דמי שימוש ראויים ברכוש המשותף 1. בדיון מיום 8.11.05, הסכימו המבקשים כי בשלב המקדמי ידון ביהמ"ש רק בבקשה לדחיית התביעה על הסף ו/או מחיקתה, מפאת קיומו של מעשה בי-דין לגבי המבקשים (הנתבעים) 4 ו-5 וכן בטענתם כי התביעה הנה בסמכות בימ"ש שלום. עובדות רקע 2. הצדדים הנם דיירים בבית הראוי להירשם כבית משותף והידוע בגוש 12260 חלקה 9 ברחוב קויפמן 37 בחיפה (להלן: "הבית"). התובעת (המשיבה) הגישה נגד הנתבעים (המבקשים) תביעה לקבלת צו הצהרתי קבוע לפיו השטחים נשוא התובענה הינם רכוש משותף לכל דבר ועניין וכי הבעלות בשטחים אלה הינה משותפת, וכן ליתן צו המורה לנתבעים לפרק מתקנים בשטח זה ולחייב את הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים; זאת בגין מחלוקת בין הצדדים באשר למהות הזכויות בחצר הבית. 3. התובעת כבר הגישה תביעות קודמות בפני המפקחת על רישום מקרקעין ובבימ"ש השלום נגד רוב הנתבעים. בין יתר התביעות, התביעה הרלבנטית הנה תביעה בפני המפקחת 221/00 נגד המבקשים 5-4. שם ביקשה המשיבה להורות למבקשים : "לסלק ידם מכל השטחים המשותפים... לפנות את מילוי המחפורות אשר מילאו הנתבעים תוך חסימת פתח המילוט של המקלט... לסגור את הדלת אשר פתחו הנתבעים בקיר החיצוני של הבניין... לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בגין השימוש אותו עשו ברכוש המשותף..." . טענות המבקשים 4. המבקשים טוענים כי יש למחוק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, לגבי משיבים 5-4 מכיוון שהמשיבה הגישה תביעה דומה ו\או זהה לתביעה בתיק זה, ועתרה לסעדים זהים כמו בתיק זה. 5. בנוסף, טוענים המבקשים כי יש לדחות את התביעה על הסף או לחילופין להורות להעבירה לבית המשפט המוסמך, הוא בית משפט השלום בחיפה. לטעמם מדובר בתביעה באשר לשימוש במקרקעין, דהיינו שימוש ברכוש המשותף ולכן עפ"י סעיף 51(5) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 - הסמכות העניינית הנה לבימ"ש שלום. טענות המשיבה 6. המשיבה טוענת כי התובענות שהגישה בפני המפקחת על רישום מקרקעין עניינן סעדים ועילות של הסגת גבול ושימוש ברכוש המשותף ולא טענות לבעלות בשטחים אלו, כעולה מתובענה זו. משכך, לטענתה לא נוצר מעשה בית דין שכן הסוגיה לא נדונה לפני כן. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי גם אם נדונה סוגיית הבעלות במישרין או בגררא, הרי שאין לפסק דין שניתן בתובענות אלו ולקביעות בעניין זה כל נפקות והן בטלות מעיקרן בשל העדר סמכות המפקחת להכריע בנושא זה. 7. עוד טוענת המשיבה כי התביעה הנה לסעד בנושא בעלות במקרקעין, ומשכך התובענה ראויה להישמע בבית משפט זה. דיון ומסקנות 8. בין השאר, הסעד בתביעה הנדונה הנו סעד הצהרתי באשר לבעלות במקרקעין - בעלות ברכוש המשותף, ראה: סעיף 19 רישא לכתב התביעה. כפי שעולה גם מכתבי ההגנה, הנתבעים מכחישים כי השטחים נשוא המחלוקת הנם בבעלות משותפת. יתכן כי חלק מהסעדים שנתבעו והוכרעו בסמכות בערכות קמא, מהוות פלוגתא פסוקה. טענות אלו של המבקשים, יישמרו להם לשלב הדיון בתיק לגופו. 9. התובענה שהוגשה למפקחת לא הייתה בעניין בעלות במקרקעין. יתרה מכך, ממילא אין בסמכות המפקחת להכריע בנושאים אלו ומשכך, גם לו הייתה מכריעה בנושא זה, הרי שפסק דינה בנושא היה בטל מעיקרא ולא היה בכוחו למנוע התדיינות נוספת בגינו. לעניין זה, יפים דבריה של המלומדת פ' זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי", בעמוד 201 : "הכלל הוא שרק פסק דין סופי שנתן בית משפט בסמכות כדין יכול להוות מעשה בית דין. כאשר היה בית המשפט חסר סמכות לפסוק בתובענה אשר הובאה בפניו, בטל פסק הדין מעיקרא ואין בכוחו מלמנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בגין אותה עילת התביעה או בשל אותה פלוגתא." 10. לפיכך אין מקום לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין וכן אין מקום להעברת הדיון לבימ"ש השלום. הסעד של קביעת בעלות ברכוש המשותף - הינו בסמכות עניינית של בימ"ש זה מכוח סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984. המשיבה נקטה בהליכים רבים, בעניינים שחלקם דומים וזהים נגד המבקשים - בהתחשב בכך, אין צו להוצאות בבקשה. חצררכוש משותףדמי שימוש