בפני תביעה לנזק גוף שארע, על פי הנטען, בתאונת עבודה. 1. טענות התובע התובע, בן 41, יליד 1.10.1960, נשוי ואב ל- 9 ילדים ( מתוכם 8 קטינים ), טוען כי נפגע בתאונת עבודה ביום 1.6.2000 ( להלן: "התאונה"). התאונה ארעה לטענתו בעת שהועסק על ידי הנתבעת כעובדה או כשלוח שלה. בזמנים הרלוונטיים הועסק התובע ע"י הנתבעת בעבודות טפסנות במשך כשנתיים לפני אירוע התאונה. 2. נסיבות התאונה : ביום התאונה בשעה 7:30 או סמוך לכך, עת עבד התובע באתר העבודה של הנתבעת באלעד, היכה התובע בפטיש על מסמר, המסמר נשבר, חלקו האחורי ניתז ופגע בעינו השמאלית של התובע. כתוצאה מהתאונה ומחומרת הפגיעה הפסיק התובע לראות בעינו השמאלית, התובע פונה ע"י מנהל העבודה לבית החולים בלינסון בפ"ת, שם עבר בדיקות, צילומים, טיפולים ואושפז עד ליום 8.6.2000. במהלך האישפוז ביום 5.6.2000, עבר התובע ניתוח קטרקט בעינו השמאלית, ביום - 8.6.2000 שוחרר עם הנחיות רופאיו להיות במנוחה, לקבל תרופות שיכוך כאבים לפי הצורך ולהיות במעקב ובטיפול רפואי אצל רופא עיניים ורופא מטפל. התובע המשיך להיות במעקב רפואי אצל ד"ר חליחל מחמוד - רופא עיניים, כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 23% כמפורט בחוות דעתו של ד"ר חליחל מחמוד. התובע טען כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפרת חובות שבחוק ו/או פזיזותה של הנתבעת ו/או מי מטעמה ו/או שלוחה והמתבטאים במעשים ו/או במחדלים הבאים במצטבר ו/או לחילופין, כדלקמן: לא סיפקה לתובע משקפי מגן ;הורתה לתובע לבצע עבודתו בשיטת עבודה לא בטוחה, לא הדריכה באופן נאות את התובע בביצוע העבודה, לא פיקחה באופן נאות על עבודתו של התובע ועובדים אחרים,לא נקטה באמצעי הבטיחות ו/או הזהירות כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה ו/או בתקנותיה ו/או בפסיקת בתי המשפט. לא סיפקה לתובע ציוד מתאים ו/או ביגוד מתאים ו/או מכשור ואמצעים תקינים אחרים לביצוע עבודתו, בנוסף לעזרת עובד נוסף. לא נהגה באופן שמעביד מיומן, זהיר וסביר היה נוהג בנסיבות המקרה. לא הזהירה את התובע מפני הסיכון שבביצוע העבודה. לא ביטחה את התובע כנגד הנזקים שנגרמו לו ללא קשר למידת האחריות ו/או זהותו של האחראי לתאונה. בנוסף ו/או לחילופין טען התובע כי בנסיבות המקרה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ו/או ה"דבר המסוכן" לפיהם על הנתבעת הראיה שלא היתה לגבי התאונה התרשלות שתחוב עליה. התובע טוען שמאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה התובע סובל מפגיעות ומכאבים המגבילים אותו ויגבילו אותו בתיפקודו בחיי היום יום בכלל ובכושר השתכרותו בפרט. מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה נפגע כושר השתכרותו של התובע, נגרם לו ויגרם לו הפסד השתכרות, הכולל הפסד זכויות סוציאליות ונלוות מכח הדין, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסדרים קיבוציים והסכמים אישיים. מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה התובע זקוק ויזקק להוצאות רפואיות ולמעקב רפואי. מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה התובע זקוק ויזקק להוצאות ניידות מיוחדות, באשר אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית ו/או אין לדרוש ממנו במגבלתו להשתמש בתחבורה. מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה התובע זקוק ויזקק לסיעוד ועזרת הזולת כולל במשק בית. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע טוען שכתוצאה ישירה מהתאונה נגרמו לו נזקים מיוחדים בשיעור של 55,000 ₪ ובנוסף לכך נזקים כלליים. הנזקים הכלליים הם :הפסד השתכרות (כולל זכויות סוציאליות ונלוות) בעתיד; הוצאות רפואיות בעתיד ; הוצאות ניידות מיוחדות בעתיד ; סיעוד ועזרת הזולת בעתיד (כולל משק בית) וכאב וסבל ואובדן הנאות חיים. 3. הנתבעת טוענת הנתבעת טענה כי התובע מסר גירסה שונה לחלוטין על נסיבות פגיעתו. ריבוי הגרסאות מביא לכלל מסקנה כי פגיעתו של התובע נגרמה בנסיבות עלומות שאינן קשורות כלל לעבודתו. הנתבעת הינה חברה קבלנית המבצעת עבודות בניה נרחבות באתרי עבודה ברחבי הארץ. לצורך עבודתה נעזרת הנתבעת בקבלני בניה עצמאיים. אותם קבלני בניה מעסיקים עובדים על פי הבנתם ועל פי צרכיהם - בין היתר גם תושבי שטחים עובדים אלו רשומים כולם בלשכת התעסוקה כדין. אין כל קשר משפטי או אחר בין עובדי הקבלנים לבין הנתבעת. בהתאם אין כל קשר משפטי או אחר בין התובע לנתבעת. התובע הינו עובד של קבלן. על פי הסדר טכני אדמיניסטרטיבי רשומים תושבי יהודה ושומרון המועסקים ע"י הקבלנים השונים במוסד לביטוח לאומי ובהתאם משולמים עבורם מלוא המיסים כדין. על פי הדין החל בהעסקת "עובדי שטחים" משולמים הן השכר והן המיסים ע"י החברה הקבלנית וסכום זה מגולם ומופחת מהכנסותיו של הקבלנים המועסקים ע"י הנתבעת. בפועל לא היה כל קשר בין אם משפטי או עסקי בין התובע לבין הנתבעת. התובע גוייס לעבודה ע"י קבלן והועסק על ידו בכל המועדים הרלוונטיים. הקשר שבין הנתבעת לבין הקבלן שהעסיק את התובע הוא קשר מסחרי עסקי כאשר הקבלן מבצע עבודות בניה ומקבל תמורה כספית עבור ביצוע פרוייקט בניה מבלי שהנתבעת מתערבת במעשיו לכל דבר ועניין. בנוסף לכך טענה הנתבעת כי ממועד התאונה הנטעת ועד למועד כתיבת חוות הדעת עבר זמן קצר שאינו מאפשר הערכה סופית של מצב התובע. הנתבעת הכחישה את הקשר הסיבתי שבין מצבו של התובע לבין התאונה הנטענת. כך גם טענה הנתבע שאין להפעיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מדבר בעדו" באשר לנזק המיוחד סבורה הנתבעת כי הנזקים הנטענים הנם מופרזים ו/או מוגזמים וחסרי כל בסיס בדין. אליבא דנתבעת התובע נפגע בצורה קלה ביותר, החלים לחלוטין ולא נגרמו לו הפסדים ו/או הוצאות כנטען. התובע לא עשה די להקטנת נזקיו, הנטענים כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה ואשר על כן יש להפחית מכל סכום אשר ייפסק לו, אם ייפסק, בהתאם. ההוצאות הרפואיות הנטענות ע"י התובע והמוכחשות נכללות במסגרת "סל הבריאות" ע"פ חוק בריאות ממלכתי ולפיכך אין התובע זכאי לכל פיצוי בגינם לחלופין ההוצאות כולן שולמו ע"י המוסד לביטוח לאומי. באשר לנזק הכללי טוענת הנתבעת שלתובע לא נותרה נכות רפואית ו/או תפקודית כלשהי בגין התאונה ואין כל קשר סיבתי ו/או עובדתי בין התאונה לבין הפריטים הנטענים. כושר תפקודו של התובע לא פחת במאום עקב הארוע נשוא כתב התביעה ואין כל מניעה שהתובע ימשיך לנהל את חייו כמקודם. נכותו הרפואית ו/או התפקודית הנטענת של התובע ו/או הזקקותו לדמי נסיעה ו/או תרופות ו/או טפולים רפואיים בעתיד, כשלעצמם, הנם תוצאה ישירה ו/או עקיפה של מצב רפואי ו/או תפקודי שנגרם ו/או התפתח אצל התובע קודם ו/או לאחר וללא קשר לתאונה כנטען. מכל סכום שייפסק לתובע, אם בכלל, יש לנכות את כל הסכומים ו/או הגמלאות ו/או טובות ההנאה שקיבל ו/או יקבל מכל מוסד ו/או גוף כלשהוא, לרבות המוסד לבטוח לאומי. 4. דיון פתרון המחלוקת שנפלה בין הצדדים תיגזר מהתשובות לשתי שאלות: השאלה הראשונה שאלת אחריות הנתבעת לנזק לרבות השאלה האם התובע היה עובד של הנתבעת אם לאו. במידה שיימצא שהנתבעת חבה בנזק יש להכריע בשאלת כימותו. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד נ.ג.ר. יבנה חברה לפיתוח ובניה בע"מ ונגד רגאי נמר. הטענות כנגדם היו כי הנתבעת מסרה לצדדים השלישיים את העבודה באתר הבניה באלעד כקבלני משנה. התובע הועסק בפועל על ידי הצדדים השלישיים וכל חלקה של הנתבעת הוא בהשגת אישורי עבודה על שמה משירות התעסוקה, הנפקת תלושי שכר לפועלים הופחתו מהתגמול המגיע לצד ג'. הנתבעת והצדדים השלישיים הגיעו להסכמה כי ההודעה לצד ג' תידחה ללא צו להוצאות. בהתאם להסכמה זו ניתן צו לדחיית ההודעה לצד ג' ביום 4/5/07. 5. זהות המעסיק הנתבעת טוענת שהתובע הינו עובד של קבלן, צד ג' מס' 1. צד ג' מס' 1 מסר לנתבעת באמצעות מנהליו רשימה של עובדים "תושבי השטחים", שהועסקו בפרויקט אלעד. ברשימה נכלל גם שמו של התובע. הנתבעת קיבלה על שמה אישור עבודה משרות התעסוקה. מטעמים של פרוצדורה בהעסקת "עובדי שטחים", הנפיקה הנתבעת תלושי שכר לעובדים שהועסקו בפרויקט. בפועל קוזז שכר העובדים מתקבולי צד ג'. לפיכך סבורה הנתבעת שבמקרה דנן, יש לקבוע כי י התובע הינו עובד של צד ג' 1 ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעת לתובע. צד ג' 1 חתם על הסכם עבודות שלד עם הנתבעת ובהתאם לחוזה ההתקשרות, צד ג' 1 נטל על עצמו התחייבויות רבות הכוללות בין היתר ביצוע העבודה באופן אישי, בעזרת עובדיו, פיקוח על עובדיו, אספקת הציוד, שמירה קפדנית על הוראות כל דין. בנוסף צד ג' 1 התחייב בסעיף 5.23 "להיות אחראי לכל נזק רכוש או נזק גוף שייגרם לעובדיו או לשלוחיו או לכל אדם אחר שנמצא בשרותו או לצד ג' כל שהוא כתוצאה מתאונה או פגיעה גופנית כל שהיא או לכל נזק אחר שיגרם לו תוך כדי עקב או במהלך ביצוע העבודה, והוא ישפה את החברה (הנתבעת) אם תוטל עליה איזו שהיא אחריות או שתגרם לה איזו שהיא הוצאה כתוצאה מנזק כאמור". בהתאם להסכם ההתקשרות, צד ג' 1 שיחרר את הנתבעת מכל תביעה. לפיכך סבורה הנתבעת כי האחריות הבלעדית והמלאה ככל שקיימת, מוטלת על כתפי צד ג' 1. התובע טוען כי הוכיח יחד עם צד ג', כי מעסיקתו בעת התאונה, הייתה הנתבעת. התובע וצד ג' צירפו מסמכים (תלושי משכורת, הודעה על תאונת עבודה, הודעה על פגיעה בעבודה, תשלום דמי פגיעה) שמהם עולה באופן ברור ביותר (חלקם אף בגדר הודאת בעל דין) שהנתבעת היא זו שהעסיקה את התובע בזמן התאונה והיא זו שחייבת לפצותו בגין נזקיו שנגרמו לאחר התאונה. 6. הכרעה בשאלה האם הנתבעת היא מעבידתו של התובע הנתבעת הציגה מצג כלפי הרשויות כי היא מעבידתו של התובע. לבקשה להעסיק את התובע יש משמעויות מעבר למשמעויות הפרוצדורליות בהן מנסה הנתבעת לעטוף את העובדה שכלפי רשויות המדינה הציגה עצמה כמעבידתו של התובע ואילו עתה כשהיא נדרשת לשלם לתובע פיצויים בגין נזקי גוף טוענת היא ללא כל היסוס כי הצהרותיה לשלטונות לא הייתה נכונה וכי למעשה התובע היה עובד של צד ג' ולא עובד שלה. נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית מטעם התובע הוא מסמך המופנה לקופ"ח שבו פונה הנתבעת כמעבידה של התובע לקופ"ח ומבקשת ממנו להגיש עזרה רפואית לתובע בגין הפגיעה בעינו במהלך העבודה. התובעת הנפיקה לתובע תלושי שכר שחלקם צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובע. המעניין מכל הנתבעת עצמה צרפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה נספח ב' שכולל ריכוז נתונים חודשיים המסמך מציין את כל מעבידיו של התובע מחודש ינואר 1991 ועד לאוקטובר 2000. מהמסמך שצורף כאמור על ידי הנתבעת עולה כי הייתה מעסיקתו של התובע ברציפות מחודש פברואר 1999 ועד אוקטובר 2000 לרבות בחודש יוני 2000 בעת שהתאונה התרחשה. לפיכך הטענה שהנתבעת לא הייתה מעבידתו של התובע היא טענה בעל פה הסותרת מסמכים בכתב בחתימת הנתבעת. לאור ההצהרות הרבות לשלטונות כי התובע הוא עובדה מנועה הנתבעת לטעון עתה כשמצג זה אינו נוח לה כי התובע אינו עובדה למעשה. אשר על כן דין טענה זו של הנתבעת להידחות. שוכנעתי מהראיות שעמדו בפני כי הנתבעת הייתה מעבידתו של התובע. 7. האם הנתבעת כמעבידתו של התובע אחראית לנזק התובע טפסן בנין במקצועו נפגע בעינו כאשר עבד אצל הנתבעת עת עסק בעבודת טפסנות. על פי תצהירו בשעה 07:30 בבוקר בעת שעבד באתר העבודה של הנתבע בישוב "אלעד" היכה בפטיש על מסמר. המסמר נשבר וחלקו האחורי ניתז ופגע בעינו השמאלית. השאלה היא האם בנסיבות האמורות יש לנתבעת חבות לנזק. התובע סבור כי הנתבעת חייבת לפצות את התובע בגין נזקיו לאחר האירוע הן מכוח עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה. יתר על כן טוען התובע כי בנסיבות המקרה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ו/או ה"דבר המסוכן" לפיהם על הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות שתחוב עליה. התובע טען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו כפי שעולה מעדויות הצדדים בביהמ"ש, וכי התאונה נגרמה עקב רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפרת חובות שבחוק ו/או פזיזותה של הנתבעת ו/או מי מטעמה ו/או שלוחה והמתבטאים במעשים ו/או במחדלים שפורטו בהרחבה בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע ובחקירתו הנגדית. לטענת התובע הנתבעת בין היתר לא סיפקה לתובע משקפי מגן כדרישת החוק וכאמור דלהלן. הורתה לתובע לבצע עבודתו בשיטת עבודה לא בטוחה. הנתבעת סבורה שאמנם, בתי המשפט פסקו לא אחת, כי על המעביד רובצת חבות זהירות בדרגה גבוהה כלפי עובדיו, יחד עם זאת, נקבע גם כי המעביד אינו נושא באחריות מוחלטת כלפי העובד ועל העובד להוכיח את תביעתו. לשיטת הנתבעת כלל הוא כי מעביד איננו חב בחובת זהירות, אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, "כדרך פועלים רגילים וממוצעים..ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד". מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת עובדיו על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה כל זמן שאלו סיכונים בסיסיים ומובנים בעבודה שאיננה דורשת מיומנות. אין ספק, ש"לדפוק" מסמר בפטיש (להלן:"העבודה"), הינה פעולה טריוויאלית יומיומית, שאינה טומנת בחובה סיכון מיוחד והנתבעת אינה צריכה לנקוט צעדי זהירות מיוחדים או להנהיג שיטות עבודה מיוחדות. אין ספק, כי לצורך ביצוע עבודה זו, אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית. באשר לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז -1997. (להלן: "תקנות בטיחות"). תקנות הבטיחות אינן מחייבות לספק משקפי מגן, לצורך ביצוע פעולה פשוטה ואלמנטארית, שאינה דורשת מיומנות מיוחדת. בתקנות הבטיחות, אין התייחסות לסוג העבודה הנדונה, כעבודה המחייבת הרכבת משקפי מגן, ולא בכדי, העדר התייחסות לעבודה הנדונה, מלמד על הסדר שלילי. גם בסעיף הסל 4.13 י"ד המציין "כל עבודה אחרת שלא פורטה והעלולה לסכן את הפנים או העיניים", אין ספק כי המחוקק לא התכוון לכלול במסגרת העבודות, את סוג העבודה הנדונה. שכן בדיעבד, הרי ניתן לטעון לגבי כל סוג של עבודה שיש בו אפשרות לפגיעה בעין, אלא שהתקנות באות להתייחס לסוג עבודות כזה שהפגיעה בעין הינה אופיינית לסוג העבודה, דהיינו הפגיעה הינה בסיכויי הסתברות סבירים. 8. דיון והכרעה אין ספק כי אם היה התובע מרכיב משקפי מגן יש סבירות גבוהה שהתאונה לא הייתה מתרחשת. הנתבעת טוענת שמדובר בפועל מיומן היודע עבודתו ולכן לא חלה חובת זהירות על הנתבעת. אל לנו לשכוח שעל פי גרסתו של התובע, שלא נסתרה, התאונה ארעה לא בשל חוסר מיומנותו אלה בשל כשל במסמר. כאשר התובע היכה במסמר חלקו האחורי של המסמר ניתק מגוף המסמר ונכנס לעינו המדובר בהחדרת מסמרים לבטון. אין המדובר בפעולה של התובע שנעשתה בחוסר מיומנות אלא בכשל של המסמר שהתפרק תוך כדי הכאה עליו ובלשונו: "ש. ספר לבית המשפט איך קרתה התאונה. ת. אני יצאתי לעבודה יום חמישי בבוקר. התחלתי לעבוד בשעה 7:30. הייתי דופק במסמר והמסמר נשבר ונתן לי מכה בעין. הפסקתי לראות בכלל. לקחו אותי לבית חולים. ש. העבודה הזאת שעבדת עם הפטיש זו היתה פעם ראשונה שעבדת סוג כזה של עבודה. ת. לא פעם ראשונה. ש. מי נתן לך את הפטיש? ת. זה פטיש של העבודה. ש. בעבודה קיבלת נעלי עבודה? ת. לא נתנו כלום. שום דבר. גם לא משקפיים. ש. ביקשת משקפיים. ת. היינו מבקשים אבל הם לא נתנו. ש. ממי ביקשת? ת. מהמנהלים שלנו. ש. לאיזה עבודה צריך משקפיים? ת. לעבודה עם הפטיש צריך משקפיים. זה החדרת מסמר לבטון וזה מצריך משקפיים. ש. כל הזמן ידעת שצריך לעבודה כזו משקפיים? ת. אני יודע שיש משקפי בטיחות מיוחדים לעבודה. ש. האם כל התקופה של השנתיים ידעת שאתה צריך משקפיים? ת. אנחנו לא ידענו. הם היו צריכים להדריך אותנו שאנחנו צריכים את זה. אבל הרגשנו אחר כך שאנחנו צריכים את זה". הנה כי כן, עולה כי אין המדובר בתאונה שארעה עקב חוסר מיומנות של הפועל או בחוסר תשומת לב, מדובר בעבודה של החדרת מסמרים לבטון ולא עבודה רגילה של טפסן הכרוכה מטבעם של דברים בהחדרת מסמרים לעץ שהוא חומר רך. החדרת מסמר לבטון מפעילה על המסמר מאמצים גדולים יותר ויכולה להביא לשבירתו כפי שקרה במקרה דנן. בתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה אשר צורפה לסיכומי הנתבעת מופיעה רשימה של אברי גוף הטעונים הגנה, כנגד העבודות והתהליכים המחייבים וכנגד ציוד המגן שעל העובד לעשות בו שימוש, כדי להגן על עצמו מפני פגיעה. כשמדובר בהגנת הפנים והעיניים יש להרכיב משקפי מגן כשמבצעים עבודה של סיתות אבן ובטון. החדרת מסמרים לבטון אינה שונה במהותה מהסיכון הכרוך בהחדרת מסמרים לכל עצם צפיד אחר. לא זו אף זו הגם שעבודת טפסנות רגילה אינה מחייבת על פי התקנות חבישת משקפי מגן, כשמדובר בהחדרת מסמרים לבטון הייתה חובה למעביד לספק לתובע משקפי מגן. מעדותו של התובע עולה כי ביקשו משקפי מגן אך לא קיבלו. מעסיק סביר צריך לצפות כי כשמחדירים מסמר לבטון הוא יכול להישבר ולגרום נזק. היה אפוא על הנתבעת לצייד את התובע במשקפי מגן ומשלא עשתה כן פעלה ברשלנות. הנתבעת מבקשת להסתמך על ע"א 80/89 טובול נ. אלטן בע"מ תק. עליון 91 (3) 1306 שם נקבע כי פירוק אטם מתוך תושבת באמצעות מברג המופעל כמנוף הינה פעולה פשוטה שאיננה דורשת מיומנות. על העובד היה לדעת כי אם יגלוש המברג מהחריץ הוא עלול לפגוע בכף היד. נקבע כי על אף שהעובד נפגע, אין לייחס למעביד רשלנות כלשהיא. עוד מסתמכת הנתבעת על דבריו של כב' הנשיא זיילר בת"א 70/94 (מחוזי ירושלים) מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ובנו בע"מ ואח' (דינים מחוזי כ"ו (2) עמ' 536 - "יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. אמת אילו היה מדובר בפעולה טריויאלית היה מקום לחייב את התובע באחריות תורמת במידה זו או אחרת לנזק. אך מאחר שמדובר בהחדרת מסמרים לבטון לא יכולה הנתבעת להשתחרר מחבותה לספק אמצעי מגן ראויים לתובע. לעניין קיומה של עוולת הרשלנות, אין עוד צורך לבחון שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד. חובה זו מוכרת בפסיקה ובית המשפט חזר עליה במקרים רבים ובאופן עקבי (ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (סעיף 5 של פסה"ד)). לצורך בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע, כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד לט(4) 266, 274). " בת.א. (ב"ש) 1/89 טייב מרדכי נגד מירב בניין והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 92 (1), עמ' 898, קיבל ביהמ"ש תביעה של עובד שבמהלך פירוק לוחות עץ ששימשו ליציקת בטון, הועף לוח עץ ממקומו ומסמר שהיה נעוץ בו פגע בעינו של התובע. נקבע באותו פסק דין, כי המעביד נמנע מלהנהיג שיטת עבודה מתאימה ובטוחה, אף שהיה ער לסכנות הכרוכות בעבודה שביצע העובד. המעביד הפר את חובת הזהירות כלפי העובד ומשכך הוא נושא באחריות. אשר על כן שוכנעתי מהראיות שהיו בפני שהתובע הוכיח, כי פגיעתו נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת. הנתבעת לא נקטה באמצעי הבטיחות והזהירות כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה ו/או בתקנותיה ובפסיקת בתי המשפט ובכך היא התרשלה והפרה חובות חקוקות. לפיכך האחריות לנזק מוטלת על הנתבעת. 9. הנזק הנכות הרפואית בתיק זה מונה מומחה לרפואת עיניים מטעם בית המשפט. עלפי חוות דעת, התובע נחבל בעינו השמאלית חבלה כהה. כתוצאה מחבלה זו קיימים כיום מספר פגמים - נזקים מבניים. הנזק העיקרי הוא התפתחות של ירוד טראומטי שהתבטא בעכירות העדשה הטבעית התובע נותח, העדשה הוצאה ובמקומה הושתלה כמקובל עדשה מלאכותית שמתפקדת היטב. נוכח העובדה שעדשה זו עשויה מחומר קשיח ואינה מסוגלת לשנות את אורך המוקד ולעבור ממצב של ראיה טובה לרחוק למצב של ראיה טובה לקרוב, זכאי התובע לנכות כברירת מחדל ללא שיקול דעת. על פי חוות דעתו של ד"ר גוטמן, האישון מתכווץ היטב באור ללא תגובות פתולוגיות. כל גם סבור ד"ר גוטמן בניגוד לחוות דעתו של ד"ר חליחל, שנתן חוות דעת מטעם התובע, שעתה חדות ראייתו של התובע מצוינת ואינה מקנה כל נכות. האישון לא מורחב ומצבו אינו מזכה בכל אחוזי נכות. ד"ר גוטמן קבע כי מצבו הרפואי של התובע מזכה אותו בנכות רפואית כדלקמן: בגין הפסוידופאקיה (עדשה מלאכותית תוך עינית) לפי סעיף 62 (2) 5% בגין איבוד האקומודציה לפי סעיף 57 (4) - 5% בגין פגיעה באישון לפי סעיף 63 (א) 0% סה"כ הנכות העינית היא 9.75% לצמיתות עוד קובע ד"ר גוטמן שהנכות אינה תפקודית. 10. פיצוי עבור כאב וסבל ואובדן הנאות החיים: התובע סבור שיש לפסוק לו פיצוי בגין מרכיב זה בסך של 63,759 ₪ וזאת לפי 11 ימי אשפוז, נכות רפואית בשיעור של 9.75% ושילוש תאונת דרכים וזאת לאור הסבל והכאב הרב שסבל התובע במהלך שני הניתוחים שעבר ותקופת ההחלמה לאחר מכן. הנתבעת סבורה שיש לעשות החישוב על בסיס 9.75% נכות רפואית. ולפי חישוב 150% הפיצויים לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו -1976, בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות על בסיס 9.75% ו- 8 ימי אשפוז, מגיע לתובע בגין כאב וסבל, פיצוי בסך של 30,142 ₪. 11. הכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים והבאתי בחשבון את העובדה שמדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין, העובדה שהתובע עבר ניתוחים בעינו בעקבות התאונה, תקופת האישפוז ותקופת ההחלמה ובשים לב למצבו הרפואי עובר לתאונה, אני סבור שהפיצוי הראוי בראש נזק זה הוא סך של 45,000 ₪ נכון להיום. 12. הפסד שכר בעבר התובע טוען שיש לפסוק לו סך של 58,573 ₪ בגין מרכיב זה, וזאת לפי נכות רפואית צמיתה של 9.75%, ושכר של 5,000 ₪ מיום התאונה ועד להיום, קרי, הפסד חודשי מחזורי של 487.5 ש"ח (וזאת חרף העובדה שבמהלך חודשים ארוכים, התובע לא עבד בעקבות התאונה ולא הייתה לו כל הכנסה שהיא). הנתבעת טוענת שאין ממש בבסיס השכר של 5,000 ₪ לחודש בהתאם לתלוש שכר שצרף התובע לתביעתו ובהתאם לשכר שנקבע ע"י המל"ל , בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך 2,000 ₪. בפסקי הדין שניתנו הכירו בית המשפט העליון ובתי המשפט חוזיים בכך ששכרם של עובדי השטחים נמוך יחסית לעומת שכר העובדים בישראל. נוכח העובדה שבגין התאונה קיבל התובע דמי פגיעה מהמל"ל מתאריך 06/00 עד 09/02 בסך כולל של 23,033 ₪. על כן אין לפצותו מעבר לתקופה זו, אשר גם היא ארוכה מעבר לכל היגיון ופרופורציה לתאונה. 13. הכרעה בסיס השכר - על פי הרישומים שבתיק שכרו של התובע נכון לשנת 2000 עמד על הסך של כ 2,000 ₪ כך גם עולה מהרישומים כי אין המדובר בעבודה של חודש מלא אלא בעבודה של 18 ימים לחודש. על פי גירסתו של התובע שכרו היומי היה סך של 200 ₪ ליום והרישומים אינם מיצגים נאמנה את שכרו. גם אם נקבל את עמדתו של התובע שקיבל שכר יומי בשיעור של 200 ₪ כי אז אם עבד בממוצע 18 ימים לחודש שכרו החודשי היה סך של 3,600 ₪ בלבד ולא 5,000 ש"ח כפי שטען. כב' השופט דרורי דן בנושא בסיס השכר של עובדי השטחים בפסק דין שניתן ביום 22/3/06 ת"א (מחוזי י"ם) 1547/98 בני-עודה ג'מאל לואי ואח' נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (פורסם במאגרים המשפטיים). כב' השופט דרורי סבור ששכרו של עובד שטחים הוא סך של 2,000 "ח נכון לתקופה שלפני שנה וחצי - מרץ 2006 ובלשונו: "אכן צודק ב"כ התובעים, כי איזור יהודה ושומרון, בו חי התובע, נתון למציאות משתנה ועתיד החיים בו לוט בערפל. היטיב לבטא זאת הנשיא זיילר, באומרו, בשנת 1998 כי "כל נסיון לצפות את העתיד הכלכלי כצפוי באיזור שמדובר בו [יהודה ושומרון], בטווח של 30-40 שנה, לא יחרוג מגדר ניחוש. הכלכלה יכולה לשגשג נוסח המזרח הרחוק, או לשקוע למצוקה הכלכלית האופיינית למדינות האיזור" (פרשת בשארת). גם היום, בשנת 2006 אנו נמצאים עדיין בעידן של אי וודאות ביחס למה שיקרה בעתיד באזור יהודה ושומרון. יתכן עם השיפור בוודאות המדינית, עשוי השכר הממוצע של העובדים באזור לעלות. אולם, ניתן להניח, כי באותה מידה יכול השכר הממוצע אף לרדת. בהעדר ראיות אחרות, לא נותר לנו, לכאורה, אלא להסתמך על המציאות כיום, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנתונים הסטטיסטיים אשר הוגשו על ידי הנתבעת. עם זאת, ולאור גילו הצעיר של התובע, ובהתחשב בכך שהפיצוי נקבע לאובדן הכנסה של עשרות שנים, מצאתי לנכון לאמץ גישה אופטימית, זהירה ומתונה, ולהניח כי השכר ממוצע באזור יהודה ושומרון, אכן יעלה במידה זו או אחרת. לאור האמור מצאתי לקבוע את בסיס השכר על סך של 2,000 ₪ לחודש. סך זה מתאים לבסיס השכר שנקבע בפסיקה בנסיבות דומות והוא משקף את המצב כיום, יחד עם ציפייה, זהירה, לעתיד טוב יותר (ראה לדוגמא: פרשת זהר; ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי . תק-על 2001(2), 655 ,עמ' 657; ת.א. (ת"א-יפו) 2024/01 בטראן נ' Tryg-Baltica תק-מח 2004(3), 2319; ת"א (ירושלים) 1577/97 חזין נ' הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ תק-מח 2004(4), 2481 ; ת"א (חיפה) 1044/98 ג'ודה נ' המפקד הצבאי תק-מח 2002(2), 13494; ת"א (חיפה) 1772/87 - אגריוה נ' אלדיוק תק-מח 2004(3), 1493). הנה כי כן, בסיס השכר של התובע היה על פי רישומי המעבידה באוקטובר 2000 סך של 2,142 ₪. אליבא דשופט דרורי בעניין בני עודה דלעיל, לפני כשנה וחצי שכרו של פועל שטחים היה בשיעור של כ 2,000 ₪. כך גם בסיס השכר על פיו חושבו דמי הפגיעה של התובע על ידי המלל עומדים על בסיס שכר רבע שנתי של 6,300 ₪ דהיינו סך של 2,100 ₪ לחודש. נדמה שכרם של עובדי השטחים נשאר יציב משנת 2000 ולא חלו בו שינויים משמעותיים. אשר על כן ראיתי לקבוע את בסיס שכרו של התובע ולהעמידו על סך של 2,142 ₪ לחודש. 14. תקופת אי הכושר התובע היה מאושפז בבית החולים מיום 1/6/00 ועד ליום 8/6/00 עם השחרור הומלץ על ידי בית החולים על תקופת מחלה של חודש. בתקופה זו עבר ניתוח. התובע היה באבדן כושר עבודה מלא על פי האישורים למשך 40 יום (מיום התאונה 1/6/00 ועד ליום 10/7/00) אם שכרו למשך 18 יום עמד על סך של 2,142 ₪ כי אז שכרו היומי היה סך של 120 ₪ ליום לכן בגין תקופת אי הכושר מגיע לתובע סך של 40X 120 = 4,800 ₪ נכון לחודש יולי 2000 . (התובע הציג תעודת מחלה שצורפה לתצהירו ממנה עולה כי אושרה לו חופשת מחלה לאחר ניתוח מיום 1/6/01 ועד ליום 10/7/01 למשך 40 יום. יש לציין כי על פי האישור הרפואי עבר התובע ניתוח והומלץ לו על חופשת מחלה מיום 1/6/2000 ועד ליום 10/7/2000 ר' אישור ד"ר חליחל של קופ"ח לאומית. יחד עם זאת התעודה לנפגע עבודה שהוצאה על ידי שירותי בריאות כללית ביום 23/10/01 מציינת כי מדובר בחופשת מחלה שנה מאוחר יותר מיום 1/6/01 ועד ליום 10/7/01. נדמה כי התעודה הוצאה כפי הנראה שנה לאחר הניתוח ונרשמו בה תאריכים שגויים). התובע קיבל גימלת נכות בשיעור של 23,030 ₪ נכון ליום 29/3/03. על פי תצהירו של התובע הוא חזר לעבודה בפברואר 2001 אין כל אסמכתא לחופשה מיום 10/7/00 ועד לפברואר 2001. אשר על כן הפסדו של התובע לעבר עד לפברואר 2001 עומד העל סך של 4,800 ₪ נכון ליולי 2000. 15. הפסד השכר החל מחודש פברואר 2001 ועד להיום נוכח העובדה שלתובע 9.75% נכות רפואית הוא סבור כי נכות זו משקפת גם את הפסד השכר הפונקציונאלי. ד"ר גוטמן כתב במפורש בחוות דעתו כי הנכות אינה תפקודית. ב"כ התובע סבור כאמור כי הפיצוי הראוי הוא סך של 58,573 ₪ בגין מרכיב זה, וזאת לפי נכות רפואית צמיתה של 9.75%, ושכר של 5,000 ₪. כפי שהובהר לעיל אינני סבור ששכרו החודשי של התובע עומד על סך של 5,000 ₪ ויש להעמידו על סך של 2,142 ₪. כך גם לא ניתן בשום פנים ואופן להתיחס לנכות הרפואית כנכות פונקצינאלית. נוכח העובדה שב"כ הנתבעת לא חלק על החישוב לגופו כי אז בהתאם לתחשיב התובע על בסיס שכר של 2142 ₪ הפיצוי הוא סך של 23,249 ₪ (בהנחה של פונקצינליות מלאה). לאור אופי הפגיעה, מהות עיסוקו של התובע וחוות הדעת הרפואית אני סבור כי השפעת הנכות על תפקודו כטפסן לא עולה על שיעור של 30% ולכן ראיתי להעמיד את הפסד שכרו לעבר על סך של 6,974 ₪ נכון להיום סכום זה מבוסס כאמור על שכר של 2,142 ₪ ונכות פונקציונלית שהועמדה על 30% מהנכות הרפואית ובהתאם לתחיב ב"כ התובע בסיכומיו. 16. הפסד השתכרות בעתיד: התובע טוען כי יש לפסוק פיצוי אקטוארי מלא, דהיינו, מבוקש פיצוי בסך של 98,564 ₪ (עבודה עד לגיל 70, שכר ברוטו 5,000 ₪, מקדם היוון 202.1826, נכות 9.75%). הנתבעת סבורה שבפועל, לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית ואין לתאונה כל השפעה מגבילה על יכולת עבודתו של התובע בעתיד. לפי חוו"ד של המנתח פרופ' בן סירה, בע"מ 2 נרשם "הוא מתפקד היטב ויכול להמשיך בכל עבודה כולל עבודת בניין". ועדת המל"ל קבעה כי אין להפעיל את תקנה 15 שכן "התובע יכול לחזור לעבודתו". לכן סבורה הנתבעת שאין לתאונה, השפעה על כושר השתכרותו של התובע בעתיד ואין לפצותו בגין ראש נזק זה. 17. הכרעה בהתאם לעקרונות שהתוו לעיל על בסיס שכר של 2,142 ₪ וחישוב אקטוארי של 30% ונוכח העובדה שהנתבעת לא חלקה על החישוב האריטמטי של התובע ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 11,827 ₪ נכון להיום. 18. הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד: התובע מבקש לפסוק לו סך של 60,000 ₪ בגין מרכיב הנסיעות וההוצאות הרפואיות וסך של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת. התובע טוען שלא נשאל על מרכיב זה בחקירתו הנגדית והנתבעת לא חלקה על הסכום שמצויין בכתב התביעה, התובע העיד שהוא נסע לטיפולים באמצעות מוניות ואמבולנסים פרטיים שהוא שילם להם מכיסו הפרטי, התובע אינו מבוטח בביטוח בריאות בקופות החולים בישראל, על כן, הוא משלם מכיסו בגין כל התרופות, משקפי שמש, משחות וביקורים אצל רופאים. הנתבעת סבורה כי המדובר בנזק מיוחד הדרוש הוכחה. 19. הכרעה אמנם התובע לא צרף קבלות לסיכומיו או לתצהירו. אך לאור הפגיעה נסיון החיים מלמד כי התובע יזקק מדי פעם לתרופות או לביקור אצל רופא בשל הפגיעה בעינו. יחד עם זאת אני סבור כי הדרישה לסך של 60,000 ₪ היא דרישה מוגזמת בנסיבות העניין וכך גם לטעון כי התובע לא יוציא כל הוצאות ולא יזקק לכל עזר בגין הפגיעה בעינו איננה סבירה. לכן ראיתי בנסיבות העניין להכריע על דרך האומדנא. לאחר ששקלתי את הנסיבות וטיעוני הצדדים ונוכח העובדה שלא הוצגו קבלות על הוצאות שהוצאו מהן ניתן יהיה להשליך על העתיד ראית לפסוק סכום כולל של 10,000 ₪ נכון להיום. 20. לסיכום הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן סך של 45,000 ₪ בגין כאב וסבל. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. הפסד שכר בעבר בתקופת אי הכושר 4,800 ₪ נכון ליולי 2000. סכום זה היה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מיום 15/7/00 ועד לתשלומו המלא בפועל. הפסד שכר מתום חופשת המחלה ועד להיום סך של 6,974 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. הפסד שכר לעתיד סך של 11,827. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. הוצאות, רפואיות, סיעוד ונסיעות לעבר ולעתיד 10,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. יש להפחית גימלה בסך של 23,030 נכון ליום 29/3/03 לפיכך סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מיום 29/3/03. על הסכום המתקבל לאחר הפחתת הגימלה יש להוסיף הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת הסכום השווה למע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. ניתן היום כ"ט בתשרי, תשס"ח (11 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ד"ר אחיקם סטולר, שופט עובדים זריםשטחי יהודה ושומרוןדמי פגיעהתאונת עבודה