בקשה לשינוי פסיקתא רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית 1. המבקשים הגישו ביום 27.10.05 בקשה, במסגרתה התבקש ביהמ"ש: "לשנות את הפסיקתא שנערכה על ידי התובעת ונחתמה על ידי ביהמ"ש ביום 29.12.94 לפי פסקי הדין שניתנו על ידי ביהמ"ש בתיק אזרחי 3132/92 ביום 21.12.94 ופסק הדין החלקי שניתן בתיק המרצה 127/93 בתאריך 1.4.93 וזאת עקב העובדה כי הפסיקתא המוטעת שאינה תואמת את פסק הדין לא ניכו בה מקרן החוב סכומים שביהמ"ש ציווה בפסק לנכות...". 2. בבקשה, אשר אינה נתמכת בתצהיר, נטען, בין היתר, כי הפסיקתא נועדה לשקף את הקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות של פסק הדין וכאשר היא אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין, בית המשפט צריך לתקן את הפסיקתא "וזאת בכל ערכאת דיון שענין זה עולה". לטענת המבקשים, הפסיקתא היא דקלרטיבית, היא רק מצהירה על זכויות, היא אינה יוצרת זכויות (ראה בהרחבה סעיפים 1 ו-3 לבקשה). 3. עוד טוענים המבקשים בבקשתם, כי ביום 21.12.94 ניתן פסק דין בבית המשפט בת.א 3132/92 [כב' השופט ד. מור], כאשר בסיפת פסק הדין ציווה ביהמ"ש על המשיבה להמציא פסיקתא לחתימתו, ביום 29.12.94 אכן נחתמה פסיקתא אשר העתקה צורף כנספח ג' לבקשה. לטענת המבקשים, הפסיקתא אינה משקפת נכון את סכומי הקרנות שהם חוייבו בהם בפסק הדין (ראה בהרחבה סעיפים 11 - 8 לבקשה). 4. כן נטען בבקשה, כי נפתחו תיקי הוצאה לפועל כנגד המבקשים, עמ' 1 מדו"ח פעולות הוצל"פ בתיק הוצל"פ (נתניה) 16-0846093-9 צורף כנספח ד' לבקשה. כן צויין כי נפתח תיק הוצאה לפועל נוסף בנתניה שמספרו - 16-0246695-3. (נספח ה' לבקשה). לטענת המבקשים פתיחת תיקי ההוצל"פ הנ"ל נגדם על סמך הפסיקתא המוטעת פוגעת בהם. 5. בד בבד, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיקי הוצל"פ (נתניה) 16-02466953 ו- 16-01291952, עד מתן החלטה בהליך העיקרי (בש"א 3501/05). 6. בהחלטתי מיום 31.10.05 נעתרתי לבקשה ודיון בבקשה לסעד הזמני ובתובענה עצמה (בש"א 3500/05) נקבע ליום 3.4.06. 7. המשיבה הגישה ביום 15.11.05 תגובתה לבקשה לשינוי הפסיקתא. בתגובה זו נטענו, בין היתר, ובתמצית טענות מקדמיות לפיהן המבקשים פנו לערכאה הלא נכונה לפי שהמבקש לשנות פסיקתא שנחתמה על ידי שופט שישב בדין, עליו לעשות כן בפני ערכאת הערעור. כן נטענה על ידי המשיבה טענת התיישנות לאור העובדה כי חלפו כ- 12 שנים מיום שהומצאה הפסיקתא למבקשים ועד מועד הגשת בקשתם. 8. לגוף הבקשה ולחלופין טוענת המשיבה ומציגה חישוב לפיו, באם קיימת טעות בפסיקתא הרי שטעות זו הינה לחובתה של המשיבה (לזכותם של המבקשים). כחלק בלתי נפרד מתגובתה אף הגישה המשיבה ביום 21.2.06 חוות דעת מומחה, רו"ח גלעד כץ, אשר נועד לתמוך בטענת המשיבה באשר לחובות המבקשים כלפיה. 9. ביום 3.4.06 התקיים דיון בבקשה. ב"כ הצדדים הגיעו לכלל הסכמה דיונית לפיה, ההחלטה שתנתן תהא בבש"א 3500/05 לאמור, בתובענה גופה ולא בסעד הזמני. הדיון בבקשה 10. ב"כ המבקשים טען בדיון, כי מקור סמכותו של ביהמ"ש לדון בבקשה הוא מכח הפסיקה (עמ' 1, שורה 18), בהמשך דבריו מיקד טיעונו באומרו כי סמכותו של ביהמ"ש להורות על התיקון המבוקש בפסיקתא הינו מכח "סמכותו הטבועה" (עמ' 2 שורה 5). לטענת ב"כ המבקשים המדובר בהתדיינות שמתקיימת בין הצדדים משך כ-13 שנה, כאשר בבסיס תיקי ההוצל"פ עומדת הפסיקתא. ב"כ המבקשים הפנה למספר אסמכתאות אשר פורטו בפרוטוקול, מהם ניתן, לשיטתו, להסיק כי לבית המשפט נתונה הסמכות לשנות ולתקן את הפסיקתא בעל עת. בהסכמת ב"כ המשיבה הוגשו לביהמ"ש, על ידי ב"כ המבקשים, כתב ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון מיום 21.12.94 בתיק אזרחי 3132/92, אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי בב"ש ביום 5.2.95 (ע"א 25/95) [סומן מב/1] ופרוטוקול דיון בערעור מיום 14.9.95, בסופו ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מאותו יום, אשר דחה את הערעור [סומן מב/2]. עוד טען ב"כ המבקשים, כי הבקשה הוגשה על סמך הנתונים שהובאו על ידי המשיבה. כי המומחה מטעם המשיבה מסר בהליך אחר, בביהמ"ש השלום בפתח תקווה, חוות דעת שסכומיה היו שונים. (ראה בהרחבה דבריו בעמ' 3, שורות 3 עד 21 ועמ' 4 שורות 1 - 13). 11. ב"כ המשיבה טען, בין היתר, כי בא כוחם הנוכחי של המבקשים הינו העו"ד הרביעי או החמישי המטפל בעניינם, כי היתה למבקשים הזדמנות לערער על ההחלטה ואכן הוגש ערעור על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי. הערעור הוגש על מלוא פסק הדין ולא נאמרה בו מילה על כך שהפסיקתא שגויה כביכול, עובדה המוכחשת על ידי המשיבה. ב"כ המשיבה הוסיף כי אין מקום לבוא, לאחר 12 שנים, ולהגיד ששלושה עורכי דין שטיפלו בתיק לא ידעו על הטעות בפסיקתא, כיום דלתות ביהמ"ש נעולות בפני המבקשים מלהעלות טענה שכזו, אשר מקומה להיות מועלת היה בפני ערכאת הערעור. לגופו של ענין, אף ציין ב"כ המשיבה, כי בקשת המבקשים הינה סתמית, לא נתמכה בחוות דעת של רואה חשבון או במסמך כלשהו, אשר יסביר כיצד הגיעו לסכומים הנטענים בסעיף 10 לבקשה וכי נותר למבקשים חוב כלפי המשיבה של מאות אלפי שקלים [ראה בהרחבה דבריו בעמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23 - 32, עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 1 - 17 ועמ' 4 לפרוטוקול שורות 15 - 30]. 12. בהתאם להחלטתי מיום 3.4.06, הותר לצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב תוך 7 ימים. 13. ביום 11.4.06 הגישו המבקשים השלמת טיעון בכתב מטעמם, במסגרתה חזרו על טענותיהם ואליה אף צרפו נספחים שונים כמו למשל תיק המוצגים בערעור, פר' דיון מיום 16.3.93 בהמר' 127/93 ומסמכים אחרים אשר לא מצאתי אסמכתא והיתר לב"כ המבקשים לצרפם לסיכומיו. המסגרת המשפטית 14. תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, שכותרתה "פסיקתה" קובעת: "(א) על סמך החלטה שניתנה, מותר לערוך פסיקתה שתכיל את מספר התיק שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה. (ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה". לעקרונותיה של תקנה 198 הדנה בפסיקתא, ראה בהרחבה: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, בעמ' 308 - 309. כן, ראה לענין זה: י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 523 (ס"ש 421). מן האסמכתאות שצויינו לעיל עולה המסקנה, כי הפסיקתא אינה אלא תמצית של ההחלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים ומהווה את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין שכבר ניתן ומשקפת את הקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות שבו. ראה: ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות ואח' פד"י מב (2) 837. ע"א (תל-אביב) 2862/00 בסר נ' קרדילק (טרם פורסם - סעיף 6 לפסק הדין). 15. ב-רע"א 1335/04 אבו סולב נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק - על 2004 (2) 1170, נפסק בין היתר, כי: "פסיקתא היא תמצית של החלטה שניתנה. עם זאת פסיקתא יכולה להוות מכשיר לפירושה של ההחלטה... בשל כך מקום בו קיימת בין הצדדים מחלוקת על מובנה של החלטה אשר הפסיקתא מכריעה בה, דינה של פסיקתא הניתנת על ידי השופט שישב בדין עשוי להיות, לצורך ערעור, כדין החלטה המתקנת את פסק הדין או מבהירה אותו (ראו ע"א 1050/01 גבעת כח נ' רוזנבלום, דינים עליון סא' 157). הדברים אמורים מקום בו בעצם מתן הפסיקתא מכריע ביהמ"ש במחלוקת פרשנית שבין הצדדים ובדרך זו יוצק תוכן חדש לתוך הכרעתו המקורית. במקרה כזה הפסיקתא עשויה להשתלב בהחלטה המקורית ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנה". ב-ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש ואח' (טרם פורסם) נפסק, בין היתר, כי: "פסיקתא אשר ניתנה על ידי השופט שישב בדין יכולה לשמש פירוש לפסק דין שהיה סתום... הפירוש שניתן בפסק הדין אינו טפל בהכרח לנושא פסק הדין אלא יכול לעיתים לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו בנסיבות מסויימות אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי". בהמשך החלטה זו נקבע: "המחלוקת היא בשאלה האם ערעורה של המשיבה לענין אופן חישוב הריבית, כפי שאושר בפסיקתא - ואשר המשיבה סוברת כי נפלה בו טעות - נוגע הוא לפסק הדין או לפסיקתא. איני מביע עמדה, כמובן, בשאלה האם אכן נפלה טעות באופן חישוב הריבית, באופן שלא הופחת מהסכום ששילמה המשיבה ריבית בעוד שלחיובה הכולל בגין פיצויי ההפקעה הוספה ריבית. אולם אם נפלה טעות שכזו מקורה בנסיבות המקרה, לא בפסק הדין אלא בפסיקתא והדבר מחוייב גם מכח תכליתה של הפסיקתא בשיקוף הקביעות האופרטיביות של פסק הדין....הערעור אם כן נוגע או מוסב עליה וממילא אין מקום למחוק אותו". (סעיף 8 להחלטה). 16. זוסמן בספרו לעיל, מתייחס למצב בו הפסיקתא שנערכה, אינה תואמת את פסק הדין ועומדת בסתירה לו והוא מטעים בעניין זה בזו הלשון: "...למשל: השופט פסק שאין לו סמכות לדון בעניין והעבירו לבית משפט אחר... אך בפסיקתה נאמר בטעות כי התביעה נדחתה מפאת חוסר סמכות. אם נדחתה התביעה הרי זה פסק דין הניתן לערעור, אך אם הועבר העניין לבית משפט אחר הרי זו "החלטה אחרת" אשר אינה ניתנת לערעור אלא ברשות..." (שם בעמ' 523 ס"ש 422) דיון 17. ראוי להדגיש כי המבקשים בבקשתם לא ציינו כי על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון בת.א. 3132/92, הוגש על ידם ערעור לבית המשפט המחוזי, ערעור אשר נדחה כבר ביום 14.9.05 (ראה מוצגים: מב/1 ו- מב/2). סבורני כי ראוי היה שעובדה זו תובא בפני בית המשפט. אי ציונו של הליך הערעור פוגמת לטעמי בתום ליבם של המבקשים ובנקיון כפיהם. 18. במהלך הדיון הקשתי על ב"כ המבקשים בשאלה מהו מקור הסמכות הנתון לבית המשפט לשנות את הפסיקתה אשר נחתמה כבר ביום 29.12.04. ב"כ המבקשת טען כי מדובר "בסמכות טבועה" [ר' גם סע' 4 לסיכומי המבקשים]. 19. אין חולק כי פסק דינו של בית משפט השלום ב- ת.א. 3132/92, הינו פסק דין חלוט וכפועל יוצא מכך נפתחו כנגד המבקשים, בין היתר, כבר בשנת 1995 תיקי הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה. 20. סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, קובע את סמכותו של בית המשפט לתקן פסק דין בזו הלשון: "מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה שנתן, רשאי הוא תוך עשרים ואחת ימים לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין בעניין זה. לעניין זה 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב פליטת קולומוס, השמטה מקרית הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". - בע"א 769/77 יוסיפוב נגד יוסיפוב, פד"י לב (1) 667, נפסק לעניין תחומה של הטעות שהינה בת - תיקון בהתאם להוראת סעיף 81, כי: "מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מצומת ליבו ללא דעת, וכאשר חוזרים ומפנים את תשומת הלב לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנימנו לעיל. מן ההן גם משתמע גם הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעייה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר... ". (שם 671 - 670). ראה גם: ע"א 576/81 בן שמעון נגד ברדה פד"י לט (2) 589,590. ע"א 159/90 סולל בונה נגד ברק אור פד"י מז (4) 17. בש"א (ירושלים) 3885/02 זכאל ואחרים נגד חפציבה בנייה, תק - מח 2003 (1) 3627. זוסמן לעיל בעמודים 907-906 (ס"ש 696). 21. עוד מוסיף זוסמן בספרו, כי "הנה כי כן לא נועדה סמכות התיקון לאפשר תיקונים בפסק הדין שאינם אלא "מסווה לכתיבת פסק דין חדש" תיקונים מהותיים כאלה ניתן להביא בהחלטה אך על דרך של ערעור או עד שבית המשפט לא קם מכס המשפט ביום שבו ניתנה ההחלטה שעד עדיין נמצא בחזקתו העניין שטיפל בו" (שם בעמ' 907 למעלה). ראה גם: רע"א 3960/05 נשר נ' בן פאיז (טרם פורסם). 22. בנסיבות העניין ניתן לומר וזאת לאור התיקונים המבוקשים על ידי המבקשים בפסיקתא, כי לכאורה אין המדובר בתיקון "טעות" כפירושה של זו בסעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט ולפיכך, לא ניתן יהיה להורות על תיקון הפסיקתא מכח הוראה זו המגבילה את מועד הגשת בקשה במסגרתה ל-21 ימים לאחר הינתנה. 23. כפי שהודגש לעיל, ערעור על פסק הדין נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי ופסק הדין הינו חלוט. לענין זה נאמר, כי: "מעשה בית דין הוא כלל שנועד למנוע דיון נוסף בין אותם צדדים בעניינים שכבר הוכרעו קודם לכן על ידי ביהמ"ש. הטעמים העיקריים לכלל הם טעם של חיסכון בזמן שיפוטי וטעם של מניעת הטרדה כפולה מבעל הדין שכנגד. פרו' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי", הוצאת רמות, כותבת לענין זה: "במערכת השיקולים הכללית מועדף השיקול של סופיות הדיון על פני השיקול של מיצוי זכות ההתדיינות או זכות השמיעה עד תום. אם כבר היתה בעל הדין ההזדמנות המלאה להשמיע את דברו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא במסגרת התדיינות קודמת, גובר השיקול של מניעת ריבוי ההתדיינויות, על מנת לחסוך בזמנה ובמשאביה של המערכת השיפוטית, מצד אחד וכדי למנוע את הטרדתו של בעל הדין שכגד מצד אחר ואפילו יוצא בעל הדין מקופח עקב כך" (שם, 625). 24. ב- ע"א 235/79 גופר נ' עמר ואח' פד"י לד (2) 321 נפסק, בין היתר, כי: "... נראה לי שכל בר דעת יבין כי ארעה כאן טעות מצערת מצד שופטי בית המשפט המחוזי, כשהחליטו על גירסה אחת ובסופו של דבר חתמו על פסיקתא בנוסח הנוגד את הכרעתם האמיתית והיה מקום לבקש מהשופטים עצמם לתקן את הטעות במקום ללכת בדרך הפשוטה והקצרה הזאת פנה בא - כוח הדיירים... בבקשת רשות ערעור הרשות ניתנה לו.... כשהפסיקתא נוגדת את דעתם המפורשת והמנומקת של השופטים יש לתקן את הפסיקתא ואם הדבר לא נעשה על ידי בית המשפט עצמו, נעשה זאת אנחנו היושבים בערכאת הערעור על פי הכוח הנתון לנו בתקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי...". בענייננו אנו לא נקטו המבקשים בהליכים המשפטיים האפשריים - המתחייבים ובמועדים המתאימים. עוד יודגש, כי: א. המבקשים לא פנו לבית המשפט אשר חתם על הפסיקתא בבקשה לתיקון הפסיקתא במועד סמוך לאחר נתינתה. בבקשת המבקשים, שלא לוותה בתצהיר, לא ניתן כל טעם והסבר לעובדה זו. על הקושי הנובע מכך תעיד אף העובדה כי כב' הש' ד. מור, אשר חתם על הפסיקתא, מכהן מזה שנים כשופט בביהמ"ש השלום בת"א. ב. המבקשים אכן ערערו לבית המשפט המחוזי על פסה"ד, לאחר שהומצאה להם הפסיקתא, וערעורם נדחה. ג. קיימת מחלוקת האם הפסיקתא אכן אינה תואמת את הוראות פסה"ד, באופן הפוגע בזכויות המבקשים. העתרות לבקשה פירושה פתיחת חזית ומחלוקת חדשה בענין פירושו של פסה"ד ויישומו האופרטיבי למעלה מ- 11 שנים לאחר הינתנו. 25. השתק מחמת מעשה בית דין מונע מבעלי הדין לשוב ולהתדיין בעילת תביעה ובפלוגתא שהוכרעה לגוף הענין בפסק דין תקף וסופי שניתן על ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעיקרון סופיות הדיון וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו ענין. ראה: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים פד"י נח (5) 511. 26. ב-בש"א 3079/04 באר טוביה נ' עומרי נגב ואח' פד"י נח (6) 464 נפסק, בין היתר, כי: "זאת ועוד, התפיסה המקובלת גורסת כי הגשת ערעור או הליך אחר שנקצב לו מועד באיחור, פוגעת בצד שכנגד אשר עם תום המועד לנקיטת ההליך רשאי להניח כי לא ינקטו הליכים שלא ננקטו עד כה ובכך פיתח "מאין חסינות מפני הגשת ערעור באיחור. אותה "מאין חסינות" היא ביטוי לפאן מסויים של עיקרון סופיות הדיון הגורס כי גם הצורך להביא לסיומם של ההליכים הוא עיקרון ראוי להגנה. עיקרון סופיות הדיון בהקשר זה בא להגן על עניינו של האדם הפרטי שאינו מעוניין להיות מעורב בהליכים ללא סוף, אשר רשאי להניח כי המצב המשפטי הקיים לאחר תום המועד להגשת הערעור לא ישונה עוד...לעקרון סופיות הדיון פאן נוסף, הפאן הציבורי: מעבר לעניינם של היחידים או הפרטים המעורבים בהליך משפטי, קיים גם אינטרס של הציבור, שמערכת המשפט תפעל באופן יעיל ככל האפשר, הרצון שלא למשוך יתר על המידה את ההליכים המשפטיים הוא גם עניינו של הציבור בכלל ושל בתי המשפט כמבטאים את רצון הציבור בענין זה ושל הצורך להבטיח ודאות ויציבות המושגות על ידי כך שמספר הפעמים שבהן יהיה ניתן לנסות ולשנות ענין כלשהו, יהיה מוגבל....בדרך כלל פתיחתו של ענין שהסתיים זה מכבר באיחור של שנתיים יפגע באינטרס זה. הפגיעה היא מהותית, כיוון שעצם האפשרות של "פתיחת" הסכסוך מחדש זמן כה רב לאחר סיומו, פוגעת בוודאות וביכולת להסתמך על פסקי דין באופן כללי. יתר על כן, עצם העלאת הבקשה, הדיון בה, העבודה המנהלית הכרוכה בה וכיוצא בזה - כל אלה צורכים משאבים רבים יותר ומובן כי במערכת שאמצעיה מוגבלים הדבר גורם להפחתת המשאבים השיפוטיים והאדמיניסטרטיביים העומדים לרשות כלל המתדיינים האחרים...". הכרעה 27. אין מחלוקת ובבקשת המבקשים [אשר לא נתמכה בתצהיר] לא נטען אחרת, כי הפסיקתא הומצאה להם בסמוך לאחר מועד חתימתה על ידי בית המשפט - 29.12.94. 28. לא נטען על ידי המבקשים בבקשתם ואף לא במהלך הדיון, כי הפסיקתא הושגה במרמה וכיו"ב. הלכה היא כי כלל "סופיות הדיון" יכול לסגת מקום שמתקיימים אינטרסים אחרים. כך הוכרה אפשרות לבטל פסק דין סופי, מקום שהוברר כי ניתן בחוסר סמכות או כי הושג במרמה, מטעמים של צדק וכאשר נעלמו מן המבקש עובדות, אשר לא יכול לגלותן בשקידה סבירה ויש בהן בכדי לשנות את ההכרעה מיסודה. - ראה: ע"א 4682/92 עזבון המנוח שעייה ז"ל נ' טלטש פד"י נז (3) 366-371. ע"א 4958/99 עין גב נ' מקורות פד"י נה (2) 11, 12. בש"א (חיפה) 2505/05 אהרון נ' עזבון שוורץ ואח' (טרם פורסם). 29. ב- בג"צ 1154/06 לם נ' ביה"ד הארצי ואח' (טרם פורסם - פס"ד מיום 26.3.06) נפסק, בין היתר, כי: "בית המשפט מסיים את מלאכתו עם מתן פסק דינו (בכפוף לעניינם שהדין מאפשר להידרש אליהם ובהם תיקון טעות לפי סעיף 81 חוק בתי המשפט (נוסח משולב תשמ"ד - 1984). מעת נתינתו עומד פסק הדין לעצמו, והוא נתון לערעור במועדים שקבע הדין.... אין לבית המשפט שפסק את הדין סמכות לגביו עוד...". 30. ברוח דומה אף נפסק ב-בש"א (י"ם) 1006/06 המל"מ נ' "מגדל" ואח' (טרם פורסם) כי: "ככלל הליך של הבהרת פסק דין לפי פניית מי מבאי כח הצדדים אינו הליך מוכר (בג"צ 897/78 יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לג (2) 6, 7, ע"א 498/89 אבו חסן נ' בעלי 120 חלקים דינים עליון 399). זאת להבדיל מפניית ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (או תיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984, או עת פסק הדין הינו נגד המדינה: ע"א 5403/90 מ"י נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים, פ"ד מו (3) 459, 463) בהעדר פניה על פי אחת מני הדרכים המותוות לעיל, חל כלל סופיות הדיון ואל לו לבית המשפט לשוב ולהידרש לפסק". ר' גם: ע"א 3459/94 אי.פי.אנטרפרייז נ' מילוזן פד"י נב (1) 279 (סע' 4 לפסה"ד). 31. בקשת המבקשים לשינוי הפסיקתא הוגשה ביום 27.10.05, כ-11 שנים לאחר מועד חתימתה על ידי בית המשפט, לאחר שנדון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ערעור המבקשים על פסק הדין, ושנים רבות [לפחות 10] לאחר שהמשיבה החלה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל למימושו של הפסק. בנסיבות אלו ומשהיה בכוחם וביכולתם של המבקשים, לעמוד על "הטעות" הנטענות בפסיקתא (כך לשיטתם) מזה שנים רבות, ניתן לקבוע בוודאות כי בקשתם דנן הוגשה בשיהוי ניכר, בלתי מוצדק ובלתי מוסבר, אשר אף לאורו ומכוחו מן הדין להורות על דחיית בקשתם. 32. יוטעם, כי אחד הכללים הנובעים מעיקרון "מעשה בית דין" הוא שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו ענין עצמו בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס יעילות וסופיות הדיון "שלולא מוראה של דוקטורינה איש את רעהו רדפו במעגל אין סופי". ראה: ת.א (חיפה) 1019/00 רוור נ' לניר ואח' (טרם פורסם). 33. לא שוכנעתי כי בענייננו נתונה לביהמ"ש "סמכות טבועה" להיזקק לבקשה. גם אם תאמר שנתונה לביהמ"ש סמכות שכזו - שהינה סמכות שבשיקול דעת - הרי שבקשה זו על רקע נסיבותיה כפי שנסקרו בהרחבה לעיל, אינה מצדיקה לטעמי הענות לה. למעלה מכך בנסיבות בקשה זו שומא על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בהתערבותו בהוראות פסיקתא שניתנה לפני למעלה מעשור שנים מכח "סמכות טבועה" שמא לא תהפוך סמכות "טבועה" זו, לסמכות בגדרה "יטבע" בית המשפט אגב הפעלתה באורח לא מידתי ובלא אסמכתא מפורשת לכך, תוך פגיעה בכלל סופיות הדיון על כל משמעויותיו ונגזרותיו. סוף דבר 34. בהנתן כל האמור ומן הנימוקים שפורטו בפסק הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וכך הנני מורה. 35. הצו הזמני, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה, אשר ניתן על ידי ביום 31.10.05 במסגרת בש"א 3501/05, מבוטל בזאת. 36. המבקשים ישלמו למשיבה בגין שכ"ט עורך דין סך כולל של 5,000 ₪. פועל יוצא מחיוב זה הוא כי הפקדון שהפקידו המבקשים בקופת בית המשפט ביום 3.11.05, יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה. 37. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה, ותודיעם טלפונית דבר הינתנו. זכות ערעור כחוק. פסיקתא