העמדה לדין של קטין בן 17 על דריסה למוות

העורר, קטין כבן 17, הועמד לדין לפני בית המשפט לתעבורה בנתניה. בכתב האישום שהוגש נגדו נטען, כי בעת שנהג ברכב פגע בשתי ילדות שחצו את הכביש, גרם למותה של אחת הילדות ופצע את חברתה. על יסוד טענות אלו הואשם העורר בגרימת מוות ברשלנות ובגרימת נזק לאדם. לאחר התאונה נפסל רשיון הנהיגה של העורר ועם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה התביעה מבית המשפט לתעבורה להאריך את תוקף הפסילה של רשיונו עד לתום ההליכים במשפטו. סניגורו של העורר, שהתנגד לבקשה, טען, בין היתר, כי בהיות העורר קטין, הסמכות לדונו בגין העבירה של גרימת מוות בה הואשם נתונה לבית המשפט לנוער; ומאחר שהסמכות להורות על פסילת רשיונו של העורר נתונה לבית המשפט המוסמך לדונו על העבירה שבעטייה מתבקשת הפסילה (ראו סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961-), הרי שבית המשפט לתעבורה אינו מוסמך להיזקק לבקשת התביעה לפסילת רשיונו של העורר. בית המשפט לתעבורה דחה את טענת חוסר הסמכות, ובקבלו את עמדת התביעה לגופה של הבקשה, פסל את העורר לקבלת והחזקת רשיון נהיגה עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על צדקת החלטתו של בית המשפט לתעבורה, דחה את עררו. מכאן הערר שלפניי, המתמקד אך ורק בטענת העורר כי הסמכות לדון קטין בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב נתונה לבית המשפט לנוער, ולא לבית המשפט לתעבורה. 2. האשמת העורר בעבירה של גרימת מוות התבססה על שילוב הוראותיהן של שתי הוראות-חיקוק. וכך בא הדבר לידי ביטוי בסעיף הוראות החיקוק שבכתב האישום : גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961-. הסניגור טען, כי האשמת העורר בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין חורגת מגדר סמכותו של בית המשפט לתעבורה, שכן הסמכות לדון קטין על עבירה זו נתונה, מכוח הכלל הרגיל, לבית המשפט לנוער (ראו סעיף 3(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-). הסניגור אינו מתעלם מכך, שבהוראת החיקוק שעל-פיה הואשם העורר נכלל גם סעיף 64 לפקודת התעבורה, וכי בסעיף 45ב(א) לחוק הנוער נקבע, כחריג לכלל הרגיל, כי "קטין שעבר עבירת תעבורה, כמשמעותה בפקודת התעבורה, הכרוכה בנהיגת רכב מנועי... יועמד לדין לפני שופט תעבורה, אם הוא היה כשיר מבחינת גילו, לקבל רשיון נהיגה לרכב מנועי שבו נעברה העבירה". אלא שלטענתו, סעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה; ומכאן שגם ההגדרה של "עבירת תעבורה" שבסעיף 1 לפקודת התעבורה (הכוללת "עבירה על פקודה זו") אינה רלוונטית לגביו. אחיזה לטענתו, שסעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה, מוצא הסניגור בכך, שסעיף 64 אינו מגדיר כעבירה מעשה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, אלא מסתפק בהפניה להוראת סעיף 304 לחוק העונשין. תימוכין לטענתו מוצא הסניגור בסעיף 25(א) לפקודת התעבורה, המונה את העבירות ששופט תעבורה מוסמך לדון בהן, ושבחלקיו הנוגעים לענייננו קובע לאמור: 25. (א) מי שנתמנה שופט תעבורה לענין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה: (1) עבירות תעבורה; - - - (6) עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב. מהוראת סעיף-קטן (6) מבקש הסניגור להסיק, כי סעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה; שאלמלא כן הרי יכול המחוקק להסתפק בהוראת סעיף-קטן (1), ולא היה רואה צורך בהוספת הוראתו של סעיף-קטן (6). לתמיכת טענתו, שסעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה, ביקש בא-כוח העורר להיבנות גם מהוראת סעיף 45ב(ב) לחוק הנוער, המוציא מתחולתו של סעיף 45ב(א) - שלפיו קטין המואשם בעבירת תעבורה יועמד לדין לפני שופט תעבורה - עבירות שעבר קטין בנהיגת רכב בהיותו שיכור או בנהיגת רכב ללא רשיון-נהיגה. מהוראה זו יש, לטענתו, ללמוד, כי המחוקק כיוון לכך שקטינים שעברו עבירות חמורות לא יישפטו עליהן לפני בית-משפט של בגירים; ורציונל זה ראוי, לדעתו, לחול גם על עבירה של גרימת מוות. 3. סעיף 304 לחוק העונשין קובע, כי "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים". ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה, המוכתר במלים "גרימת מוות בנהיגה רשלנית", קובע לאמור: 64. העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977- תוך כדי שימוש ברכב, דינו - מאסר שלוש שנים ולא פחות משלושה חודשים, או מאסר וקנס מאה אלף לירות; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק הדין. השוואת נוסחיהם של שני הסעיפים תלמד, כי סעיף 64 מגדיר עבירה שאינה זהה לעבירה המוגדרת בסעיף 304 לחוק העונשין. סעיף 304 מגדיר עבירה בת שני יסודות בלבד: רשלנות וגרימה למותו של אדם. ואילו סעיף 64 מגדיר עבירה בת שלושה יסודות: על דרך ההפניה הוא מאמץ את שני יסודותיה של העבירה האמורה בסעיף 304 ומוסיף עליהם יסוד (נסיבתי) שלישי - "תוך כדי שימוש ברכב", שהתקיימותו אינה חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 304 אך חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 64. גם העונשים הקבועים בצדן של העבירות אינם זהים. לשתיהן נקבע אמנם עונש מאסר מרבי של שלוש שנים, אך לעבירה לפי סעיף 64 נקבע גם עונש מאסר לתקופה של שלושה חודשים לפחות, ובנוסף לכך (בהתאם לסעיף 40 לפקודת התעבורה) גם עונש של פסילת רשיון הנהיגה לתקופה בת שלוש שנים. אכן, בהוספת רכיב נסיבתי ליסודה העובדתי של עבירה, וקביעת עונש חמור יותר לצדו, יש משום יצירת עבירה עצמאית. כך, למשל, סעיפים 390, 391, 392 ו393- לחוק העונשין, המגדירים נסיבות מיוחדות לביצוען של עבירות גניבה (כמו גניבה בידי עובד הציבור, גניבה בידי עובד וכולי), והקובעים עונשים מרביים חמורים יותר מן העונש הקבוע לצדה של עבירת גניבה "סתם" שלפי סעיף 384 לחוק, קובעים עבירות גניבה עצמאיות. הזיקה הקיימת בין סעיף 64 לפקודת התעבורה לבין סעיף 304 לחוק העונשין אינה שונה מן הזיקה הקיימת בין סעיפים 384 ו390- לחוק העונשין; והמסקנה הנלמדת היא, שסעיף 64 לפקודת התעבורה קובע עבירה מיוחדת ועצמאית של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, שהיא שונה מן העבירה הבסיסית של גרימת מוות הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין. העבירה הקבועה בסעיף 64 מהווה "עבירת תעבורה", כמשמעה בסעיף 1 לפקודת התעבורה, ומכאן שהסמכות לדון קטין על עבירה זו נתונה, בהתאם לסעיף 45ב(א) לחוק הנוער, לבית המשפט לתעבורה. 4. הטכניקה החקיקתית, בה נקט המחוקק בסעיף 64 לפקודת התעבורה, על-פיה נקבעים חלק מיסודותיה של העבירה החדשה על דרך ההפניה לעבירה אחרת, אינה יוצאת דופן. טכניקה דומה ננקטה גם בהגדרת יסודותיהן של עבירות רבות אחרות. כך, למשל, סעיף 203 לחוק העונשין מאמץ (כחלק מיסודות העבירה שהוא קובע) את יסודות העבירות שלפי סעיפים 201 או 202 לחוק; וסעיפים 453, 454 ו455- לחוק העונשין מאמצים (כחלק מיסודות העבירות הנקבעות בהם) את יסודות העבירה שלפי סעיף 452 לחוק. ואלו רק שתי דוגמאות אקראיות, מני רבות אפשריות, שבכוחן להמחיש את השימוש בטכניקת החקיקה האמורה. בסעיף 64, רישא, נאמר: "העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-". באמירה זו אימץ המחוקק את יסודותיה של עבירת גרימת מוות ברשלנות, הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין; והרי זה כאילו חזר, בפתח סעיף 64, על הגדרת יסודות העבירה שבסעיף 304: "הגורם ברשלנות למותו של אדם". יצוין כי השימוש בטכניקה החקיקתית האמורה, במקרהו של סעיף 64, לא היה מקרי או פרי של נוחות גרידא, אלא נועד ליישב חששות שליוו את חקיקתו של הסעיף, כי העבירה החדשה של גרימת מוות ברשלנות עלולה להתפרש באורח שונה מן העבירה של גרימת מוות לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (חליפו הישן של סעיף 304 לחוק העונשין). אכן, עיון בקורות חקיקתו של סעיף 64 ילמדנו, כי נוסחו המוצע המקורי של הסעיף לא איזכר את סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, אלא כלל הגדרה עצמאית של יסודות העבירה (ראו סעיף 18א' להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה, תשכ"א1960-, ה"ח 435, מיום 4.10.1960, עמ' 8). אלא שבהליכי החקיקה שונה נוסחו של הסעיף המוצע, באופן שתחת הגדרה עצמאית של כל יסודות העבירה, הוגדרו חלק מיסודותיה על דרך ההפניה לסעיף 218 לפקודת החוק הפלילי. ההנחה הייתה כי מתכונת חקיקתית, המקיימת מכנה משותף רחב להגדרות שתי העבירות שעניינן גרימת מוות ברשלנות, תבטיח כי שתי ההוראות תזכינה לאותו הפירוש. על כל פנים - וחרף השגותיהם של כמה מסתייגים - הדעה הרווחת הייתה, כי גם במתכונתו המתוקנת קובע הסעיף עבירה חדשה, שהיא "עבירת תעבורה" כמשמעה בפקודת התעבורה והנתונה לסמכותם של בתי המשפט לתעבורה (ראו הדיון בהסתייגויות לקראת אישורו של התיקון לפקודה בקריאות השניה והשלישית: ד"כ כרך 31, ישיבה מיום י' ניסן תשכ"א (27 מארס 1961), 1497, בעמ' 1504-1501). 5. גם בהוראתו של סעיף 25(א)(6) לפקודת התעבורה, בה מצא הסניגור המלומד מעין "ראיה לסתור" להנחה שסעיף 64 לפקודה קובע "עבירת תעבורה", אין כדי להועיל לעורר. העיון בקורות חקיקתו ילמדנו, כי סעיף 25(א)(6) אכן איננו דרוש; ונראה כי הוכנס לפקודה רק לשם הבהרת יתר בדבר סמכותם של בתי המשפט לתעבורה, על רקע התפתחויות שעליהן נעמוד. לפני כארבעה עשורים, זמן לא רב לאחר כניסתה לתוקף של פקודת התעבורה בנוסחה החדש, פסק בית-משפט מחוזי, כי סעיף 64 לפקודה איננו קובע עבירה ומכאן שאין היא נתונה לסמכותם של בתי המשפט לתעבורה (ראו ב"ש (ת"א) 283/61, וולקוביץ נ' היועה"מ לממשלה, פ"מ כ"ט 141). התפתחות זו הובילה לחקיקתו של סעיף 25(ב) לפקודת התעבורה, אשר הוסף לפקודה בשנת תשכ"ה (ראו חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה1965-, ס"ח 452 מיום 18.3.1965, עמ' 115). בסעיף 25(ב) נקבע, כי שופט תעבורה שנתמנה מינוי של קבע מוסמך לדון בעבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב, ויהיו לו לענין זה כל הסמכויות של בית המשפט לפי סעיף 64 לפקודה זו. מדברי ההסבר להצעה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה1964-, ה"ח 633, מיום 23.11.1964, עמ' 77) נובע, בעליל, כי החוק נועד לתקן את תוצאות פסיקתו של בית המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ, שלא עלו בקנה אחד עם הכוונה המקורית שניצבה ביסוד חקיקתו של סעיף 64. אלא שלעניין הקניית הסמכות לדון בעבירות גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב, ראתה ההצעה מקום להבחין בין שופטי תעבורה אשר מונו מינוי של קבע לבין שופטי תעבורה אחרים. המחוקק אימץ את התיקון המוצע, כמות שהוא, ולדידי אין להסיק מכך, כי חל שינוי בעמדתו המקורית, שסעיף 64 לפקודה אכן קובע עבירה. אולם צדקת הכרעתו המשפטית של בית המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ מעולם לא הועמדה לביקורת ערעורית; ועל-פי הפרקטיקה, שאת התפתחותה יש כמדומה לייחס לפסק-דין זה, נהגו ונוהגות רשויות התביעה להאשים בעבירות של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב על יסוד שילוב הוראותיהם של סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. אני בכל הכבוד סבור, כי בפסק-דינו בפרשת וולקוביץ נתפס בית המשפט המחוזי לטעות; אלא שבמשך כארבעים השנים שחלפו מאז ניתן, הוסיפה טעותו ליתן את אותותיה. 6. סעיף 25(א)(6), שנוסף לפקודה בשנת תשנ"ה (ראו חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 34), התשנ"ה1995-, ס"ח 1515 מיום 6.4.1995, עמ' 174), החליף את הוראת סעיף 25(ב) לפקודה. מטרתו המוצהרת של תיקון זה הייתה לקבוע, כי הסמכות לדון בעבירה של גרימת מוות, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב, תהיה נתונה מכאן ואילך לכל שופט תעבורה, "ללא אבחנה אם נתמנה מינוי קבע או מינוי זמני" (מתוך דברי ההסבר להצעה; ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 37), התשנ"ה1994-, ה"ח 2316, מיום 24.10.1994, עמ' 80). ביטול האבחנה לעניין הסמכות לא הצריך יותר מאשר ביטול הוראת סעיף 25(ב), אשר קבע את האבחנה. אך נראה כי המחוקק - מתוך שהושפע מן הפרקטיקה התביעתית שהתפתחה בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ, ואף מתוך שראה צורך בהבהרת יתר של ביטול האבחנה בין סמכותם של שופטי תעבורה שמונו מינוי של קבע לבין שופטי תעבורה המכהנים במינוי זמני - לא הסתפק בביטול סעיף 25(ב) לפקודה, אלא גם הוסיף את הוראת סעיף 25(א)(6). סעיף 25(א)(6), ככתבו, מוסיף לרשימת העבירות הנתונות לסמכותו של שופט תעבורה, "עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב". על רקע הפרקטיקה שהנהיגה התביעה, שעל-פיה מוגשים לבתי המשפט לתעבורה אישומים המבוססים, בין היתר, על הוראת סעיף 304 לחוק העונשין, הוספתו לפקודה של סעיף 25(א)(6) אינה חסרת משמעות. אך מהוראת סעיף 25(א)(6) אין, כלל ועיקר, להסיק, כי סעיף 64 לפקודת התעבורה איננו קובע עבירה. דעתי, שכבר הוסברה לעיל, היא, כי סעיף 64 קובע עבירה מיוחדת של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב. עבירה זו מהווה "עבירת תעבורה" שהסמכות לדון בה נתונה לשופטי התעבורה. ודוק: בקיומה העצמאי של עבירה זו אין ולא היה כדי למנוע מן התביעה להאשים אדם בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב, על יסוד שילוב הוראותיהם של סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה; והוראת סעיף 25(א)(6) מאפשרת לה להגיש אישומים כאלה גם לבתי המשפט לתעבורה. אך פרקטיקה מסורבלת זו, הנקוטה בידי התביעה, ככל הנראה, מאז ובהשפעת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ, אינה משרתת שום מטרה עניינית. האישום בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב יכול ודי לו שיתבסס על הוראתו של סעיף 64 לפקודת התעבורה בלבד; וכל תוספת לכך הינה בבחינת סרח-עודף בלתי דרוש. אכן, אם בעקבות החלטתי ימצאו רשויות התביעה לנכון לשנות את הפרקטיקה שהונהגה על-ידן בהשפעת הכרעתו המוטעית של בית המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ, אפשר שגם תימצא הדרך לתיקון פקודת התעבורה שיתבטא בביטול הוראתו של סעיף 25(א)(6). 7. מן הקביעה שסעיף 64 לפקודת התעבורה קובע עבירה עצמאית, שהיא בגדר "עבירת תעבורה" כמשמעה בפקודה, נגזרת המסקנה כי על-פי מצוותו של סעיף 45ב(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), הסמכות לדון קטין בשל עבירה זו אף היא נתונה לשופט תעבורה. בטיעונו לפניי ניסה הסניגור, כזכור, למצוא מכנה משותף בין העבירה של גרימת מוות ברשלנות לבין העבירות של נהיגה במצב של שכרות ושל נהיגה ללא רשיון-נהיגה, שסעיף 45ב(ב) הותירן בסמכותו של בית המשפט לנוער. הבסיס להקבלה בין העבירות נמצא לסניגור בחומרתן המיוחדת. לטענתו, בהותירו את הסמכות לדון בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה ללא רשיון-נהיגה בידי בית המשפט לנוער, גילה המחוקק את דעתו שבשל עבירות חמורות אין לדון קטין בבית-משפט של בגירים; ורציונל זה מן הדין שיחול גם על עבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, שאף אותה מן הראוי לסווג כעבירה חמורה. טיעון זה אין בידי לקבל. הצידוק הרעיוני להבחנה בין כלל עבירות התעבורה של קטינים לבין עבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה ללא רשיון-נהיגה אינו נעוץ בדרגת חומרתן השונה של העבירות. טעמה של ההבחנה הוא בכך, שבעבירות התעבורה, רובן ככולן, נודע משקל מרכזי למימד התעבורתי, ולהכרעה בהן נדרשת מומחיותם המיוחדת של שופטי התעבורה. לא כן שתי העבירות שהותרו בסמכות בתי המשפט לנוער. אלו נושאות אופי פלילי מובהק; המימד התעבורתי שלהן הוא, לרוב, משני; והדיון בעבירות אלו מחייב התייחסות מיוחדת להיותו של הנאשם קטין (ראו דברי ההסבר לסעיף 5 להצעת התיקון העקיף בחוק הנוער (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 37), התשנ"ה1994-, ה"ח 2316 מיום 24.10.1994, עמ' 80, בעמ' 82). מבחן זה מחיל על העבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה את הרציונל החל על כלל עבירות התעבורה. בהיותה עבירת רשלנות, שאינה כוללת יסוד של מחשבה פלילית, והמימד התעבורתי תופס בה מקום מרכזי, הרי שעל-פי התכלית החקיקתית נכון לשייכה לכלל עבירות התעבורה שהסמכות לדון בהן נתונה לשופטי התעבורה. אפשר, כמובן, כי גם במשפטו של קטין, שעניינו בעבירת תעבורה, תתעוררנה שאלות שבשל היותו של הנאשם קטין תחייבנה התייחסות מיוחדת. חשוב לכן להזכיר, כי סעיף 45ב(ג) לחוק הנוער מחיל הוראות שונות של החוק על משפטו של קטין המתברר לפני שופט תעבורה ומקנה לשופט התעבורה את מלוא הסמכויות הנתונות לשופט נוער לעניין ענישתו של נאשם קטין ודרכי הטיפול בו. נמצא כי ההתייחסות המיוחדת, הנדרשת במקרהו של נאשם קטין, יכולה לבוא לידי ביטוי גם כאשר ההליך מתברר בבית המשפט לתעבורה. זאת ועוד: בהתקיים טעמים מיוחדים, ואם ראה צורך בכך לטובת הקטין, רשאי שופט התעבורה, בהתאם לסעיף 45ב(ד) לחוק הנוער, להעביר את הדיון במשפטו של הקטין לבית המשפט לנוער. במתן סמכות זו לשופט התעבורה יש משום מענה לצורך להיזקק למומחיותו המיוחדת של שופט נוער, באותם מקרים בהם היא נדרשת. 8. הערר העמיד לדיון רק את השאלה אם לבית המשפט לתעבורה נתונה סמכות לדון באישום שהוגש נגד העורר. מן הטעמים שפורטו, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה שהוצגה היא בחיוב. לנוכח מסקנתי בשאלת הסמכות, ומבלי לנקוט כל עמדה ביחס לנימוקיהן האחרים של ערכאות קמא, לעניין פסילת העורר להחזקת רשיון-נהיגה עד לתום בירור משפטו, הנני מחליט לדחות את הערר. דריסה למוותתאונת דרכיםמשפט תעבורהדריסהמקרי מוותקטינים