1. התובע, יליד 17.8.44, עבד אצל הנתבעת מיום 3.1.95 עד יום 1.3.95. בחלק מהתקופה, משנת 1990 עד 1992, עבד התובע גם בהתזת חול לניקוי גופי ברזל באמצעות חומרים הכוללים גם אבק צורן. בפברואר 1995, לאחר בדיקה שגרתית, ללא תלונה מצד התובע, התגלה שהתובע סובל מסיליקוזיס, מחלה הנגרמת משאיפת צורן. באוגוסט 2002 נתגלה שהתובע סובל מסרטן הריאות והוא עבר ניתוח להסרת האונה השמאלית של הריאה באוקטובר 2002. התובע מעשן כבד עד 2002. מטעם התובע הוגשה חוות דעת פרופ' רובין, לפיה יש לתובע נכות של 20% עקב הסיליקוזיס וכן נכות של 30% עקב כריתת הריאה, אשר 60% מהגורמים לה יש לזקוף לחובת העישון על ידי התובע, ו-40% לחובת הצורן שאותו שאף התובע. על כן, נוספה נכות נוספת של 12%. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר ויילר, קבע שלא נגרמה לתובע נכות עקב מחלת הסיליקוזיס, והנכות עקב כריתת הריאה שנגרמה עקב סרטן הריאות, לא נגרמה עקב חשיפה לצורן. בסיכומיו חזר בו התובע מטענותיו לגבי נזקים ומחלות אחרים, שהועלו כחשד. לפיכך, כל עדותו על חשיפה לשבבי ברזל אין לה קשר לענין הנדון. אי אפשר לקבל סיליקוזיס מחשיפה לשבבי ברזל ללא צורן (סיליקט). 2. נטען על ידי התובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שלה בכך שלא סיפקה לתובע אמצעי מיגון מתאימים כנגד התזת חול, אלא רק לעבודתו כרתך, ולא היה קיים מנגנון של מנהל עבודה והדרכה מתאימה. עדותו של התובע בענין זה אינה אמינה. לעומת הכחשתו הכללית בתצהירו, לפיה גם בגין עבודתו כרתך לא קיבל אמצעי מיגון להוציא משקפי מגן לעיניים, הודה התובע בחקירתו הנגדית שמשנות ה- 80 סופקו מגיני אוזניים ומסיכת נייר. כמו כן, אישר חתימתו על מסמך רענון הוראות בטיחות מיום 24.1.89 (נ/2) לפיו יש חובה להשתמש במסכות ריתוך, משקפי מגן, כפפות אסבסט ועוד, והודה שהיו גם מסכות ריתוך, בניגוד מפורש לאמירתו בתצהיר כאילו לא סופקה לו מסכת ריתוך. בצדק נסוג ב"כ התובע בסיכומיו מטענות לגבי אמצעי מיגון לריתוך וצמצם דבריו לאמצעי מיגון להתזת חול. ואולם, יש לכך השלכה על אמינות התובע גם באשר להתזת חול. לדבריו (בעמ' 28) היו גם מסיכות אבק אבל הוא ראה אותם רק אצל עובדי קבלן. גירסה זו אינה סבירה, מלבד חוסר אמינותו של התובע. התלונות הקבועות הן על כך שעובדי קבלן זו שיטה להפחתת זכויות העובד, והם אינם מקבלים את מה שמקבל העובד הקבוע. לא סביר שדווקא עובדי הקבלן המקופחים, המשתכרים שכר נמוך יותר, ימוגנו בצורה טובה יותר מעובדים קבועים. לכך יש להוסיף את עדות חבריו של התובע לעבודה. אמנם, הם הכחישו את חברותם. מר אחמד שובש אמר שאין לו שום קשר עם התובע פרט לעבודה במפעל, אבל התובע עצמו אישר שהוא מכיר את אחמד שובש מכפר ג'וליס והוא נוהג ללכת עימו לעבודה בבוקר (עמ' 25). רסלאן אבו טריף הכחיש שדיבר עם התובע בקשר למשפט זה, אבל התובע אישר ששוחח איתו בקשר למשפט זה ולעדות שהוא עומד למסור, אף שהוזמן כעד מטעם הנתבעת, ואולי דווקא בשל כך (עמ' 25). העדים האלה אישרו שמסרו את כל הפרטים לגבי תנאי העבודה למנהל העבודה החדש, אך הכחישו שמסרו את הפרטים לגבי אמצעי המיגון. עדותם אינה אמינה בעיני, בהיותה מתחמקת ובלתי סבירה. לא סביר שמנהל העבודה הרושם מיפהם את הדברים, שהם מאשרים שהם אמרו, ירשום תוך כדי כך גם דברים נוספים שהם מתכחשים אליהם אשר למרבה הפלא תואמים למעשה את מה שהודה בו בסופו של דבר התובע עצמו ובעקיפין גם הם, בדברם על תפקידו של ממונה הבטיחות. אשר לממונה בטיחות במפעל, העידו חבריו של התובע לעבודה כי בתקופה הרלוונטית הועסק במפעל ממונה בטיחות שדאג לאספקת ציוד בטיחות לעובדים, כולל אמצעי מיגון, וכי הם עברו הדרכות מסודרות (עמ' 43-44 בעדות העד שובש ועמ' 46-47 בעדות אבו רסלאן). בנוסף על כך, עברו העובדים, כנדרש, בדיקות תקופתיות. עובדה היא שבאחת מהן, ללא תלונה מצד התובע, התגלתה מחלתו. המסקנה היא שהנתבעת עמדה בחובתה לספק אמצעי מיגון, הדרכות, ממונה בטיחות ובדיקות תקופתיות. בכל זאת אחראית הנתבעת לנזקי התובע, משום שהתובע לא השתמש בכל אמצעי המגון שסופקו לו, והנתבעת לא הקפידה על כך שישתמש באמצעי המיגון. כך נותר חשוף לצורן וחלה במחלתו. בנסיבות אלה, אני קובע איפוא את אחריותה של הנתבעת לנזקי התובע, אך התובע ישא ב- 40% מנזקיו, עקב אשמו התורם, אף שאפשר שהוא לא רק תורם אלא אף מכריע. 3. התובע חלה במחלת הסיליקוזיס כתוצאה מחשיפתו לצורן. מחלה זו התגלתה ללא תלונה מצידו, במסגרת בדיקה שגרתית. כמה חודשים אחרי גילוי המחלה, בספטמבר 1995, נתן פרופ' רובין את חוות דעתו הראשונה לתובע וקבע לו נכות של 20%. זאת, למרות שכפי שגם פרופ' רובין הודה, באותו מועד תפקודי הנשימה של התובע היו תקינים לחלוטין. פרופ' רובין עצמו ציין שמדובר בסיליקוזיס "ללא הפרעה תיפקודית" וכי תלונתו של התובע עצמו מסתכמת בשיעול לילי וקוצר נשימה במאמץ קל כגון עליה במדרגות. גם פרופ' קרמר שבדק את התובע בבית הדין לעבודה במאי 98 קבע שמדובר בסיליקוזיס בדרגת חומרה קלה בלבד. מתן 20% נכות כבר בשלב זה, בטרם התקדמה המחלה, מראה מגמתיות והטיה לטובת התובע שאינה ראויה. כך גם תשובתו של פרופ' רובין כי לאור הירידה בדיפוזיה בבדיקה מיום 15.1.03, יש בכך להצדיק 20% נכות. זאת, לאחר שנכרתה מחצית ריאתו של התובע, ללא קשר למחלה זו. פרופ' רובין אישר שאחוזי הנכות שהעניק משקפים את התמונה הכוללת, הנובעת הן מהפרעה רסטרקטיבית הקשורה למחלת הסיליקוזיס והן מהפרעה חסימתית הקשורה לעישון (עמ' 14). מכאן, שאין לייחס את מלוא הנכות למחלה זו. פרופ' רובין העיד שאין סעיף מתאים בתקנות המיושנות של הביטוח הלאומי והוא העניק את הנכות על פי סעיף מותאם. לעומת זאת, בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל - 1969 שהן מאוחרות יותר, ניתנו אמות מידה לקביעת נכות במקרה כזה, והסעיף המתאים הוא: 5. (2) ממצאים רנטגניים משמעותיים עם הפרעה איורורית קלה ללא היפוקסמיה (VC יותר מ-70% מהנורמה) - 10%. אני דוחה את דברי ד"ר ויילר כי לא נגרמה לתובע כל הפרעה תיפקודית עקב המחלה. גם מתוך דבריו של ד"ר ויילר משתמעת הפרעה תיפקודית קלה המתאימה לשיעור הנכות של 10% לפי התקנות האמורות. לפיכך, אני קובע את שיעור הנכות של התובע עקב מחלת הסיליקוזיס בה לקה ל- 10%. 4. אין חולק שבגין מחלת הסרטן וכריתת הריאה שעבר, יש לתובע נכות של 30%, שהיא נכות משוקללת של 24%. השאלה היא רק כמה יש לייחס מתוך נכות זו לגורם שהוא העישון הכבד של התובע וכמה יש לייחס לסיליקוזיס. על פי המאמרים הרפואיים, יש קשר מוכח וחזק בין העישון לבין סרטן הריאות. אין קשר מוכח כזה בין סיליקוזיס לבין סרטן הריאות. אף פרופ' רובין הודה שקיימות גישות המסתייגות מהקשר האמור, בניגוד להסכמה לגבי העישון כגורם לסרטן ריאות (עמ' 7). גם בין המסכימים בדבר הקשר בין סיליקוזיס לסרטן הריאות, לפי המאמרים, הסיכון לחלות בסרטן במקרה זה הוא 1.3 עד 6.9, תלוי במאמרים, לעומת אדם ללא סיכון כזה, בעוד שהסיכון כתוצאה מעישון הוא 18.8 עד 23.9 לעומת אדם ללא סיכון. כלומר, אם נלך לפי הקטן והגבוה, שיעור התרומה של סיליקוזיס הוא בין 6.4% ל- 22.4%. לצורך פסק דין זה אקבע כי שיעור התרומה של סילקוזיס הוא 15%, דהיינו יש להוסיף לנכות הרפואית 3.6%. 5. התובע הפסיק לעבוד בשנת 1995, למרות שההגבלה היחידה שהיתה לו היא הגבלה מעבודה בחשיפה לצורן. זה כל מה שנקבע על ידי הרופא ההתעשייתי. לא נמנע מהתובע לעבוד כרתך, שזה היה מקצועו. מאז לא חלה החמרה משמעותית במצבו, ואף המומחה מטעם התובע הסכים לכך. התובע הציג אישור לשכת התעסוקה שאומר שהתובע אינו ניתן להשמה. משמעות האישור אינה ברורה. לא ברור אם התובע אינו ניתן להשמה משום שהוא אינו רוצה להיות מושם או משום סיבה אחרת. אין בפני ראיה שתצביע על כך שאדם שיש לו 13.6% נכות רפואית אינו יכול לעבוד כלל. החל משנת 2002 יש לתובע נכות רפואית גבוהה יותר עקב כריתת מחצית הריאה, אך זאת בעיקר ללא קשר לעבודתו. לפיכך, אני קובע כי שיעור נכותו הרפואית של התובע הוא גם שיעור נכותו התיפקודית. 6. התובע קיבל את מלוא שכרו עד לנובמבר 96 (כפי שעולה מעמ' 20 לפרוטוקול). התובע טען כי שכר זה שולם לו עבור דמי מחלה, אך לא הוכיח שאילו לא שולם לו, היה זכאי לפדות את ימי המחלה האלה, אשר אין חולק שהוא עזב את עבודתו ולא היה מנצל את ימי המחלה בפועל. על כן, יש לחשב את הפסד השתתכרותו של התובע מיום 1.12.96 ואילך. הנתבעת טוענת כי מסכומים אלה יש לנכות סכומי הבטחת הכנסה שקיבל התובע. "תשלומים אלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982, נכללים בגדר שכרו של התובע במומו, והוא מופחת מסכום הכנסתו הקודמת לצורך חישוב פער ההשתכרות". המשמעות היא שהתשלומים האלה הם שכרו של התובע בפועל כאשר אינו משתכר מאומה. כאשר הנזק הוא 13.6% מהשכר, סכומי הבטחת ההכנסה נכללים בגדר 86.4% שאינם נזק, כך שאין להפחית את סכומי הבטחת ההכנסה. 7. שכרו של התובע, לפי אישורי הביטוח הלאומי ותצהירו של התובע (סעיף 16), עמד על 4,040 ₪ נכון ל- 1.3.95. סכום זה משוערך להיום הוא 9,677 ₪. בגין הפסד השתכרות בעבר, נזקו של התובע להיום הוא איפוא: X 109 X 13.6% = 143,452 9,677 8. בגין הפסד השתכרות לעתיד, עד גיל 67, כלומר עד ליום 17.8.11, נותרו 67 חודשים. לפי היוון, על בסיס שיעור הנכות, סכום הפיצוי הוא 65,283 ₪. 9. אני מקבל את טענתו של התובע שהיה זכאי לתנאי פנסיה אילו המשיך בעבודתו אצל הנתבעת. אכן, הסיבה שבגללה פרש מעבודתו אינה כולה באחריות הנתבעת, אך הנתבעת אחראית לה בשיעור הנכות ובכפוף לאשם התורם. על כן, יש להוסיף לנזקים את התנאים הסוציאליים. בגדר התנאים הסוציאליים אין להוסיף חופשה. חופשה משמעה שהתובע היה יכול לא לעבוד לתקופה מסוימת ולקבל כסף. ואכן, הוא לא עובד, ומקבל כסף. בנסיבות אלה, אין הוא זכאי, בנוסף על כך שהוא מקבל כסף עבור אי עבודתו שבאשמת הנתבעת, לפיצוי על כך שהיה יכול עוד יותר לעבוד ולא לקבל כסף. כל זמנו כבר מפוצה. העובד זכאי על פי דין לפי צו הרחבה להפרשה של 8.33% לחשבון פיצויים, 6% לתגמולים ועוד 3% קצובת הבראה, ובסך הכל 17.33% תנאים סוציאליים. על כן, יש להוסיף להפסד ההשתכרות עוד סכום של 36,173 ₪. 10. התובע תבע פיצוי עבור עזרה בבית. הוא לא הוכיח עזרה בבית, ולפי המסמכים הרפואיים, לא נזקק מעולם לעזרה בבית עקב הסיליקוזיס שכן לא היה מוגבל בתיפקודו אלא הגבלה קלה המתבטאת בקוצר נשימה במאמץ ושיעול. בהנחה שהתובע יהיה זקוק בזקנתו לעזרת הזולת, והעזרה תוקדם בשל מחלתו שכעת אין לה משמעות תיפקודית רבה, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת בעתיד 2,500 ₪. 11. התובע תבע בגין כאב וסבל סך 65,000 ₪. זאת, כאשר לא סבל מהמחלה עד שהתגלתה בבדיקות חיצוניות ומאז סבל מהפרעות קלות. בנסיבות הענין, לאור שיעור הנכות, ובזיקה לפיצוי המקובל בפלת"ד, אני פוסק לתובע 50,000 ₪ בגין כאב וסבל. 12. חישוב הפיצוי לתובע הוא איפוא כדלקמן: אבדן השתכרות בעבר 143,452 אבדן השתכרות בעתיד 65,283 תנאים סוציאליים 36,173 עזרת הזולת 2,500 כאב וסבל 50,000 סיכום ביניים 297,408 לאחר הפחתת אשם תורם 178,445 תשלומי מל"ל 500,879 יתרה -322,434 התביעה נבלעת איפוא בתשלומי המל"ל. אציין, כי דומה שהדבר היה ברור היטב לתובע משלבים מוקדמים מאד בתיק זה, ובנסיבות אלה, מן הראוי היה שלא לנהל את התיק, לרבות 4 ישיבות הוכחות וסיכומים. התובע בחר לנהל את התיק, וזו זכותו, אך יש לה מחיר בתשלום הוצאות, שלאור העובדה שהתובע כיום אינו עובד יקבעו על דרך ההמעטה לעומת העבודה שהושקעה. 13. בנסיבות אלה, אין טעם לדון בהודעה לצד ג'. אומר רק כי על פי פוליסת הביטוח, הוצאה מחלת הסיליקוזיס במפורש ובמובלט בצורה מספקת מהכיסוי הביטוחי, ודין ההודעה לצד ג' להידחות. 14. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ועוד הוצאות כפי שישומו לפי תקנה 513. כמו כן, אני דוחה את ההודעה לצד ג' ומחייב את הנתבעת לשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ ועוד הוצאות כפי שישומו לפי תקנה 513. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום י' בטבת, תשס"ו (10 בינואר 2006) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט רפואה