ביום 22.9.05 ציויתי על הגשת כל ראיות הצדדים, לרבות חוות דעת, כאשר התובעת/הנתבעת שכנגד מגישה ראיותיה ראשונה והנתבעות/התובעות שכנגד מגישות ראיותיהן אחרונות. הנתבעות הגישו ראיותיהן. בישיבת קדם המשפט ביום 25.1.06 העלתה התובעת בקשה להגיש עתה חוות דעת מטעמה, לאור הגשת חוות דעת מטעם הנתבעות. הכלל הוא כי התובע והנתבע שכנגד מגיש את ראיותיו ראשון, ולאחריו הנתבע התובע שכנגד. גם כאשר מוגשים תצהירים, הסדר הנכון צריך להיות: הגשת תצהירי התובע, חקירה נגדית של עדי התובע, הגשת תצהירי הנתבע, וחקירה נגדית של עדי הנתבע. אמנם, לבית המשפט סמכות להורות שכל הצדדים יקדימו את הגשת ראיותיהם, כך שהתצהירים מטעם הנתבע יוגשו לפני חקירה נגדית של עדי התובע, אך כפי שנקבע ברע"א 93 / 6283 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף מח (1) 639, 643: תקנות 143(5), 168 ו-169 אינן גורעות מאומה מסדר הבאת הראיות הרגיל הנזכר בתקנות 158 ו-159. כל שהתקנות הראשונות מוסיפות לתקנות האחרונות הוא שהתצהיר ש"הוגש" לבית המשפט "יבוא במקום חקירה ראשית". הסדר לפי תקנות 158, 159 הוא כקבוע בתקנה 158 (א) (1) כי התובע אינו רשאי להביא ראיות נוספות לאחר שהובאו ראיות הנתבע, אלא בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות. לשמירה על סדר זה, שלפיו לא יורשה התובע להביא ראיות נוספות לאחר הגשת ראיות הנתבע, אלא אם הן ראיות מפריכות, יש חשיבות לא רק בגלל הקביעה בתקנות, אלא משום שהקביעה בתקנות משקפת את העובדה שלנתבע המעיד אחרון, יש זכות דיונית להפתיע את התובע בעד מטעמו (וראה דברי השופט י. עמית בשבתו בבית משפט השלום בעכו, בת"א 94 / 4780 עאדל המאם נ' לה נסיונל חברה לביטוח ). יתר על כן, בהחלטה שנתתי על הבאת ראיות, לקחה בחשבון את העובדה שלא אתיר הגשת ראיות נוספות. לכן, קבעתי שיש להגיש את עדויותיהם של כל העדים בתצהיר, ויש להגיש העתק של כל מסמך שצד מבקש להגיש, לרבות במסגרת החקירה הנגדית. בכך, יש פגיעה מסוימת בזכותו של הנתבע להפתיע את התובע, ואכן, קבעתי אפשרות שלא להציג חלק מהראיות. עם זאת, כל מה שאינו עונה לסייגים, שהם עדויות חוקר ועדות התובע בפני נציגי הנתבעת, יש לגלות עוד לפני החקירה הנגדית, ובכך יש פגיעה בהפתעה של התובע. פגיעה זו מאוזנת על ידי כך שלא אתיר תגובה של התובע והגשת ראיות המתיחסות לראיות שעמד הנתבע להגיש במסגרת החקירה הנגדית. קבעתי במפורש בסעיף 6 להחלטתי, כי להסיר ספק, לא תותר הגשת ראיות נוספות מטעם התובעת לאחר ראיות הצד שכנגד, מלבד ראיות מפריכות. אם אתיר הגשת ראיות נוספות מטעם התובע לאחר ראיות הנתבע, מן הדין שלא אחייב את הנתבע להגיש ראיות כלל לפני חקירה נגדית של התובע. בכך נפסיד את היתרון בהגשת ראיות מטעם שני הצדדים, המאפשרת לעיתים רבות מאד ויתור על חקירת העדים וחסכון בהוכחות. על כן, מן הראוי, לאור החלטתי על הגשת ראיות, המבטאת איזון בין זכויות הצדדים, לעמוד על כך שלא יוגשו ראיות נוספות מטעם התובע לאחר ראיות הנתבע. ב"כ התובעת טען שנאסר על נציגי התובעת להכנס למקום. אני דוחה טענה זו. אין בפני שום ראיה על איסור כזה. אין גם שום ראיה על פניה לצד שכנגד לאפשר כניסה. בודאי שאין שום בקשה לבית המשפט לצוות על הנתבעות לאפשר כניסה. על כן, טענה זו היא טענה בעלמא ויש לדחותה. טענה נוספת היא שהנתבעת העלתה בתביעתה טענות בעלמא לנזקים. מכאן מובן, אף שלא נאמר, כי פירוט הנזקים הוא הפתעה. אם אכן הופתעה התובעת, אין לה להלין אלא על עצמה. עמדו לרשותה הליכי פרטים נוספים, שאלונים וגילוי מסמכים והיא יכלה לברר בדיוק מה עמדת הנתבעת. יתר על כן, כפי שנטען ולא נסתר, ב"כ הנתבעות הודיע מראש שהוא עומד להגיש חוות דעת מטעמו. אף על פי כן, לא טרחה התובעת להגיש חוות דעת מטעמה, ועתה היא מבקשת להגיש את חוות הדעת באיחור. טענה נוספת בפי התובעת היא שהיא הסכימה להארכת מועד להגשת ראיות, משמע היתה חברית. כנראה שהתובעת רואה את סדר הגשת הראיות כנתון לשאלות של חברות. אין זה כך. סדר הגשת הראיות הוא זכות דיונית חשובה של הנתבעות. אין הנתבעות חייבות לוותר על סדר זה רק משום שבעבר ניתנה להם אורכה שלא פגעה בשום זכות דיונית או אחרת של התובעת. אפשר לחשוב ששמירה על האיזון שנקבע בהחלטתי על הגשת ראיות היא התפסות לפרוצדורה. איני רואה זאת כך. יש חשיבות לפרוצדורה ולכך שיהיה סדר דין מסוים שלפיו יפעלו. הסדר שנקבע, כפי שאמרתי, הוא איזון בין אינטירסים שונים, והפרתו מפרה את האיזון הזה. בדרך כלל, כאשר מגדירים זכות כדיונית, הכוונה היא שזו זכות שניתן לוותר עליה, שהרי ברור שהפרוצדורה אינה אלא פיגום לתלות עליו את המהות, ואין לה תפקיד כשלעצמה. מבלי לסווג זכויות כדיוניות או מהותיות, שהרי גם את הזכות להעיד בבית משפט ולהגיש ראיות אפשר לראות כמהותית בעוד שאת נטל ההוכחה, שביטויו הוא בין היתר סדר הבאת הראיות, ניתן לסיווג כזכות מהותית, אני נכון להניח שיש כללי פרוצדורה שניתן להתעלם מהם, כגון הכלל בתקנה 68 שלפיו יש להניח שוליים של חמישה סנטימטר בימינו של כתב טענות, ובהם שני נקבים במרכז הגליון המרוחקים 8 סנטימטרים זה מזה. יש גם כללי פרוצדורה שניתן להפר אותם כנגד תשלום הוצאות (ראה ע"א 66 / 189 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד כ (3) 477), אבל יש גם כללים שיש לעמוד עליהם ולא להפר אותם עקב הפגיעה בזכויות הצד שכנגד שלא תהיה ניתנת לפיצוי בכסף. אובדן הזכות להפתיע את הצד שכנגד הוא אחד המקרים האלה. אם לא הייתי מצווה על הגשת ראיות הנתבעות לפני החקירה הנגדית, התוצאה היתה שהתובעת היתה מופתעת מהגשת חוות הדעת בשלב שאחרי שהודיעה "אלו עדי". בודאי שבמקרה זה לא היה מותר לה להביא ראיות נוספות. כלל זה אינו משתנה כאשר הדיון נעשה בדרך של תצהירים. ב"כ התובעת לא טען זאת בפני, אבל פעמים רבות נטען שהמטרה היחידה שיש לשאוף אליה היא גילוי האמת. זו מטרה ראויה, אבל היא מרכיב חשוב בשאיפה הכוללת לעשות צדק משפטי, שהיא מטרת ההליך (ראה: בג"צ 82 / 152 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל לו (4) 449). מטעמים שבגילוי האמת, היה צריך להתיר לתובע להביא ראיות, ואחר כך לנתבע, ואם נכשלו עדי התובע בחקירה נגדית, להביא עדים אחרים שלא יכשלו, או אם הביא התובע עד טוב במיוחד, להביא עדים אחרים, וחוזר חלילה, עד אשר יוואשו הצדדים. בתי המשפט לא מתירים זאת, למרות הרצון להשיג את בירור האמת, משום שגם לבירור האמת יש כללים שמן הראוי שכל מי שנוקט הליכים משפטיים ישמור עליהם, לפי דירוג החשיבות שדיברתי עליו. הכלל הוא שאין להתיר לאחר ראיות הנתבע הגשת ראיה שהתובע ידע עליה והיה יכול להגישה קודם לכן (ראה ע"א 89/ 801 אהרון כהן נ' יוסף שבאם מו (2) 136). כך גם במקרה שלפני. התובעת ידעה היטב על הראיות שהיא מבקשת להגיש כעת, ולא ניתנה שום סיבה לכך שהראיות האלה לא הוגשו קודם לכן, מלבד העובדה שקודם לכן לא הגישו הנתבעות את חוות הדעת מטעמן. אין מדובר בראיות מפריכות אלא בראיות שהיו בידי התובעת והן קשורות קשר אמיץ לשאלות שבמחלוקת, והתובע בחר שלא להגישן קודם לכן, אלא כדי להתמודד עם ראיות הנתבע. על כן, לפי כל השיקולים דלעיל, הגעתי למסקנה שאין להתיר לתובעת להגיש ראיות נוספות בשלב זה שלאחר הגשת ראיות הנתבעת. בנסיבות תיק זה, אין מנוס אלא לקבוע את התיק להוכחות. אני קובע את התיק להוכחות ליום 6.4.06 שעה 11.00. ב"כ התובעת והתובעות שכנגד ישלמו את המחצית השניה של האגרה עד 7 ימים לפני הדיון, ויביאו לדיון את השובר המשולם, כשעליו חותמת של 7 ימים לפני הדיון, שאם לא כן תמחק התביעה ו/או התביעה שכנגד עקב אי תשלום אגרה. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. ניתנה היום כ"ה בטבת, תשס"ו (25 בינואר 2006) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט הוספת ראיותהגשת ראיותראיות