1. הערעור הוא על פסק-דין מיום 8/11/04 של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט מנחם רניאל) בת"א 29382/00, לפיו נתקבלה בקשת המשיבה (להלן: המועצה), לסלק על הסף את תביעת המערער מחמת טענת התיישנות, וזאת לפי תקנה 101א(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). הרקע והנסיבות הצריכות לעניין: 2. המערער הגיש תביעה ביום 24/12/00 במסגרת ת"א 29382/00 כנגד ענבל חב' לביטוח בע"מ וכנגד המועצה, בגין נזקי גוף שנגרמו למערער לטענתו, בעת היותו תלמיד בבית ספר יסודי ביום 9/4/87. על פי הנאמר בכתב התביעה נפגע המערער עת ששיחק ביחד עם שאר התלמידים בחצר בית הספר הנמצא בבעלות או בהחזקת המועצה, החליק על הרצפה שהייתה רטובה ומלוכלכת, נתקל בבור, נחבט על האדמה ונחבל קשות בחלקי גופו השונים בעיקר באמה השמאלית (סעיף 6 של כתב התביעה). יודגש כי בכתב התביעה לא צוין תאריך לידתו של המערער ו/או גילו בעת התאונה הנטענת. 3. בכתב ההגנה שהוגש מטעם ענבל חברה לביטוח בע"מ ביום 7/2/01 הועלתה, בין היתר, טענת התיישנות ובקשה לדחות את התביעה על הסף וזאת מן הטעם שהמערער היה בעת קרות התאונה (9/4/87) בן 14, בהיותו יליד 1973. בנסיבות אלה הפך המערער לבוגר בן 18 עוד בשנת 1991 או בסמוך לאותו מועד, ולכן, התביעה שהוגשה כ- 9 שנים לאחר מכן התיישנה (סעיף 2 של כתב ההגנה). 4. על פי החלטה שניתנה ביום 19/2/01 נדרש התובע להגיב לטענת ההתיישנות האמורה, והוא אכן עשה זאת בתשובה שניתנה ביום 20/3/01. על פי האמור שם יש מקום להפעיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאחר שהמערער גילה לטענתו את הקשר הסיבתי בין נזקו לבין הפגיעה האמורה רק בשנת 1999, וזאת כאשר נבדק על ידי רופא אורטופד, ד"ר גורדון ביום 7/5/99. 5. המועצה לא הגישה כתב הגנה, וביום 4/7/01 הגיש המערער בקשה למתן פסק-דין חלקי כנגדה. המערער חזר על בקשתו האמורה ביום 25/7/01. בינתיים הגיש המערער כתב תביעה מתוקן על דרך של צירוף מדינת ישראל - משרד החינוך, כבעל דין נוסף. גם לכתב התביעה המתוקן לא הגישה המועצה כתב הגנה, ולפיכך ביום 25/7/01 ניתנה החלטה בה נקבע כי מאחר שלמועצה ניתנו מספר הזדמנויות להגיש כתב הגנה והיא לא עשתה כן, ואף לא הגיבה לבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, קבע בית המשפט כי המערער זכאי לפסק-דין כנגד המועצה. ואולם, מאחר שסכומי הנזק מוכחשים גם בהעדר כתב הגנה, ובכל מקרה יהיה צורך להוכיחם גם כלפי הנתבעים האחרים, הורה בית המשפט על מתן תצהיר של התובע, ושיעורו של הנזק יקבע כלפי הנתבעים האחרים ויחול גם על המועצה. יש לציין כי כלפי הנתבעים האחרים הייתה צריכה להתברר גם שאלת החבות, לרבות טענת ההתיישנות, שעד לאותו מועד לא נדונה. 6. הנתבעים בתיק - ענבל חברה לביטוח בע"מ ומדינת ישראל יחד עם המערער הסכימו בישיבת בית המשפט ביום 3/2/02 למנות מומחה רפואי בתחום האורטופדי - ד"ר דורון נורמן, וכן הסכימו כי הנכות הפלסטית תקבע גם כן על ידי אותו מומחה. למרות שלכאורה הסכימו הנתבעות האחרות (ענבל ומדינת ישראל) להמשיך ולדון בשאלת הנזק, לא היה בכך משום הודאה מטעמן בשאלת החבות. ואכן, ביום 22/7/02 הוגשה בקשה מטעם הנתבעות האחרות לקיים דיון בשאלת ההתיישנות, בטרם מינויו של המומחה מטעם בית המשפט, וזאת לאחר שניסיון הפשרה בין הצדדים לא עלה יפה. כלומר, הנתבעות ביקשו למעשה לדחות את מועד המינוי של המומחה, ובכך הביעו דעתן כי שלב הוכחת הנזק טרם הגיע, וכי שאלת החבות, לרבות טענת ההתיישנות טרם הוכרעה וכי לא היה ב"התקדמות" בקשר למינוי המומחה כדי לוותר על הטענות המהותיות האחרות לרבות הטענה המקדמית בדבר התיישנות. המשך ההליכים מלמדים גם הם על מסקנה זו. 7. בהחלטה מיום 27/2/03 קבע בית משפט השלום את התיק לדיון בפניו להוכחות לצורך בירור שאלת החבות וההתיישנות. ההוכחות לא התקיימו, מאחר שביום הדיון 2/6/03, שהיה קבוע לשמיעת ראיות, הופיע ב"כ הנתבעות על דעת ב"כ התובע והודיע כי הצדדים הגיעו לפשרה לפיה התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 או מי מטעמן בכל הקשור לעילה מכוח ביטוח תאונות אישיות, פקודת הנזיקין וכל עילה אחרת, תדחה ללא צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. להסדר זה ניתן תוקף של פסק-דין ביום 2/6/03. המסקנה מן האמור שהתביעה כנגד הנתבעות - ענבל חברה לביטוח ומדינת ישראל - נדחתה למעשה על הסף מחמת טענת התיישנות. 8. רק ביום 9/10/03 הגישה המועצה כתב הגנה. בסעיף 4 לכתב ההגנה תחת הכותרת "טענות מקדמיות" נטען כי יש לסלק את כתב התביעה על הסף על פי תקנה 101 לתקנות מחמת התיישנות התביעה, מזה זמן רב. באותה בקשה חזרה המועצה על טיעון דומה שהועלה בזמנו על ידי חברת ענבל וציינה כי המערער הוא יליד 1973, וכי מלאו לו 18 שנים בשנת 1991, כך שלכל היותר יכול היה להגיש את תביעתו עד לשנת 1998 בעוד שהתביעה הוגשה בשנת 2000. על אף שהטענה נטענה במפורט בכתב ההגנה, קבע בית משפט קמא כי אם עומדת המועצה על בקשתה לסילוק על הסף עליה להגיש בקשה נפרדת לעניין זה, שאם לא כן תחשב כמוותרת על הטענה (החלטה מיום 25/11/03). המועצה לא הגישה בקשה נפרדת, ואולם, חזרה והעלתה את הטענה בטיעוניה בעל פה בפני בית משפט קמא בישיבת הקדם שנקבעה ליום 2/3/04. המועצה הייתה ערה להחלטת בית המשפט ואולם ציינה באותה ישיבה כי בשל חוסר סדרים במועצה וכן עקב הבחירות שהתקיימו בחודש נובמבר ובשל חילופי עורכי דין, לא הוגשה בקשה עצמאית לסילוק על הסף. עוד טענה המועצה, כי לא הייתה ערה לכך, שאם לא תוגש בקשה נפרדת, יהיה בכך משום ויתור על הטענה. לפיכך ביקשה המועצה אורכה או לחלופין לקבל את בקשתה, במיוחד מאחר שהמערער לא הופיע לאותה ישיבה, בעת העלאת הבקשה. בית המשפט לא קיבל את הבקשה. בעקבות הטיעון האמור ניתנה החלטה לפיה לא הותר למועצה לעמוד עוד על טענת ההתיישנות, ואולם מאחר שהתובע לא הופיע הורה בית המשפט על מחיקת התביעה, ללא צו להוצאות. בסופו של דבר התייצב התובע באותו מועד, בית המשפט ביטל את ההחלטה בדבר מחיקת התביעה, ואולם בית המשפט לא נעתר לבקשה החוזרת של המועצה לשנות את החלטתו בדבר ויתור המועצה על טענת ההתיישנות, ובית המשפט הורה למועצה להגיש חוות דעת רפואית כדי לעמוד על שיעור הנזק המתחייב בתיק. לאחר אותו מועד היה אמור התיק להיקבע להוכחות. 9. על ההחלטה של בית משפט קמא מיום 2/3/04 לפיה נדחתה הבקשה לדון בטענת הדחיה על הסף של התביעה מחמת התיישנות הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדונה בפני אב"ד הרכב זה בתיק בר"ע 1345/04. בהחלטה שניתנה ביום 5/7/04 נתקבלה הבקשה ובית משפט זה הורה ליתן הזדמנות נוספת למועצה להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, בתוך 21 ימים ממועד מתן ההחלטה. 10. בהסתמך על פסק-הדין האמור, הוגשה בקשה בבית שפט קמא בתיק בש"א 14973/04 לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. לאחר מתן תגובה מטעם המערער ניתנה החלטה על ידי בית משפט קמא, שהיא בגדר פסק-הדין - נשוא הערעור בפנינו. פסק-הדין של בית משפט קמא: 11. בית המשפט קבע כי התביעה הוגשה בשנת 2000, בעוד שהתאונה הנטענת ארעה ב 9/4/87, ולכן, התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כי מדובר בהתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ולא קיבל את הטענה כי נעלמו מהמערער העילות המהוות את עילת התביעה. בית המשפט הבהיר, כי לא ניתן להחיל את ההלכות שנקבעו בהלכת המאירי (ע"א 1254/99 אביגדור המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535), ולא ניתן למנות את תחילת מניין תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר ממועד התאונה, וזאת מאחר שעל פי כתב התביעה מדובר בנזק שנגרם מיידית בעת אירוע התאונה, והמערער ידע או אמור היה לדעת על החבלה, בהיותה על-פי התיאור בכתב התביעה, חבלה קשה בחלקי גוף שונים, בעיקר באמה השמאלית, ועקב כך נגרמו למערער נזקים אשר הצריכו גם אישפוז, עובר לאותו מועד. עוד צוין בכתב התביעה כי ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים 'בני ציון' ושם הועבר לטיפול במחלקה אורטופדית לילדים ואף הושם בגבס ושוחרר לביתו רק לאחר מספר ימים. מכאן, על פי פסיקתו של בית משפט קמא אין מדובר בנזק של מה בכך אלא בנזק של ממש, ולפיכך לא ניתן להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות משנת 1999. בנסיבות אלה נתקבלה טענת ההתיישנות והמערער חוייב לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. טענות המערער בערעור: 12. עיקר טענותיו של המערער מתייחסות לאי מתן פסק-דין בהעדר הגנה מטעם המועצה על ידי בית משפט קמא, וכי היה בכך כדי לתת "פרס" למועצה אשר גילתה זלזול בהחלטות בית המשפט ובסדרי הדין. איחור כה משמעותי בהגשת כתב ההגנה, לטענת, המערער חייב מתן פסק-דין. המערער טען עוד, כי בהחלטה שניתנה ביום 25/7/01, החליט בית משפט השלום על קבלת התביעה כנגד המועצה ועבר לשלב של שמיעת הנזקים. החלטה זו היא למעשה, לגרסת המערער, פסק-דין אשר הכריע בשאלת חבות המועצה לתאונה ולנזקים שנגרמו עקב כך, ככל שאלה יוכחו, ובית המשפט לא היה רשאי, לבטל החלטה זו. לפיכך, לא היה בית המשפט רשאי לחזור מן ההחלטה האמורה ולשמוע טיעונים בקשר לטענת ההתיישנות. דין הערעור להידחות, ולמעשה ניתן היה להגיע למסקנה זו בשלב המוקדם, לו התבררה טענת ההתיישנות בסמוך למועד העלתה בכתב ההגנה. דיון ומסקנות: 13. לעניין הטענה כי היה על בימ"ש קמא ליתן פסק-דין בהעדר הגנה, יש להשיב בכמה אופנים: ראשית, הערעור בפנינו הוא על פסק-הדין אשר קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את התביעה על הסף. אין להתעלם מן העובדה שבמהלך ההליכים לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המערער. יתר על כן, גם אילו הוגשה, ספק הוא אם היה מקום ליתן פסק-דין בהעדר הגנה על פי כתב התביעה, במיוחד כאשר הנתבעים האחרים העלו טענת התיישנות - טענה העולה גם מכתב התביעה עצמו, על אף שהמערער עצמו לא ציין את שנת הלידה שלו ו/או את גילו בעת התאונה. אין גם לשכוח, שבית המשפט קבע את התיק להוכחות בשאלת החבות בהתייחס לנתבעים האחרים, ונמנע מלהיכנס לבירור שאלת הנזק הגם שמינה מומחה מטעם בית המשפט, קודם שהתבררה טענת ההתיישנות. בסופו של דבר נדחתה התביעה כנגד הנתבעים האחרים בהסדר, מחמת טענת ההתיישנות. שנית, יש להבחין בין טענות הנוגעות לפגמים דיונים, ככל שהיו פגמים כאלה, לבין התוצאה המשפטית שנתקבלה בסופו של ההליך, לאחר דיון לגופו של עניין. אמנם, יש לקבל את טענת המערער, כי לפחות לכאורה עלה שהמועצה לא כיבדה כנדרש את החלטות בית המשפט ולא הגישה כתב הגנה במועד. ואולם, אין באי הגשת כתב הגנה, כדי להוביל לתוצאה של מתן פסק-הדין על פי כתב התביעה. גם תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי בס"ק (2) אינה קובעת, כי על בית המשפט ליתן פסק-דין על פי כתב התביעה בהעדר התייצבות של הנתבע. התקנה מאפשרת לתובע להוכיח תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו ורק אז יהא זכאי התובע לסעד הנתבע. לפיכך, גם אלמלא הוגש כתב הגנה, סביר להניח שעל פי הנסיבות שפורטו בכתב התביעה היה בית המשפט נדרש גם לשאלת החבות, במיוחד לאחר פסק-הדין שדחה את התביעה כנגד הנתבעים האחרים. מכל מקום לפחות בשאלת הנזק, קבע בית המשפט כי פסק-הדין ינתן כנגד המועצה רק לאחר שמיעת הוכחות ומתן פסק-דין כנגד הנתבעים האחרים. לשלב זה של ההתדיינות לא הגיעו הצדדים כאמור, מאחר שהמערער הסכים - ובדין עשה כך - לדחיית התביעה כנגד הנתבעים האחרים מחמת התיישנות. אותה תוצאה חלה, בהתאמה, גם כלפי המועצה, והיה מקום להחילה, במיוחד לאחר העלאת טענת התיישנות מפורטת בכתב ההגנה. 14. לעניין הטענה, כי ההחלטה מיום 25/7/01 היא בגדר של פסק-דין בשאלת החבות כלפי המועצה, טענה זו יש לדחות. ידועה ההלכה כי ההכרעה בשאלת החבות היא בגדר של "החלטה אחרת", ואין פסק-דין אלא בשלב שלאחר הכרעה גם בשיעור הנזק. (ראו לעניין זה לדוג' ע"א 4458/00 ציון חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' רפאל שטיין, תק-על 2001 (2) 983). יתר על כן, כפי שהובהר משנקבע התיק להוכחות בשאלת החבות, לרבות בשאלת ההתיישנות - ולא רק בשאלת הנזק - כלפי הנתבעים האחרים, עדיין רשאי היה בית משפט השלום לאחר שמיעת הראיות וככל שאלה היות מתבררות בפניו, לחזור ולשנות החלטתו גם בקשר לחבות המועצה. ועוד, משנתנה ההכרעה בבקשת רשות הערעור כי על בית משפט קמא לדון תחילה בטענת ההתיישנות, ומשזו נתקבלה - קם מחסום ההתדיינות, גם אם קיימת עילה לגופו של עניין. 15. מעניין הוא לחזור ולעיין בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערער. אין למצוא בהם ולו טיעון אחד לגופה של ההחלטה בדבר ההתיישנות. בדין קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את טענת ההתיישנות בענייננו, במקרה דנן. לא יתכן לאפשר לבעל דין להגיש תביעה לנזיקין הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות, מבלי לפרט בכתב התביעה פרט מהותי לגבי גילו של המערער, ולבסוף לעמוד על זכות התביעה, רק מן הטעם שבעל הדין שכנגד לא הגיש כתב הגנה במועד. משהוגש כתב הגנה היה מקום לדון בכלל הטענות שפורטו בכתב ההגנה. טענת ההתיישנות היא מהותית בתיק זה ואין מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא. התוצאה: 16. מכל הטעמים המפורטים לעיל אנו מורים על דחיית הערעור. בהתחשב באופן התנהלותה של המועצה במהלך ההתדיינויות בבית משפט קמא, אנו מורים על ביטול ההוצאות שהוטלו על המערער בבית משפט קמא. אנו מחייבים את המערער לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בערעור. הפיקדון שהופקד, אם הופקד על ידי המערער, יועבר לידי המשיבה על חשבון ההוצאות שנפסקו בפסק-דין זה. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום ז' בכסלו, תשס"ו (8 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים. ש' וסרקרוג, שופטת אב"ד י' כהן, שופט ר' שפירא, שופט סילוק על הסףהתיישנות