העובדות הצריכות לצורך ההכרעה 1. התובע הנו תושב כפר אל גרב בתחום הרשות הפלסטינית. ביום 24.7.97 עבד התובע לטענתו בבית הנתבע בכפר עוספיה. לפתע נפל מגובה כתוצאה מרשלנות הנתבע, מעבידו, ונגרם לו נזק גוף. התובע נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בעצם השוק ברגל ימין, בה אובחן שבר בגינו נזקק לטיפול רפואי ואף אושפז ליום אחד בבית החולים בשכם. על פי הנטען על ידו, בהתאם לקביעת רופא מהרשות הפלסטינית נותרה בעקבות השבר נכות בשיעור 10% לצמיתות. 2. ביום 22.6.05, קרי, כעבור שבע שנים ואחד עשר חודשים מיום אירוע התאונה, הגיש כתב תביעה נגד הנתבע לתשלום פיצויי נזיקין. בתגובה הגיש הנתבע בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות בהסתמך על הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) וסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בקשת הנתבע להאריך את המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה נענתה בחיוב. 3. התובע סבור כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן אינה נתמכת בתצהיר כמצוות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לגופו של העניין טוען, כי טעמים של צדק, תקנת הציבור ותום לב מטים את הכף לטובתו, ולכן יש להותיר את התובענה על כנה ולדון במחלוקת גופה. אי-צירוף תצהיר 4. טענת התובע בעניין זה אין לה יסוד. בהתאם לתקנה 241(א) לתקנות יש לצרף לכל בקשה בכתב תצהיר "..לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה". במקרה דנן, מסתמך הנתבע על העובדות המפורטות בכתב התביעה עצמו ובתיק בית המשפט. מועד אירוע התאונה, מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו עולים מעיון בכתב התביעה. מועד הגשת התובענה לבית המשפט עולה מתיק בית המשפט. היות שאין הנתבע מתבסס על עובדות חדשות הרי שבדין לא צירף תצהיר לבקשתו. למותר לציין, כי היה על התובע דווקא לתמוך את גרסתו בתצהיר שהרי אין הוא חולק למעשה על כי התובענה הוגשה בתום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, אך מעלה טענה אשר משמעותה הסתמכות על חריג לכלל הנקוט בסעיף 5(1) הנזכר לעיל. המסגרת הנורמטיבית 5. הוראות הדין הרלוונטיות לענייננו הנן סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות בת שבע שנים בתביעות אשר אינן במקרקעין, וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ולא כפי שצוין בטעות בבקשה) אשר האריך את תקופת ההתיישנות בהתקיים הנסיבות המפורטות בו. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים". סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל -היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע דין מיוחד להתיישנות בתובענה שאחד ממרכיבי העילה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל (דוגמת המקרה דנן), זכה להתייחסות נרחבת בפסיקה, בין היתר בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-126 ולאחרונה בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, בה נידון בין היתר היחס בינו לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 6. התובע אינו חולק כי התאונה בה נגרם לו נזק גוף אירעה ביום 24.7.97, אך טוען בתגובה לבקשה לדחייה על הסף, אם כי ללא תצהיר, כי הנזק טרם התגבש. אם התכוון התובע לטעון כי בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (מה שאינו ברור כלל ועיקר) דין הטענה להדחות שהרי התובע עצמו טען בכתב התביעה כי נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בעטייה של התאונה. מעבר לכך, אין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין דן בהתגבשות הנזק אלא בגילויו. אין חולק כי במקרה דנן נתגלה הנזק בעת קרות התאונה או למצער זמן קצר לאחר האירוע, שעה שקיבל התובע טיפול רפואי, והתברר כי קיים שבר. נוכח אופי הפגיעה והתיאור העובדתי בכתב התביעה אין לומר כי באותו שלב ראה התובע בנזק שנגרם לו עניין של מה בכך. התיישנות 7. התובע גורס, כאמור, שעקרונות של צדק כמו גם חובת תום הלב ותקנת הציבור מחייבים הותרת התובענה על כנה. עקרונות אלו חשובים הם, חולשים על כל תחומי המשפט, ומשמשים כלי עזר פרשני של החוק החרות. למותר לציין, כי יישום עקרונות אלה מחייב הסתכלות דו-צדדית, של התובע ושל הנתבע. 8. תקנת הציבור מחייבת כי שערי בית המשפט יהיו פתוחים לכל, העשיר והעני, בן המקום והגר. "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות...תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם". (ראה ע"א 3833/93 לוין נ' לוין). עם זאת, כמו כל זכות, גם זכות הגישה לבית המשפט אינה בלתי מוגבלת. הצורך באיזון ראוי בין זכות התובע להכנס בשערי בית המשפט לבין זכות הנתבע לודאות כמו גם זכות הציבור שבתי המשפט יטפלו בבעיות ההווה הביא להתפתחות דיני ההתיישנות. "התיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מועד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו להבטיח כי יכול לכלכל צעדיו ולהעריך כלכליות לסיכומי תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו. והרביעית, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות טהורתן בעבר הרחוק. אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן". (ראה ע"א 1254/99 מאיר נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2), 535). 9. דיני ההתיישנות מכירים בחריגים. אחד מהם מצוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, שהוזכר לעיל. הוראה זו נותנת מענה חלקי לקושי בפניו ניצב נפגע שעה שנגרם לו נזק עקב עוולה שעוול בו המזיק אך הנזק אינו מתגלה מיד או שמא מתגלה נזק המצטייר כעניין של מה בכך. בחוק ההתיישנות חריגים נוספים המאריכים את תקופת ההתיישנות, בהם התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק, אשר חל שעה שנעלמו מעיני הנפגע מרכיבי העילה מלבד הנזק, או אז חלה הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בשונה ממנו, בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לא הוצבו גבולות זמן (ראה בע"א 7707/01 הנזכר לעיל). בפרק שלישי לחוק ההתיישנות, שעניינו חישוב תקופת ההתיישנות, מנויים מצבים שונים שבהתקיימם מוארך מועד תחילת מרוץ ההתיישנות או שמופסק המרוץ. 10. סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל-דינו, לקיים את הבירור המשפטי". טענת התובע לפיה בהיותו תושב הרשות הפלסטינית נבצר ממנו לפגוש את עורך-דינו באופן סדיר ולכן יש מקום להארכת תקופת ההתיישנות מושתתת, מן הסתם, על החריג האמור. התובע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס יסודותיו. לא זו אף זו, טענה זו נסתרת מניה וביה לנוכח האמור בתגובת התובע. לפי הנטען, הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי, שנדחתה, להכיר בתאונה כתאונת עבודה ובו כעובד שכיר של הנתבע. עם דחייתה פנה התובע בשנת 2004 (דהיינו לפני שהתיישנה התובענה דנן) בתביעה לבית דין לעבודה, שטרם הוכרעה. אם בחר, כפי שמצוין בתגובה, להמתין עד להכרעה שם וכתוצאה מכך התיישנה התובענה נגד הנתבע אין לו לתובע להלין אלא על עצמו בלבד. 11. אין חולק, כי דיני ההתיישנות טעונים בדיקה ממצה והגיעה השעה להתאימם לשינויים והתמורות שחלו בחברה מאז חקיקת חוק ההתיישנות. ואמנם יושב המחוקק על המדוכה והוכנה הצעה לתיקון חוק ההתיישנות, המהווה כיום חלק מהקודיפיקציה האזרחית. מעיון בהצעה כמו גם בדברי ההסבר עולה, כי לצד קיצור תקופת ההתיישנות מוענק לבית המשפט שיקול דעת "בקביעת המצבים שבהם תוארך תקופת ההתיישנות, כדי שיוכל לאזן כראוי, לגופו של עניין, בין האינטרסים של התובע ושל הנתבע" (ראה דברי הסבר להצעת חוק ההתיישנות). הליך החקיקה טרם הסתיים. אזכור ההצעה נועד להצביע על המגמה המסתמנת. למותר לציין, כי בנסיבות, כפי שפורטו על ידי התובע בתגובה לבקשה, ספק רב אם היה בדין החדש (לכשיהפוך לדבר חקיקה) כדי להושיע לו. 12. כהערת אגב ייאמר, כי לצד דיני ההתיישנות התפתח מוסד משפטי נוסף, הוא השיהוי, לפיו מוסמך בית המשפט בתנאים המתאימים לדחות תובענה מפאת שיהוי, גם אם טרם התיישנה. "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע תקופות התיישנות סטטוטריות לתביעות מסוגים שונים. חרף קיומן של תקופות התיישנות כאמור נותרה על כנה סמכות בית-המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות". (ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5), 433 בעמוד 433). סוף דבר 13. התובענה נדחית על הסף. מאחר שהנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא נדרש להתייצב לבית המשפט, ונוכח טענת התובע בדבר חסרון כיס, איני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ה' בכסלו, תשס"ו (6 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים. אריקה פריאל, שופטת צירוף תצהירבקשה בכתבמסמכים