פלוגתא פסוקה ומעשה בית דין לפני טענה מקדמית בדבר קיומה של פלוגתא פסוקה ומעשה בית דין, לאור החלטת בית המשפט בתיק מקביל, שנהג הרכב נשוא התאונה, נהג בו עובר לתאונה בעת שרשיונו נשלל ממנו. הרקע העובדתי 1. תביעה זו הינה תביעת עזבונו ויורשיו של המנוח נתנאל חג'אג' ז"ל, אשר נפצע קשה בתאונת דרכים שארעה ביום 26.2.02, בעת שנהג ברכב ונפטר ביום 12.4.02, (להלן: 'המנוח'). ברכב היה נוסע נוסף מאיר מלכה ז"ל, שנהרג אף הוא כתוצאה מן התאונה. יורשיו של מלכה ז"ל הגישו תביעת תלויים בת.א. (י-ם) 5139/03, שעדיין תלויה ועומדת בבית משפט זה, ונדונה לפני כב' השופט נ' סולברג. (להלן: 'תביעת מלכה'). כתב התביעה דכאן הוגש ביום 20.5.04 ומסר לנתבעת ביום 24.5.04. רק ביום 27.6.06 התבקש בית המשפט ליתן פסק דין בהעדר הגנה. בין לבין נמחקה התובענה מחוסר מעש. בסופו של יום בוטלה המחיקה, והוגש כתב הגנה מטעם הנתבעות ביום 19.10.06. בכתב ההגנה נאמר כי למנוח לא היה רישיון נהיגה בעת התאונה, ולפיכך לא היה כיסוי ביטוחי. ביום 20.8.06 ניתן בתביעת מלכה פסק דין חלקי בו נקבע שלמנוח לא היה רישיון נהיגה, וכי אין חבות בנזקי התלויים במנוח מלכה. (רע"א על פסק הדין החלקי תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון). לפיכך טוענות הנתבעות כי ישנה פלוגתא פסוקה כלפי התובעים בתיק דנן, ומכאן שאין עילה נגדן. בקדם המשפט ביום 15.11.06 טען ב"כ הנתבעות כי יש לדחות את התביעה על הסף לאור מעשה בית דין כלפי התובעים, כמפורט לעיל, וכן כי יש לעכב הדיון בתיק זה להכרעה בתביעת מלכה. ביום 16.11.06 דחיתי הבקשה לעיכוב ההליך דנן. ביום 1.1.07 התקיים דיון בעניין הפלוגתא הפסוקה. ובין היתר הוסכם בין הצדדים שהתיק המקביל יוגש כראיה "על כל חלקיו, כולל תיק העזר, על קרבו ועל כרעיו", זאת על מנת להתייחס לנתונים והמועדים שנחוצים לענין. לאחר שעיינתי בתיק, זומנו הצדדים לישיבה קצרה בניסיון להגיע להסדר דיוני שייתר את ההכרעה בטענה זו, ואולם הדבר לא צלח. טיעוני הנתבעות 2. התובעים 2, 3 העידו במסגרת תביעת מלכה, לאחר שהוזמנו על ידי ב"כ הנתבעות, ואף ב"כ קרנית טען בשמם, כי למנוח היה רשיון תקף. בית המשפט קבע כממצא כי למנוח לא היה רשיון, ולפיכך קיימת פלוגתא פסוקה, ודין התביעה להדחות על הסף. לדברי ב"כ הנתבעות נקבע בפסיקה כי השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין שמבקש לשוב ולדון בשאלות עובדתיות שהוכרעו, והתנאים ליישומה של ההלכה מתקיימים במקרה הנדון. (ראו ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642; רע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673 (להלן: "פרשת צוריאנו"); רע"א 6830/06 אריה ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) (להלן: "פרשת ברנוביץ"); רע"א 1958/06 סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורוס (ישראל) בע"מ (20/10/06). אין צורך, לדידו, כי תהא זהות מוחלטת בין הצדדים, לאור כלל ההדדיות. טיעוני התובעים 3. אין די בכך שפלוגתא זהה הוכרעה בתיק אחר. יש צורך בזהות בין בעלי הדין בין שתי התביעות (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 580). כתב התביעה המקורי בתביעת מלכה הוגש נגד נתנאל חג'אג' ז"ל, ולא צורפו היורשים, וכתב התביעה לא הומצא להם. גם אם הוגשה בקשה לשחרור מן היצוג שהגיש עו"ד גדות, לא נשלחה ליורשים (ההורים). התובעים לא היו צד לאותו הליך באותו שלב. כן מפנה הוא להליכים שהתקיימו שם. פסק הדין הוא בין התובעים לנתבעים המקוריים. כך, בפסק הדין היתה זו פעם ראשונה שצוין הנתבע כעזבון המנוח, וכי מקור הטעות הוא בכתבי הטענות של עו"ד גדות. יש ליתן לעזבון את יומו בבית המשפט. (ע"א 374/65 עיסא אצאלה נ' צאלח יאסין, פ"ד כ(2), 175; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 689, 708 (להלן: 'פרשת ברנוביץ'). דיון בחינת העובדות 5. כתב התביעה המקורי בת.א. 5139/03 מיום 26.3.03, הוגש על ידי יורשי עזבון מאיר מלכה ז"ל כנגד: "1. אדג'ג נתנאל גרוג' ז"ל אצל הנתבעת מס' 2 2. סהר חברה ישראלית לביטוח רחוב יפו 97, ירושלים 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב שד' רוטשילד 39, תל אביב הנתבעות." לאחר שהתביעה נמחקה מחוסר מעש, והמחיקה בוטלה, הוגש כתב הגנה חתום על ידי עו"ד א' גדות בשם שלושת הנתבעים כדלקמן: "1. עזבון המנוח נתנאל חג'ג' ז"ל 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד א' גדות ו/או א' מאירוב ו/או ש' נוביק ו/או ר' גדות מרחוב הטייסים 35, ירושלים 92507 (טל' 025630127, פקס 025610050." כותרת זו מופיעה אף בכתב התביעה המתוקן. ביום 11.12.05 הגיש עו"ד גדות כתב הגנה מתוקן מטעם נתבעות ,3, 2, וכך נכתב ב"כותרת": "1. עזבון המנוח נתנאל חג'ג' ז"ל 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד א' גדות ו/או א' מאירוב ו/או ש' נוביק ו/או ר' גדות מרחוב הטייסים 35, ירושלים 92507 (טל' 025630127, פקס 025610050." 4. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים דרך מנחם בגין 23, תל-אביב 66182 (טל' 035602662, פקס 035604992)." בכתב הגנה זה מצוין כי למנוח נתנאל חג'אג' ז"ל לא היה רישיון נהיגה בתוקף, ולפיכך החבות הינה כלפי נתבעת 4 - קרנית, בלבד. ביום 5.1.06 הגיש עו"ד גדות בקשה בשם נתבעות 2, 3 להורות למכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ליתן למרשותיו את מלוא החומר המתייחס למנוח נתנאל. זאת לאור מכתבה של גב' חנה בלום מאגף הרישוי, לפיו ביום 22.4.01 התייצב המנוח והוסבר לו שעליו להסדיר את עניינו מול המכון הרפואי בתוך חודש, וכי הודעה נשלחה אליו בדבר התליית רשיונו וכי "לא ידוע לנו אם קיבל את ההודעה". משלא עשה כן, הותלה הרישיון. לאחר מכן הוגשה בקשה להקדמת תשלום, ושוב בכותרת "הנתבעים" צוין: "1. עזבון המנוח נתנאל חאדג'ג' ז"ל. " וכך אף בבקשה להזמנת עדים מטעם עו"ד גדות, זאת ללא כתובת של העזבון. ניתן להניח כי כותרות אלה לא השתנו על ידי מי שהקליד את הבקשות, בהיסח הדעת, מכל מקום, יש בכך להדגים את חוסר תשומת הלב לעניין מעמד היורשים בתביעה, גם אם לא בכך יקבע גורל הבקשה דנן. 5. משנקבע התיק לדיון, ביקש עו"ד גדות להזמין את יוסף ושולמית חאדג'ג' כעדים לישיבה ביום 5.7.06, ועדיין שם נתבע 1 נרשם כאמור לעיל. יצוין כי גם בהחלטת בית המשפט אין הפרדה בין נתבע 1 לנתבעות 2, 3, ולא ייפלא הדבר, שכן עו"ד גדות לא יידע את בית המשפט כי חדל לייצג את נתבע 1. לפיכך, גם כותרת "הנתבעים" כנ"ל, מופיעה בפרוטוקול בית המשפט (מיום 8.3.06), חרף שמתנהל דיון בנושא הנוגע למנוח ובשאלה אם נדרשת ידיעה בפועל של הנהג על כך שנשלל רשיונו או הותלה. כן יש לציין כי עו"ד גדות לא ביקש לתקן את הפרוטוקול, אם סבר שאין הוא משקף את המציאות. גם בפרוטוקול מיום 5.7.06 הכותרות הן אותן! ובציון שמות הנוכחים באולם נרשם: "ב"כ הנתבעים 1-3 עו"ד גדות". אם כי ישנה שורה נוספת בה נאמר "ב"כ הנתבע 1 וצדדי ג' עו"ד ר פריימר". עו"ד גדות מציין בתחילת הדיון כדלקמן: "עו"ד גדות: אני מגיש את תעודת הביטוח, מסומנת נ/1. אני מפנה לסעיף 7 שמתנה את הביטוח בכך שלנהג יש רישיון בר תוקף והוא לא נפסל מלהחזיק אותו. היות ואנשי משרד הרישוי לא הגיעו אני מגיש את המסמכים. אני מבקש להעיד את ההורים של המנוח. אני מציע שהאם תהיה בחוץ בזמן עדות האב." (עמ' 4 לפרוטוקול) 6. הורי המנוח אכן העידו בישיבה הנ"ל והצדדים סיכמו טענותיהם. עו"ד גדות הצביע על הסתירה בין עדות האם לעדות האב. בפסק הדין החלקי שניתן ביום 20.8.06, מציין כב' השופט סולברג כי אינו מסתמך על עדות ההורים, אלא על המסמכים שהוגשו, ובסופו של דבר קבע כי התביעה תתנהל בין התובעים לקרנית. רק ביום 12.6.06 הוגשה הודעה לצד ג' כנגד העזבון והורי המנוח, ורק ביום 11.9.06 נכתב בהחלטה שנושאה דחיית קדם המשפט כי העזבון מיוצג, ורק ביום 18.9.06 הוגש כתב הגנה מטעם העזבון, ע"י עו"ד גלבוע, בא כוחם בתיק שלפני, דהיינו רק לאחר מתן פסק הדין החלקי. עולה מן האמור כי לבית המשפט לא הודע כי עו"ד גדות אינו מייצג את נתבע 1, הוא אף לא ביקש להשתחרר מן היצוג אותו נטל על עצמו וכל פעולותיו כמפורט לעיל נעשו בלא שיידע את ההורים. גם בעת הדיון לא יידע את ההורים בדבר ניגוד העניינים שבינם לבין נתבעות 2, 3. סלע המחלוקת בנושא "אי הידיעה" 7. האם ידע המנוח על התליית רשיונו? נראה כי אין מחלוקת כי יש ליידע נהג כאשר שוללים את רשיונו או מתלים אותו. התייחסתי לשאלה זו בת.א. (י-ם) 5376/03, ואני עדיין אוחז בדעתי, אותה הבעתי בנושא זה שם, דהיינו כי הנפסל צריך לדעת כי הוא פסול מלנהוג ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית. כב' הנשיא שמגר קבע ברע"פ מרדכי רחמים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 271: "כדי שפלוני ידע על פסק דין של פסילה יש להודיע לו על כך בעת המשפט או, אם נעדר מהדיון, על ידי המצאת פסק הדין". "יכולות להיות נסיבות בהן מצליח פלוני, שלגביו בוצעה המצאת מסמך, לסתור את ההנחה הנובעת מן הפעולה שננקטה על פי הוראות החוק. אם זאת יש לזכור כי החוק מעניק למסירה כנ"ל מעמד של חוקיות, ומי שמבקש לסתור אותה, הנטל עליו". הלכה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 הקובעת: "67. נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים (תיקון: תש"ם, תשנ"ז) מי שהודע לו שנפסל מלקבל או מהמחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מלהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר לשלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד." (ההדגשה - לא במקור). עולה איפוא שיש צורך להודיע לאדם, כי הוא נפסל מלהחזיק רישיון. עפ"י תקנה 54 לתקנות סדר הדין הפלילי, יש צורך באישור מסירה כשהוא חתום על ידי נאשם. התקנה קובעת: "54. אישור מסירה מי שנמסר לו מסמך שהמצאתו במסירה יידרש לאשר את המסירה בכתב על גבי עותק של המסמך, ואם סירב לקבלו או לאשרו, יאשר מוסר ההזמנה בחתימתו את דבר מסירתו וסירוב האישור, ובית המשפט רשאי לקבוע שהמסמך הומצא כראוי." זו אף ההלכה מימים ימימה (ראו ע"פ 523/72 עזראן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(1), 128; רע"פ 2514/92 הנ"ל). אף לענין שאלת הכיסוי הביטוחי נפסק לא אחת שיש להוכיח, כי הנהג ידע כי הוא נוהג ללא רישיון. בת.א. 8524/02 גולזפור ניסים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם (27.5.04), מציין כב' השופט כ' מוסק: "סבור אני, כי יש לעשות אבחנה בין העמדת אדם לדין, במצב זה, בעבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, לבין שלילת הכיסוי הביטוחי, על פי האמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצוים לנפגעי תאונות דרכים (תשל"ה-1975), שהרי לעניין זה, יש להראות כי הנוהג ברכב ידע באופן ממשי, כי אין בידו רישיון נהיגה, מכאן שהיה על הנתבעת להוכיח כי התובע ידע כי אין בידו רישיון נהיגה, ולא כי 'היה עליו לדעת', ובכך טמון ההבדל בין סעיף 67 לפקודת התעבורה לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים." (שם, פסקה 21). עולה מן המקובץ, כי אילו היו התובעים דנן מודעים להיותם צד למשפט, הרי שיכולים היו לטעון, בין היתר, גם טענות אלה, או אז יתכן שתוצאת פסק הדין היתה שונה. האם פסק הדין החלקי מהווה מעשה בית דין כלפי התובעים 8. בפרשת פיכטנבוים, אליה מפנה ב"כ התובעים, מציין כב' השופט ג' בך, כדלקמן: "על מנת שניתן יהיה לקבוע, כי בין צדדים ישנו "השתק פלוגתא" צריכים, עקרונית, להתקיים שלושה תנאים: (א) הפלוגתא העולה בדיון הוכרעה כבר בדיון קודם. (ב) הפלוגתא הוכרעה לגופו של עניין. (ג) בעלי הדין בשתי התביעות הינם זהים. (ראה: ע"א 247/66 ,246/66 קלוז'נר נ. שמעוני פ"ד כ"ב (584 ,561 (2; וע"א 165/76 רשות הפיתוח ואח' נ. עזאם ואח' פ"ד ל"א (259 ,253 (1)." 9. ב"כ הנתבעות סומך ידיו על הפסיקה כמפורט לעיל, כשהוא מפנה במיוחד "לפרשת צוריאנו" בהתייחס לדרישת ההדדיות, ואולם נראה בעיני כי גם דעת הרוב בפסק הדין (כב' השופטת דורנר אליה הצטרף כב' השופט ע.ר. זועבי), התייחסה לסיטואציה בה הצד שטוען כי אין להחיל עליו את הלכת השתק הפלוגתא, סירב להצטרף להליכים ונהג בחוסר תום לב, כפי שמציינת כב' השופטת ד' דורנר, בציינה: "לדעתי, במשפטנו כפופה האפשרות של צד זר להליך להעלות טענת השתק פלוגתא לחובת תום-הלב, שממנה נובע איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. צד שנמנע במכוון מלהצטרף להליך עשוי להיחשב כמשתמש לרעה בהליכי משפט, אם במשפט אחר ידרוש ליהנות מתוצאות ההליך שלא השתתף בו, בייחוד בנסיבות שבהן הימנעותו המכוונת להצטרף להליך הקודם יצרה מצג כי עמדתו סותרת את תוצאת ההליך. ראו והשוו ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A. (להלן - ע"א Interlego [6]), בעמ' 199. בפרשה זו נפסק כי השתק שנוצר בשל טענות סותרות נועד, במישור הציבורי, למנוע מבעל-דין מלנצל לרעה את בית-המשפט על-ידי מניפולציה בהליכים, וכי במישור הפרטי תכליתו של ההשתק היא למנוע תוצאה בלתי צודקת. ראו גם ע"א 1393/92 קזצ'קוב הבל נ' קזצ'קוב [7], בעמ' 358, שבגדרו מנע בית-המשפט העליון, מטעמים של תקנת הציבור, העלאת טענות סותרות בהליכים שונים אף שבעל-הדין היריב הסכים לכך. (שם, פסקה 8). ובהמשך: "במקרה שלפנינו מבקשות הבנות, שסירבו להצטרף להליך שנדונה בו תקפות המתנה שנתנה אמן, להינות מן הממצאים שנקבעו בפסק הדין המבטל". (שם, פסקה 9). מכאן, מציינת כב' השופטת ד' דורנר כדלקמן: "במקרה שלפנינו מבקשות הבנות, שסירבו להצטרף להליך שנדונה בו תקפות המתנה שנתנה אמן, ליהנות מן המימצאים שנקבעו בפסק-הדין המבטל. הסתמכותן על מימצאים אלה הינה התקפית. ככלל, כאמור, טענת השתק פלוגתא מסוג זה איננה יכולה להתקבל אלא בנסיבות יוצאות-דופן. בנסיבות המקרה דנן לא הועלה כל טעם המצדיק סטייה מכלל זה, בייחוד לנוכח ויתורו של אהרון בגדר הסכם הפשרה על תביעתו לקיום צוואת האֵם, שכן גם בהתעלם מסירובן להשתתף בהליך שניהלה אביבה, שבעטיו לא היו הבנות זכאיות להסתמך על פסק-הדין המבטל, הרי המימצא הנוגע לצוואה אינו מקים השתק. מימצא זה לא היה דרוש להכרעה בתביעה בדבר תוקפה של המתנה, בעוד שחיוניות המימצא לביסוס פסק-הדין היא תנאי ליצירת השתק. אכן, ההנחה היוצרת השתק היא כי במחלוקת שההכרעה בה חיונית לקבלת הסעד, הביאו הצדדים את מלוא ראיותיהם וטענו את כל טענותיהם, וכי אף בית-המשפט נתן את דעתו ושקל את מלוא השיקולים לצורך קביעת המימצא, בעוד שבעניינים אחרים שאינם דרושים לפסק-הדין, בית-המשפט לא נהג כך. ראו, למשל: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני [8], בעמ' 584; ע"א 529/74 שטומר נ' שטומר [9], בעמ' 576. (שם, פסקה 9). כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, אשר סברה (בדעת המיעוט) כי יש לדחות את הערעור, הוסיפה כדלקמן: "אכן, כפי שצוין על-ידי חברתי, בכל המקרים המתוארים שנעשה בהם השימוש בהשתק פלוגתא תוך סטייה מעקרון ההדדיות, הועלתה טענת ההשתק כטענת הגנה. השאלה אם השתק כזה יכול לשמש כחרב ולא כמגן טרם נידונה בהקשר זה בפסיקתנו. ככלל, גם במשפט האמריקני ההשתק פועל כמגן על-מנת שלא לעודד ריבוי התדיינויות, עם זאת נפסק בארצות-הברית כי בנסיבות חריגות יכול ההשתק לשמש גם כחרב, כאשר שיקולי היעילות והאינטרסים שעליהם בא עקרון "זהות הצדדים" להגן, נשמרים. לפי הגישה האמורה, יש להשאיר בעניין זה שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית (ראו Parklane Hosiery Co., Inc., supra (1979) [20])." אף ההפניה לפרשת סויסה (רע"א 1958/06) הנ"ל, אינה מועילה לנתבעות באשר שם מדובר בשני הצדדים שקיימו הליך בבית המשפט לתביעות קטנות. עוד טוען ב"כ הנתבעות שמפרשת ברנוביץ' עולה כי ניתן "לעשות שימוש בפלוגתא פסוקה גם כלפי צד חדש שלא היה צד לדיון הקודם", כדבריו. ולא היא! בפרשת ברנוביץ' קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה מהם הסייגים לסטייה מכלל ההדדיות, כאשר נטענת טענת 'השתק פלוגתא'. אלו דבריה: "הגישה המכירה בסטייה מכלל ההדדיות במקרה זה הולכת ומשתרשת בהלכה הפסוקה. (ראה ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו (טרם פורסם) ; וכן ע"א 8265/96 רמט בע"מ נ' בריברום, פד"י נז (486 (1). עם זאת, הסטייה מכלל ההדדיות לצורך השתק פלוגתא כפופה לסייגים שונים. היא עשויה להישמע מפי צד זר כלפי בעל דין שהיה לו יומו בבית המשפט כאשר היא נטענת כלפיו כטענת הגנה להבדיל מטענת התקפה. יתר על כן, הסטייה מכלל ההדדיות כפופה בכל עת לשיקול דעת בית המשפט ולבחינה פרטנית של השאלה האם עלול להיגרם אי-צדק כתוצאה מהחלתה. יתר על כן, אפשרות הזר לטעון להשתק פלוגתא כלפי בעל דין שלקח חלק בהליך הראשון כפופה לחובת תום הלב (ראה פרשת צוריאנו, שם, פסקאות 6 עד 8)." (שם, פסקה 13) מדבריה עולה כי ישנם שני סייגי סף: א. האחד, הטענה נטענת כלפי צד שהיה לו יומו בבית המשפט. ב. השני, הטענה נטענת כטענת הגנה. בנוסף, אף אם הטוען טענת השתק פלוגתא עומד בשני תנאי הסף, על בית המשפט לבחון האם טענה זו עומדת בשני עקרונות יסוד בשיטת המשפט הישראלית: א. האחד, האם כתוצאה מהסטייה מכלל ההדדיות עלול להיגרם אי-צדק. ב. השני, האם טענה זו נטענת בתום לב. במקרה דנן, לא זו בלבד שלא מתקיים תנאי הסף הראשון, אלא שטענה זו נטענת שלא בתום לב, וסטייה מכלל ההדדיות עלולה לגרום אי צדק. מן הכלל אל הפרט 10. אמנם מדובר באותו נושא של תפוגת רשיון הנהיגה, אולם ראינו שלמעשה התובעים דנן לא היו צד להליך עובר למתן פסק הדין החלקי, לא השתתפו בו כצד, אלא שהורי הנהג ז"ל, הוזמנו להעיד מטעם הנתבעות דכאן, כעדים מטעמן, וזאת מבלי ליידע אותם על כך שהם אמורים או עתידים להיות נתבעים, ועל ניגוד העניינים ביניהם. לצערי יש לראות בכך חוסר תום לב דיוני, ושימוש ציני בהם כעדים. מידת הצדק אינה יכולה להסכים לכך, גם אם בסופו של יום לא תשתנה התוצאה. ברור שתוצאת ההליך אליו הוזמנו להעיד, הינה הרת גורל לתביעתם, באשר כיורשי בנם עלולים הם לצאת קרחים מכאן ומכאן, שכן קרנית אינה צד להליך בו לנהג לא היה רישיון תקף, בתביעתו הוא (סעיף 7 לחוק הפלת"ד), להבדיל מתביעת נוסעי הרכב או צד שלישי כגון הולך רגל. לתובעים לא היה אפוא יומם בבית המשפט, והם לא היו צד להתדיינות. לפיכך אני דוחה את טענת השתק הפלוגתא ומעשה בית דין כלפיהם. הנתבעות יישאו בשכ"ט עו"ד התובעים בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ לתשלום בתוך 30 יום שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.השתק פלוגתאמעשה בית דין