1. לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערר על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), בראשות השופט גנון, שניתן ביום 3.2.2005, בע"נ 692/00, אשר על-פיו נדחה ערעורו של המערער על דחיית תביעתו. 2. המערער, יליד 1960, הגיש תביעה לקצין התגמולים להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים, בגין מחלת יתר לחץ דם אשר נגרמה לו לטענתו במהלך ועקב שירותו במשטרת ישראל. קצין התגמולים דחה את התביעה, ועל כן הוגש הערעור בפני ועדת הערר. 3. מחומר הראיות ומהחלטת הוועדה עולה כי המערער התגייס בשנת 1978 לצה"ל, ושירת עד שנת 1981. מספר חודשים לאחר שחרורו נקרא המערער לשירות מילואים, במהלכו השתתף בפעילות שכללה טיסה במסוק. עקב תקלה במסוק התגלו קשיים בהנחתתו, והדבר גרם למערער לחרדה קשה ולמתח רב בעקבותיהם עלה לחץ דמו. בעקבות אירוע זה, כך טען המערער, הוא שוחרר משירות מילואים. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1982, התגייס המערער לשירות במשטרת ישראל ושובץ בתפקיד של ליווי עצירים. לטענתו, בשנת 1994, במהלך ליווי עצורים, הוא הותקף על-ידי כחמישה עצורים, וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות בכתף. אירוע זה אף הוא גרם לו לחרדה, למתח וללחץ. מאז אותו מועד החל המערער לסבול מלחץ דם גבוה, עד שבשנת 1998 שוחרר ממשטרת ישראל עקב מצבו הבריאותי. חשוב לציין כי בעקבות התקיפה ב-1994 נפגע המערער בכתפו, ונקבעה לו נכות בשיעור 12.5%. כן יש לציין כי המערער התגלה כסובל גם ממחלת הסוכרת. 4. המערער פנה לקצין התגמולים בתביעה להכיר בו כנכה על-פי חוק הנכים בשל מחלת יתר לחץ הדם ממנה הוא סובל. קצין התגמולים דחה את תביעתו, ועל כך הוגש הערעור לפני ועדת הערר. המערער צירף לערעורו חוות דעת רפואית של פרופ' ברוק - מומחה למחלות פנימיות. פרופ' ברוק ציין בחוות דעתו (עמ' 3) "כי יתר לחץ דם הינה מחלה קונסטיטוציונלית שברוב המקרים האטיולוגיה אינה ידועה". עוד ציין המומחה כי אין לו ספק שקיימת אצל המערער, בשל הרקע התורשתי, רגישות יתר להתפתחות המחלה. בסיכומו של דבר, הגיע פרופ' ברוק למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין התפרצות והתבססות מחלת יתר לחץ הדם של המערער לבין שירותו במשטרה. בחוות דעתו המשלימה מציין פרופ' ברוק כי "אין ספק שהדעה שקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפתחות של יתר לחץ דם היא הפחות מקובלת היום [...]", אך הוסיף כי ישנם פרסומים המצביעים "על קיום האסכולה המאמינה שקיים קשר בין דחק נפשי לבין התפתחות לחץ דם". 5. קצין התגמולים הגיש אף הוא חוות דעת מטעמו. בחוות דעתו של ד"ר מרקוזון מציין המומחה כי מצבי דחק יכולים להעלות את ערכי לחץ הדם זמנית, אך אינם גורמים למחלת יתר לחץ דם. המומחה מציין כי קיימת הסכמה ברפואה שאין קשר סיבתי בין מצבי דחק לבין מחלת יתר לחץ דם, וכי אין ספרי לימוד רפואיים העוסקים בנושא שמצביעים על מצבי דחק כגורמים ליתר לחץ דם. עוד ציין המומחה כי המערער עבר ממשקל עודף למשקל יתר חולני, ובמקביל פיתח את מחלת לחץ הדם. לגבי הקשר בין השמנת יתר ולחץ דם, ציין המומחה כי קיימת הסכמה ברורה, וזאת בשונה מהקשר בין מצבי דחק ויתר לחץ דם. לאור האמור סבר המומחה ד"ר מרקוזון כי אין כל קשר בין מחלתו של המערער לבין שירותו במשטרת ישראל. 6. בפני ועדת הערר הוגשו גם חוות דעת עקרוניות של מספר רופאים. בחוות הדעת משנת 1985, שנערכה על-ידי פרופ' זוהר, פרופ' פרנקל וד"ר תמרי, נאמר "אחר עיון ובדיקה בספרות הרפואית העדכנית אפשר לקבוע חד משמעית: דחק ומתח אמוציונלי כרוני כלשהו או חיים ועבודה בתנאי לחץ מתמשכים אינם גורמים למחלת טרשת העורקים הכליליים, למחלת לב כלילית ולמחלת יתר לחץ דם, אינם מאיצים ואינם מחמירים מהלכן". בחוות הדעת של ד"ר תמרי, משנת 1992, ישנה מסקנה זהה. בחוות דעת זו סוקר המומחה מחקרים רחבי היקף בכל העולם, שעל-פיהם הוא מגיע למסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין מצבי הדחק השונים לבין יתר לחץ דם קבוע. 7. ועדת הערר שמעה את טענות הצדדים, עיינה בחומר ובחוות הדעת, והגיעה למסקנה כי לא הוכחה בפניה אסכולה רפואית המוכרת ברפואה והמכירה בקשר שבין מצבי דחק ומתח לבין התפרצות מחלת יתר לחץ דם. עוד ציינה הוועדה כי לא הובאו בפניה עדויות על נסיבות קונקרטיות כלשהן אשר יכולות להצביע על קשר סיבתי קונקרטי בין פרוץ מחלת יתר לחץ הדם של המערער לבין שירותו במשטרת ישראל. 8. בערעורו חוזר המערער בפנינו על טענותיו ומדגיש את הקשיים הרבים ואת מצבי המתח והחרדה אשר ליוו אותו בכל שירותו במשטרה. המערער הדגיש כי בעקבות האירוע משנת 1981, שוחרר משירות המילואים, דבר המצביע לטענתו על קשר בין עליית לחץ הדם לבין מצבי הדחק אותם חוָוה. המערער מדגיש כי אין לבוא אליו בטרוניה על כך שלא פנה שוב ושוב לרופאים בתלונות על לחץ דמו, שכן הוא אינו מומחה ואינו יודע מתי לחץ דמו עולה ומתי עליו לפנות לקבלת הטיפול. 9. קצין התגמולים חזר בפנינו על עמדותיו בפני ועדת הערר, וביקש לתמוך ולחזק את קביעות ועדת הערר. עוד הדגיש קצין התגמולים כי המערער הגיש תביעתו לגבי מחלת לחץ הדם רק בשנת 1999, ובאותה תביעה כלל לא הזכיר את אירועי הדחק עליהם הוא סומך כעת את טענותיו. 10. סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: "חוק התגמולים"), כולל בהגדרת נכות שני תנאים מצטברים להכרה במחלה שבה לקה חייל; תנאי הזמן - "בתקופת השירות" ותנאי הסיבתיות - "עקב השירות". עניינו של הערעור שבפנינו הינו שאלת התקיימותו של תנאי הסיבתיות, דהיינו קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות או אירועים שאירעו במהלך השירות, לבין פרוץ המחלה. 11. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 214 (להלן: הלכת רוט), מבהיר בית המשפט את הכלל בעניין נטל הוכחת הקשר הסיבתי: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק...). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא 'החובה מס' 1' כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 (זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו ... הרי שנטל הבאת הראיות, הוא 'החובה מספר 2', יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה". הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי מותנית תחילה בהוכחת קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות לפרוץ המחלה (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 747). קשר סיבתי עובדתי זה מחייב הוכחה כי קיימת אסכולה רפואית התומכת בקשר בין תנאי השירות למחלה. 12. ברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, הסביר בית המשפט מהי אסכולה רפואית: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת, כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים" בית המשפט הוסיף כי "על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ('מתקבל מאד על הדעת'), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי 'מתקבל מאוד על הדעת' שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה" (רע"א 8373/96; ורע"א 2985/97, מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931, 934). 13. ועדת הערר מצאה כי לא הוכח בפניה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" שקיימת אסכולה רפואית התומכת בעמדת המערער, דהיינו התומכת בקשר הסיבתי בין מצבי דחק להתפתחות מחלת יתר לחץ דם. קביעתה זו של הוועדה מעוגנת הן בחוות הדעת של ד"ר מרקוזון והן בחוות הדעת העקרוניות שהוגשו בפניה. עיון בפסיקת בתי המשפט מגלה כי אין זה המקרה הראשון בו נטען כי קיים קשר סיבתי בין מצבי דחק לבין התפתחות מחלת יתר לחץ דם, אך ועדות הערר ובתי המשפט דחו את הטענה בשל היעדרה של אסכולה רפואית התומכת בקשר שכזה (ראה למשל ע"א 2787/04 (חיפה) כרמי נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי לה(5) 193). נציין גם כי גם המומחה מטעמו של המערער, פרופ' ברוק, טרח לציין כי האטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, משמע גם מחוות דעתו עולה ספק בדבר קיומו של הקשר הסיבתי. 14. עוד נזכיר כי הלכה היא, בתביעות על-פי חוק הנכים, שבמקרים בהם אין אסכולה רפואית הקובעת קשר סיבתי ברמה של "מאוד מתקבל על הדעת", או שדרגת ההסתברות של הקשר הסיבתי לפיה, נמוכה מרמה זו, עדיין יכול התובע להוכיח כי במקרה הספציפי שלו כן מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. בע"א 2027/94 קליג' נ' ק' התגמולים, פ"ד נ(1) 529, נאמר כי: "אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי בדרגת הסתברות נמוכה שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע". (ראה: שם, בעמ' 539-540). אולם גם הלכה זו אינה יכולה להועיל למערער. ה"נסיבות הקונקרטיות של המקרה" אינן יכולות להיות אותן נסיבות אשר ביחס אליהן נקבע כי אינן מספיקות להוכחת קשר סיבתי בהיעדרה של אסכולה רפואית המכירה בקשר שכזה. על התובע להצביע על נסיבות קונקרטיות אחרות מאלו ששימשו כבסיס לטענה בדבר קיומה של אסכולה רפואית. כך למשל בפרשת מאיר, רע"א 2985/97, 8373/98, מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931, דחה בית המשפט את טענת המערערים בדבר קשר סיבתי בין תנאי התברואה הבעייתיים והדחק הנפשי אותו חוו, לבין פרוץ מחלת הקרוהן, שכן ציין כי "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאים כאלה לבין התפרצות או החמרת מחלת הקרוהן, ולכן אף נסיבותיהם האישיות של כל אחד מן המשיבים אינן יכולות לבסס קשר סיבתי, בין השירות הצבאי לבין התפרצות או החמרת מחלת הקרוהן" (שם, עמ' 952). בית המשפט מצא שיש לבחון קיומן של נסיבות מיוחדות, כגון ריבוי מקרים ביחידה מסוימת או בתקופת זמן מסוימת וכדומה. 15. לאור כל האמור בדין דחתה ועדת הערר את עררו של המערער. אשר על כן הננו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין איננו נותנים כל צו להוצאות. ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ו (8 ביוני 2006) . המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ש. ברלינר, שופט אב"ד י. עמית, שופט ר. סוקול, שופט משטרהצבארפואהקצין התגמוליםשוטר