולם בית המשפט. מצופה גם מעו"ד, המגיש בקשה להקדמת שעת הדיון, לברר האם בקשתו התקבלה או לא. מכל האמור לעיל, ראיתי לנכון לדחות את התביעה, ללא חיוב בהוצאות. המזכירות תעביר העתק החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום כ"ו בשבט, תשס"ד (18 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. מנחם קליין, שופט התיישנות