פקודת הקרקעות סידור זכות הקנין רקע בפני בקשה ותגובה לבקשה למחיקת התביעה על הסף בטענת התיישנות. טענת התיישנות הועלתה מצד הנתבעות כבר בכתב הגנתן כטענה מקדמית בהסתמך על חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, הן מצד נתבעות 1 ו-2 , והן מצד נתבעת 3. ביום 12/01/06 קבעה כב' השופטת ניב ריבה בשבתה בבית משפט השלום בתל אביב קווים מנחים לתחילתו של ההסדר הדיוני לרבות צו גילוי מסמכים הדדי וכן מינוי מומחה, זאת באם הצדדים לא יודיעו על הסדר דיוני מטעמם עד למועד שנקבע. כמו כן קבעה מועד לקדם משפט ביום 11/09/06. ביום 25/01/06 הורה בית משפט השלום בתל אביב מטעמים של הסכם שיפוט בין הצדדים, על העברת הדיון לבית משפט השלום בחיפה ומכאן התובענה העומדת בפני. המסגרת הנורמטיבית במקרה דנן המדובר על תובענה נזיקית, ולעניין ההתיישנות הרי שמדובר על "בשאינו מקרקעין", כפי שעולה מסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"): 5. הזמן להתיישנות "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה." בבואנו לדון בשאלת ההתיישנות עולה מתח מהתנגשות של מספר סעיפי חוק לעניין המועד שיחשב לתחילת תקופת ההתיישנות ופרק הזמן להתגבשותה. ראשית קיימת ההבחנה שבין תחולת סעיף 6 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [תיקון אחרון: 10/8/05] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע הסדר מיוחד לתביעות בנזיקין. שנית, התייחסות לחריג המצוין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר עובדות הנחוצות לשם הגשת התביעה אינן מתגלות לתובע אלא במועד מאוחר יותר, הקובע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד הגילוי. כפי שעולה מסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות לגבי תביעה אזרחית בשאינו מקרקעין היא שבע שנים. התקופה מחושבת, על פי רוב, החל ביום בו נולדה עילת התביעה, בהתאם לאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות והא לשונו: 6. תחילת ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." מאידך קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין: 89. תחילת התיישנות "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." לעניין תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין והיחס בינו לבין הסעיפים הרלוונטים בחוק ההתיישנות, התייחס בית המשפט העליון בע"א 7707/01 - עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית . תק-על 2005(4), 1733 ,עמ' 1735: "סעיף 89(2) חל כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה...נקודת המוצא לעניין חישוב תקופת ההתיישנות הינה, כי יש למנותה החל מהיום בו נולדה עילת התביעה, וכאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה - מהיום בו אירע הנזק (סעיף 6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) רישא לפקודה, בהתאמה). ברם, סעיף 89(2) סיפא לפקודה וסעיף 8 לחוק מתנים על העיקרון הכללי. שני הסעיפים הללו מחילים הסדר דומה, לפיו במקרה בו עובדות החיוניות לצורך עילת התביעה נעלמו מידיעת התובע בעת התרחשותן, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לא תחל באותו מועד כי אם במועד מאוחר יותר, בו נודע לתובע אודותן. אולם, למרות הדמיון קיימים שני הבדלים משמעותיים, אשר מחייבים אותנו להגדיר את תחומי התפרסותם של שני ההסדרים ולקבוע את היחס ביניהם. ההבדל הראשון הינו, כי סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים: א. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי. ב. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק. לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה. שוני זה בין ההסדרים, כפי שיצוין מיד, אינו בעל חשיבות בענייננו. יוער, כי בעיה מיוחדת, שאיננו נדרשים לה במקרה דנא, עשויה להתעורר מקום שמדובר בנזק המתרחש לאורך זמן או בהחמרה הדרגתית." מהכלל אל הפרט במקרה דנן הנזק, קרי "נשירת אריחי הפסיפס ממעטפת הבניין" (כמצוין בסעיף 14 לכתב התביעה) התרחש לכל המאוחר בסוף שנת 2007. זאת בהסתמך על טענותיהם כפי שאלה עולות מכתב התביעה: .."עבודות הרכבת מערכת הפסיפס בבניין הסתיימו בסוף שנת 1996.." (סעיף 14 לכתב התביעה). וכן, "כעבור פחות משנה מיום ביצוע העבודות נצפתה נשירה זעירה של אבני פסיפס מקירות הבניין." (סעיף 15 לכתב התביעה). אילו היה בית המשפט מתייחס אך ורק לאמור לעיל, בהנחה כי מועד התרחשות הנזק הינו אף המועד לגילויו, ולאור העובדה כי התביעה הוגשה ביום 10/10/05, הרי שחלפו יותר מ7 שנים, ומכאן שדין התביעה היה להידחות בשל התיישנות. אלא מאי, התובעים מציינים בכתב תביעתם בסעיף 15: "יצוין, כי בשנים הראשונות לאחר השלמת העבודות הייתה נשירה מואטת של אבני פסיפס וכי אז, לא ידעו התובעים ודיירי הבניין, כי מקורה של הנשירה הינו בליקויים חמורים בטיב החומר והדבקתו, אשר לימים יביאו לנשורת מואצת ובלתי נסבלת של אבני פסיפס.." אם כן, טוענים האחרונים כי בתחילה לא היו בידיהם העובדות הנחוצות לשם גיבוש "הגילוי", ואלה התגבשו אך ורק במועד מאוחר יותר. מילים אחרות, הנזק התרחש במועד אחד, והתגבש לאורך זמן במועד מאוחר יותר, תוך שהוא מחמיר בהדרגתיות. השאלה היא מה פרק הזמן שעבר ממועד התרחשות הנזק ועד למועד גילויו. על שאלות אלה אין לבית המשפט תשובות שבעובדה, ולפיכך נאלץ הוא לעשות שימוש במומחיותו ושיקול דעתו. לאור פרק הזמן שבין התרחשות הנזק למועד הגשת התביעה, כפי שזה הוצג בפירוט לעיל, נותר חלל של כ-10 חודשים לכל הפחות, בהם לטענת התובעים לא התגבש "הגילוי" מצידם. בשלב זה אין לטעמי די נתונים בתיק על מנת לקבוע באופן חד משמעי אם התיישנה התובענה אם לאו ונראה לי שראוי לזמן הצדדים לביהמ"ש לברור העובדות לשמיעת ראיות בסוגיה זו בלבד. אני קובע את התיק לראיות בטענת ההתיישנות בלבד לתאריך 11.3.2007 בשעה 10:00. קרקעותפקודת הקרקעותמקרקעיןהפקעהפקודות