לפניי בקשה לדחיית תביעה על הסף ולחלופין למחיקתה, מחמת העדר עילה ומעשה בית דין. ביום 16.6.2003 הגישה המשיבה כנגד המבקש (הנתבע 2) והנתבעים 1 ו-3 (המשיבים הפורמליים בבקשה זו - להלן: "המשיבים הפורמליים"), תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 38592/03) לתשלום כסף, לסילוק יד ולצו הצהרתי, בגין אי תשלום ארנונה ודמי ניהול עד למועד הגשת התביעה (להלן: "התביעה הראשונה"). הנכס נושא המחלוקת הוא חנות, בבעלות המשיבה, המצויה בפרוייקט למסחר ולמשרדים בהרצליה. (להלן: "הנכס" או "החנות"), בתביעה הראשונה נטען, כי המבקש והמשיב הפורמלי 1 (מר דוד חסון) חתמו על זיכרון דברים עם המשיבה לשם השכרת החנות, ומאוחר יותר החלו לנהל בנכס בית ספר למוזיקה, באמצעות המשיבה הפורמלית 3 (ליד מיוזיק בע"מ). 3. ביום 14.7.2004 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה, אשר קבע, בין היתר, כי נחתם בין הצדדים הסכם, וכן הורה למבקש ולמשיבים הפורמליים לפנות את הנכס לאלתר ולשלם, יחד ולחוד, את מלוא דמי הניהול הנתבעים וכן את תשלומי העירייה, וכל זאת, לתקופה שעד למועד הגשת אותה התביעה (להלן: "פסק הדין"). על-פי האמור בפסק הדין, המבקש עזב את הנכס באפריל 2003 והסכים לפסק דין לפינוי. 4. ביום 29.12.2004 הגישה המשיבה נגד המבקש והמשיבים הפורמליים תביעה נוספת, נושא בקשה זו (להלן: "התביעה השנייה"). בתביעה זו עתרה המשיבה לתשלום חובותיהם של המבקש והמשיבים הפורמליים בגין הנכס (דמי ניהול, ארנונה ומים, דמי שכירות וחשבונות חשמל), אשר נוצרו החל ממועד הגשת התביעה הראשונה ועד ליום 6.9.2004, מועד בו פונה הנכס בפועל על-ידי המשיבים הפורמליים. טענות הצדדים 5. המבקש טוען להעדר עילת תביעה כנגדו הואיל ופעל על-פי דרישת המשיבה ופינה את הנכס באפריל 2003. לשיטתו, מכיוון שמועד הפינוי קדם למועד פסק הדין, ממילא אין לדרוש ממנו דבר בגין התקופה ממועד הגשת התביעה הראשונה ועד למועד הפינוי בפועל על-ידי המשיבים הפורמליים. לדידו של המבקש, משעזב שוכר את הנכס לא מתקיים עוד התנאי הבסיסי שבגינו מוטלים עליו החובות בגין הנכס, והוא - החזקתו בנכס. זאת ועוד, משניתנה הודעת ביטול ודרישת פינוי והשוכר פעל לפיה, הרי שהצדדים הביעו כוונתם לסיום החוזה ביניהם, והעובדה ששוכר נוסף ממשיך לתפוס חזקה בנכס אינה רלבנטית. לטענתו, אין מדובר עוד בשאלת קיום החוזה יחד ולחוד על-ידי הצדדים לו, שכן בפועלו על-פי דרישת בעלי הנכס ובפנותו את הנכס, פוקעים החיובים אותם היה עליו לקיים יחד ולחוד עם יתר השוכרים, והללו יחולו לכאורה, רק על מי שהמשיך לתפוס חזקה בנכס. לחלופין טוען המשיב, כי אין לכלול בתביעה כל חוב שהתגבש בגין הנכס לאחר צו הפינוי מיום 14.7.2004. 6. עוד טוען המבקש למעשה בית דין בשל הזהות, לכאורה, בין עילת התביעה הראשונה לבין עילת התביעה השנייה, שהרי מדובר באותו ענין ממש. לטענתו, ידעה המשיבה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון מהם נזקיה הנטענים הנוספים ועל כן היתה יכולה לכלול אותם בתביעה הראשונה או לתקן את התביעה ולהגדיל סכומה. לחלופין נטען, כי היה על המשיבה לבקש היתר לפיצול סעדים, למצער לגבי עילות התביעה שהיו ידועים למשיבה ו/או התגבשו בחלקן לפני הגשת התביעה הראשונה. המשיבה טוענת, כי טענות המבקש לענין אי חיובו בגין החובות שצבר הנכס לאחר פינוי הנכס על-ידו, נטענו בתביעה הראשונה ונדחו בפסק דין חלוט (המהווה מעשה בית דין), בעצם חיובו בכל התשלומים עד למועד הגשת התביעה. לטענת המשיבה, פינוי הנכס על-ידי המבקש באופן חד צדדי, אינו מהווה קיום חיוביו כלפיה. לשיטתה היה על המבקש לדאוג לפינוי הנכס גם על-ידי המשיבים הפורמליים ומשלא עשה כן, ממשיך הוא לחוב כלפיה יחד ולחוד, עם המשיבים הפורמליים, בגין החובות שנוצרו לאחר הגשת התביעה הראשונה וכל עוד החזיקו המשיבים הפורמליים בנכס. 7. בנוסף טוענת המשיבה, כי פסק הדין אינו מהווה מעשה בי דין ביחס לחובות הנתבעים בתביעה השנייה, שמקורם בעילות חדשות אשר נוצרו לאחר הגשת התביעה הראשונה ועד לפינוי הנכס על-ידי המשיבים הפורמליים. לטענתה, הגשת תביעה בגין הפרה נמשכת או הפרות חוזרות ונשנות של הוראות חוזה, אינה מונעת הגשת תביעה נוספת בעתיד בגין הנזק שארע לאחר הגשת התביעה הראשונה, והפרה שארעה לאחר הגשת התביעה הראשונה - יוצרת עילה חדשה שאיננה מחייבת את רשות בית המשפט לפיצול סעדים. דיון טענת העדר עילה 8. כאמור, המבקש טוען כי עם פינוי הנכס על-ידו באפריל 2003, פוקעים חיוביו בגין השימוש בנכס, אשר היה עליו לקיים עם יתר השוכרים, יחד ולחוד. לפיכך, אין להטיל עליו כל חיוב ממועד זה ואילך, וחיוב שכזה יחול לכאורה רק על מי שהמשיך לתפוס את החזקה בנכס. 9. ייאמר מיד, כי טענה זו דינה להידחות על הסף משום קיומו של מעשה בית דין. עיון בפסק הדין שניתן במסגרת התביעה הראשונה מלמד כי המבקש העלה את טענתו, לפיה הוא "מסכים והסכים לפינויה של החנות, וכי מאז אפריל 2003 אינו נמצא בחנות". בפסק הדין נאמר, כי: "הנתבע מס' 2 (המבקש - ר.נ.) חתם על ההצעה, חתם על שטרי חוב, עבד בפועל בחנות עד אפריל 2003...". ובהמשך קבע בית המשפט, כדלקמן: "הנתבע מס' 2 (המבקש - ר.נ.) הסכים למתן פסק דין פינוי, ולדעתי משמש כבן ערובה של הנתבע מס' 1, והוא לכשעצמו היה מוכן לפנות את החנות עוד באפריל 2003 כאשר הפסיק לעבוד בחנות, אצל הנתבע מס' 1". 10. הנה כי כן, בעת בירור התביעה הראשונה ובמועד מתן פסק הדין, עמדה לנגד עיני בית המשפט סוגיית פינויו לכאורה של המבקש את הנכס, עובר להגשת התביעה, ואף דומה, כי בית המשפט הסתמך על גרסתו של המבקש בענין זה, מבלי שנזקק לבחינת אמיתות הדברים לצורך הכרעה בתביעה. חרף טענותיו, השית בית המשפט על המבקש את סכומי הכסף הנתבעים לתקופה שעד למועד הגשת התביעה הראשונה. דהיינו שעילה זו, שעניינה חיוביו של המבקש בגין הנכס לאחר מועד הפינוי ועד להגשת התביעה, נבלעה בעילת התביעה הראשונה והוכרעה בפסק הדין, ולו מכללא, ולפיכך, מנוע המבקש ומושתק מלהעלותה בהליך הנוכחי, באופן הנראה כדרך לעקוף את פסק הדין החלוט, שלא בדרך ערעור - דרך שדינה להיכשל. 11. טענתו הנ"ל של המבקש דינה להידחות גם לגופו של ענין, כפי שיוסבר להלן, ומאותם נימוקים ממש אף אין בידי לקבל את טענתו החלופית, כאילו אין לכלול בתביעה השניה את החוב שנתגבש בגין השימוש במושכר לאחר מתן צו הפינוי, הוא מועד מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. 12. ביטול חוזה מחמת הפרתו כוחו יפה מכאן ולהבא, קרי ממועד הביטול. ביטול שכזה מביא לפקיעתם של "החיובים הראשוניים" שלשמם נכרת החוזה, שהרי זוהי מטרת הביטול. לעומת זאת, "החיובים המשניים", כגון הוראות הדין, הם תוצאת ההפרה של החיובים הראשוניים ונועדו לחול מעצם טיבם גם במקרה של ביטול החוזה, ולפיכך, ימשיכו לחייב את הצדדים עד שיקויימו, חרף ביטולו של החוזה מחמת הפרתו (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג), בעמ' 1109-1110 יפים לענין זה דבריו של השופט ח' כהן בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניו (1978) נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3) 533, פיסקה 2: "כל עוד החוזה לא בוטל בשל הפרתו, הרי הוא עומד בתוקפו. ביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחובתם לבצע חיוביהם בעתיד, אך אין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים." 13. סעיף 54 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע הוראה כללית, לפיה "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, החלה הן כאשר ההוראה המטילה על שניים חיוב אחד מצויה בחוזה והן כשהיא מצויה בחוק, ודומה, כי תחול אף כאשר מקורם של החיובים המוטלים על כל אחד מן החייבים הוא שונה. (ד' פרידמן ונ' כהן דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן, עורך, תשנ"ד), בעמ' 170). 14. בענייננו, אין חולק, כי על-פי הסכם השכירות חלים חיובי הנכס על המבקש והמשיבים הפורמליים יחד ולחוד, והדבר אף לא מוכחש על-ידי המבקש. חזקה זו קיבלה ביטוי ממשי בפסק הדין, אשר קבע, כדלקמן: "כאמור הנתבע מס' 2 (המבקש - ר.נ.) מסכים לפינוי, ולכן אני קובעת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם בינם לבין התובעת בכך שלא שילמו בעבור תשלומי ארנונה, מים ודמי ניהול, סרבו לחתום על הסכם שכירות, הפרות אשר לא תוקנו למרות שהנתבעים הותרו, ולכן קמה לתובעת הזכות לדרוש את פינויים, ואני מורה על פינוי הנתבעים מהחנות". ובהמשך נפסק, בין היתר, כי: "קבעתי כי נקשר הסכם בין הצדדים, הוא ההצעה. קבעתי כי המחלוקת לענין גובה דמי הניהול הינה טעות בכדאיות העסקה מצד הנתבעים. קבעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו דמי ניהול, ולא שילמו לעירייה בגין חיובי ארנונה ומים, וסרבו לחתום על הסכם השכירות. קבעתי כי על הנתבעים לפנות את החנות, ולאלתר. קבעתי כי על הנתבעים כולם יחד ולחוד, לשלם את מלוא דמי הניהול הנתבעים וכן את תשלומי העירייה... סכומים המתייחסים לתקופה שעד למועד הגשת התביעה." 15. על-פי האמור לעיל, המבקש והמשיב הפורמלי 1 נקשרו עם המשיבה בהסכם ובעלי הדין חבים כלפיה ביחד ולחוד למילוי ההתחייבויות על-פי הסכם השכירות. לפיכך, זכותה של המשיבה לתבוע את קיום החיובים שלפי החוזה ואת הנזקים הנובעים מהפרתו, כולו או מקצתו, מהמבקש והמשיבים הפורמליים כאחד או מאת כל אחד מהם בנפרד, בכפוף לכך שלא תיפרע יותר מאשר את החוב בשלמותו, כאמור בסעיף 55 לחוק החוזים, הקובע כדלקמן: "שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם יחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו". יפים לענין זה דבריו של השופט ריבלין בע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' אנה שפיגלר, פ"ד נה(1), 369, 376: "החיוב המשותף מקנה לנושה את הזכות לתבוע את קיום החיוב מכל אחד מן החייבים בנפרד או מכולם יחד בלא תלות בשאלת החלוקה הפנימית בין החייבים. זכותו של הנושה לבור לו את החייב שמידיו הוא מבקש את החוב באה לקיצה רק בהיפרע החיוב. אולם ברירה זו שבידי הנושה, לבור לו את החייב, אינה מקנה בידו את הרשות להיפרע יותר מן המגיע לו (סעיף 55 לחוק החוזים)." 16. אמור מעתה, כל החיובים וההוצאות שנגרמו למשיבה עד ליום פינוי החנות והחזרת החזקה בה בשלמותה למשיבה, חלים על השוכרים ביחד ולחוד. משכך, עזיבת המבקש את המושכר, אם באופן חד צדדי (לפי טענת המשיבה) ואם על-פי דרישת המשיבה (לפי טענת המבקש), אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו, שכן ממילא זכויותיה של המשיבה כלפי המבקש לא פקעו כל עוד לא פונה הנכס מכל יושביו וחפציו. דהיינו, שמערכת היחסים הפנימית שבין המבקש לבין המשיבים הפורמליים, אשר ביחד מהווים צד אחד כלפי המשיבה, אינה רלבנטית במישור החבות החוזית שלהם כלפיה. על המבקש, בהיותו חב בחוזה במשותף עם המשיבים הפורמליים ומבקש להשיג על חבותו בגין הנכס לאחר פינויו את המושכר, מוטל נטל השכנוע בדבר העדר החבות. כאמור, בנטל זה לא עמד. טענת מעשה בי- דין 17. כלל מעשה בית דין מושתת על שני כללים עיקריים: השתק עילה והשתק פלוגתא. כלל השתק העילה, הרלבנטי לענייננו, נועד למנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין (או חליפיהם) בגין אותה עילת תביעה, מקום בו ניתנה הכרעה לגופו של ענין. כלל זה מעוגן הן בשיקול של הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט, והן בשיקול של צדק, לפיו אין להטריד בעל דין על-ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נא(1) 68). 18. הכלל בדבר השתק עילה גורר אחריו כלל נוסף שהוא הכלל בדבר מיצוי העילה ואיסור פיצול הסעדים. הדבר בא לידי ביטוי בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפיה: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו." כלומר, כאשר מדובר בעילת תביעה אחת, אין לפצל אותה לתביעות אחדות, אלא יש למצות את מלוא הסעדים בתביעה אחת, לגבי כל סעד וסעד הקשורים בה. 19. "עילת תביעה" בהקשר לכלל בדבר השתק עילה, היא כל מסכת העובדות שעומדות מאחורי הדיון המשפטי, כאשר המבחן הנקוט הוא, האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו בתביעה אחת (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז(4) 2617). מבחן העילה לצורכי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי הוא אף רחב יותר, ופירושו - "כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו" (ע"א 477/68 הופמן נגד מנחם מיכאלי, פ"ד כג(2) בעמ' 55). וכן ראה גם את דבריו של א' גורן בספרו סדר הדין האזרחי, בעמ' 96: "מבחן העילה לצרכי התקנה, הוא מבחן מרחיב, לאמור, העילה נחשבת לעילה זהה אם הסכסוך בשאלה המהותית הוא זהה." 20. הלכה היא, כי הסכם שכירות בו התחייב שוכר לשלם דמי שכירות בשיעורים, מצמיח מספר עילות תביעה כמספר השיעורים. עם זאת, ובדיעבד, שומה על התובע לתבוע באותו כתב תביעה את כל השיעורים שמועד פרעונם כבר הגיע ביום הגשתה, שאלו נתגבשו לכלל עילה אחת, ואם לא עשה כן עד ליום מתן פסק הדין, הרי שהוא מיצה את עילתו (ע"א 6239/93 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, דינים עליון, כרך נד, 752, ע"א 649/69 רכטמן נ' טכניון מרכז להשתלמות טכנית ותיכונית, פ"ד כד(2) 60). ברי, כי אין כל מניעה ליישם כלל זה גם לענין חיובים תקופתיים אחרים הנובעים מהסכם השכירות, כדוגמת דמי ניהול, חשבונות ארנונה ומים וחשבונות חשמל. 21. כאשר עסקינן בסוגייה של הפרת חוזה נמשכת והפרות רבות של הוראות אותו חוזה, אין זהות בין עילה שנתגבשה לפני הגשתה של התביעה הראשונה ובין עילה שנתגבשה לאחר הגשתה של התביעה הראשונה. לענין זה ראה ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ. ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ, פ"ד מב (4) 805, בפיסקה 5: "בתביעה שמוגשת במועד מסויים בגין הפרה נמשכת של חוזה, אין התובע יכול לתבוע נזק עתידי, באשר אותה עת אין לדעת אם מעשה ההפרה ימשך. לגבי מעשה נזיקין נמשך נקבע בע"א 47/68 (פד"י כג(2) 52, 56ב) מפי השופט לנדוי (כתוארו אז) לענין זה: 'הסגת-גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה ואין הוא יכול לתבוע נזק צפוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת-הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת-הגבול גם אחרי הגשת התביעה נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על-פיה בתביעה שניה וחוזר חלילה'... נראה לי שדין דומה יש להחיל לגבי הפרה נמשכת של חוזה. ואם בהפרה אחת נמשכת כך, קל וחומר הוא הדין בהפרות שמופר החוזה מפעם לפעם." ובהמשך נאמר: "נכון ודאי שעתירה לסעד של פיצויים בגין ההפרות שארעו עד למועד הגשת התביעה הראשונה, צריך היה התובע לכלול באותה תביעה, אלא אם הותר לו לגבי כך פיצול סעדים על פי תק' 45. משלא נתבקש ולא הותר פיצול כזה בתביעה הראשונה, הרי לפי תק' 45 סיפא הדין הוא כי התובע לא יוכל לתבוע סעד בגין עילה זו לאחר מכן. אך אין זה הדין לגבי הפרה שנטען כי ארעה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הפרה אשר מהווה כאמור עילה חדשה אשר בגינה זכאית המערערת לתבוע, ואין היא זקוקה לצורך זה לרשות לפיצול סעדים." (ראה פיסקה 6 לפסק הדין). כן ראה גם את שנפסק בע"א 367/83 מ' שושן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633: "אך מובן הוא כי אין בעבודה ששתי התביעות הושתתו על אותו חוזה כדי ללמד כי צמחה למערערת עילת תביעה אחת. החוזה נושא ההתדינות שלפנינו מסדיר את היחסים בין הצדדים לו לאורך כל תקופת הבניה, ובמהלכה מוטלים עליהם חיובים שונים. עילות התביעה שבידי המערערת בכל הנוגע לתשלום שכרה הן כמספר התשלומים שחבה לה המשיבה על-פי החוזה, ואי-תשלום כל שיעור ושיעור הקים לה במועד התשלום את הזכות לתבוע את תשלומו, ואין לומר כי תביעה בשל אי תשלום אחר (או יותר) מן השעורים שלא שולם "בלעה" בתוכנה את העילות כולן ובכללן את העתידיות שבהם (ראה ע"א 68/55 פד"י י' 1297, 1301 וכן פרופ' R.C.Cossd בספרד Kes Judicats בעמ' 31)." מן האמור עולה, כי הפרת הסכם השכירות בין הצדדים, שארעה לאחר הגשת התביעה הראשונה, יוצרת עילה חדשה שבגינה יכולה המשיבה לתבוע מבלי להיזקק לרשות לפיצול סעדים. זאת ועוד, במקרה כגון דא, לא היתה על המשיבה כל חובה לבקש את תיקון התביעה בהליך הראשון בגין ההפרה החדשה שקמה לאחר הגשת התביעה, אלא מותר היה לה להגיש תובענה נפרדת (ראה פסק דין ס.א.ר שלעיל, בפיסקה 7). הואיל והתביעה השניה אינה מבוססת על אותה עילה כשל הראשונה, כי אם על עילה חדשה ונפרדת שהתגבשה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הרי שאין להלכת אריה נ' סקום (ישראל) בע"מ (פ"ד לט(4) 141), עליו הסתמך המבקש, כדי לסייע לו בהליך דכאן. 22. גם אם תימצא לומר, כי מעת ביטול ההסכם (ולדידו של המבקש - הגשת כתב התביעה הראשונה כמוה כהודעת ביטול), לא קמו למשיבה עילות תביעה חדשות על-פיו, והיה עליה לתבוע כבר בתביעה הראשונה את כל המגיע לה עקב הפרתו, הרי שבמקרה שלפנינו, ניתן לבסס את הסעד הנוסף על עילה של דמי שימוש ראויים בגין החזקת הנכס שלא כדין מיום ביטול ההסכם ועד למועד הפינוי, ללא צורך בהיתר לפיצול סעדים. וזאת, משום שהנזק לגביו נדרש הסעד הנוסף התגבש במועד מאוחר יותר מיום הגשת התביעה הראשונה, שאז טרם פונה הנכס (וראה לענין זה: ע"א 329/73 מלון סטפניה בע"מ נ' עזבון המנוחה ליזה מילר ואח', פ"ד כח(1) 19). וראיה לכך - התביעה השנייה נסמכת לא רק על עילה חוזית, כי אם גם על עילה נזיקית ועילה של עשיית עושר שלא כדין (ראה סעיף 16 לכתב התביעה השניה), ואף בכך יש כדי לסתום את הגולל על טענות המבקש בענין זה. התוצאה 23. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין , אין צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים. ניתנה היום ג' בתשרי, תשס"ו (6 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים ניב ריבה - שופטת פינוי מושכרתביעת פינוישכירותפינוי