הצדדים וטיעוניהם: התובעת 1. התובעת, ילידת 6.8.58, אחות מוסמכת במקצועה כיום. בתאריך 6.9.01 בשעות הצהריים מעדה התובעת בשטח המצוי בחזקת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), וכפי שהצהירה: "ביום 6/9/01, בערך בשלוש אחה"צ, בזמן שיצאתי מבחינה לאחיות מוסמכות שנערכה בבנייני האומה, מעדתי כתוצאה ממפגע: ברזלים שבלטו מאוד מעל מכסה (כנראה של ביוב) במדרכה (להלן: "התאונה") אדגיש כי מעדתי כתוצאה מהברזלים שבלטו מעל פני השטח כאמור, וכי האזור לא היה תחום או מגודר באופן כלשהו, וגם לא היה כל שילוט המזהיר מפני המפגע. כמו כן, אציין כי הברזלים לא נצבעו בצבע בולט, או בצבע כלשהו, אלא הושארו בצבעם, ולכן גם הברזלים וגם מכסה הביוב נראו חלק מהמדרכה. הייתי לאחר בחינה, הייתי נרגשת והשמש הייתה מול הפנים שלי ולא ראיתי את המפגע ומעדתי" (תצהיר עדות ראשית תובעת, ס' 1, ההדגשות במקור- א.ז.). 2. התובעת נחבלה באמת יד שמאל. ממקום התאונה נלקחה התובעת לבי"ח איכילוב, שם אובחן כי היא סובלת משבר כתוצאה מחבלתה. עקב זאת, בוצע לה ניתוח שיחזור פתוח וקיבוע השבר באמצעות פלטת ברזל וברגים. ביום 9.1.01 שוחררה לביתה לאחר 3 ימי אשפוז (שם, נספח ב'1-ב'3). 3. התובעת טוענת כי התאונה ארעה בשל הפרת חובת זהירות של הנתבעת, בעיקר אלה המתייחסות לסמכויותיה וחובותיה כבעלת ומחזיקת המקרקעין בהם צעדה התובעת, ושנועדו לטובתה ולהגנתה. התובעת טוענת כי מאזן הנוחות או ההסתברות מחייב את הנתבעים להוכיח כי לא רשלנותם ו/או חוסר זהירותם גרמו לתאונה. עוד טענה התובעת כי, התאונה ארעה בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או היפר חובה מצד הנתבעת שבאו לידי ביטוי במעשים ו/או במחדלים של הנתבעת כגון אי פיקוח מספק על הנעשה בשטחה, אי הצבת שילוט מתריע ממפגעים, אי הסרת מכשולים בשטחה, ובכלל, שלא נהגה כפי שבעל מקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין. 4. התובעת טענה, כי עובר לתאונה הייתה בריאה בגופה ובנפשה, למדה לימודי אחיות מוסמכות משך כשנתיים, ועבדה בשנה השנייה בתור תלמידה בבי"ח במשמרות פרטיות (שם, ס' 6). עת יצאה ופסעה החוצה לאחר סיום בחינות ההסמכה ללימודיה שנערכו בשטח הנתבעת, פגשה במפגע ונפלה. את המבחנים עברה בהצלחה אך בחודש אפריל 2002. אולם, כתוצאה מהתאונה, בהמלצת רופאיה, נאלצה לשהות במשך 8 חודשים באי כושר מלא. 5. התובעת מציינת כי היא מתקשה בעבודתה היום יומית, בשל הפגיעה הנטענת. כן הצהירה כי הצלקת שנותרה והבליטה של הפלטה שהוחדרה מציקה לה ומכערת. לחיזוק טענות אלו המציאה התובעת חוו"ד מומחה רפואי, דר' אלישע פרוינד, אשר מצא כי: "השבר נותח וקובע בעזרת פלטה וברגים. עקב כך נותרה הגבלת תנועה במרפק עם הפרעה בתפקוד בעיקר זה המתחייב ממקצועה (נדרשת להרים חולים). כ"כ נותרה בליטה באזור האולקרנון- מציקה ורגישה... יש מקום להעניק לגב' רבינוביץ' נכות בשיעור 5% המהווים מחצית מסעיף 41 (8)" (חוו"ד דר' פרוינד - פרק דיון ומסקנות) . טיעוני הנתבעת 6. לטענת הנתבעת, מהאמור בכתב התביעה עולה כי התובעת מנסה להטיל עליה אחריות באשר לאירוע שלנתבעת אין ולא היה כל קשר לגביו ו/או אירוע אשר התובעת בעצמה נושאת במלוא האחריות לגביו, ועל כן דין התביעה להידחות ו/או להימחק על הסף (כתב הגנה ס' 20). 7. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי אירוע התאונה לא אירע כלל ו/או לא אירע בנסיבות להן טוענת התובעת, וכי נזקיה הנטענים והמוכחשים של התובעת אינם תוצאת התאונה בהעדר קשר בין התאונה למצבה הרפואי, מה גם שעסקינן בפגיעות קלות, שתוצאותיהן חלפו, ואף אם נגרמו לתובעת נזקים כלשהם, היו אלה נזקים מינוריים ביותר. כמו כן, הוסיפה הנתבעת וטענה כי בנפילתה זו של התובעת כטענתה, אין על מה שתחוב בגינו, בהיות אירוע התאונה מקרה שהינו אופייני לחלק מהסיכונים היומיומיים ושאין להטיל בגינו כל חבות ו/או אחריות על הנתבעת. זאת ועוד, המדובר באירוע אשר אירע אך בשל חוסר זהירותה ו/או חוסר תשומת ליבה ו/או הפעלת שיקול דעת מוטעה של התובעת ובנסיבות אלו, אין לתובעת אלא להלין על עצמה (שם, ס' 19). 8. בנוסף לטענות של אי הרמת נטל ההוכחה על ידי התובעת לצד העדר אחריות הנתבעות, תוקפות אלו גם את טענת התובעת להיוותרותה של נכות תפקודית כתוצאה מפגיעתה - טענה הנסמכת על חוו"ד המומחה הרפואי מטעם התובעת. לשיטתן, קביעת נכות רפואית בשיעור 5% עליה הוסף גם הפן התפקודי שאינו בסמכות המומחה, איננה נכונה, מאחר והעובדה כי לתובעת הגבלה בכיפוף ב-10 מעלות לא מקנה כשלעצמה נכות וזהו לשון החוק בקובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי. לפיכך יש לקבוע כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית כתוצאה מהתאונה הנטענת נשוא התובענה. דיון האירוע התאונתי 9. כאמור, התובעת טוענת כי נפגעה ביום 6.9.01 כאשר נפלה בזמן שיצאה מבחינת הסמכה לאחיות שנערכה בשטח הנתבעת, זאת כתוצאה מבליטת ברזלים מעל מכסה (כנראה של ביוב) במדרכה. 10. על נסיבות התאונה העידו בפניי גב' לודמילה דורפמן, חברתה של התובעת, והתובעת בעצמה. על פי עדותה של התובעת: "ש. באיזו שעה התחוללה התאונה? ת. סיימתי מבחן בשעה 15:00. יצאתי מהאולם ונפלתי. זה היה מייד ביציאה מהאולם. ש. איך נפלת? ת. נפלתי. אני לא יודעת איך להסביר, נפלתי. היה הברזל הזה ואני לא ראיתי אותו. זאת לא דרך ישרה וחלקה. נפלתי חזק מאוד... נפלתי קדימה ובגלל זה קיבלתי את המכה במרפק... כמו שנופלים, על הברכיים ועל המרפק, החלק הקדמי של הגוף" (פרוטוקול, עמ' 14-15). 11. לאחר הנפילה ובעודה על הקרקע יצרה התובעת קשר טלפוני עם חברתה הנ"ל, ובלשונה: "ש. כשהחברה שלך הגיעה, באיזה מצב היא ראתה אותך? ת. לא טוב. ש. האם היא ראתה אותך במצב של שכיבה, ישיבה או עמידה? תשובה. לא. כמו שאני נפלתי וכמו שספגתי מכה על המרפק, כך אני נשארתי... ש. היית שרועה על הרצפה? הייתי בישיבה. כמו שאני נפלתי, לא יכולתי לזוז בגלל הכאבים. כנראה שהתיישבתי אחרי הנפילה. אני לא זוכרת. למזלי היה לי את התיק עם הפלאפון בצד כמו שאני מראה. הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי ללודמילה. כשהתקשרתי הייתי בישיבה. לא נפלתי מראש או מהאף, קיבלתי מכה בסך הכל במרפק" (שם, עמ' 16). דברים אלו תואמים את הנאמר על ידה בתצהיר עדותה הראשית (תצהיר עדות ראשית, ס' 1). תצהירה של התובעת לא נסתר ועדותה הייתה מהימנה עלי . 12. גרסת התובעת נתמכת בתצהיר חברתה, הגב' דורפמן: "זכור לי שבעת שיצאתי מהבחינה מרגריטה טילפנה לטלפון הנייד שלי ואמרה לי שהיא נפלה, יצאתי מהאולם וראיתי את מרגריטה יושבת על המדרכה מול היציאה כשהיא תופסת את היד. היא ישבה ליד ברזלים שבלטו מהרצפה (כפי שרואים בתמונה נספח א' לתצהיר של מרגריטה). מרגריטה סיפרה לי שהיא נפלה בגלל הברזלים..." (תצהיר עדות ראשית לודמילה דורפמן מיום 14.9.05, ס' 3). על תצהירה זה נחקרה והעידה בפניי, והותירה רושם מהימן. כך השיבה כפי שנשאלה: "ש. את ראית את הדבר הזה שבגללו היא נפלה? ת. ראיתי שזה בולט אבל לא שמתי לב מה זה. אם זה קורה אצלי אני שמה לב. אני הסתכלתי על התובעת באותו רגע, היו לה כאבים. רציתי לעזור לבן אדם. ש. את זוכרת איך מצאת אותה כשראית אותה, היא שכבה? ת. היא ישבה על המדרכה. ש. היא נשענה על משהו, האם היה שם קיר ליד או שזה באמצע הרחוב? ת. לא יודעת. כשמצאת אותה היא בכתה, צעקה, זה כאב לה? ת. בטח זה טבעי שבן אדם נופל וכואב לו. ראיתי שהיא סבלה מכאבים. אי אפשר להגיד שהיא צעקה אבל היו כאבים, אני לא זוכרת שהיא בכתה, היא סבלה מהכאבים..." (פרוטוקול, עמ' 20). 13. מן האמור לעיל עולה תמונה לפיה התובעת נחבלה כפי שתיארה הן בתצהירה והן בעדותה בפניי, קרי - נפלה כתוצאה מהתקלות רגלה בברזלים הנ"ל. ברזלים אלו, כפי שניתן ללמוד מהתמונות שצורפו לתצהיר התובעת, מקובעים לתוך מכסה העשוי מאבן ירושלמית מסותתת, ומוכנסים לתוך משטח זה בצורת האות "ח" (תצהיר עדות ראשית, תמונות 1, 2, 2א', 3, 4). מעל פני הקרקע באופן מאוזן בולטת הצלע העליונה, אשר תפקידה לשמש נקודת אחיזה להרמת המכסה. בברזל כזה נתקלה התובעת ונפלה. הנתבעת לא הוכיחה אחרת (היא גם לא העידה איש מטעמה). האחריות 14. השאלה היא, האם בנסיבות האמורות אחראיות הנתבעות לנזק. אמנם, חיי היום יום מלאי סיכונים ועל הולכי הרגל להיות מודעים לכך, לפקוח את עיניהם ולהיזהר שלא להיכשל בדרכם. נפילה הינה תופעה רגילה בחיים, וההולך בדרך עשוי למעוד. כבר נאמר כי: "חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. סיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק- "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59, בעמ' 108) אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום" (ע"א 145/80 ועקנין נ' עירית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126 (1982). כך גם בע"א ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 351 (1993): "...אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום לפלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט.... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית.... יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק ...". ראו גם ע"א (מחוזי ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן, דינים מחוזי, לב (1) 651 (1998): "... המערערת נפלה כשהלכה באחד מרחובות רמת - גן. הנפילה נגרמה לטענתה מבליטה שהיתה במדרכה... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך ש... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי-יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של %.100 לא הובאו בפני בית המשפט ראיות על עלות צפויה של השגחה, איתור ותיקון זוטי פגעים מהסוג שמדובר בו, ואולם איננו סבורים שנחטא לידיעה השיפוטית של בית משפט אם נאמר שמדובר בעלויות עתק, שספק אם הצבור היה שמח לממנן. נקל לשער את צוות המשוטטים ברחובות לצורך מדידה על עשרה או עשרים מילימטרים של "גלי" עליה או ירידה בכבישים מזופתים, או הפרשי גובה כאלו ברחובות מרוצפים, או כל סדק המצוי דרך קבע בכבישי ומדרכות אספלט. עוד יותר נקל לשער את עלויות עשרות קבוצות הפועלים שיטפלו מעשה יום יום (אם לא רגע רגע) בזוטות כאלו. כאמור הדרכים והכבישים נועדו למעבר ואינם זירה ליישום של מודלים גיאומטרים שאין בהם כל רבב". 15. לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: "אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו". כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו". 16. אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". במקרה זה, בהיות השטח פתוח וישר, ומיועד למעבר הולכי רגל, הברזלים, הבולטים מספר סנטימטרים מעל פני הקרקע, היוו סיכון בלתי סביר לנפילה. 17. לצד האמור, מצאתי בנסיבות העניין שיש לתובעת תרומת אחריות מצידה להתרחשות האירוע. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים, ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרכה פגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע את אחריות העיריה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60%, דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו. בענייננו, מחד גיסא, הברזלים בולטים בצורה לא סבירה ולא בטיחותית; מאידך גיסא, אין כל מניעה להבחין בהם באור יום ולעקוף אותם. לפיכך הייתי קובע אשם תורם לתובעת בשיעור של שליש. הנזק הנכות הרפואית 18. כאמור, דר' אלישע פרוינד, מומחה בכירורגיה אורטופדית, חיווה דעתו מטעם התובעת. דר' פרוינד בדק את התובעת ביום 15.10.02 וכן ביום 8.4.03, שמע את תלונותיה, עיין במסמכים וצילומים רפואיים שונים, ומצא, בהתבססו על צילום מרפק יד שמאל מיום 4.3.03, כי השבר שנגרם לתובעת מחובר עם סטיה קלה של האולקרנון. בפרק הדיון וסיכום נכתב :"מדובר באישה כבת 44, אחות במקצועה, שנפגעה במרפק שמאל עקב נפילה ונגרם שבר של האולנה המקורבת משמאל. השבר נותח וקובע בעזרת פלטה וברגים. עקב כך נותרה הגבלת תנועה במרפק עם הפרעה בתפקוד בעיקר זה המתחייב ממקצועה (נדרשת להרים חולים). כ"כ נותרה בליטה באזור האולקרנון- מציקה ורגישה. לאור האמור לעיל ובהסתמך על קובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי, יש מקום להעניק לגב' רבינוביץ' נכות בשעור 5% המהווים מחצית מסעיף 41 (8)". 19. פרופ' יעקב נרובאי, מנתח אורטופד, אשר בדק התובעת מטעם הנתבעות ביום 31.8.04, מצא, בהסתמכו על צילום רנטגן מיום 14.10.01 של מרפק יד שמאל, כי קיים מצב לאחר שבר של האולקרנון מחובר טוב מאוד עם קיבוע פנימי על ידי לוחית וברגים. צילום רנטגן מיום 4.3.03 לא הראה כל שינוי מצילום קודם- עמ' 1 לחוו"ד. עוד ממשיך פרופ' נרובאי וכותב: "בבדיקה קיים חוסר יישור של 10 מעלות במרפק שמאל ללא כל הפרעות נוספות. בצילומי רנטגן השבר התחבר טוב מאוד". ובהמשך: "לצערי אין לי אפשרות לקבל את חוות הדעת של עמיתי. הסעיף 41 (8) מציין שבמקרים עם הגבלות ביישור ובכיפוף גם יחד כאשר כל הגבלה כשלעצמה אינה מצדיקה קביעה של יותר מ- 0% נכות יקבעו 10% נכות, זאת אומרת שצריכה להיות הגבלה גם בכיפוף וגם ביישור. כותב ד"ר פרוינד שהתרשם מכיפוף של 150 מעלות בשני המרפקים, זאת אומרת שאין הגבלה בכיפוף אלא רק 10 מעלות ביישור ובתקנון קיים סעיף המתאר בצורה מדויקת את מצבה של הנ"ל". (חוו"ד פרופ' נרובאי, עמ' 2). 20. איני רואה הדברים עין בעין כמומחה הנתבעת. עיון בסעיף ליקוי מספר 41 (8) בתקנות המל"ל מלמד פרשנות שונה מזו של מומחה הנתבעת, וזו לשונו: "במקרים עם הגבלות ביישור ובכיפוף גם יחד, כשכל הגבלה כשלעצמה אינה מצדיקה קביעה של יותר מ 0% נכות, ייקבעו 10% נכות. במקרים של הגבלות-תנועה במרפק גם ביישור וגם בכיפוף יש לנהוג לפי תקנה 12 לתקנות אלו, ובלבד שאחוזי הנכות הכוללים לא יעלו על אחוזי הנכות בסעיף קשיון לא נוח של המרפק". אכן, הסעיף מדבר על שתי הגבלות, ומורה כי במצב בו כל הגבלה במרפק, בנפרד מרעותה, אינה מצדיקה כל נכות, אז יוענקו 10% נכות. רציונל הסעיף ברור והוא הענקת נכות נוכח הגבלה כפולה, בשני מישורי תנועה של מרפק היד- יישור וכיפוף, שאין בכל אחד בפני עצמו די כדי לזכות בנכות. נכותה של התובעת "נופלת" בתפר בין סעיף ליקוי 41 (7) לסעיף ליקוי 41 (8), שכן אין סעיף הנותן מענה לחוסר יישור המרפק ברמה של 10 מעלות. במקרה שבפניי, התובעת סובלת מחוסר יכולת יישור של המרפק ברמה של 10 מעלות, בידה הלא דומיננטית, כפי שעולה מבדיקת דר' פרוינד. האחרון לא העניק לתובעת 10% נכות. הוא התאים את סעיף הליקוי למצב התובעת בהתאם לממצאי בדיקתה הפיסית שבפניו, ועל כן בחר להעניק 5% נכות בלבד, תוך שהוא מציין כי הללו מהווים מחצית מסעיף הליקוי. אני מוצא קביעה זו כראויה. נכותה הרפואית של התובעת עומדת, לפיכך, על 5%. "הנכות התפקודית"/פגיעה בכושר השתכרות 21. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. יש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)). בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717 (2000)). 22. אני בדעה, כי גם במקרה הנוכחי משקפת הנכות הרפואית בשיעור של 5% את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד של התובעת, ומאחר ועיסוקיה משלבים היבט פיזי - שימוש אינטנסיבי בידיה, דבר הכולל מן הסתם הזזת המרפק, גם אם לא מדובר ביד דומיננטית, תוך כדי עבודתה כאחות במחלקה הגריאטרית; ראוי ליטול נתון זה, או קרוב לו, גם כמדד לפגיעה בכושר השתכרותה, תוך בדיקת יתר הראיות. 23. בעניין גירוגיסיאן הנ"ל, דובר בעובדת ניקיון, עם נכות רפואית של 23.5%, אך עם פגיעה בכושר ההשתכרות של 50%, בשל היותה נעדרת השכלה כלשהי, וכישוריה, אשר מאפשרים אך ורק עבודה פיזית. התובעת בהחלט איננה כזו. נכותה פחותה בהרבה מהמקרה הנ"ל. הרושם המתקבל מהראיות ומהעדויות הוא, שמדובר בבחורה מוכשרת ובעלת יכולות (עברה הסבה מקצועית מתחום הכלכלה לתחום הרפואה), חרף כישלונה בבחינת הסמכה ראשונה לא התייאשה ולבסוף אכן הוסמכה כאחות, וכיום כאמור עוסקת בתחום זה. הפסדי השתכרות 24. התובעת נפגעה בסוף שנת 2001. עובר לתאונה הייתה סטודנטית בקורס אחיות מוסמכות, אשר ארך כשנתיים, ועבודתה כפי טענתה הייתה משמרות פרטיות בהשגחה ליד חולים (תצהיר עדות ראשית תובעת, ס' 6). התובעת הוסמכה כאחות באופן רשמי בחודש אפריל 2002, קרי, 7 חודשים לאחר תאונתה. לכל אורך תקופה זו טוענת כי לא עבדה, ובלשונה: "גם לאחר תום תקופת ההחלמה ובשל מגבלותיי וכאבי לא יכולתי למצוא עבודה שתתאים למצבי הבריאותי. באפריל 2002 עברתי את בחינות ההסמכה. ב- 19 לחודש מאי 2002 התחלתי לעבוד, במשרה חלקית, במרכז גריאטרי בנתניה". (שם, ס' 8). התובעת יכולה הייתה להראות הפסדי שכר בפועל, באמצעות תלושי שכר, קבלות, רישומי תקבולים, אישורי היעדרות וכיוצ"ב. זאת לא נעשה. יתרה מכך, מייד עם הסמכתה החלה לעבוד במקצוע אותו למדה ובו הוכשרה. על כך אין עוררין. היקפי העבודה לאחר מכן ועד היום גם מלמדים על יכולת להתמיד לאורך זמן במשרה מלאה ואף בשעות נוספות, לפי הצורך. עם זאת, אין לומר שלתאונה אין כל השפעה, כדברי התובעת: "ש. למעשה המומחה מטעמך מצא אצלך רק מגבלה ביישור של היד בשיעור לש 10 מעלות. האם את יכולה לספר לנו איך מגבלה של יישור היד בזווית כזו מפריעה לך בתור אחות? ת. במהלך העובדה אני לוקחת על ידי ימין. ש. כיצד המגבלה הזו מציקה לך? ת. לעבוד, להרים ולעשות משהו עם שתי ידיים באותה עוצמה לעומת לקחת את הכל על יד ימין ועל צד ימין. חוץ מזה אני מוגבלת עם ההרמה. ש. איך היישור של היד מפריע לך? זה לא שאני מוגבלת רק ביישור, אני מוגבלת על הפעולה בכל היד" (פרוטוקול עמ' 13). שכרה של התובעת עומד על סך 4,200 ₪ נטו לחודש. הכנסה זו כאמור יציבה. עם זאת, לא ניתן לומר כי אין וכי לא תתכן כל השפעה תפקודית אשר מפריעה ותפריע לתובעת למצות את כל הפוטנציאל שלה, במיוחד בהתחשב באופי מקצועה. במצב דברים כאמור אין מקום לערוך חישוב אריתמטי, מחד גיסא, אך גם לא לשלול כל פיצוי, מאידך גיסא. הייתי נוקט בשיטת פסיקת הפיצוי הגלובלי, ומעמידו, לעבר ולעתיד, על סך של 20,000 ₪, נכון להיום. הוצאות שונות ועזרת צד ג' 25. יש להניח אכן כי הניתוח שעברה, אשפוזה למשך 3 ימים ועוצמת הפגיעה הצריכו עזרה מסוימת וכן הוצאות מוגברות, לרבות בתקופת טיפולי הפיזיותרפיה. על דרך האומדן אני פוסק פיצוי של 3,000 ₪, נכון להיום. כאב וסבל 26. בהתחשב בכל נסיבות המקרה אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 22,000 ₪, נכון להיום. סוף דבר 27. סך נזקיה של התובעת מסתכם ב - 45,000 ₪; מסכום זה יש לנכות, כאמור, שליש. אני מחייב לפיכך את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד של 20% + מע"מ וכן החזר אגרה ושכ"ט מומחה, משוערכים להיום. היה ולא ישולם הסכום תוך 30 יום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ז (10 באפריל 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אבי זמיר, שופט ניתוחתאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילהשבר