ברע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, תק-על 2005(3), 2759 ,עמ' 2764, נקבע כי "הקיזוז הריהו טענת הגנה בפני תביעה - להבדיל מתביעה שכנגד, שהיא תביעה בפני עצמה - המותרת על פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973". ראה גם את שנאמר בהקשר זה בספר דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת פרופ' דניאל פרידמן בפרק העוסק בקיזוז שנכתב על ידי פרופ' מנחם מאוטנר: "הקיזוז הדיוני צריך להיות מובחן מתביעה שכנגד. קיזוז הוא טענת הגנה. תביעה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, המוגשת כחלק מכתב ההגנה של הנתבע ומתבררת יחד עם תביעת התובע. מכיוון שקיזוז הוא טענת הגנה, נתבע המעלה טענת קיזוז בשיעור העולה על שיעור התביעה לא יזכה לפסק דין על היתרה, שבה עולה, לטענתו, חוב התובע כלפיו על חובו לתובע. בדומה לכך, ביטול התביעה על ידי התובע או מחיקת התביעה על ידי בית המשפט יביאו לסיום הדיון בטענת הקיזוז בלא הכרעה. לעומת זאת, תביעה שכנגד עשויה להביא לפסק דין לטובת הנתבע, בשיעור היתרה האמורה והדיון בה אמור להימשך גם אם נפסק הדיון בתביעת התובע" (שם בעמ' 467). להלן פסק דין בנושא ההבחנה בין "טענת קיזוז" לבין "תביעה שכנגד": ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ריבה ניב) שניתנה בבשא 111063/02 בת.א. 34957/99, בה התקבלה בקשת סילוק על הסף שהגישה המשיבה כנגד תביעה שכנגד שהוגשה על ידי המערערת, וזאת מחמת התיישנות. רקע עובדתי 1. 1. המשיבה, חברת ביטוח, הגישה כנגד המערערת תביעה לתשלום דמי השתתפות עצמית בגין פיצויים ששילמה המשיבה לצד שלישי. התביעה האמורה, שהבקשה שלפנינו הינה חלק ממנה, הוגשה ביום 29/3/99. 2. 2. ביום 30/11/2000 הגישה המערערת כתב הגנה לתביעה זו, אשר בו נכלל סעיף של קיזוז סכום התביעה מסכום אחר, 372,000 ₪, אותו נטען שחייבת המשיבה למערערת בגין ארוע של גניבת רכב שארע בחודש מאי של שנת 1998. בהמשך, ביום 21/11/2001, הגישה המערערת בקשה, בה התבקש בית המשפט להתיר למערערת לתקן את כתב הגנתה באופן שטענת הקיזוז תעשה בדרך של תביעה שכנגד. על אף התנגדות המשיבה קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על הגשת כתב ההגנה המתוקן. ביום 3/12/01 הגישה המערערת את כתב ההגנה המתוקן יחד עם כתב תביעה שכנגד, בו תבעה את הסכום של 372,00 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת בקשת התיקון, בסך 71,262 ₪. 3. 3. ביום 26/3/02 הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד מחמת התיישנות וזאת בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה ביטוח). בית המשפט קיבל את הבקשה ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. החלטת בית משפט השלום 4. 4. בית המשפט קבע, כי על פי הוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח חלה התיישנות על המקרה, שכן חלפו למעלה משלוש שנים ממועד ארוע גניבת המשאית ועד למועד הגשת כתב התביעה שכנגד, בו נתבעים תשלומי הפוליסה בגין אותו ארוע. 5. 5. בית המשפט דחה את טענת המערערת, לפיה יש לראות את יום הגשת כתב ההגנה כיום הפסקת מירוץ ההתיישנות, בקובעו כי טענת קיזוז יכולה אמנם להתברר בדרך של תביעה שכנגד, אך זאת רק כשהיא מפורטת כדבעי, ואילו במקרה דנן הטענה נטענה באופן סתמי - לא הוזכר מועד הארוע הביטוחי ולא הובררה מהות הנזק. על כן, נקבע כי למעשה ההזדמנות הראשונה בה פורטה עילת הקיזוז כדבעי היא כאשר הוגש כתב התביעה שכנגד, וזאת נעשה רק לאחר חלוף מועד ההתיישנות. טענות המערערת 6. 6. לטענת המערערת, על פי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - תקסד"א), דינה של טענת קיזוז במסגרת כתב הגנה, כמוה כתביעה שכנגד, ועל כן עצם העלאתה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, זאת לאור הוראות סעי' 5-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), לפיו בתביעה שבה הוגשה תובענה מופסק מירוץ ההתיישנות ממועד הגשת התובענה ואילך. עוד נטען, כי מאחר שבית המשפט התיר למערערת לתקן את כתב הגנתה, שבו הוספה התביעה שכנגד, הרי שיש לראות את מועד הגשת כתב ההגנה המתוקן - ובהתאם את מועד הגשת התביעה שכנגד - כמועד הגשת כתב ההגנה המקורי. 7. 7. באשר למידת פירוט טענת הקיזוז, המערערת סבורה כי הטענה, שפורטה בסעיף 7 לכתב ההגנה, דווקא כללה את כל העובדות העיקריות שדי בהן על מנת להקים יריבות בין הצדדים: אירוע הביטוח, סכום הנזק הנטען וחבותה של המשיבה. פרטים נוספים ניתן להשלים בשלב מאוחר יותר בהתאם לסדרי הדין הקבועים לכך. בנוסף, נקבע בפסיקה, כי לצורך תיקון כתבי טענות, הרי שדי בטענה בלתי מפורטת ובלתי מלאה על מנת לאפשר תיקון וזאת גם אם חלה תקופת ההתיישנות בתקופת הביניים שבין הגשת כתב הטענות המקורי לבין הבקשה לתקנו. המערערת לא ביקשה לשנות את העילה או להוסיף עליה, וההבדל היחיד בין טענת הקיזוז בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד הוא בחשיפה מפורטת יותר של פרטים באחרון. הבדל זה אין בו כדי לשנות הכרעה מהותית לעניין התיישנות, מה עוד שעל בית המשפט לנקוט בגישה ופרשנות ליבראלית המאפשרת גישה לערכאות ולא חוסמת אותה. 8. 8. לחילופין, טוענת המערערת, כי גם אם לא תתקבל טענתה לעניין מועד הגשת כתב ההגנה המקורי, הרי שיש להגיע לתוצאה המבוקשת על ידי החלת סעיף 4 לחוק ההתיישנות על המקרה. על פי סעיף זה, אין להתיר העלאת טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד מקום בו התביעה המקורית טרם התיישנה (או שלא נטען נגדה שהתיישנה), ושתי התביעות נובעות מאותן נסיבות או שנושאן אחד. לטענת המערערת סעיף זה חל על המקרה דנן שכן גם אם לא מדובר באותן נסיבות (שתי פוליסות שונות, שני מקרי ביטוח שונים), הרי שמדובר בתביעות שנושאן אחד - שתי התביעות מתייחסות להתחשבנות בין הצדדים, שנובעת כולה מעצם קיום יחסי מבטח-מבוטח. טענות המשיבה 9. 9. לטענת המשיבה, נקודת המוצא ממנה יוצא טיעון המערערת, לפיה טענת קיזוז כמוה ככתב תביעה (לעניין דיני ההתיישנות ובכלל) איננה נכונה. טענת קיזוז היא טענת הגנה בלבד, ויש הבדל מהותי בינה לבין הגשת כתב תביעה שכנגד. לכן גם לא ניתן לחבר בין תיקון כתב ההגנה והגשת כתב התביעה שכנגד לבין מועד הגשת כתב ההגנה המקורי. 10. 10. בנוסף, טענת הקיזוז נטענה על ידי המערערת באופן סתמי ושאינו מבסס עילת תביעה - המערערת לא פירטה מתי נגנבה המשאית, על פי איזו פוליסה בוטחה ומתי, מה היה שווי המשאית, מה כולל הסכום שנדרש לקיזוז (רק בכתב התביעה התברר שהוא כולל גם אובדן הכנסה). על כן אין כל הצדקה לראות באופן מלאכותי את מועד הגשת התובענה כמועד העלאת טענת הקיזוז, זאת גם אם התיר בית המשפט את בקשת תיקון כתב ההגנה. 11. 11. באשר לטענת המערערת הנסמכת על סעיף 4 לחוק ההתיישנות טוענת המשיבה, כי עסקינן בשתי תובענות שונות העוסקות בעניינים שונים ואשר מושתתות על עילות ופוליסות שונות. על כן ודאי שאין מדובר באותו נושא או באותן נסיבות כדרישת לשון הסעיף. דיון 12. 12. התביעה שכנגד מטעם המערערת הוגשה ביום 3/12/01. מקרה הביטוח ארע, ועל כך אין מחלוקת, ביום 23/5/98 או בסמוך לכך. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים הנספרת מהיום בו ארע מקרה הביטוח ועד ליום הגשת התביעה. לכן, כתב התביעה שכנגד הוגש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. 13. 13. המערערת מנסה לעקוף את המסקנה המתבקשת האמורה וזאת באמצעות שתי טענות מרכזיות, האחת לפיה עצם העלאת טענת הקיזוז עוצרת את מרוץ ההתיישנות, שכן טענת קיזוז כמוה כתביעה שכנגד. והשנייה, כי יש לראות במועד בו תוקן כתב ההגנה והוגש כתב התביעה שכנגד כמועד בו הוגש כתב ההגנה המקורי. נדון להלן בשתי טענות אלה. 14. 14. טענת קיזוז היא טענת הגנה בעוד שתביעה שכנגד היא תביעה עצמאית. מהאמור נגזר הבדל משמעותי עת עסקינן בתביעה שכנגד אשר סכומה עולה על התביעה המקורית, כמו במקרה שלפנינו. התביעה שהגישה המשיבה, חברת הביטוח, כנגד המערערת עמדה על סכום של כ 23,000 ₪. לעומת זאת, טענת הקיזוז ובהמשך התביעה שכנגד עמדו על סכום של 372,000 ו 443,262 ₪ בהתאמה. כל עוד עסקינן בטענת קיזוז, שהינה טענת הגנה בלבד, אין להבדל משמעותי זה בין סכום התביעה לסכום הקיזוז נפקות רבה. שהרי טענת הגנה תלויה באופן מלא בתביעה ונגזרת ממנה. ועל כן היה והתביעה תמחק או תדחה, תמחק או תתייתר גם טענת הקיזוז ולנתבעת לא תהיה כל טענה נוספת לגבי הסכום לקיזוז כנגד התובעת. על אותו משקל, היה והתביעה תתקבל וגם טענת הקיזוז תתקבל, יקוזז אך ורק סכום התביעה, וכל יתר הסכום (במקרה שלנו כמה מאות אלפי שקלים) כלל לא יהא רלוונטי לעניין. לעומת זאת בתביעה שכנגד עומד כל סכום החוב לתביעה עצמאית, והוא איננו תלוי בתביעה העיקרית - לא בהמשך התנהלותה ואף לא בסכום שננקב בה. ראה את ההסבר שניתן בהקשר זה בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 284-285: "הקיזוז הוא בבחינת הגנה מפני תביעת התובע, אך נתבע המקזז אינו תובע... אם עלה הסכום שקוזז על סכום התביעה, נחשף לפנינו ברורות ההבדל בין השניים: התביעה תידחה, אך הנתבע לא יקבל פסק דין על היתרה בה עלה החוב המגיע לו מאת התובע, על החוב המגיע לתובע ממנו, וכן אם חזר בו התובע מתביעתו והפסיק את הדיון בה, או שנמחקה בלא הכרעה לגופו של עניין, יורד הקיזוז מעל הפרק, משום שהנתבע אינו זקוק להגנה עוד. ואילו הדיון בתביעה שכנגד, אם הוגשה כזו, ימשך. גם הקיזוז מבוסס, כמו התביעה שכנגד, על חוב המגיע לנתבע מהתובע; ההבדל בין השניים אינו הבדל בזכויות הנתבע, שכן מבחינה זו שוות הן, אלא בשימוש שהנתבע עושה בזכותו, אם כהגנה בלבד מפני התביעה השתמש בה, או כתביעה העומדת בפני עצמה, שתתברר רק בעת ובעונה אחת עם תביעת התובע". ראה גם רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, תק-על 2005(3), 2759 ,עמ' 2764, שם נקבע כי "הקיזוז הריהו טענת הגנה בפני תביעה - להבדיל מתביעה שכנגד, שהיא תביעה בפני עצמה - המותרת על פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973". ראה גם את שנאמר בהקשר זה בספר דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת פרופ' דניאל פרידמן בפרק העוסק בקיזוז שנכתב על ידי פרופ' מנחם מאוטנר: "הקיזוז הדיוני צריך להיות מובחן מתביעה שכנגד. קיזוז הוא טענת הגנה. תביעה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, המוגשת כחלק מכתב ההגנה של הנתבע ומתבררת יחד עם תביעת התובע. מכיוון שקיזוז הוא טענת הגנה, נתבע המעלה טענת קיזוז בשיעור העולה על שיעור התביעה לא יזכה לפסק דין על היתרה, שבה עולה, לטענתו, חוב התובע כלפיו על חובו לתובע. בדומה לכך, ביטול התביעה על ידי התובע או מחיקת התביעה על ידי בית המשפט יביאו לסיום הדיון בטענת הקיזוז בלא הכרעה. לעומת זאת, תביעה שכנגד עשויה להביא לפסק דין לטובת הנתבע, בשיעור היתרה האמורה והדיון בה אמור להימשך גם אם נפסק הדיון בתביעת התובע" (שם בעמ' 467). 15. 15. ההבחנה בין טענת קיזוז לטענת הגנה, תלויית התביעה העיקרית, לבין תביעה שכנגד שהינה תביעה עצמאית, רלוונטית גם לעניין ההתיישנות. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח עוסק בהגשת תביעה לתגמולי ביטוח. המלה "תביעה" פורשה כתביעה המוגשת לבית המשפט (ראה ע"א 382/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441). עצם העלאת טענת קיזוז לא מבטיח כי תוגש גם תביעה שכנגד על מלוא סכום החוב. כאמור, כל עוד לא מוגשת תביעה שכנגד אין התובעת, חברת הביטוח, חשופה לסיכון תשלום סכום החוב הנגדי, ואין כל יסוד לדרוש ממנה להניח את אותו סיכון רק על בסיס טענת הקיזוז שנטענה, שהיא עצמה אינה כוללת את הסיכון האמור. שהרי, כשם שיכולה הנתבעת להגיש בהמשך תביעה שכנגד כך באותה מידה יכולה היא אף לא. משמעות טענתה של המערערת הינה, כי התובעת, חברת הביטוח, צריכה לקחת בחשבון סיכון של תביעה עתידית על כל סכום החוב שנטען, זאת גם כאשר נטענה כנגדה טענת קיזוז בלבד, וכי יש לעצור את מירוץ ההתיישנות של אותה תביעה עתידית רק בשל העובדה שהועלתה טענת הגנה של קיזוז. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. 16. 16. אחד הרציונאלים המרכזיים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות הוא מתן אפשרות לאורגנים בחברה לכלכל את צעדיהם בהתאם לסיכונים הסבירים אותם עליהם לצפות, כאשר סיכונים אלה נתחמים בגבול ומועד: "בעולם המסחר המסחרר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הוא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים. מן הדין הוא, איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את "סבל העבר" שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו - יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו. מכאן התקופות, הקצרות ביחס, שנקבעו להתיישנות שטרות, למשל, ומכאן תקופות ההתיישנות, הקצרות עוד יותר, המצויות בחוקי ארצות שונות, לגבי תביעות הנובעות מ"מעשים בכל יום" או מעיסקאות מסחריות" (ראה ע"א 158/54 דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ (פ"ד י' 687, 695). כך לגבי דיני ההתיישנות הכללים, וביתר שאת בכל הנוגע לדיני ההתיישנות הרלוונטים לחוזי ביטוח, המגבילים עוד יותר את התובע. הרציונאל העומד מאחורי תקופת ההתיישנות הקצרה שקובע חוק חוזה ביטוח הוא למנוע מחברות הביטוח מצב בו הן נאלצות לשמור לתקופה ארוכה מדי רזרבות הדרושות לצורך תביעות עתידיות, שיש קושי לבררן בשל הזמן שחלף (ראה עניין ג'רייס לעיל). לאור האמור, הרי שקבלת טענת המערערת - לפיה העלאת טענת קיזוז כטענת הגנה עוצרת את מרוץ ההתיישנות של עילת תביעה שכנגד בגין סכום החוב בכללותו - אינה עולה בקנה אחד עם הרציונאל שצוין לעיל, הבא לאפשר לחברות הביטוח הנתבעות לכלכל את צעדיהן ואת הרזרבות שהן מקצות בהתאם לגבולות ברורים. טענה זו גם מפרה את האיזון העדין שמוסד ההתיישנות מבקש ליצור בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק, ושמירה על אינטרס הציבור (ראה ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת (פ"ד מ(1) 528, 531). 17. 17. טענה שנייה של המערערת הינה, כי יש לראות את מועד הגשת כתב ההגנה המקורי כמועד הגשת כתב ההגנה. לתמיכת טענתה מפנה המערערת לפסיקת בית המשפט הדנה בתיקון כתב תביעה, במקרים בהם כתב התביעה הוגש עובר לחלוף מועד ההתיישנות ואילו בקשת התיקון או הגשת כתב הטענות המתוקן הוגשו לאחר שחלף מועד ההתיישנות. על פי פסיקה זו, מירוץ ההתיישנות מופסק עת מוגשת התביעה המקורית, ואם הותר תיקון כתב התביעה, הרי שהמועד להגשת כתב התביעה המתוקן ייוחס אחורה למועד הגשת התביעה המקורית, כך שאין מקום לטענת התיישנות באותן נסיבות. כל זאת בתנאי שהתיקון אינו מוסיף עילת תביעה חדשה (ראה ע"א 203/63 עזבון ברנשטיין ואח' נ' 'עורות', פ"ד יח (1) 306 וכן ע"א 33/71 אברהם אדמסקי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה (1) 819). המערערת סבורה כי אותו הגיון חל גם עת עסקינן בהגשת כתב הגנה ותיקונו. טענה זו, אף היא, איננה יכולה להתקבל. 18. 18. המהלך אותו מתווה המערערת, לפיו ההגיון העומד בבסיס ההלכה הקובעת את מועדי תיקון כתב התביעה הוא אותו הגיון התקף גם במקרים העוסקים בהגשת כתב הגנה, איננו נכון. הגשת כתב תביעה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, ועל כן אך מתקבל על הדעת לייחס את מועד התיקון של כתב התביעה למועד בו הוגש כתב התביעה המקורי, שכן המועד הרלוונטי הוא המועד בו הבינה הנתבעת כי התובע לא ויתר על זכויותיו וכי היא חשופה לסיכון אותו טומנת עילת התביעה. על כן במקרים מסוג זה מתירים תיקון, גם אם חלפה תקופת ההתיישנות וגם אם עילת התביעה פורטה באופן תמציתי ולקוני (ראה זוסמן, עמ' 350-351 וכן ע"א 3092/90 צבי אגמון נ' זוהר פלדבוי ו-2 אח' פ"ד מו(3), 214 ,עמ' 218-219). האמור נכון במקרים בהם זיקת התיקון היא לעילת התביעה המקורית שבכתב התביעה, ומטרת התיקון היא הבהרה, דיוק וחידוד ולא הוספת עילות חדשות, אליהן לא היה חשוף קודם לכן הנתבע, ואשר יש בהן כדי לעקוף את דרישות ההתיישנות ולהכניס במסווה עילות תביעה שכבר התיישנו. ראה דבריו של כב' השופט (כתארו אז) ש. לוין בע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. זייד, פד"י ל"ד(4) 126, 131: "הכל מודים שאין בית משפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל הדין להעלות, על דרך של תיקון כתב תביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי". 19. 19. הרציונאל התקף לעניין תיקון כתב תביעה, בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות, אינו אותו רציונאל עת עסקינן בכתב הגנה. שכן, אין בהגשת כתב הגנה כדי לעצור את התיישנות עילת התביעה שכנגד שבאמתחת הנתבע, וזאת גם אם העלה טענת הגנה של קיזוז. על כן, גם אם הותר תיקון כתב ההגנה ובית המשפט אפשר את הגשת התביעה שכנגד, אין הגיון להחיל על תביעה זו את תאריך הגשת כתב ההגנה המקורי, ועל ידי כך לאפשר את עקיפת מחסום ההתיישנות. שכן, כתב ההגנה לא עצר את מרוץ ההתיישנות של התביעה אלא הוא רק הוגש בתחומה. הוא לא הבהיר לתובעת, שהיא עומדת להיות נתבעת שכנגד בקרוב, היינו שהיא חשופה לסיכון של תביעה. כל שהוא אמר, זה שאת סכום התביעה יש לקזז כנגד סכום אחר והגשת תביעה שכנגד על מלוא הסכום איננה מתחייבת. מאחר והתביעה שכנגד איננה המשך ישיר של כתב ההגנה, ומאחר ולא היה בכתב ההגנה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, אין גם כל הגיון להחיל את מועד הגשת כתב ההגנה המקורי כמועד החל לעניין התביעה שכנגד. זאת בניגוד למקרה בו הוגש כתב תביעה ונתבקש תיקונו, הכל מהנימוקים שפורטו לעיל. 20. 20. נראה, אם כן, כי דינן של טענות המערערת שנדונו לעיל להדחות. באמתחת המערערת טענה נוספת הנוגעת לסעיף 4 לחוק ההתיישנות. סעיף 4 מורה לנו כי: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". המערערת טוענת כי שתי התביעות, זו מטעמה וזו של חברת הביטוח הן תביעות שנושאן אחד ועל כן יש מקום להחיל את הוראת הסעיף ולחסום טענת התיישנות כנגד התביעה שכנגד מטעמה. סבורים אנו כי דינה של טענה זו אף הוא להדחות. על הרציונאל העומד בבסיסו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות עמד הנשיא אגרנט בע"א 289/65 צפורה רובינשטיין נ' רענן רון ואח', פ"ד כ (1) 521 ,505: "הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לעניין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא - לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בעניין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה- שכנגד." ראה גם ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, תק-על 2003(2), 1188, שם נקבע כי: "סעיף 4, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל, המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל". 21. 21. הרציונאל עליו עמדה הפסיקה שהבאנו לעיל אינו חל על המקרה שלפנינו שכן אין עסקינן בנושא אחד ואף לא באותן נסיבות. התביעות - האחת תביעה של חוב כספי והשנייה תביעה לתגמולי ביטוח - הוגשו בגין פוליסות שונות, הנוגעות לרכבים שונים ולאירועי ביטוח שונים שהתרחשו בתאריכים אחרים. המכנה המשותף היחיד לאותן תביעות הוא זהות הצדדים ובכך אין די, שכן אחרת לא היה טעם בסיפא של סעיף 4 - ממילא, אם בכל פעם שעסקינן בצדדים זהים (שזה המאפיין בלעדיו אין של תביעה שכנגד) היינו רואים זאת כאילו מדובר בתביעות שנושאן או נסיבותיהן זהות, לא היה הגיון להוסיף ולציין זאת במפורש במסגרת הסעיף. 22. 22. ראינו, אם כן, שטענות המערערת בגדר ערעור זה אינן יכולות להתקבל ועל כן דינו של הערעור להדחות. לפני סיום ובשולי הדברים נציין, כי נדמה שדין הערעור להדחות גם בשל נימוק נוסף, אשר לא נטען על ידי המשיבה ועל כן אין הכרעתנו מבוססת עליו. בכל זאת נעיר, כי כלל לא ברורה לנו זכותה של המערערת להעלות טענת קיזוז במסגרת כתב הגנתה. סדרי הדין מאפשרים לטעון טענת קיזוז אך הזכות לטעון טענה מסוג זה צריכה לנבוע מן הדין המהותי. תקנה 52 לתקסד"א אינה מהווה כשלעצמה מקור מספיק להפעלת קיזוז במסגרת ההליכים המשפטיים. טענת קיזוז, ככל טענת הגנה אחרת, צריכה להיות מוכרת גם בדין המהותי (ראה זוסמן, עמ' 326-327, אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 388 וכן ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד לב (1) 188). את התשובות לשאלות בדבר קיזוז בדין המהותי מוצאים אנו בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (ראה ע"א 377/82 התעשייה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב (2) 725). הוראתו של סעיף 53 הינה: "(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". מלשון הסעיף אנו למדים, כי צד יכול לקזז את חובו אם הקיזוז נוגע לעיסקה אחת. אם לאו, יש הכרח כי הסכום הנדרש לקיזוז יהיה סכום קצוב. בענייננו לא עומדת המערערת בשני התנאים. מחד אין העיסקה בגינה נטען החוב כנגד המשיבה זהה לעיסקה בגינה נתבעה המערערת מלכתחילה. כאמור בדיוננו לעיל בשאלת תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, המדובר בענייננו בשתי פוליסות ביטוח נפרדות, בשני כלי רכב שונים ובשני ארועים שונים לחלוטין אשר הקימו חבות ביטוחית. אמנם, הצדדים הם זהים בשתי העיסקאות - חברת הביטוח והמערערת, אך בכך, כאמור, אין די. הפסיקה פירשה את המושג 'עיסקה אחת' כעיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה ואינה ניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עיסקית רחבה יותר ביניהם (ראה ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אולביקס בע"מ, פ"ד מד (1) 177, גורן בעמ' 390 וכן ראה דיני חיובים, בעמ' 513-514). 23. 23. אם החיובים אינם נובעים מעיסקה אחת, הרי שעל הסכום אותו מבקשת המערערת לקזז להיות קצוב. חיוב נחשב קצוב אם הוא נקוב בסכום של כסף או לחילופין ניתן לקצוב את שיעורו באמצעות פעולה אריתמטית פשוטה, בהבדל מפעולה המחייבת שומה או הערכה (ראה עניין צור גת שצוין לעיל וכן דיני חיובים בעמ' 505). עוד נקבע בפסיקה, כי תביעה לתגמולי ביטוח בגין נזק רכוש אינה תביעה לסכום קצוב אם סכום התביעה אינו נשען במלואו על הפוליסה, או כאשר בפוליסה לא נעשתה הערכה של שווי הנכס המבוטח. (ראה ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל כלפון, פ"ד מב (3) 339). במקרה שלפנינו אמנם נקבה המערערת בסכום כסף עת ציינה את טענת הקיזוז שבפיה, אך לא התכבדה לפרט ולהסביר כיצד הגיעה לסכום זה. בתביעה שכנגד שהגישה, הסתבר כי מדובר בסכום המורכב משווי הנכס המבוטח יחד עם הפסד הכנסה שנגרם למערערת כתוצאה מגניבתו ומתוספת של הפרשי הצמדה וריבית. היינו, הסכום אותו נקבה המערערת איננו סכום קצוב שכן על מנת להוכיחו אין די בחישוב אריתמטי פשוט אלא יש להתכבד ולהכנס לטענות והוכחות על מנת לבססו. אשר על כן לא מתקיימים שני התנאים שמציב סעיף 53 לחוק החוזים לקיומה של זכות קיזוז, ומכאן שזכותה של המערערת לטעון לזכות זו במסגרת כתב הגנתה מוטלת בספק. 24. 24. אנו משאירים בצריך עיון את השאלה, האם התגובה שהגישה המשיבה לבקשה לתיקון כתב ההגנה, היתה בגדר 'ההזדמנות הראשונה', כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, להעלאת טענת ההתיישנות. לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן, שכן מחד מדובר בכתב הטענות הראשון המתייחס לכתב התביעה, וזאת כשכתב התביעה והטענות המפורטות בו כבר נמצא לנגד עיני המשיבה (ראה בהקשר זה ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, תק-על 2004 (2) 409 וכן השווה עא 3029/03 בן עמי יצחק נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ, תק-מח 2006 (1) 6780). מאידך, כתב התביעה שכנגד טרם הוגש, ונשאלת השאלה האם על המשיבה היה להקדים ולהעלות טענת התיישנות במקרה שבו הגשתו של כתב התביעה טרם אושרה וכאשר קיימים באמתחתה טיעונים המתנגדים לעצם הגשתו. לא ראינו מקום להתעמק בשאלה זו ולהכריע בה, לאור העובדה שהיא כלל לא נטענה על ידי המערערת, ולא יהא זה ראוי להכריע כנגד המשיבה על בסיסה בלבד. 25. 25. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪. המזכירות תעביר את הערבון שהופקד בתיק על ידי המערערת לידי המשיבה על חשבון ההוצאות האמורות. ניתן היום י"ט באייר, תשס"ז (7 במאי 2007) בהיעדר הצדדים יהושע גרוס, סגן-נשיא אב"ד אסתר קובו, שופטת מיכל רובינשטיין, שופטת טענת קיזוזקיזוזתביעה שכנגד