זוהי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). עובדות שאינן במחלוקת 1. הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה) (להלן - התובע) הינו חברה פרטית בעירבון בלתי מוגבל שעיסוקה במימוש האמנה לביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה). ידיעות אחרונות בע"מ (להלן - הנתבעת) הינה המו"ל של העיתון ידיעות אחרונות (להלן - העיתון) לפחות משנת 1990 והאחראית על אמצעי התקשורת כמשמעותו בחוק. העיתון הוא עיתון יומי בעל תפוצה רחבה ביותר בישראל. שלמה אברמוביץ (להלן - הנתבע) היה עיתונאי בנתבעת עד אפריל 2000 ומאז הוא יועץ תקשורת עצמאי. בחודשים יולי-ספטמבר 2001 ושוב באפריל 2002 שימש הנתבע, באמצעות החברה שבשליטתו ושבניהולו, כיועץ תקשורת של יפה גולן (עובדת לשעבר של התובע). ביום 25.6.96 פורסמה כתבה בעיתון, מפרי עטו של הנתבע (להלן - הכתבה). היה זה יום לאחר שניתן פסק דין בע"א 6138/93 ובערעור שכנגד ע"א 6167/93 (להלן - פסק העליון), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 28.9.93 בת"א 551/89, בת"א 8043/87 ובת"א 1800/89 (מאוחדים) (להלן - פסק המחוזי). פסק העליון עסק, בין היתר, בתביעות שהגיש התובע נגד שניים מעובדיו לשעבר - יפה גולן הנ"ל וצבי אברהמי. בכתבה מופיעה כותרת בהדגשה מיוחדת ובאותיות גדולות: "בג"צ: הארגון למימוש פנסיות מגרמניה רימה את לקוחותיו". מתחת לכותרת פתיח מודגש: "בית המשפט העליון דחה אמש את תביעת לשון הרע של 'הארגון למימוש האמנה ישראל-גרמניה' נגד שניים מבכירי הארגון לשעבר". רקע דיוני טענות התובע 2. בכתב התביעה טען התובע כי הדברים שפורסמו בכתבה הם לשון הרע נגדו, שכן פסק העליון אישר את תביעת הלשון הרע של התובע נגד הנתבעים. לטענת התובע הפרסום נעשה בנסיבות מחמירות שהן רלבנטיות, הן להערכת הנזק ולחומרת התנהגותם של הנתבעים והן להערכת התנהגותם העתידית לעניין סעד של צו מניעה. בין התובע לנתבע קיימת יריבות מזה זמן רב כמפורט להלן: בשנת 1990 הגיש התובע ביחד עם אחרים תביעות לשון הרע וגרם הפרת חוזה נגד הנתבעת ואחרים בגין כתבות שפרסמו (ת"א (ת"א) 1089/90, 435/91) כשהסעד המבוקש בהן הגיע לסכומים העולים על 6 מיליון ₪. לטענת התובע אותן כתבות והתביעות שהוגשו בגינן יצרו אינטרס משפטי וכלכלי נוגד בין התובע לנתבעים. מאז ואילך הנתבע ומי מטעמו ובשליטתו, פסקו מלהיות מדווחים ניטרליים ואובייקטיביים על אותם עניינים והפכו לצד בעל עניין. בשנת 1995 הגיש התובע שתי תביעות לשון הרע נגד חברת ידיעות תקשורת בע"מ, הקשורה לנתבעת, ונגד כתבים שונים של עיתונים מקומיים בגין כתבות שפרסמו (ת"א (נצרת) 94/95 ות"א (חיפה) 136/95 שהועבר לנצרת). לטענת התובע, הנתבעים ביחד ולחוד ואמצעי תקשורת אחרים שבשליטת הנתבע, ממשיכים לפרסם מעת לעת פרסומים בעניינים שונים הקשורים לפעולת התובע, בלי לפרסם את תגובתו או מבלי לפרסמה כראוי ומבלי לדווח לקוראים על ניגוד האינטרסים שבו מצויים הנתבעים המפרסמים, הן כבעלי דין והן כבעלי עניין, כנדרש ממדווח אובייקטיבי ונטול פניות, במיוחד סמוך למועדים הקבועים לדיון בתביעות שהגיש התובע. התובע טען, כי לפרסומי הנתבעת יש תפוצה ניכרת, ויש משום שימוש לרעה בכוח העיתונאי והציבורי העומד לרשותה. עוד טען כי בהעדר כל התייחסות לאינטרס האישי, הכלכלי והמשפטי של הנתבעים בעניינים המסוקרים בפרסום יש משום הטעיה של ציבור הקוראים והחרפה של השפעת תוכן הפרסומים עליהם. כן טען התובע, כי הנתבעים התבקשו לפרסם תיקון או הכחשה לכתבה, ולא עשו זאת. לפיכך ביקש התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך של 1,200,000 ₪ בעטיו של פרסום הכתבה. עוד הוסיף התובע, כי נגרמו, ועדיין נגרמים לו, נזקים והוא שומר על זכותו לתקן את כתב התביעה כאשר אלה יתגבשו באופן סופי. בנוסף ביקש התובע סעד של צו קבוע האוסר על הנתבעים לפרסם כל דבר הקשור במישרין או בעקיפין ליריבות שבין התובע לנתבעים או למי מהם. לחלופין ביקש התובע, להתנות פרסום בעיתון בתנאי שתצויין במקום בולט ובאופן הוגן העובדה שבין התובע לנתבעים מתנהלים הליכים משפטיים בגין תביעות לשון הרע שהגיש נגדם התובע וכי יש להם אינטרס אישי, כלכלי ומשפטי בתוכן הפרסום. 3. בגדרה של התביעה הגיש התובע בקשה (המר' 5300/96) למתן צו מניעה זמני. במועד 5.7.96 שנקבע לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים, הודיע עו"ד מוזר ב"כ הנתבעים, כדלהלן: "אני מבקש להצהיר בזה, מבלי לפגוע בבקשה שאנו עומדים להגיש לכבוד נשיא בית המשפט העליון להעביר את הדיון בהליך הזה כולו לבית המשפט המחוזי בת"א או בנצרת, שם כבר תלויות ועומדות תביעות דומות בין הצדדים, כדלקמן: עד להחלטת כב' הנשיא של בימ"ש העליון בבקשה שאותה הזכרתי, מרשיי יפנו לקבל תגובה ויפרסמו פרסום הוגן של כל תגובה לגיטימית שתמסור להם המבקשת [התובע]. בכל פרסום כזה ייאמר, בין היתר, כי תלויות ועומדות מספר תביעות על הוצאת לשון הרע שהגיש הארגון כנגד העיתון, וכי תביעות אלו טרם הגיעו לבירור לגופן. הצהרתי זו לא תפקע כל עוד יש דיונים תלויים ועומדים בינינו." לאחר שבקשת ב"כ הנתבעים להעביר את הדיון לבית משפט אחר נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, הגישו הנתבעים את כתב הגנתם. טענות הנתבעים 4. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי בית המשפט העליון סירב להיעתר לבקשת התובע להתערב בממצאים שנקבעו לחובתו בפסק המחוזי או לשנות את הנמקותיו של בית המשפט המחוזי, לאחר שבית המשפט המחוזי בחן אותם ונתן לכך ביטוי בפסיקתו. על אף שהתבקש, נמנע בית המשפט העליון לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע אודות התובע בגלל ממצאים אלה, ואישר בכך את סירובו של בית המשפט המחוזי לעשות כן. ההוצאות שנפסקו לזכות התובע, היו בגין דחיית חלק מטענות הנתבעים בערעור שכנגד. לטענת הנתבעים פסק העליון לא זיכה את התובע ב"תעודת יושר". בהמשך מצטטים הנתבעים מובאות מפסק העליון אשר מאשר ממצאים של פסק המחוזי שמתח ביקורת על שיטת המימון שבה בחר התובע, אשר פעל בניגוד עניינים ולא עמד בחובת הגילוי ללקוחותיו בדבר דרך תפקודו בביטויים שהם בגדר רמאות. על כן, טוענים הנתבעים, כי אין למצוא דופי בכתבה ועומדות להם ההגנות שבחוק. לנוכח שמו הרע של התובע בציבור, ולאחר שבתי המשפט ייחסו לו ולאנשים המרכזיים שבו (אשר בראשם עומד עו"ד ישראל פרי (להלן - עו"ד פרי)), חוסר אמינות, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה. לחלופין, טענו כי הסכום הנתבע מוגזם ואין בו כדי לשקף נזק שנגרם לתובע אם ניזוק. באשר לצו המניעה - ככל שהיריבות שאליה מכוון התובע נוגעת לכתבות אודות נושא "הפנסיה הגרמנית", מדובר בנושא ציבורי, שזכות וחובה לדווח אודותיו, וחופש הביטוי וחופש העיסוק אינם סובלים מגבלה גורפת שלא לדווח עליו. באשר להליכים תלויים ועומדים שטרם הוכרעו ציינו, כי יקיימו את הסכמתם במסגרת הסעד הזמני. בקשות ביניים 5. הנתבעים הגישו שתי בקשות לדחות את התביעה על הסף: האחת (המר' 2978/97) בנימוק שהכתבה מהווה דיווח עיתונאי אמיתי והוגן אודות ההליכים המשפטיים והיא חוסה תחת סעיף 13 לחוק; והשניה (המר' 4653/97) מחמת מעשה בית דין והשתק פלוגתא. שתי הבקשות נדחו בהחלטה מיום 27.4.98 שבה נאמר: "פסק העליון הבחין היטב בין הביטויים השונים המופיעים בפסק המחוזי ושנועדו להגדיר את הפעילות [של התובע] והטעים כי: 'אכן הביטוי 'רמאויות' הוא ביטוי חמור שיש בו משום לשון הרע.' למשיב לא נפסקו פיצויים משום שניסוח המכתב היה כוללני ו'באשר זהות המושמץ נרמזת ליודעי דבר בלבד'. הוצאות שנפסקו לחובתו בפסק המחוזי חרף העובדה שזכה בתביעה בוטלו בפסק העליון" (שם בעמ' 3). בחלק האופרטיבי של ההחלטה הנ"ל נדרשו הנתבעים להשיב על השאלות מה הניע אותם להדגיש בכותרת דווקא את הביטוי "רימה", ומדוע הוצנעה העובדה שהתביעה הספציפית נדחתה מטעמים שאינם בגדר הגנת "אמת דיברתי", כמו גם העובדה שהוצאות שנפסקו לחובת התובע בוטלו. הסדר ביניים 6. לאחר מכן פנו הצדדים להליך גישור לפתרון כל הסכסוכים ביניהם, אולם זה לא הניב תוצאות. בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 3.7.00 הודיעו ב"כ הצדדים, בין היתר כדלהלן: "1. מסכימים שבית המשפט לא נדרש ולא יידרש להכריע בסעד של צו מניעה קבוע שהתבקש בתיק זה, שכן הנתבעים מודיעים שהם נאמנים להצהרתם מפי בא כוחם עו"ד מוזר שניתנה... 5.7.96 בהמר' 5300/96 וזאת כל עוד נמשכות ההתדיינויות בין הצדדים...". הצדדים לא הסתפקו בפתרון הזמני שהסכימו עליו לעיל עד לסיום ההתדיינויות האחרות, שכפי הנראה שם מצוי מוקד הסכסוך ביניהם. הצדדים החליטו, אפוא, להמשיך בהליך זה עד להכרעה בו, כל אחד מטעמיו. באשר לחבות 7. בהחלטה מיום 18.3.03 נדחו טענות ההגנה של הנתבעים אחת לאחת. כפי שצויין בהחלטה, המילה "רימה" היא מילה קשה המעידה על מעשים חמורים. אין דינה של תחושה סובייקטיבית של עד בבית המשפט כדין עיתון, המפרסם רמיה כעובדה כוללת וטוען להגנת אמת בפרסום. חזרה בהדגשים על מילים כגון "רימה" "רמאות" וכד', שבית המשפט העליון ראה בהן לשון הרע, היא ביטוי סנסציוני מיותר. בחלק האופרטיבי של ההחלטה נקבע כי: "לא נדרש לצורך ההכרעה בתיק זה לקבוע דבר בעניין אופי הארגון [התובע] ופעולותיו, אלא לשאלה האם הפרסום שיקף נאמנה את פסק דינו של בית המשפט העליון. מכל האמור לעיל עולה, כי הפרסום הכיל ביטוי, אשר בית המשפט העליון הביע דעתו עליו, שהוא בגדר לשון הרע, וכי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי עמדו להם ההגנות השונות שבחוק, בדרך פרסומו." הראיות בעניין הנזק 8. הצדדים הודיעו כי לא ישמיעו עדים לעניין הנזק. התובע הודיע כי יסתמך על פסק המחוזי ופסק העליון וכן על מוצגים שהגיש (ת/1-ת/9 ושתי כתבות ד/1 ד/2), שכן עניינו של התובע להראות שהכתבה מגמתית ומחייבת פיצוי עונשי. ב"כ הנתבעים הודיע, כי יסתמך גם הוא על פסק המחוזי ופסק העליון. בקשתו להסתמך על כתב אישום, שלפי הנטען הוגש נגד התובע או עו"ד פרי, נדחתה. באשר לפסקי דין אחרים בעניינו של התובע וכן לדיווחים אחרים שנועדו להוכיח כי לתובע אין שם טוב ואין לזכותו בפיצוי כלשהו, נקבע כי תוגש רשימה וב"כ התובע יגיב עליה (ראה פרו' והחלטה מיום 9.9.03). ב"כ הנתבעים שלח לבית המשפט הודעה לפיה יסתמך על פסקי הדין הקיימים בתיק, ובנוסף צירף להודעתו כתבות שפורסמו בעיתונים שונים (ככל הנראה בשנים 2000/2001) העוסקות בעיקר בעו"ד פרי. בתגובה מחה ב"כ התובע על החריגה מהחלטת בית המשפט שכן, תחת רשימה הגיש ב"כ הנתבעים את המסמכים עצמם שלגביהם טרם הוכרע אם יתקבלו. לטענתו, מדובר בראיות שאינן קבילות על פי דין, אינן רלבנטיות להפחתת הפיצויים, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת המועד. עוד הוסיף, כי חלק ניכר מהראיות מהווה לגבי התובע הפתעה אסורה וכי הכתבות המאוחרות עוקפות את החלטת בית המשפט שלא להגיש את כתב האישום. על כך השיב ב"כ הנתבעים כי פסקי הדין שניתנו נגד התובע הוגשו לבית המשפט בהליכים שקדמו לשלב הנזק ללא התנגדות. באשר לפרסומים המאוחרים הפנה לפסק הדין בעת"מ 765/03 שבו נדחתה בקשת עו"ד פרי למנוע אותם, בנימוק שהלה חתם על הסכם עם המדינה בקשר להליכים שהתנהלו נגדו, בגדרו הסכים מראש לפרסם הודעה לעיתונות בדבר פרטי ההסכם. בהחלטה מיום 29.12.03 קבעתי כי בתיק זה הוגשו די והותר מסמכים העשויים לשמש ראיות גם לנזק, וכי אין מקום להוסיף עליהם ולבטח אין להוסיף כתבות או הסדרי טיעון של מי שלא היה צד להליך זה, ונקבעו מועדים להגשת סיכומים. סיכומי התובע הוגשו ביום 26.2.04, סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 14.6.04 וסיכומי תגובה הוגשו ביום 15.7.04. לאחר הגשת הסיכומים הגיש ב"כ הנתבעים, ללא קבלת רשות, תשובה לתגובה, שאינה אלא חזרה על עקרונות בפסיקת פיצויים וכן אסמכתא משפטית נוספת באותו עניין, שלהגשתם התנגד ב"כ התובע בנימוק שלא נועדו אלא להשהות את מתן פסק הדין. אציין כבר עתה שהשהיית פסק הדין היא תוצאה של נסיבות שאינן קשורות במי מהצדדים, ועל כך התנצלותי. הטענות בענין הנזק 9. לטענת ב"כ התובע הפגיעה המצויה בפרסום כפולה וקשה. לדבריו, לא די שהופיע בפרסום כי התובע "רימה את לקוחותיו", אלא שפורסם כאילו ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון המרשיע אותו במרמה, וזאת בניגוד לתוכן פסק העליון. לטענתו, התנגדות זו מצדיקה פיצוי עונשי. מוסיף ב"כ התובע וטוען כי פגיעתה של הכתבה בהצגת התובע כ"רמאי" הינה פגיעה אשר אין כדוגמתה לארגון או למוסד המשרת לקוחות, זוהי פגיעה בבטן הרכה של חברה מסחרית. ב"כ התובע שואל כיצד אמור לקוח, קיים או פוטנציאלי, להתנהג אחרי קריאת כתבה שכזו, וכיצד אמורה החברה להתמודד ולהתגונן מפניה. אמנם חברה מסחרית איננה בשר ודם, אשר ניתן לכמת את מידת הפגיעה בו ביתר קלות, אך מאחורי האישיות המשפטית של החברה, עומדים אנשים: בעלים, מנהלים ועובדים, אשר כולם בעלי רגשות, אשר פגיעתם במישור הרגשי והתמודדותי קשה מאד. הנתבעים נמנעו מקבלת אחריות ומאז פרסום הכתבה ועד היום לא תיקנו ולא התנצלו. בגין סרבול ההליך והתמשכותו בעטיין של בקשות שונות שהוגשו במהלכו ואשר נדחו, מבקש התובע לחייב את הנתבעים, בנוסף לפיצוי עונשי, גם בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 150,000 ₪. 10. ב"כ הנתבעים חזר וציטט ביטויים מתוך פסק המחוזי, שלפי השקפתו אין בינם לבין מרמה דבר, אלא אולי "פער" של מה בכך, ועל כן לא נפסקו לתובע פיצויים בפסק המחוזי ובפסק העליון. פסיקה אחרת וכתבות אותן איזכר מעידים על כך שלתובע ולמנהלו אין "שם טוב". גם אם נגרם לתובע נזק מדובר בעניין של מה בכך, ועל כל פנים אין מקום לפסוק פיצוי למי שנאמרו עליו דברים המכרסמים ב"שמו הטוב". מכל מקום, טען ב"כ הנתבעים, נזק לא הוכח כנדרש מתאגיד לפי סעיף 10 לפקודת הנזיקין, ועל כן אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו. באשר להוצאות ולשכ"ט עורך דין - אלה מופרזים בכל קנה מידה. 11. בתגובה טען ב"כ התובע כי שאלת העדר שם טוב היא שאלה שבעובדה, שהנטל להוכיחה רובץ על שכם הנתבעים והם לא הרימו אותו. בפסק העליון יוחסו לתובע "העדר גילוי נאות" ו"חוסר תום לב", שהם ביטויים שגורים בפסיקה המתייחסת לעניינים חוזיים ובפסיקה המתייחסת לתביעות שבין לקוחות לגורמים פיננסיים שונים, כמו בנקים וחברות ביטוח. הפער בין ביטויים אלה ל"רמאות" אינו עניין של מה בכך. בשל חלוף הזמן, כמו גם הקושי בהוכחת הקשר הסיבתי לנזק ספציפי מאז הפרסום, נמנע התובע מהבאת ראיות. בנוסף, אין התובע רואה מניעה מלפסוק פיצוי עונשי מרתיע, שכן ככל הנראה עמדת הנתבעים היא שדמו של תאגיד מותר ואין סנקציה בדין על פרסום לשון הרע נגדו, גם כאשר פרסום לשון הרע בא בכוונה לפגוע, וגם כאשר ניהול המשפט התאפיין בחזרה על דיבה בדרך של טענות ללא הבאת ראיות לאמיתותן. באשר להוצאות ולשכ"ט שתבע סבור הוא כי אינן מוגזמות נוכח התנהלות הנתבעים בתיק זה. 12. שני הצדדים איזכרו בסיכומיהם פסיקה רבה, כל צד לתמיכה בהשקפתו. לגופו של עניין 13. קיומו של סכסוך משפטי מתמשך בין התובע לנתבעים לא הוכחש. סכסוך זה נוטל במקצת את המימד האובייקטיבי של הדיווחים, כפי שנקבע בהחלטה בשאלת החבות. למותר להוסיף כי עובר להגשת התביעה, לאחר מתן פסק המחוזי פורסמו בשבועון המרכזי של העיתון שתי כתבות (ת/8 ו-ת/9) בגינן הגיש התובע תלונה על הפרת כללי האתיקה. התלונה נדונה בבית הדין המשמעתי של מועצת העיתונות בראשות כב' השופטת הדסה בן עתו (להלן - בית הדין). בהחלטה מיום 14.11.94 (ת/2) פסק בית הדין לטובת התובע מן הטעם שהנתבעת לא עמדה בחובת הדיוק המרבי והאובייקטיביות, הן בדיווח על ממצאי פסק המחוזי והן בתיאור העובדות שבאו ממקורות חיצוניים. בית הדין הטעים כי: "אין לפרסם עובדות הנטענות ע"י צד אחד לסכסוך, ללא מתן הזדמנות לתגובת הצד השני. יש ממש בתלונת הארגון [התובע] שהעיתון חטא בהצגת עובדות מסויימות כאמת לאמתה מבלי לבקש את תגובה הארגון. כתוצאה מכך לא רק שלא נתנה הזדמנות לארגון להביא בפני הציבור גירסתו במספר נושאים שנויים במחלוקת, אלא שבמספר עניינים ברור שהדווח חוטא לאמת..." ובהמשך: "אכן רוח הדברים במאמרים הנ"ל תאמה את הממצאים הקשים של בית המשפט נגד הארגון. יחד עם זאת הפר העיתון את כללי האתיקה שלא ביקש תגובת הארגון לעובדות שלא נקבעו בפסק הדין [פסק המחוזי] ובכמה נושאים לא דייק העיתון בין בדברים שנכתבו ובין בכאלה שהושמטו". בסעיפים 2-5 של ההחלטה מנה בית הדין דוגמאות על פיהן קבע כי: "לא היה מקום לדווח מגמתי המציג את האחד כרשע גמור ואת הצד השני כצדיק גמור, באופן שלעתים חוטא לאמת". בחלק האופרטיבי של ההחלטה קבע בית הדין: "כבר אמרנו שרוח הדברים בכתבות הנ"ל תאמה באופן כללי את הממצאים הקשים לגבי פעילותו של הארגון. זו הסיבה שהחלטנו להקל במקרה זה ולהסתפק באזהרה לעיתון "ידיעות אחרונות" ובפרסום החלטתנו במלואה במקום מתאים בעיתון". החלטת בית הדין פורסמה בעיתון ביום 12.12.94 (ת/3). פרטי החלטת בית הדין הובאו על מנת להראות שלא היה בסנקציה שהטיל בית הדין כדי להניא את הנתבעים מלחזור ולחטוא בפרסום מסולף, והפעם של פסק העליון. פסק העליון קבע כי התובע לא יוכל, מטעמים שבהלכה הפסוקה, לערער על ממצאים שנקבעו לחובתו בפסק המחוזי משום שזכה בתביעה ואין באותם ממצאים לשמש מעשה בית דין. הוצאות שנפסקו לחובת התובע בפסק המחוזי חרף זכייתו בוטלו בפסק העליון. פיצויים לא נפסקו לזכות התובע בשתי הערכאות, משנקבע כי התנהלותו כלפי הלקוחות לקתה ב"חוסר תום לב" וב"העדר גילוי נאות". אולם, לגבי רמאות שיוחסה לו קבע בית המשפט העליון כי היא בגדר לשון הרע. אף על פי כן בחרו הנתבעים לפרסם דווקא אותו בהבלטה, כעובדה מוגמרת ונחרצת של בית המשפט העליון, לפיה התובע רימה את לקוחותיו, ואילו בכותרת המשנה בחרו לפרסם תוצאה הפוכה מזו שנקבעה בפסק העליון. הפיצויים 14. כאמור, התובע שביקש בתביעה לחייב כל אחד מהנתבעים לפצותו בסכום של 1,200,000 ₪, בחר שלא להשמיע עדים להוכחת נזקיו. בסיכומיו טען כי ראוי לפסוק סכומים אלה כפיצוי עונשי בשים לב לטיב הדיבה; להדגשתה בכותרת ובכותרת המשנה; לתפוצת העיתון; להתנהגותם בעבר; להימנעות מקבלת אחריות ותיקון; לניגוד העניינים ולאופי הסנסציוני של הפרסום במגמה לפגוע; ולהטלת הדופי במסגרת ההליך על ידי הצגת פסקי דין שונים כראיה להעדר שם טוב לתובע. הנתבעים טענו שהתובע אינו זכאי לפיצוי בהיותו תאגיד ולא הוכיח נזק. זאת ועוד, מעשיו החמורים של התובע אינם מצדיקים הושטת סעד כספי, מעבר להצהרה שהכותרת היתה שגויה. לחלופין יש לפסוק לתובע פיצוי סמלי בלבד משום שאינו נהנה משם טוב. המצב המשפטי 15. העוולה מושא התביעה בוצעה בשנת 1996 לפני הוספת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (להלן - סעיף 7א לחוק), לפיו ניתן לחייב את מי שהוכח שעל ידו פורסם לשון הרע בכוונה לפגוע, לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סעיף 7 של חוק איסור לשון הרע קובע, כי: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55(ב), 58 עד 61, ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944" (להלן - הפקודה). הפניה זו כוללת, בין השאר, גם הפניה להוראות הפקודה שעניינן פיצויים (סעיף 60 לפקודה, המהווה כיום את סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין)) הקובעות כי: "פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו, אלא שאם - (1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע; (2) סבל התובע נזק - ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם כן מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו". 16. באשר לנזק שנגרם לתאגיד נקבע בסעיף 10 לפקודת הנזיקין כי: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". על כך מציין א' שנהר, בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) בעמ' 160: "השם הטוב של 'אדם טבעי' שונה במהותו מהשם הטוב של תאגיד. 'אדם טבעי' זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל או ביזה אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה לפגיעה זו כל היבט ממוני. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאגיד, הרי שהפגיעה בשם הטוב מהווה 'נזק' רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד". לביקורת על דרישת הנזק בתביעות של תאגיד ראה י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, ג' טדסקי - עורך, תשל"ז) ס' 209 עמ' 371). בפסק הדין בת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"מ כג 151, נאמר באותו הקשר: "...סכום המצב הוא כדלקמן: פגיעה בשמו הטוב של אדם טבעי היא הוכחה על גרימת נזק; פגיעה בשמה הטוב של חברה בלבד אינו הוכחה על גרימת נזק והחק [והחוק] בסעיף 6 התכוון לשלול מהחברה את הזכות לקבל פיצויים אלא אם הדיבה היא מסוג הדיבות העשויות, עקב הפגיעה בשמה הטוב של החברה, להסב נזק לרכוש החברה ועסקיה". 17. ואולם, השקפה אחרת עולה, לכאורה, מפסק הדין בת"א 920/95 (י-ם) כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון ואח', דינים מחוזי, לב(6) 315 (להלן - עניין כדורי), שבו על דרך הפשרה העריך בית המשפט את הנזק שלא הוכח כדבעי בציינו (בסעיף 34) כי: "אמור אפוא, כי מעצם פרסום לשון הרע על התובעת, מניחים את הפגיעה בשמה הטוב. זכותה לקבל את הפיצויים קמה, מבלי שתוטל עליה חובה להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים (ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983), טרם פורסם, ניתן ביום 29.11.93), ע"א 354/76 עיזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ פ"ד לה, 169, 174 מול ה-ו). הפסיקה קבעה מטרה כפולה להענקת הפיצויים בתביעות לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה לכך שללא כל הצדקה נפגע שמו הטוב, ותיקון העוולה במגמה להשיב, ככל הניתן, את המצב למקודם; (ב) להבהיר לציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמו שנאמר 'טוב שם משמן טוב' (קהלת, ז/א). מכאן שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה לדוגמה מעבר לסיפוק הנזק הקונקרטי (ראו גם: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2)(489, 493 מול האות ז'-494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור הנ"ל פ"ד מז(1) בעמ' 538 מול ג'). בהקשר האמור של הדברים, אין אנו מוצאים הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהנו תאגיד, כל אימת שהמדובר בסוג פגיעה המשליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין ופגיעה בו משליכה על המערכת העסקית. כך אם המדובר בעסק של אדם רגיל וכך אם המדובר בעסק של תאגיד". בהתחשב בנסיבות המקרה בעניין כדורי, שבו הוגשו ראיות בלתי מספקות בעניין הנזק, פסק בית המשפט על דרך אומדן לשלם למערער פיצויים בסכום של 15,000 ₪. 18. פסק הדין בעניין רופין פורסם בינתיים (פ"ד נה(1), 721, עמ' 728-729) ובו קיבל בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, שקבע כי התקיימה עוולת לשון הרע אך דחה את תביעת הפיצויים, בין היתר, משום שלא הוכח נזק. בית המשפט העליון (כב' השופט ת' אור), פסק כי יש ולשון הרע תפגע בשם טוב של משרד (אף הוא אינו 'אדם טבעי') בעיני הציבור כולו, לרבות לקוחות פוטנציאליים. באותו עניין מדובר היה במשרד המתנהל עשרות שנים, שאין כל טענה שלא נהנה עד הפרסום משם טוב. עוד יש להביא בחשבון, שהפרסום נעשה בעיתון "גלובס", המיועד לקהיליה של אנשי כלכלה, בעלי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים וכן לציבור בכללו. הגם שלא הוכח נזק קבע, כי אין בכך הצדקה שלא לפסוק למערער פיצויים כלליים בכגון דא שכן כפי שנאמר שם: "קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של המערער מעצם פירסום לשון הרע, ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה. במסגרת זו יש מקום לפסוק לו פיצויים כלליים...". ואולם, בעניין רופין דובר ברו"ח רופין עצמו ובמשרד אליו הוא משתייך, ואולי מטעם זה אין התייחסות ספציפית בפסק הדין להוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין. משלא פורסם פסק הדין של בית המשפט המחוזי עליו סב הערעור, ההנחה היא שהוראת סעיף 10 לא נדונה גם שם. 19. על השאלה האם סעיף 7א לחוק גובר על סעיף 10 לפקודת הנזיקין השיב בשלילה כב' השופט נועם סולברג בפסק דינו בת"א (שלום) (י-ם) 21639/00 - בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז - עמק החיות הקסום בע"מ תק-של 2004(2), 7015. באותו עניין מדובר היה בתביעת לשון הרע של תאגיד לפני הוספת סעיף 7א לחוק, אך כב' השופט סולברג התייחס גם למצב המשפטי שלאחר הוספתו. בית המשפט סבר כי לא ניתן ללמוד משתיקתו של המחוקק בסעיף 7א לחוק לשון הרע לגבי תאגיד, כי הוא גובר על הוראת בסעיף 10 לפקודת הנזיקין. לטעמו, הוראת סעיף 10 מושרשת מקדמת דנא, ולכאורה לא די בשתיקת המחוקק ללא אמירה מפורשת, והשאיר את הדבר בצריך עיון. עם זאת דחה כב' השופט סולברג את התביעה, על יסוד הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, אך גם משום שדברי לשון הרע נשוא התובענה הוצאו כנגד מזון לכלבים ולא כנגד התובעת. 20. כב' השופט אבי פורג חלק על דעת כב' השופט סולברג בהחלטה הדוחה בקשה [בש"א (שלום) (תל-אביב-יפו) 188946/04 - הוצאת עיתון מעריב בע"מ ואח' נ' עיריית רמלה, תק-של 2005(1), 17564] לדחות על הסף את תביעת עיריית רמלה לתשלום פיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע עליה. כב' השופט פורג נטה אחר פסק הדין בעניין כדורי, שלפיו אין הבדל בין אדם טבעי לתאגיד. ובהקשר לסעיף 7א לחוק הפנה לאמרת אגב בפסק דין של בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 לימור אחר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5) (להלן - עניין אמר) שבו נאמר: "שני הצדדים הסתמכו על הוראה זו בטיעוניהם. הוראה זו חוקקה לאחר האירועים נשוא ערעור זה, ואין היא חלה עליהם. בחינתה של הוראה זו חורגת, איפוא, מגדריו של ערעור זה. היא מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף. די אם נאמר, לצרכי ערעור זה, כי אין לקבל את עמדת המשיבים, לפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו". מכאן למד כב' השופט פורג, כי הוראת סעיף 7א לחוק חלה רק על פרסומים שנעשו לאחר חקיקתו, וכן כי הוראת סעיף 7א באה לשפר את מצבו של הניזוק ולא להגבילו. בעניין אמר נפסק פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. יתרה מזאת, סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע שהוראות פקודת הנזיקין חלות בכפוף להוראות חוק איסור לשון הרע. הוראת סעיף 7א, שהיא חלק מהוראות חוק איסור לשון הרע, אינה מבחינה בין נפגע תאגיד לנפגע שאינו תאגיד ככל שמדובר בתביעות בגין פרסום לשון הרע עד לסך של 50,000 ₪. מטרתו של התיקון לחוק היתה להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח-1998). ביסוד החלטת כב' השופט פורג עמדו הנימוקים דלהלן: "הדינים בדבר איסור לשון הרע מהווים איזון עדין בין הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש הביטוי מזה. לאחר הוספת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הרי ככל שמדובר לגבי פרסום לשון הרע על תאגיד יש לבצע את האיזון בין הערכים הנ"ל במסגרת קביעת גובה הפיצויים לנפגע תאגיד עד לסך של 50,000 ₪ בהתחשב בזהות התאגיד, טיב הפרסום, היקפו, אמינותו, מידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו. זאת, גם אם לא יצליח התאגיד להוכיח שנגרם נזק לנכסיו ו/או עסקיו. בהקשר זה ראוי לציין, כי על פי בדיקה אמפירית שבוצעה לגבי פסקי דין שניתנו בתביעות בעוולת לשון הרע עולה, כי כמעט אין אפשרות בפועל להוכיח נזקים בדרך המדויקת והאמינה של הבאת ראיות ובית המשפט קובע ברוב המקרים, כמעט לא יוצא מן הכלל, את הפיצויים על דרך האומדן (ראה מאמרם של י' קרניאל, וע' ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב' 205, 245). אומנם בענייננו המשיבה היא עירייה, ועדיין חלק מכריע מן התאגידים הן חברות עסקיות. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע יאפשר לחברות ו/או תאגידים עסקיים לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק כאשר בפועל סביר להניח שבמקרים רבים מדובר בפרסומים שאכן גרמו נזק אך אין אפשרות בפועל להוכיחו בדרך מדויקת ואמינה. במסגרת אותו איזון, יש להיזהר מלקבל תביעות שיוגשו ללא בסיס ומתוך כוונה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק על תביעות סרק ו/או תביעות שהן בגדר מעשה של מה בכך. איני סבור שהאיזון הראוי בין הערכים הנ"ל ככל שמדובר בנפגע שהוא תאגיד משמעו דחיית התביעה לפיצויים על פרסום לשון הרע על הסף מכיוון שהוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע אינה חלה במקרה שמדובר על נפגע שהוא תאגיד. למרות שהדבר אינו דרוש בענייננו נוכח סכום התביעה אוסיף, כי לאור ההלכה הקיימת לגבי פסיקת פיצויים לתאגיד בגין פרסום לשון הרע עבור נזק לרכוש התאגיד ועסקיו, הסכום הנקוב בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, יהווה בפועל רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק לנפגע שהוא תאגיד. עולה איפוא, שככל שמדובר בתביעות של סכומים גבוהים מסך של 50,000 ₪, הסכום הנקוב בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תאגיד יהיה זכאי לפיצוי רק במידה ויוכיח כי נגרם נזק לרכושו ו/או לעסקיו". ובהמשך: "...אוסיף ואומר, כי אפילו הייתי סבור אחרת בסוגיה המשפטית לגבי היחס בין סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע לבין סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הייתי דוחה את הבקשה מאחר וטרם נקבעה הלכה ברורה ומחייבת בסוגיה זו. בנסיבות שכאלה, אין מקום לסילוק על הסף של תביעה בטרם נשמעו הראיות.". אף אני הייתי נוטה לאמץ את ההשקפה הגורסת שאין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א(ב), אלמלא ההוראה המפורשת בסעיף 10 לפקודת הנזיקין המתנה פיצוי בהוכחת נזק, לא רק בעוולה של לשון הרע. אציין כי הביקורת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין הייתה ידועה בעת תיקון חוק איסור לשון הרע, ואף על פי כן ההפניה בסעיף 7 לחוק לסעיפים השונים בפקודת הנזיקין ובהם סעיף 10, נותרה בעינה. 21. התלבטתי לא מעט בשאלת הפיצוי הראוי במקרה דנן. אכן, פעילות התובע לא זכתה לשבח בפסק העליון, אולם גם אין לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר ב"פער" קטן בין הביטויים השונים. הנתבעים גם אינם יכולים להיתלות בעובדה שלא נפסקו פיצויים לזכות התובע בשתי הערכאות כדי לרחוץ בנקיון כפיהם ולצאת בלא כלום. כפי הנראה, אין על הנתבעים מורא בית דין שנזף בהם, ונראה כי גם העובדה שבית המשפט העליון סיווג ביטוי "רמאות" כלשון הרע לא הניאה אותם מלפרסם אותו. עד היום לא רק שלא תיקנו הנתבעים את הפרסום, אלא חזרו והעלו טענות מן הגורן ומן היקב תוך פלפולי לשון כדי להצדיק אותו. החומרה שבפרסום הספציפי היא שהוא נעשה תוך הסתרת העובדה שהנתבעים מצויים עם התובע בניגוד עניינים ותלויים ועומדים ביניהם הליכים משפטיים שטרם הוכרעו. בנסיבות כאלה אין מנוס מהמסקנה שלא מדובר בביקורת או בהבעת דעה, אלא במגמה לחזור ולפגוע, תוך שימוש בכוח הנתון לעיתון שתפוצתו רחבה, ותוך הפרת הדיווח הנכון והאובייקטיבי שאמור להיות נר לרגליהם. עם זאת נוכח צמצום הדיון בתיק זה לנזק הנגזר מהפרסום הספציפי והעובדה שבין הצדדים תלויים ועומדים הליכים משפטיים שטרם הוכרעו, אשאיר אף אני את שאלת היחס שבין סעיף 7א לחוק ובין סעיף 10 לפקודת הנזיקין בצריך עיון. 22. התוצאה היא שחרף קביעתי, שלפיה הנתבעים ביצעו כלפי התובע עוולה של לשון הרע ונסיבות ביצועה - משלא הוכח נזק כנדרש בסעיף 10 לפקודת הנזיקין לא ניתן לפסוק פיצוי. באשר לפיצוי עונשי - גם הוא בעייתי כשלעצמו, כפי שהעיר כב' השופט ברק בעניין אמר. בנסיבות אלו אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ניתן היום ח' בתשרי, תשס"ו (11 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. יפה הכט, סגנית נשיא הטעיה