1. מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין לפי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א - 1991. חוק זה הינו תולדה של הסכם בינלאומי שמטרתו, בין היתר, להביא לידי סיום מהיר של הליך שנסוב סביב הטענה שילד הורחק או נחטף ע"י אחד מהוריו ממקום מגוריו. נגזר מכך שנקבעו מועדים קצובים וקצרים מהמקובל באופן חריג לשמיעת התובענה והערעור. תקנה 295יד קובעת שהערעור יוגש לא יאוחר משבוע ימים ממועד מתן ההחלטה. כדי להמחיש את חשיבותם של המועדים, התקנות אף קובעות סדרי דין לשמיעת הערעור - תוך 10 ימים, ולמתן פסק דין תוך 30 יום ממועד הגשת הערעור. בענייננו, אין מחלוקת שפסק הדין ניתן על ידי בימ"ש לענייני משפחה בתאריך - 16.1.07. הערעור הוגש בתאריך - 7.2.07. ב"כ המשיבה טוען שחשבון פשוט מגלה כי הערעור הוגש לאחר 22 יום. מאחר שיש להגיש את הערעור תוך שבוע ימים, יוצא כי הערעור הוגש באיחור של 15 יום. 2. החשבון במועדי ההגשה על פי התקנות אינו תמיד פשוט, או ליתר דיוק, אינו אריטמתי גרידא. החישוב הינו על פי כללי סדרי הדין. בחינה זו של הדברים תוביל למסקנה שתקופת האיחור אינה 15 יום אלא 10 ימים. סוגייה נפרדת היא, האם בכוחו של המבקש להצביע על טעם מיוחד בהתאם לתקנה 528 לתקנות סד"א (וראה גם תקנה 295כ המתייחסת לאמנת האג). פסק הדין נשלח לצדדים ללא הודעה מוקדמת בתאריך - 18.1.07 - יום חמישי בשבוע. מכאן אין לספור את מניין הימים מ- 16.1.07 אלא מ- 18.1.07 (ראה תקנה 402 לתקנות סד"א). ב"כ המבקש טוען שהואיל וקיבל את פסק הדין לאחר השעה 13:30, יש להתחיל בספירה לא מיום חמישי - 18.1.07 אלא מיום ראשון בשבוע שלאחריו - 21.1.07. ב"כ המשיבה חלק על הנתון העובדתי האמור ומסר כי קיבל את פסק הדין בשעה 12:00 אותה שעה שנשלח פסק הדין לצד שכנגד. מזכירת ב"כ המבקש הגישה תצהיר ועולה ממנו ומדברי הצדדים האפשרות כי חלק מפסק הדין של בית משפט קמא המשתרע על 36 עמודים התקבל לפני השעה 13:30 וחלק אחרי. היה ואקבל את עמדת ב"כ המבקש, דהיינו שפסק הדין התקבל ביום חמישי בתאריך 18.1.07 לאחר השעה 13:30, מניין התקופה של שבוע ימים יחל מיום ראשון בשבוע - 21.1.07. שכן, מצוות תקנה 497א לתקנות סד"א הינה: "כתב בי-דין שנשלח ביום ו' ביום מנוחה או לאחר השעה 13:30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו". אם מניין הימים מתחיל מתאריך - 21.1.07 כאמור, היה על המבקש להגיש את הערעור בתאריך - 28.1.07, הואיל והתקנות אינן מחייבות הגשת ערעור ביום שבת ואף לא ביום שישי (ראה בעניין זה סעיף 10 לחוק הפרשנות הקובע "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים... אותו יום לא יבוא במנין... במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה" וכן ראה ספרו של ד"ר זוסמן - סדרי הדין האזרחי מהד' שישית עמ' 791). ואולם קיים סבך נוסף. ב"כ המבקש שהופיע בבימ"ש קמא שירת במילואים מתאריך - 21.1.07 ועד 25.1.07 - המועד האחרון נופל ביום חמישי בשבוע. בנסיבות אלו, טוען ב"כ המבקש שבהתאם לעמדת התקנות לימי שישי ושבת - ימי מנוחה, מניין הימים מתחיל מתאריך - 28.1.07 והיה עליו להגיש את הערעור עד לתאריך - 4.2.07. 3. ועדיין הערעור הוגש ב- 7.2.07, כך שעסקינן, לכל הדעות, באיחור של 3 ימים. ב"כ המבקש תירץ את העניין בכך שבחזרתו מהמילואים היה עליו לטפל בעניינים רבים ודחופים במשרדו. ההסבר האמור כשלעצמו אינו עולה לדרגה של טעם מיוחד. עם זאת, שירות במילואים עשוי לשמש טעם מיוחד. כאן פסק הדין ניתן ביום חמישי בשבוע שלפני יציאתו של ב"כ המבקש ביום ראשון לשירות מילואים מבלי שמועד שימוע פסק הדין ניתן מראש. לסיכום ביניים: המבקש הצביע על קיומו של טעם מיוחד לגבי חלק מהתקופה אך לא על כולה. מה הדין במצב זה? מצד אחד, יש חשיבות רבה בשמירה על מועדים בכלל ובמיוחד בתיקים לפי אמנת האג. מצד אחר, למבקש טעם מיוחד לאיחור לגבי מרבית התקופה והיתרה מסתכמת בימים בודדים. אין לשלול ראייה כוללת של האיחור תוך פירוק התקופה על מרכיביה השונים על פי נסיבות העניין. אמת, הלכה היא כי איחור של יום אחד עודנו איחור הוא. עם זאת, ברור שבית משפט יתייחס בצורה שונה לאיחור של יום אחד מאיחור של שנה למשל. גם אם הפסיקה לא הכירה בכלל של "בטל בשישים" בבוא בית משפט לבחון תקופת איחור, יש והתקופה שטומנת בחובה טעם מיוחד עשוייה להשליך על התקופה הקצרה שנותרה שאינה בהכרח נושאת ייחוד זה. עוד סבורני כי בשל מהות העניין, מוטב שביהמ"ש יחליט לגופו של עניין. נדמה שהאיזון מצוי בקבלת הבקשה תוך הטלת הוצאות. בבואי לשקול את שיעור ההוצאות, יש לקחת בחשבון שהמבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד אלא רק לאחר שהגיש את הערעור. אין זו דרך דיונית ראוייה. לשון אחרת, היה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד לא יאוחר מתאריך - 28.1.07. נדמה שלו היה נוהג כך, דיון זה היה מתייתר. נוסף על כן לנוכח לוח הזמנים הדחוס של ההליכים לפי אמנת האג שמטרתם המוצהרת להגן על טובת הילד, מתפקידו של ביהמ"ש לראות בעין לא אוהדת הגשת הליך שלא במועד. הרי גם על פי טענת ב"כ המבקש, הוא קבע לעצמו סדרי עדיפויות במשרד כשחזר ממילואים. אופיה המיוחד של האמנה חייבה אותו להעלות את העניין הנדון לשורה הראשונה של הרשימה, דבר שלא נעשה. 4. החלטתי להעתר לבקשה ולהאריך את המועד עד לתאריך - 7.2.07, מועד בו הוגש הערעור בפועל. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בבקשה זו בסך - 3,500 ₪ להיום. על פי תקנה 295כ לתקנות סד"א, החלטה זו כפופה לאישור נשיא בית המשפט המחוזי. יש להעביר החלטה זו בפני כב' הנשיא פלפל כדי לקבוע אם לאשר החלטה זו אם לאו. ניתנה היום כ"ד בשבט, תשס"ז (12 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים. ניל הנדל - ס. נשיא ספירת ימים (מועדים)