1. האם בית המשפט בישראל הנו הפורום הנאות לדון בהודעה לצד ג' שהגישו המשיבות כנגד המבקשת, והאם יש להתיר למשיבות להמציא למבקשת את ההודעה אל מקום מושבה בגרמניה? אלה הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בבקשה שלפניי. רקע עובדתי ודיוני 2. המשיבות הן הנתבעות בתובענה שהגישו המשיבים הפורמאליים לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיבה הפורמאלית 1. לטענת המשיבים הפורמאליים, נזקים אלו נגרמו עקב צריכתה של פורמולה צמחית, אשר רמת ויטמין B1 שבה לא הייתה מספקת, ואשר יוצרה בגרמניה על-ידי משיבה 3 (להלן - "הומנה") ושווקה בישראל על-ידי משיבה 1, הנמצאת בבעלותה של משיבה 2 (עניינן של משיבות 1-2 בבקשה הנו זהה, והן תקראנה להלן כאחת - "רמדיה"). 3. המבקשת היא הבעלים והמפעילה של מעבדה לביצוע בדיקות שונות במוצרי מזון, אשר מקום מושבה ופעילותה הוא בגרמניה (להלן - "LUFA"). במהלך השנים ביצעה LUFA, לבקשת הומנה, בדיקות מעבדה בפורמולה. על-פי הנטען בהודעה לצד שלישי, האחריות לכשל בהרכב הפורמולה מוטלת על LUFA, אשר סיפקה להומנה תוצאות שגויות של בדיקות שבוצעו בשנים 2000-2001, ואשר העידו על רמה גבוהה של ויטמין B1 בפורמולה. על בסיס תוצאות שגויות אלו החליטה הומנה להפסיק את הוספת ויטמין B1 לפורמולה. 4. ביום 26/12/05 נעתרתי לבקשת הומנה ורמדיה והתרתי את המצאת ההודעה ל-LUFA בגרמניה (בש"א 3451/05). ביום 14/5/06 הגישה LUFA את הבקשה דנן לביטולו של היתר ההמצאה. בה בעת, הגיעו כל הצדדים להסדר דיוני, שלפיו הדיון בתובענה יפוצל, באופן שבשלב ראשון תתברר התביעה העיקרית שהגישו המשיבים הפורמאליים כנגד הומנה ורמדיה, ורק לאחר מכן תתברר, במידת הצורך, ההודעה לצד שלישי. בתוך כך הסכימה LUFA לקבל על עצמה, במסגרת התיק הנוכחי בלבד, כל הכרעה שתתקבל במסגרת בירור התביעה העיקרית באשר לאחריות הומנה ורמדיה כלפי המשיבים הפורמאליים, הן בדין והן בפשרה, ובלבד שזו אינה נוגעת למישור היחסים שבין המשיבות לבין המבקשת. ועוד הותנה, כי הסכמות אלה אינן מהוות ויתור על טענותיה של LUFA באשר למישור היחסים שבינה לבין הומנה ורמדיה, לרבות בכל הקשור לסמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל. 5. ביום 30/10/06 הגיעו הומנה, רמדיה והמשיבים הפורמאליים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בד בבד הגישו הצדדים את טענותיהם בסוגיית היתר ההמצאה לגרמניה וביום 18/1/07 התקיים דיון בבקשה, אשר במסגרתו נדרשה השלמת טיעון במספר סוגיות. משהוגשו ההשלמות, באה העת להכריע בבקשה. טענות הצדדים 6. להלן תמצית טענותיהן של הומנה ורמדיה: א. LUFA הנה "בעל דין דרוש או בעל דין נכון" בתובענה שהגישו המשיבים הפורמאליים נגד הומנה ורמדיה, כמשמעותו של מונח זה בתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ב. LUFA התרשלה בביצוע בדיקות המעבדה והיה עליה לצפות, כי הומנה ורמדיה מסתמכות בפעולותיהן על בדיקותיה. מכאן חבותה של LUFA לפצותן או לשפותן כדי כל סכום, אשר אותו חויבו לשלם למשיבים הפורמאליים. ג. LUFA ערכה את הבדיקות בידעה, כי מדובר במזון לתינוקות, המשווק על ידי הומנה למדינות רבות מחוץ לגרמניה. יתר על כן, LUFA קיבלה לבדיקה מוצרים מוגמרים באריזתם שנועדו לשיווק על ידי רמדיה, וממילא שהיא גם ידעה כי הפורמולות נועדו לשווק לישראל. מכאן, ש-LUFA יכלה לצפות היטב את האפשרות, כי במקרה של כשל בבדיקותיה תוזמן להתדיין בישראל. 7. LUFA אינה חולקת על כך, שלו הייתה יושבת בישראל, היה מוסמך בית המשפט לברר את ההודעה לצד ג' נגדה. מכאן, שמבחינה פורמאלית גרידא אכן נחשבת LUFA כ"בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה", כמשמעות מונחים אלה בתקנה 500(10) (וראו: רע"א 5150/02 ד"ר משה וינברג, עו"ד נ' קרון ביילס, עו"ד, פ"ד נח(2)205, 211-212). עם זאת מוסיפה LUFA וטוענת, כי אין להתיר להומנה ולרמדיה להמציא לה את ההודעה לצד ג' אל מחוץ לתחום השיפוט, וזאת בשל כל אחד מנימוקים אלה: א. להומנה ורמדיה אין עילת תביעה ראויה נגדה, ולו מהטעם שלא טרחו להוכיח את הדין הגרמני החל על העוולה הנטענת על ידיהן. ב. אף אם חל החוק הישראלי, עדיין אין להומנה ולרמדיה עילת תביעה נגדה, שכן על פי הנטען בבקשה עצמה, לאחר שהומנה חדלה להוסיף לפורמולה את הויטמין על יסוד בדיקותיה של LUFA, שלחה את הפורמולה החדשה למעבדה אחרת לצורך בדיקת רמת הויטמין, אך בה בעת החלה בשיווקה למרות שלא קיבלה את תשובת המעבדה. לטענתה של LUFA, התרשלותה זו של הומנה מהווה את ה"סיבה המכרעת לנזק" ומנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותה של LUFA, ככל שהייתה כזו, לבין הנזק. בשולי הדברים מוסיפה LUFA ומעלה טענות מטענות שונות כלפי תקפותן של בדיקות המעבדה שעליהן מבוססת ההודעה לצד ג'. ג. יש לבטל את ההיתר גם בשל קיומו של "הליך תלוי ועומד" בין LUFA לבין הומנה ורמדיה בגרמניה. המדובר בהליך למתן סעד הצהרתי, שאותו הגישה LUFA בגרמניה ביום 16/1/06, שלפיו אין הומנה ורמדיה זכאיות לשיפוי או לפיצוי כלשהו מ-LUFA על בסיס בדיקות המעבדה שביצעה. יצוין, כי במסגרת אותו הליך הגישה הומנה תביעה שכנגד, שבה הנה עותרת לחייב את LUFA ב-30% מכל הנזקים שנגרמו לה בעקבות "פרשת רמדיה". ד. טעם נוסף המצדיק שלא ליתן היתר המצאה, הוא בכך שבתי המשפט בגרמניה לא יכירו בפסק הדין, העשוי להינתן בהודעה לצד שלישי, ולא יאכפוהו. ה. ישראל אף אינה הפורום הנאות לדון בהודעה לצד ג'. בהקשר זה מצביעה LUFA על כך, שמירב הזיקות של ההודעה לצד ג' נוטות לגרמניה ולא לישראל, וכי הן שיקולי נוחות והן שיקולי מהות מחייבים כי הדיון יערך בגרמניה. ו. בכל מקרה, מכלול הנתונים שנסקרו לעיל מחייב הימנעות ממתן ההיתר בגדר שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסגרת הנורמטיבית 8. על-פי תקנה 501(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקשה להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט חייבת להיות נתמכת בתצהיר, שבו יפרש המצהיר, כי הוא מאמין שיש לתובע עילת תביעה טובה, וכן יפרט היכן נמצא או ייתכן שנמצא הנתבע. נוסף על כך, חייב המצהיר לפרש בתצהיר את נימוקי הבקשה. נימוקי הבקשה פירושם שניים: המצהיר חייב לפרט בתצהיר את עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה ולהראות כי יש לו תביעה ראויה לטיעון. כמו כן חייב המצהיר לפרש בתצהיר את העובדות המביאות את עניינו בתוך אחת מתקנות המשנה של תקנה 500 לתקנות, שאם לא כן, אין בית המשפט מוסמך להתיר את המסירה (ע"א 565/77 מזרחי נ' NOBEL'S EXPLOSIVES CO. LTD פ"ד לב(2), 115, 117; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי ס' 196(מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). 9. מאחר שבמתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום המדינה חורג בית-המשפט מתחום שיפוטו הטריטוריאלי, עליו לנקוט בגישה זהירה ואם מתעורר ספק, הוא יפעל לטובת תושב החוץ (ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם, חברה לבנין בע"מ פד"י כא(2), 234, 250; ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי מד(4), 545, 550; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי ס' 194 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). גם כאשר מתמלאים תנאיה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת האם להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט אם לאו. בהקשר זה עליו לשקול, בין היתר, האם בית-המשפט הישראלי הנו הפורום הנאות לדון בתובענה, כאשר הנטל בעניין זה מוטל על שכמו של מבקש היתר ההמצאה (דעת הרוב בע"א 4601/02 ראדא נ' bodstray company ltd., פ"ד נח(2), 465, ואסופת הפסיקה המובאת שם; אך ראו את הערתו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 749/05 Insight Venture Partners IV L.P נ' טכנו הולד אחד בע"מ, תק-על 2005(2), 215 217, שבה הותיר את סוגיית הנטל בצריך עיון, כפי שעשה גם כב' הנשיא ברק בפרשת ראדא). 10. כאמור לעיל, לשם מתן היתר המצאה לחו"ל נדרש, בין היתר, כי הפורום הישראלי יהא נאות. כדי לקבוע איזהו "הפורום הנאות" לדון בתובענה, יש לקבוע לאיזו מדינה "מירב הזיקות" לעניין. בהקשר זה שוקל בית המשפט שני סוגי שיקולים: האחד, שיקולי נוחות, שעניינם באפשרות הגישה של הצדדים למקורות הראיות, באפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, בהוצאות הכרוכות בהבאת עדים לבית המשפט, באפשרות לראות את מקום התרחשות האירוע ולבקר בו, ובקושי שבאכיפת פסק הדין שיינתן; השני, שיקולים מהותיים, שעניינם בציפיותיהם הסבירות של הצדדים ובעניין שיש לשיטת המשפט בתובענה (לריכוז ההלכה ראו: ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554; רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ ואח' נ' HAREFUAH SERVICOS DE SAUDE S/C LTDA פ"ד נז(5) 414, 421-422). יצוין, כי על פי הגישה האמריקנית לדוקטרינת פורום לא נאות, בצד שיקולי צדק שבין הצדדים לבין עצמם, על בית המשפט לשקול גם שיקולים ציבוריים של בית המשפט עצמו, עומס עבודתו והוצאות הציבור הקשורות בו, ובמקום שכפות המאזניים מעוינות ניתן לשיקולים ציבוריים אלה משקל מכריע. השאלה אם יש מקום לאמץ גישה זו במשפטנו, הושארה על ידי בית המשפט העליון בצריך עיון (ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, 385-387; פס"ד אבו ג'חלה הנ"ל, בעמ' 577; אך ראו פס"ד אלביט הנ"ל, בעמ' 422, שבו מציין כב' השופט ריבלין: "בשולי הדברים ייאמר הברור מאליו, כי השיקולים המערכתייים של בתי המשפט הישראליים מתיישבים היטב עם התוצאה הזו"). 11. עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות חל בשנים האחרונות פיחות מסוים במשקלה של דוקטרינת פורום לא נאות. עמד על כך כב' השופט אור ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' THE LOCKFORMER CO, פ"ד נב(1) 109, 114: בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול" שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן. אלא שבפסיקה נוספת הובהר והוטעם, כי מבחן "מירב הזיקות" לא התייתר, שהרי גם היום נותרו על כנם במלוא עוצמתם השיקולים המהותיים, שעניינם בציפיותיהם הסבירות של הצדדים ובאינטרס שיש לשיטת המשפט הישראלית בתובענה. כדברי כב' השופט ריבלין בפרשת אלביט הנ"ל, בעמ' 421-422: ראיית הפורום בעל מרב הזיקות לעניין כפורום הטבעי אינה נובעת רק מנוחות הצדדים, אלא גם מציפיותיהם הסבירות של הצדדים ומהיכולת לנהל הליך יעיל בארץ...משום כך לא התייתר מבחן זה בשל הפיחות שחל במעמד השיקול בדבר נוחות הצדדים. אף ששיקולי נוחות הפכו ללא רלוונטיים, עדיין ייתכן שמרב הזיקות יקשרו תובענה למדינה זרה. כפי שמציין הד"ר מ' קרייני: 'נכון הדבר כי תנאי המודרנה הפכו את ההתדיינות בפורום מרוחק לנוחה יותר, אולם בין זה ובין המסקנה כי תנאים אלה מחייבים את צמצום האפשרות להשתמש בדוקטרינת הפורום הבלתי נאות עדיין יש מרחק נורמטיבי רב, שתנאי המודרנה לא הצליחו להתגבר עליו. כל עוד ימשיכו כללי הסמכות להישען על זיקות סמכות שיכולות להיות תולדה של מהלך עניינים מקרי, נחוצה לנו דוקטרינת סמכות משלימה ורחבה - כמו דוקטרינת הפורום הבלתי נאות - כדי שניתן יהיה להתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים להכרעה בשאלת הסמכות' (מ' קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו", בעמ' 90). וראו גם: רע"א 6325/04 וינברג נ' נבון דינים עליון, כרך סח, 461, שבו הצטרף כב' השופט רובינשטיין לעמדתם דלעיל של כב' השופט ריבלין וד"ר קרייני. מן הכלל אל הפרט 12. לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים על רקע אמות מידה אלה הגעתי למסקנה, כי בידי הומנה ורמדיה לא עלה לשכנע, כי בית המשפט בישראל הנו הפורום הנאות לדון בהודעה לצד ג'. אדרבא, לאור מכלול הנתונים ניתן לקבוע פוזיטיבית, כי הפורום הישראלי אינו נאות. במצב דברים זה, מן הראוי להיעתר לבקשתה של LUFA ולהורות על ביטולו של היתר ההמצאה לגרמניה, וזאת מבלי שנדרשים לכל יתר השאלות המתעוררות. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי זו. 13. בפתח הדברים אזכיר, כי סמוך לאחר הגשת בקשתה של LUFA לביטול היתר ההמצאה הודיעה LUFA, כי אין בדעתה לחלוק, בארץ או בחו"ל, על כל הכרעה שתתקבל במסגרת בירור התביעה העיקרית באשר לאחריות הומנה ורמדיה כלפי המשיבים הפורמאליים, וזאת בין אם הכרעה זו תתקבל בפשרה ובין אם תתקבל בפסק דין לאחר שמיעת ראיות. יריעת המחלוקת שמתכוונת LUFA לפרוש במקרה דנן אינה מתייחסת, אפוא, אלא למישור היחסים שבינה לבין הומנה ורמדיה. במוקד המחלוקת ניצבת השאלה, האם ביחסים הפנימיים בינה לבין הומנה ורמדיה נושאת LUFA באחריות לפגם בפורמולה. שאלה זו לא התעוררה בתביעתם של המשיבים הפורמאליים, שהרי הומנה ורמדיה לא חלקו בכתב הגנתן על כך, שהפורמולה ששווקה על ידם לא כללה כמות מספקת של ויטמין B1, ולפיכך לא היה צורך לברר מהי הסיבה לחסר זה. 14. נתון בסיסי נוסף שיש להדגישו הוא, כי ענייננו אינו בתביעתם של מי שניזוקו בגופם עקב צריכתה של הפורמולה (המשיבים הפורמאליים), כי אם בתביעתם של התאגידים, אשר שיווקו את הפורמולה לנפגעים (הומנה ורמדיה). אמנם, חבותן של הומנה ורמדיה כלפי המשיבים הפורמאליים מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה שלהן כלפי LUFA, אך כאמור לעיל, LUFA אינה חולקת על חבות זו ומכאן, שאין מדובר בנתון הנמצא בגדריה של יריעת המחלוקת, העתידה להיפרש במסגרת ההודעה לצד ג'. 15. על רקע נתונים בסיסיים אלה נראה, כי מירב הזיקות בהודעה לצד ג' נוטות לעבר גרמניה: לLUFA- לא היה מעולם קשר כלשהו לישראל, היא לא פעלה בישראל ולא סיפקה שירותים לגורם ישראלי כלשהו. שירותיה נשכרו על ידי הומנה, כאשר ההתקשרות ביניהן נערכה בגרמניה. מקום מושבן של LUFA ושל הומנה הנו בגרמניה. המעשים והמחדלים המיוחסים לLUFA התרחשו כולם בגרמניה, וכך גם הפעולות שנעשו על ידי הומנה בהסתמך על בדיקות המעבדה שביצעה LUFA. מתגובת LUFA אף עולה, כי בגרמניה כבר נערכה חקירה רשמית של השתלשלות העניינים שהובילה לכשל בפורמולה. אמנם הפורמולה שייצרה הומנה, על יסוד בדיקות המעבדה, שווקה לרמדיה, אשר מקום מושבה בישראל, אך כל ההחלטות העסקיות בעניין זה התקבלו על ידי הומנה בלבד מבלי של-LUFA היה בהן חלק. ממילא שגם התרחשות הנזק בישראל, היותה של רמדיה חברה ישראלית, וחיובן של הומנה ורמדיה בפיצויים בבית משפט ישראלי דווקא, היו לדידה של LUFA נתונים אקראיים והא ראיה, שהומנה ורמדיה בעצמן טוענות, כי "מבחינתה של LUFA ניתן היה לשווקה (את הפורמולה - י.ע) בכל מדינה ברחבי העולם" (סעיף 27.1 לתשובה). 16. כל האמור לעיל אוצל במישרין הן על שיקולי הנוחות והן על השיקולים המהותיים, המונחים בבסיסה של דוקטרינת פורום לא נאות. אשר לשיקולי הנוחות, הרי נראה, כי כל העדים הנוגעים לשאלה שבמחלוקת נמצאים בגרמניה, וכך גם מיקומן של כל יתר הראיות הרלבנטיות. לצורך המחשתה של נקודה זו, דיינו אם נעיין בנספחים ג'-ו' לבקשתן של הומנה ורמדיה להיתר המצאה, כמו גם בנספחים שצירפו לתשובתן לבקשתה של LUFA לביטול היתר ההמצאה, אשר נערכו כולם על ידי עדים מגרמניה בשפה הגרמנית. אין כלל ספק, כי ניהולו של המשפט בגרמניה יהיה נוח וקל יותר מאשר ניהולו בישראל. בהקשר זה נזכיר, כי בין הצדדים תלוי ועומד ממילא הליך בבית משפט בגרמניה, אשר במסגרתו אמורים חילוקי הדעות שבין הצדדים לבוא על פתרונם באופן כולל. 17. ב"כ הצדדים התייחסו בטיעוניהם בהרחבה לשאלת הדין החל, וזאת הן בהקשר לקיומה של עילת תביעה והן בהקשר לשאלת הפורום הנאות. איני רואה מקום להעמיק חקר בשאלה זו, שכן אף אם אניח שחל הדין הישראלי הרי דומה, כי אין בנתון זה כדי להפוך את הפורום הישראלי לנאות. עם זאת ומעבר לדרוש אעיר, כי יש רגליים לסבור, שעל ההודעה לצד ג' חל הדין הגרמני, נתון המבליט עוד יותר את חוסר הזיקה בין הפרשה נשוא ההודעה לצד ג' לבין הפורום הישראלי. אף אם אקבל את טענתן של הומנה ורמדיה, כי LUFA ביצעה כלפיהן עוולה "חוצת גבולות" משום שהנזק (חיובן של הומנה ורמדיה בפיצויים לנפגעים) אירע בישראל, הרי את הדין החל יש לקבוע במקרה כזה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות (ע"א 1432/03 ינון נ' קרעאן, פ"ד נט (1) 345, בפסקה 34). והנה לעיל עמדנו על כך, כי נסיבות אלו נוטות בבירור לעבר גרמניה והחלתו של הדין הגרמני. הומנה ורמדיה מוסיפות וטוענות, כי אף אם חל הדין הגרמני, הרי שהוא מעניק לתובע ברירה לתבוע לפי דין מקום התרחשות הנזק, אלא שגם שאלה זאת היא שאלה של דין גרמני. ואכן שאלת פרשנותו של הדין הגרמני בסוגיה דנן שנויה במחלוקת עזה: כל צד ביסס את עמדתו לגביה בחוות דעת של מומחה מטעמו לדין הגרמני, כאשר בשלב זה לא ניתן לקבוע, כי חוות הדעת שהגישה LUFA קלוטה מן האוויר. ההיפך מזה, מעיון בחוות הדעת עולה לכאורה, כי הנה ערוכה ומבוססת כדבעי. 18. במסגרת השיקולים המהותיים שביסוד דוקטרינת פורום לא נאות יש לבחון, בראש ובראשונה, את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתה של LUFA, כי לא היה עליה לצפות שתידרש להתדיין בישראל. בניגוד לעולה מטענותיהן של הומנה ורמדיה, LUFA לא עסקה ב"מסחר בינלאומי" ולא כיוונה את פעולותיה, במישרין או בעקיפין, כלפי צרכנים ישראליים. LUFA גם איננה יצרן זר ששיווק את תוצרתו לישראל, והיא אף לא סיפקה שירותים כלשהם לגורם ישראלי כלשהו, לרבות לרמדיה. LUFA הנה תאגיד גרמני, אשר סיפק שירותים לתאגיד גרמני אחר (הומנה), בגרמניה, לגבי מוצר שיוצר בגרמניה ונבדק בגרמניה. אף אם אניח, כטענת הומנה ורמדיה, כי LUFA ידעה שהפורמולות שנבדקו על ידה מיועדות להישלח על ידי הומנה לישראל, משום שאריזותיהן נשאו את שמה של רמדיה וכיתוב "כשר", הרי אין כל ראיה כי עובדה זו השפיעה על מערך שיקוליה של LUFA. דומה, כי מדובר בנתון בלתי רלבנטי לחלוטין לדידה והא ראיה, שהומנה או רמדיה לא טרחו כלל להביאו בפניה באופן מפורש, מן הסתם משום שגם הן לא ייחסו לו חשיבות כלשהי. הדעת נותנת, אפוא, כי LUFA כילכלה את מעשיה על פי דיני גרמניה ותחת ההנחה, כי בכל הקשור לבדיקות שערכה תתדיין בפורום המוסמך לכך בגרמניה. מסקנה זו מתחוורת ביתר שאת נוכח טענתה של הומנה, כי LUFA ידעה שהומנה משווקת את הפורמולה ל"מדינות רבות מחוץ לגרמניה" (סעיף 9 לתצהיר התמיכה בבקשת היתר ההמצאה), וכי "מבחינתה של LUFA ניתן היה לשווקה בכל מדינה ברחבי העולם" (סעיף 27.1 לתשובת הומנה ורמדיה לבקשה לביטול ההיתר). בדיקות המעבדה שערכה LUFA לא יועדו אלא להומנה. השאלה: מה מתכוונת הומנה לעשות בפורמולות שנבדקו, הייתה חסרת משמעות עסקית או אחרת עבור LUFA. פעילותה של LUFA הייתה מקומית, מבלי ששיוותה לנגד עיניה רווחים צפויים עקב תפוצה רחבה של הפורמולה. ממילא שאין מקום לדרוש מ-LUFA להתדיין בקשר לבדיקות המעבדה שערכה בכל רחבי העולם, ובכלל זה בישראל, תוצאה הנראית חורגת בעליל מציפיותיה. כך הם פני הדברים גם מנקודת ראותן של הומנה ורמדיה. גם להן לא הייתה סיבה סבירה לצפות, כי התדיינויות משפטיות באשר לבדיקות המעבדה שבצעה LUFA תערכנה בישראל דווקא. אשר להומנה, הרי לעיל כבר עמדתי על כך, כי היא אף לא הודיעה ל-LUFA באופן מפורש שהפורמולה משווקת ברחבי תבל, והדבר אומר דרשני. וודאי שלא הובאה כל ראיה המלמדת על כך, ש-LUFA גילמה במחיר שירותיה להומנה את האפשרות, שלפיה יהא עליה להתדיין ברחבי תבל בקשר לבדיקות הפורמולה שערכה בגרמניה; אשר לרמדיה, הרי אין ספק, כי יש לה ציפייה סבירה ולגיטימית לתבוע בישראל את יצרנית ומשווקת הפורמולה, היינו, את הומנה. אלא שרמדיה לא הגישה תביעה כזו, מן הסתם משום שהיא והומנה השכילו ליישב את חילוקי הדעות ביניהן מחוץ לכותלי בית המשפט. מאידך, ככל שרמדיה טוענת, כי ציפתה לתבוע בישראל את ספקי השירותים להומנה, שהם גורמים מקומיים, אשר פעילותם לא חרגה מתחומיה של גרמניה, ואשר עמם לא היה לרמדיה כל קשר - הרי לציפייה זו אין יסוד ושחר. 19. על הזיקה ההדוקה, הקיימת בין קווי המתאר של פעילות הנתבע הזר, לבין מערך ציפיותיהם ההדדיות של הצדדים, עמדו בתי המשפט במספר רב של פרשיות. כך, למשל, בפרשת הגבס א' סיני הנ"ל, שבה נקבע כי לצדדים דהתם הייתה ציפייה סבירה להתדיין בפורום ישראלי, ציין כב' השופט אור כדלקמן (שם, בעמ' 115): גם מבחינת הציפייה הסבירה של הצדדים, יש לערוך את הדיון בארץ. המשיבה היא חברה אמריקנית, המשווקת את מוצריה ברחבי העולם. לצד הרווח שיש בתפוצה הרחבה של מוצריה, עליה להביא בחשבון גם את אי-הנוחות האינטגרלית לנושא הסחר הבין-לאומי, כמו למשל את האפשרות שביום מן הימים, תיתבע לדין באחת מן הארצות שאליהן שווקו מוצריה. לעניין זה יפים דבריו של הנשיא שמגר בע"א 182/82 ג'ינג'ט בע"מ נ' ברקליס בנק אינטרנשיונל לימיטד מלונדון, בעמ' 792: '...כי מי שמבקש לעמוד בקשרים מסחריים עם גורמים ברחבי תבל, חייב להשלים עם האפשרות, שבאחד הימים ייתבע לדין באחת הארצות, אשר עמן הוא מבקש לסחור (ע"א 98/67, בעמ' 251 מול אותיות השוליים ב-ד))'. במצב דברים זה, כמו גם בענייננו, מתקיימת ציפייה לגיטימית של יבואן או של צרכן בישראל, כי מי שמוכר את מוצריו בארץ ובוחר להתחרות בשוק המקומי, ימנה סוכן בארץ וייתן פתרון מקומי לבעיות שמתעוררות. כאמור לעיל, דבר מכל אלו לא התקיים בפרשה שלפנינו: פעילותה של LUFA לא חרגה מתחומיה של גרמניה. היא לא ציפתה לרווח כלשהו כתוצאה משיווקה של הפורמולה ברחבי העולם ונושא השיווק בכללותו היה בלתי רלבנטי מבחינתה. היא לא עמדה בקשרים כלשהם עם רמדיה או עם גורם ישראלי אחר כלשהו. בנסיבות אלה, לא היה על LUFA להביא בחשבון את האפשרות, כי תתבע לדין בישראל או בכל מדינה אחרת, שאליה בחרה הומנה לשווק את הפורמולה, וגם להומנה או לרמדיה לא היה כל יסוד לפתח ציפייה, כי LUFA תיתן פתרונות מקומיים לבעיות שתתעוררנה. 20. דברים אלו משליכים על העניין, או שמא תאמר: על חוסר העניין, שיש לשיטת המשפט הישראלית בהודעה לצד ג'. אכן, קיים אינטרס חברתי ראשון במעלה לאפשר לצרכנים שנפגעו לממש בישראל את זכויותיהם כלפי הומנה, ואף קיים אינטרס לאפשר לרמדיה לעשות כן. הומנה בחרה לשווק את תוצרתה לישראל ולהפיק מכך רווח, ולכן עליה להשלים עם האפשרות, כי במקרה של נזק תתבע לדין בישראל. על מערכת המשפט לעשות ככל אשר לאל ידה על מנת לאפשר לניזוקים להיפרע מהומנה, אשר שיווקה לישראל פורמולה שאינה כוללת את כמות ויטמין B1 הנקובה על גבי אריזתה. אולם במקרה שלפנינו אין מדובר בתביעתם של הצרכנים או של רמדיה כלפי הומנה, אלא בתביעתן של הומנה ורמדיה כלפי LUFA. והנה דומה, כי עניינה של החברה הישראלית בשאלה שמעוררת ההודעה לצד ג': מי בדיוק אחראי לכשל שהתרחש אצל הומנה - האם הומנה בעצמה, או שמא קבלן משנה של הומנה, או שמא קבלן משנה של קבלן המשנה וכיוצא בזה - הנו מוגבל ביותר, אם בכלל. זוהי שאלה שלשיטת המשפט הגרמנית יש עניין לבררה, על מנת לקבוע אמות מידה של הליכי ייצור נאות והתווית דפוסי התנהגות נאותה של יצרנים ונותני שירותים גרמנים. הדברים נכונים ביתר שאת באשר לחלוקת האחריות הפנימית שבין הגורמים הגרמניים השונים המעורבים בפרשה (כזכור, בהליך המתנהל בגרמניה טוענת הומנה בתביעתה הנגדית, כי יש לחייב את LUFA רק ב- 30% מנזקיה). אכן, מקומה הטבעי של חקירה ודרישה זו הוא בגרמניה. לעיל ראינו, כי בגרמניה כבר נוהלה חקירה רשמית בעניין זה ולא עוד, אלא שאף תלוי ועומד בבית משפט מוסמך בגרמניה הליך, האמור לפתור את חילוקי הדעות שבין הומנה ורמדיה מזה, ו-LUFA מזה, באופן מקיף וכולל. זהו הפורום הנאות והטבעי לעסוק בנושא זה. לכל זאת יש להוסיף, כי המשיבים הפורמאליים, שהנם הנפגעים העיקריים מהפורמולה הלקויה, לא ראו לנכון לתבוע את LUFA. LUFA גם לא נתבעה על ידי מי מהנפגעים הישירים האחרים של הפרשה. דומה, כי עמדתם זו של הנפגעים מעידה כמאה עדים על חוסר העניין שיש לחברה הישראלית בחקירת המעגל החיצוני של הגורמים הגרמניים האחראים לפרשה. בשולי הדברים יצוין, כי השיקולים המערכתיים של בתי המשפט בישראל מתיישבים היטב עם תוצאה זו (השוו: פס"ד אלביט הנ"ל, בעמ' 422). 21. ב"כ הומנה ורמדיה טענו, כי בתי המשפט הישראליים רכשו "מומחיות" בכל הקשור לפרשת רמדיה, וכי עובדה זו הופכת את הפורום הישראלי לנאות. אין לקבל טענה זו ולו מהטעם, שלא הוצג לפניי ולו פסק דין אחד שניתן נגד הומנה או רמדיה לאחר שמיעת ראיות. זאת ועוד: שאלת אחריותה של LUFA כלל לא התעוררה בעבר, שכן הנפגעים לא כללוה בין הנתבעים בתביעותיהם. נראה כי בכל מקרה לא היה מדובר במומחיות מיוחדת, מה עוד שבגרמניה כבר נערכה חקירה רשמית של הפרשה. 22. ב"כ הומנה ורמדיה טענו, כי בחינת נאותות הפורום לאור הסכם הפשרה שערכו עם המשיבים הפורמאליים, שלא הותיר לדיון אלא את ההודעה לצד ג', יהווה תמריץ שלילי לרמדיה והומנה להגיע להסדרי פשרה בתיקים אחרים. גם בטענה זו אין ממש, שכן הסכם הפשרה לא היווה כלל ועיקר נתון שלאורו נבחנה בענייננו נאותות הפורום. אכן, במסגרת הבחינה ייחסתי משקל להודעתה של LUFA, כי לא תחלוק על כל הכרעה שתיפול במישור היחסים שבין המשיבים הפורמאליים לבין הומנה ורמדיה (ראו פסקה 13 לעיל), בין בדין ובין בפשרה. אולם הודעה זו הייתה, למעשה, הודעה חד צדדית של LUFAוניתנה על ידה עוד קודם לגיבושו של הסכם הפשרה. מסקנתנו, כי הפורום הישראלי אינו נאות לצורך בירורה של ההודעה לצד ג', הייתה עומדת על רגליה במלוא אונה גם אלמלא נערך הסכם הפשרה. סוף דבר 23. אני מורה על ביטולו של היתר ההמצאה הנזכר בפתח החלטה זו (סעיף 1 לעיל). כפועל יוצא מכך, ההודעה לצד ג' נמחקת. הומנה ורמדיה, ביחד ולחוד, ישלמו ל- LUFA את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ ומע"מ. חוזהפרשת רמדיההסכם פשרהפשרה