בפניי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבות בנקאית. 1. הערעור נשוא הבקשה הוגש ביום 2.5.01. ביום 3.5.01 הוחלט כי על המערערים להפקיד ערבון בסך 30,000 ש"ח בתוך 30 ימים. מעיון במחשב בית המשפט עולה, כי החלטה זו הומצאה לידי בא כוח המערערים, עו"ד מוזס, ביום 31.5.01. לפיכך, החל מניין הימים באותו יום, ונוכח העובדה שיום 30.6.01 היה יום שבת, המועד האחרון להגשת הערובה היה יום 1.7.01 (ראו, לעניין זה, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-). הערבות בסך 30,000 ש"ח הוגשה ביום 2.7.01, ועימה הבקשה לארכה. בנימוקי הבקשה מצויין, כי הוצאת הערבות הבנקאית התעכבה כתוצאה מניתוח שעבר בא כוח המבקשים שהביא להעדרותו בין הימים 24.6.01 עד 27.6.01, בעקבות הוצאת גידול סרטני שבועות אחדים לפני כן. הערבות הבנקאית הוצאה במועד - 1.7.01 - אך הגיעה, בנסיבות אלה, לבית המשפט ביום אחד של איחור. בנסיבות אלה, התבקשה הארכת המועד. המשיבים מתנגדים בתוקף להארכת המועד המבוקשת, בתגובה האוחזת לא פחות משלושה עמודים. תגובתם מבוססת על ההנחה, כי האיחור של המערערים הוא, לאמיתו, של יותר משבועיים, וכי המועד האחרון להפקדת הערובה היה עוד לפני שאושפז בא כוח המערערים. עוד הם טוענים, כי במשרדו של בא כוח המערערים עורך דין נוסף, כי הפקדת הערבות הבנקאית אינה עניין לעורך הדין כלל. 2. החלטתי להעתר לבקשה. המועד אותו מבוקש להאריך נקבע בהחלטה של בית המשפט. ככזה, אין צורך בטעם מיוחד על מנת להאריכו, ודי בטעם סביר, המצדיק זאת (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). בפסיקה נקבע, כי בשיקולים הבאים בחשבון יש להתחשב בעיקר באינטרסים של המבקש ושל הציבור בכללותו (דברי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד נב(3) 625). אין חולק, כי למערער אינטרס לגיטימי להשיג על פסק הדין נשוא הערעור, ומה גם שזכות הערעור היא זכות חוקתית מוכרת בשיטה המשפטית שלנו (ראו סעיף 17 לחוק היסוד: שפיטה). אשר לציבור, נקבע כי האינטרס הלגיטימי שלו הוא במניעת שיבוש הליכים וקיומם של הליכים מיותרים, ועל כן בדרך כלל על המבקש ארכה להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר מפורט על מנת לאזן את מחדלו. ברם, דברים אלה הוגבלו בעיקר למצב שבו נתבקש בית המשפט לדחות את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון במועד, או רשם את הערעור לדחיה ביזמתו. במסגרת שיקול הדעת האמור, ניתן גם משקל לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בבית המשפט, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים. לעומת אינטרסים אלה, להם ניתן משקל, לא ניתן משקל רב לאינטרס המשיב שהערעור יידחה מחמת אי הפקדת ערבון במועד, במיוחד כאשר המשיב לא הגיש בקשה לכך. נקבע כי אינטרס המשיב מתמצה בעיקרו בעצם הפקדתה, לצורך הבטחת הוצאותיו, ולא בדחיית ההליך כתוצאה מאי הפקדת הערבון במועד. 3. במקרה שבפנינו, ניתנה בבקשה לארכה סיבה מתקבלת על הדעת לאיחור. הגם שהכנת ערבות בנקאית אינה עניין בעל אופי משפטי מובהק, אין כל סיבה אפריורית לפקפק בטענת בא כוח המערערים, כי הוא טיפל בהכנת הערבות הבנקאית, ואין הדבר חורג מגדר פעולות המתבצעות לא אחת על ידי עורך דין המטפל בתיק. אשר לכך שיש במשרדו של עו"ד מוזס עורך דין נוסף, הרי שגם אם ניתן היה להעזר בו, אינני רואה מקום לדון בהקשר זה לכף חובה את עורך דין מוזס, אשר מסתבר מבקשתו כי היה טרוד באותה תקופה בהתמודדות ובטיפולים במחלה קשה עד מאד. במצב דברים זה, ונוכח העובדה שהמדובר באיחור קל בהגשת הערבות הבנקאית, מקבילית הכוחות של האינטרסים הרלוונטיים נוטה לדעתי בבירור לטובת העתרות לבקשה, ואני נעתר לה. 4. בשולי הדברים, אני מבקש להעיר כי אין דעתי נוחה מסגנון תגובתה של באת כוח המשיבים. יש להצר על כך, שבאת כוחם של המשיבים בחרה להטיח מלים קשות בבא כוח המערערים, ולכנות את בקשת הארכה שהגיש כבקשה ש'כל כולה התחסדות נלוזה'. אכן, ההתנגדות לבקשת ארכה עשויה להיות לגיטימית. ברם, השימוש בכינויים חמורים, המופנה בנסיבות הענין נגד מי שאין חולק כי לקה במחלה קשה, אינה עולה בקנה אחד, לכאורה, עם החובה של עורך דין לנהוג בצד שכנגד ב"דרך ארץ" (סעיף 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-). סוף דבר, הבקשה מתקבלת. ניתנה היום, ד' אלול, תשס"א (23.8.01). עודד שחם ר ש ם ספירת ימים (מועדים)