זוהי בקשה לדחיית מועד גילוי המסמכים והעיון בהם וכן למחיקה או דחייה של התובענה על הסף. טענת המבקש היא כי התובענה הוגשה כתביעה כספית ולא כתביעה למתן חשבונות. זאת ועוד, התביעה שהוגשה אינה מגלה עילה וגם בשל כך דינה להימחק על הסף. בהמרצת פתיחה 160/01 [להלן - המרצת הפתיחה] ביקש המשיב מבית משפט זה להצהיר כי בינו לבין המבקש נכרת הסכם מחייב בכתב לפיו זכאי המבקש [להלן - הקיבוץ] לתשלום של 17,000 דולר לחודש עבור לינת עולים חדשים מאתיופיה בחדרי אירוח שבבעלות הקיבוץ וכי הושג הסכם נוסף בעל פה לפיו זכאי הקיבוץ לתשלום 20$ ליום בגין כל עולה וזאת עבור כל השירותים והעלויות כולל הסעדה. בהמרצת הפתיחה טען המשיב כי ביום 12.11.00 פנה למנהל חדרי האירוח בקיבוץ והציע לו בכתב להשכיר את חדרי האירוח שבקיבוץ לשיכון עולים תמורת 17,000 $ לחודש. מסמך זה הועבר לטיפול גזבר הקיבוץ, אשר ניסה ליצור קשר ישיר עם משרד הקליטה, ומשלא הצליח בכך הוחלט לקבל את הצעתו של המשיב. ההסכם נערך בצורת מכתב מאת הקיבוץ הנושא תאריך 25.12.00. הסכם זה דיבר על מגורי עולים חדשים בלבד ולאחר כ - 10 ימים סיכמו הצדדים על מחיר של 20$ ליום כולל הסעדה שישולם לקיבוץ תמורת שירותיו. עוד טען המשיב כי ביום 10.1.01 יצרה הסוכנות היהודית קשר עם המשיב והודיעה לו כי הגיעה ארצה קבוצת עולים וכי ניתן לאכסנה בקיבוץ. לשם כך נדרש המשיב להמציא מכתב מטעם הקיבוץ המאשר את הסכמתו. המשיב יצר קשר עם הקיבוץ וסוכם כי יגיע לישיבת האסיפה הכללית עוד באותו יום לצורך אישור ההסכם. ההסכם אושר, אולם מאחר והשעה היתה קרוב ל - 7 בערב, הודיע משרד הקליטה למשיב כי קבוצת העולים המיועדת לא תגיע, אולם סוכם כי קבוצה אחרת תגיע בעוד כשבוע. משלא יצר משרד הקליטה קשר עם המשיב, ברר המשיב ומצא כי הקיבוץ חתם על הסכם ישיר עם משרד הקליטה לקליטת עולים חדשים. במשפט הקיבוץ הכחיש קיומו של קשר חוזי עם המשיב, למרות שבמכתב הסכים הקיבוץ והתחייב כי הקשר היחיד עם משרד הקליטה יהיה אך ורק דרך המשיב. כעבור פחות מחודש גילה המשיב כי הקיבוץ חתם על הסכם בלעדיו. בפסק הדין מיום 7.10.03 נקבע כי אכן נכרת בין הצדדים הסכם מחייב וכי הקיבוץ הפר אותו בכך שלא ערך הסכם שכירות עם המשיב. נקבע כי בשל כך עליו לפצותו על הנזק שגרם לו. אולם מאחר ולא היתה בפני בית המשפט תביעה כספית אלא תביעה הצהרתית בלבד, ומאחר וחסרו לו פרטים רבים, לא נתן בית המשפט צו אופרטיבי לתשלום כסף וקבע כי הסכומים צריכים להתברר בין הצדדים. לאחר שהקיבוץ סירב לשלם למשיב את המגיע לו מכוח ההסכם, הגיש המשיב ביום 5.12.04 תביעה כספית, היא התביעה שבפני. בכתב התביעה טוען המשיב כי בהתאם להסכם הוא היה זכאי לקבל ממשרד הקליטה סכום של 27 $ ליום לאדם בתוספת מע"מ ואילו הקיבוץ היה זכאי לקבל מתוך סכום זה 20 $ ליום כולל מע"מ, וזאת בתקופה בה כללה הקליטה גם שירותי הסעדה מיום 18.2.01 ועד ליום 28.2.02. המשיב העריך כי בתקופה זו קיבל הקיבוץ כספים עבור 600 עולים בממוצע יומי, ומכאן שהסכום המגיע לו בגין תקופה זו מסתכם ב - 2,896,212 $, כולל מע"מ. המשיב טוען כי בתקופה הבאה שתחילתה ביום 1.3.02 ואשר נמשכה מעל כשנתיים וחצי, שולמו כספים לקיבוץ לפי 625 $ לחודש לחדר, לפני מע"מ. המשיב מעריך כי בכל חדר השתכנו 3 אנשים כך שב - 200 החדרים השתכנו בממוצע 600 איש. אולם לפי ההסכם הבסיסי שבין הצדדים על הקיבוץ היה לשלם למשיב סכום של 17,000 דולר לחודש עבור 64 חדרים. מכאן כי התשלום החודשי לחדר היה כ- 265 דולר ולסכום זה היה על הקיבוץ להוסיף על פי ההסכם הוצאות תחזוקה וגינון בסכום של 3,000 $ לחודש, הוצאות ניקיון בסכום של 1,500$ לחודש והוצאות חשמל, מים, טלפון, ארנונה והוצאות אחרות בסכום של 1,750 דולר לחודש. לטענת המשיב בחישוב לפי 64 חדרים מסתכמות העלויות בסכום של כ - 100 $ לחודש לחדר, ובנוסף ל - 265 $ המוסכמים היה זכאי לקבל על פי ההסכם הבסיסי, סכום של 365 $ לחדר לחודש. המשיב ממשיך וטוען כי לפי חישובים אלה אילו קויים ההסכם הוא היה נותר עם סכום של 260 $ (ההפרש בין 625$ ל- 365$), בתוספת מע"מ לחדר ולפי 200 חדרים לתקופה של שנתיים וחצי, מסתכם הסכום שהפסיד בכ- 1,840,800 דולר כולל מע"מ אותו היה זכאי לקבל עבור תקופה זו. לטענת המשיב, בגין התקופה הראשונה מגיע לו סכום של 2,896,212 $ ובגין התקופה השניה 1,840,800 $ ובסה"כ 4,737,012 $ אך משיקולי אגרה הוא מעמיד את תביעתו על של סכום של 5,000,000 ₪ בלבד. ביום 30.5.05 הגיש הקיבוץ בקשה בה נטען כי דין התביעה להידחות על הסף ולחילופין להימחק על הסף, מאחר והוגשה במתכונת של תביעה כספית, בעוד שהיה על המשיב להגיש תחילה תביעה למתן חשבונות, מה גם שהתביעה חסרת עילה. עוד טוען הקיבוץ כי המשיב עצמו הודה בתביעתו כי הדרך הראויה והנכונה לבירור טענותיו היא הגשת תביעה למתן חשבונות. הקיבוץ מפנה לסעיף 26 לכתב התביעה שם טען המשיב כי "הואיל ובמקביל להגשת התובענה פונה התובע לבית המשפט בבקשה לקבלת חשבונות, שומר לעצמו התובע את זכותו לעדכן את סעיפי התביעה בהתאם למסמכים אשר יגולו". אולם, מוסיף הקיבוץ וטוען כי על אף טענות אלה, לא פנה המשיב בבקשה כלשהי לקבלת חשבונות. עוד טוען הקיבוץ כי המשיב עשה טעות נוספת עת הגיש לבית המשפט ביום 25.5.05 בקשה למתן צו לעיון במסמכים אשר גולו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם הקיבוץ. התנהגותו זו של המשיב נגועה בחוסר תום לב. הדרישה לעיין במסמכים בטרם נקבעה זכאותו של המשיב לקבל חשבונות, משמעה לטענת הקיבוץ, מתן סעד סופי למשיב ללא בירור תביעתו. התביעה שהיתה אמורה להיות מוגשת היא לכל היותר תביעה למתן חשבונות, בה על המשיב לשכנע תחילה את בית המשפט כי הוא זכאי לראות את מסמכי הקיבוץ, וספק אם יוכל לעמוד בשלב מקדמי של הוכחת זכאותו לקבלת חשבונות. הקיבוץ אינו מתכחש כלל ועיקר להסדר הדיוני אשר אושר על ידי בית המשפט שבמסגרתו הוסדרו הליכי הגילוי והעיון במסמכים וטוען וכי בכוונתו לקיימו על כל חלקיו. אולם, לטענתו ההסדר הדיוני גובש לאחר שהמשיב טען תחילה כי יש ברשותו מסמכים רלוונטיים לתביעה אותם יגלה ויעמיד לעיון הקיבוץ. אולם מתצהיר גילוי המסמכים עליו חתם המשיב עולה כי אין ברשותו מסמכים מעבר לכתבי בי דין ומסמכים נשוא המרצת הפתיחה. מכאן טוען הקיבוץ כי תצהיר גילוי המסמכים של המשיב שומט את הקרקע מתחת להסדר הדיוני שנערך ולאור כך הוא מבקש לדחות את מועד העיון במסמכים עד למתן החלטה בבקשת הסילוק ועד למתן גרסת המשיב בתצהיר, והכל בכדי שלא לאפשר למשיב להתחמק מהוכחת תביעתו, ולהשיג יתרונות דיוניים שלא כדין. בנוסף טוען הקיבוץ כי דין התביעה להימחק על הסף בהעדר עילה, שכן ההסכם המוקדם לפיו התחייב הקיבוץ להתקשר בהסכם שכירות עם המשיב היה התחייבות המותנית במספר תנאים מוקדמים או מתלים שעל המשיב היה לעמוד בהם. משלא עמד בהם המשיב פועל יוצא הוא שההסכם המוקדם לערוך הסכם שכירות, לא נכנס כלל לתוקף והוא בטל מעיקרו. מנגד טוען המשיב כי במקביל להגשת המרצת הפתיחה הגיש בקשה למתן חשבונות (להלן - הבקשה), מיד עם הגשת הבקשה פנה הקיבוץ לבית המשפט בבקשה להורות על סילוקה ואף התנגד לבקשה למתן חשבונות. המשיב מוסיף וטוען כי הקיבוץ טען כי תביעתו של המשיב, אף שנוסחה בלשון הצהרה, אינה אלא תביעה כספית. גם הגשת בקשה למתן חשבונות מעידה כי מבוקשו של המשיב היה קבלת כספים בעוד שלב ליבה של התובענה היא מחלוקת עובדתית. בשל כך בקש הקיבוץ לדחות את התובענה ואת הבקשה על הסף. עוד טוען המשיב כי בית המשפט בהליך המרצת הפתיחה דחה את טענות הקיבוץ וקבע כי: "אפשר ולאחר שיינתן סעד הצהרתי ויגולו העובדות ניתן יהיה למנוע התדיינות עתידית בשאלת הנזק. מכל מקום, פסק הדין ההצהרתי ישתיק כפירה בעתיד עקב היות מעשה בית דין, ולפיכך גם אם יהיה צורך להגיש את תביעה כספית תהיה זו מהירה ופשוטה". עוד טוען המשיב כי הגיש מלכתחילה המרצת פתיחה לשם קביעת טיב והיקף היחסים החוזיים בין הצדדים והאמין כי בעקבות פסק הדין בהמרצת הפתיחה ישלם הקיבוץ את המגיע ממנו, במיוחד לאחר שהקיבוץ ניסה למנוע את הדיון בהמרצת הפתיחה בטיעון כי המדובר בתביעה כספית וכי אין מקום לפסק דין הצהרתי וגם לא לבקשה למתן חשבונות. הוא האמין שהקיבוץ ישלם לו את אשר הוא זכאי לקבל, ומשלא נעשה הדבר הגיש תובענה כספית בהתאם, אולם לטענתו חוזר הקיבוץ על בקשתו הישנה אם כי בהיפוכם של דברים, שכן בזמנו טען כי יש לתבוע כסף ישירות ועתה הוא טוען כי יש להגיש תחילה בקשה למתן חשבונות. המשיב סבור כי טענת הקיבוץ כי המתכונת הנכונה היא הגשת תביעה למתן חשבונות, התייתרה לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים אשר במסגרתו התחייב הקיבוץ להציג בפניו את כל אותם מסמכים אשר לא טען לגביהם חיסיון. תצהיר גילוי המסמכים הוגש בעקבות מתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני ומכאן כי הקיבוץ ידע כי כל מסמך אשר יגלה בתצהיר ואשר לא טען לגביו לחיסיון, יהיה המשיב זכאי לעיין בו. משסרב הקיבוץ לקיים את הוראות ההסדר הדיוני, לא נותרה בידי המשיב ברירה אלא להגיש בקשה למתן צו שיורה לקיבוץ לקיים את ההסדר הדיוני אולם מספר ימים לאחר מכן, פנה הקיבוץ לבית המשפט והגיש את הבקשה הנוכחית לדחייה או סילוק התביעה על הסף, בהתעלם מפסק הדין בהמרצת הפתיחה. טוען המשיב כי הגשת בקשה למתן חשבונות לשם קבלת המסמכים המופיעים בתצהיר גילוי המסמכים הינה מיותרת על פניה ונטולת כל הגיון, מלבד עיכוב בקבלת הכספים המגיעים לו. עוד טוען המשיב כי טענתו של הקיבוץ בדבר יכולתו של המשיב לשכנע ולהוכיח את זכאותו לקבל חשבונות, טענתו שדרישה לעיון במסמכים בטרם נקבעה זכאותו למתן חשבונות, משמעה מתן סעד סופי ללא בירור התביעה, מיותרות ומנוגדות לפסק הדין עליו לא הוגש ערעור. עוד טוען המשיב כי בכתב ההגנה ציין הקיבוץ כי דרך המלך היא תביעה למתן חשבונות, ולמרות זאת פירט את מסמכיו בתצהיר גילוי מסמכים מבלי לטעון לחיסיון. רק לאחר הגשת בקשה למתן צו לקיום הוראות ההסדר הדיוני, הגיש הקיבוץ את הבקשה למחיקה ודחיה על הסף. כנגד טענת הקיבוץ בדבר העדר עילה, טוען המשיב כי המדובר בגרסה עובדתית חדשה המנוגדת לגרסתו הקודמת במסגרת הדיון בהמרצת הפתיחה. אז טען הקיבוץ כי המדובר במכתב המכיל עקרונות ולא בהסכם האמור ליצור יחסים חוזיים בעוד שבבקשתו הנוכחית הוא מכנה אותם בשם "תנאים מקדמיים לקיום החוזה". לטענת המשיב שינוי זה בגרסת הקיבוץ נובע מכך שהוא החליף את ייצוג, כאשר שתי הגרסאות הן פרי דמיונם של המייצגים בעוד שלקיבוץ אין גרסה משלו. תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע זכאי לקבל חשבונות מן הנתבע. לשם כך על התובע להוכיח כי קיימת מערכת יחסים בינו לבין הנתבע המקימה עילה לדרישת חשבונות ממנו. בנוסף עליו להוכיח, ולו לכאורה, כי יש לו זכות תביעה לגבי הכספים לגביהם הוא מבקש לקבל חשבונות [ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נגד מהדרין בע"מ פ"ד נא(4) 337, 344]. שוכנע בית המשפט כי התובע זכאי לחשבונות, יתן החלטה או פסק דין המורים לנתבע למסור את החשבונות. לאחר מכן עובר הדיון לשלב השני, שעם סיומו קובע בית המשפט אם זכאי התובע לכסף. השלב השני הוא שלב בירור החשבונות. בשלב זה נדרש הנתבע לשכנע כי החשבונות שמסר נאותים ומשקפים את המציאות. התובע, מצידו, רשאי לחלוק על החשבונות. דרכי התקיפה של החשבונות תוארו בע"א 138/58 ד' פרמן ואח' נגד בויים וערעור נגדי, פ"ד יג 701, בעמ' 703: "דרכי ההתקפה של חשבון שהוגש נתבארו בבית משפט זה בע"א 87/49 ושתיים הן: התובע רשאי לדחות את חשבון הנתבע בכללותו, ופעמים יזכה בצו המחייב את הנתבע לערוך את כל חשבונותיו מחדש. דרך אחרת היא שהתובע יחלוק רק על פריטים מסוימים שנרשמו בחשבון לחובתו, או שיבקש להוסיף פרטים החסרים בחשבון לזכותו [מחיקה וחיוב, ובלע"ז surcharging and falsifying] אחרי הבירור פוסק בית המשפט אם זכאי התובע לכספים כלשהם על פי החשבונות, ומחייב את הנתבע בסכום המגיע. בענייננו, אין מקום לדרוש מהמשיב להגיש תביעה למתן חשבונות ולמעשה יש לראותו כמי שצלח את השלב הראשון. וכל כך למה? המרצת הפתיחה לא היתה אלא תביעה למתן חשבונות ומה שהתברר בה היה השלב הראשון - קביעת זכאותו של המשיב לחשבונות מהקיבוץ. פסק הדין ההצהרתי שניתן בהמרצת הפתיחה קבע כי קיימת מערכת יחסים בין הצדדים, כי נכרת ביניהם הסכם מחייב [שתוכנו הוא התחייבות לערוך הסכם] וכי הקיבוץ הפר את חובתו לערוך הסכם שכירות עם המשיב. בנוסף קבע פסק הדין כי על הקיבוץ לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו, משמע שלמשיב מגיעים כספים מאת הקיבוץ. בנסיבות אלה אין מקום לדרוש מהמשיב להגיש תביעה למתן חשבונות במתכונת שתוארה לעיל, וניתן לעבור מידית לשלב השני בו על הקיבוץ להציג את החשבונות. סביר להניח כי הוא יציג את המסמכים המנויים בתצהיר גילוי המסמכים אשר הוגש בעקבות ההסדר דיוני דלעיל. הצגת החשבונות תיעשה על ידי גילוי המסמכים והעיון בהם ובכך יוחל בבירור השלב השני של התביעה למתן חשבונות. לכן, אין כל סיבה שלא להמשיך בהליך גילוי המסמכים לרבות הצגתם והעיון בהם. תשומת לב הקיבוץ מופנית לכך כי הצגת חשבונות בתהליך תביעה למתן חשבונות מקנה למשיב אפשרות לתקוף את המסמכים-חשבונות כאמור לעיל, אפשרות שאינה עומדת לזכותו בתהליך גילוי ועיון בתצהיר גילוי המסמכים. לא מצאתי מקום לקבוע בשלב זה כי למשיב אין עילת תביעה ראויה. הטענה תתברר מאוחר יותר. אני דוחה את הבקשה ומחייב את הקיבוץ לאפשר למשיב לעיין בכל המסמכים שנכללים בתצהיר גילוי המסמכים. אני מחייב את הקיבוץ לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ נכון להיום. אני קובע את התיק לק.מ. ליום 22.1.05 שעה 08.30. ניתנה היום ג' בכסלו, תשס"ו (4 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים. ניסים ממן, סגן נשיא מחיקת תביעה / הליך