התובע, יליד 1973, עותר לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו באירוע מיום 24.7.00 עת נפגע, לטענתו, משאיפת גזים רעילים במהלך עבודתו. הנתבעת 1 היא מעסיקתו של התובע, ועוסקת בייצור והמרת דלקים במועד הרלבנטי. הנתבעת 2 היא מבטחתה בפוליסת ביטוח מעבידים. האירוע נשוא התובענה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (ולשם הקיצור: המל"ל) כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות צמיתה בתחום הריאות, חלקה תוצאת האירוע וחלקה יוחס למצבו הרפואי עובר לאירוע. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את האירוע ונסיבותיו, הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי ביניהם. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם בתחום הריאות: פרופ' שפיצר מטעם התובע וד"ר סתיו מטעם הנתבעות. כן הוגשה חוות דעתו של פרופ' ברודמן, מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומסמכים. כן נתבקש פרופ' ברודרמן ליתן עדות על חוות דעתו. מטעם הנתבעות הוגשו מסמכים. עיקרי העובדות שהוכחו כדבעי: 1. התובע, יליד 8.11.73, עלה לארץ מברית המועצות בשנת 1990 עם אימו ואחיו (תצהיר התובע ובעמ' 3 לפרוטוקול מיום 10.12.06). לעת האירוע התגורר באריאל, כיום מתגורר בנצרת עילית, נשוי + 1. 2. התובע עבר קורס טבחות בשנים 95-96, עבד כטבח בבית מלון ובמסעדות במשך כ- 10 שנים, כמאבטח בכמה תקופות, כפועל ייצור ברב בריח ובמפעל עדינויפל, עבר קורס מחשבים וניהול רשתות בשנת 2003 (עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול), "והיום אני עובד במפעל אלקט' מלפני שנתיים ואני מרוויח שכר מינימום." (עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול). 3. עבר רפואי רלבנטי: התובע סבל מאסטמה מילדות, ועובר לעלייתו ארצה טופל ב"זריקות אסילין + סלוטר בטיפול ע"י טיפות" (ר' הודעת התובע מיום 9.11.98 - נ/3 ובניגוד לעדותו בחקירה נגדית לפיה לא קיבל טיפול טרם עלייתו ארצה בעמ' 4 לפרוטוקול). עם עלייתו ארצה טופל בוונטולין, אשר שיפר את מצבו: "כאשר התגייסתי לא סבלתי בפועל מהתקפים" (נ/3). התובע התגייס בפרופיל 97, במהלך שירותו הצבאי החריפה מחלת האסטמה ממנה סבל, הוא חזר להשתמש בוונטולין על בסיס יומי וכן "בקוטייד בתרסיס" (ר' נ/3) והפרופיל הרפואי הורד ל- 45 "בגלל אסטמה" (עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 10.12.06). עדותו זו נתמכת ברישום הועדה הרפואית לשינוי כושר בריאותי מיום 21.8.93, שנערך במסגרת שירותו הצבאי של התובע, ולפיו סובל מאסטמה מילדות, מטופל תרופתית ובעל פרופיל 45 (ת/1). התובע שוחרר מהצבא מוקדם מהמועד הקבוע לשיחרור וזאת "בגלל בעיות כלכליות במשפחה" (עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול). 4. בספטמבר 1998, עובר לאירוע נשוא התובענה, נפגע התובע בריאותיו במסגרת עבודתו כעובד ייצור ברב בריח, "בעת ששטפתי דסקיות (בעבודה) בתוך חומר כימי, שאפתי אדים של החומר שגרמו לקוצר נשימה, וסחרחורות" (ר' נ/1). לאחר האירוע לא חזר לעבודתו זו, פנה לקורס במסגרת המל"ל ולאחר חודשים מספר השתלב בעבודת אבטחה (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול). 5. בזמנים הרלבנטיים לתובענה, הועסק התובע על ידי הנתבעת 1 כפועל ייצור במפעלה. העסקתו זו החלה במאי 1999, בתחילה כשומר מטעם חברת שמירה (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול) ולאחר מכן כפועל ייצור. העסקתו זו נמשכה בפועל עד ליום האירוע (24.7.00), לאחריו שהה בתקופת אי כושר שבסופה פוטר (סעיף 3 לתצהיר התובע. מכתב פיטורין צורף כנספח ו' לתיק מוצגי התובע). התובע לא נשאל ולא נבדק רפואית עובר להעסקתו (ס' 8 לתצהיר התובע). 6. עיקר עבודת התובע היתה בקרה וטיפול במתקן טרמי, ריאקטור, ששימש לחימום שמן משומש, תוך אידויו למרכיביו והזרמתם של אלו למיכלים שונים, שם עוברים תהליכים כימיים לייצובם כבנזין וסולר (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול). פתח הריאקטור כלל 2 דלתות, פנימית וחיצונית, שניתן היה לפתוח כשהטמפרטורה היתה מגיעה ל- 250 מעלות ולחץ מסויים (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). שאריות החומר הנותרות בתוך הריאקטור קוררו, יובשו ופונו כפסולת לרמת חובב (עדות התובע בסעיף 4 לתצהירו ובעדות בעמ' 6 לפרוטוקול). 7. פינוי הפסולת, הבוצה, נעשתה באמצעות פועל אחר ולא התובע ("ברוב המקרים לא הייתי נכנס לריאקטור" עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול). לצורך פינוי הבוצה סופקה מסכת חמצן שחוברה בסמוך לריאקטור ואשר היתה מיועדת לאותו עובד שנכנס לריאקטור (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול). 8. במועד הרלבנטי מצויות היו במפעל הנתבעת 1 מערכות התראה / הגנה שונות, כגון מערכת גלאים לגילוי גזים, אזעקה, התראה שחוברה למחשבי המפעל, ואף חיישנים לגילוי גז מסוג H2S ב- 3 רמות (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). כן היו קיימים נהלי עבודה בקשר עם פתיחת דלת הריאקטור והכניסה אליו ("כן, היו דרישות שהיינו צריכים למלא לפני שפותחים דלת. היה מכשיר שמדד לחץ וטמפרטורה וזהו" עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול), ובמקרה של ריכוז גזים גבוה המיכשור היה מצפצף ואז נדרש התובע לאוורר ולשאוף גזים החוצה על ידי מפוחים (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). 9. המפעל לא סיפק לתובע וליתר העובדים מסכות המגנות בפני חשיפה לגזים רעילים: "בזמן שהאירוע היה היו לי בגדי עבודה, נאלצתי להביא מהבית מסכת אב"כ אישית של הצבא כי לא סיפקו לנו מסכות. השתמשתי בה עד שנגמר המסנן ואז החזרתי את זה הביתה. הודעתי למנהל הבטיחות ומנהל המפעל יעקב סופרי(ן) הוא ידע על זה הוא ראה אותנו עובדים בלי מסכות ועובדים עם מסכת אב"כ. גם עובדים אחרים הביאו מסכות אב"כ מהבית. כשנגמר המסנן החזירו הביתה. אז הביאו לנו מסכה שמסננת אבק לא גזים" (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול). 10. התובע לא קיבל תדרוך לגבי הסכנות בעבודה והחומרים בהם מדובר (ס' 7 לתצהיר התובע ובעדותו: "המפעל היה בהרצה, תוך כדי עבודה למדנו על המתקנים והטיפול בהם. לא קיבלנו הכשרה לתפקוד המפעל." בעמ' 6 לפרוטוקול). 11. ביום 24.7.00, עת עבד התובע במשמרת בוקר, נתבקש התובע ואחראי המשמרת בשם אדם ביקר לפתוח את הריאקטור, זאת בטרם ירדו מעלות החום לטמפרטורה והלחץ הנכונים ובמטרה לזרז את תהליך פינוי הריאקטור מהבוצה. למרות שאחראי המשמרת התרה במנהל המפעל, מר סופרין, על קיומם של לחץ וטמפרטורה גבוהים, הורה מר סופרין לפתוח את הריאקטור. לאחר פתיחת הריאקטור נתגלתה דליפת גז מסוג H2S וגזים נפיצים, וכעדות התובע: "בהתחלה לא ידענו מהיכן יצאו הגזים. המפוח שהיה אמור לשאוב את הגזים מתוך הריאקטור היה בתקלה, אני משער שזה מאזור המפוח" (עמ' 8 לפרוטוקול). התובע ומר ביקר הפעילו מפוחים על מנת לפזר את הגזים וניסו לאתר את מקור הדליפה, פעולות במהלכן נחשף התובע לגזים רעילים והחל לסבול מחולשה, קשיי נשימה, בחילה ועייפות (סעיפים 12 ו- 13 לתצהיר התובע). וכדברי התובע ב"הודעה על פגיעה בעבודה" במסגרת המוסד לביטוח לאומי: "היתה דליפת גזים, חיפשנו את מקור הדליפה וכתוצאה מכך נפגעתי משאיפת גזים" (נ/2). על אירוע הדליפה הודיעו התובע ומנהל המשמרת ביקר למנהל המפעל מר סופרין, טלפונית (עדות התובע בעמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול). 12. לאחר האירוע נשאר התובע עד לסוף המשמרת: "נשארתי עד הסוף למרות שלא הרגשתי טוב ישבתי בחוץ" וכן: "לא הלכתי לרופא כי אמרתי שאנוח בבית וזה יעבור" (עמ' 9 לפרוטוקול). 13. ביום 26.7.00 פנה התובע לבדיקה רפואית במסגרת קופת חולים, נבדק על ידי ד"ר הוניגמן, רופאת המשפחה, והופנה לטיפול בחדר המיון (ר' הפנייה נספח א' לכתב התביעה). התובע אושפז בבית החולים וולפסון למשך 9 ימים במחלקת ריאות, שם אובחנה הפרעה חסימתית בינונית בתיפקוד הריאות, התובע טופל בתרופות מרחיבות סימפונות, סטרואידים ואינהלציות, ושוחרר עם המלצה לאנלגטיקה ומעקב רופא ריאות במסגרת קופת החולים (ר' מכתב שיחרור מיום 3.8.00 נספח ב' לכתב התביעה). 14. ד"ר רפלובסקי, רופא תעסוקתי, בדק את התובע במסגרת קופ"ח ביום 22.8.00, מאישורו עולה כי אף ביקר במפעל הנתבעת 1, והמליץ כי על התובע להימנע מחשיפה לחומרים כימיים, גזים ואדים המגרים את דרכי נשימתו בשל בעיה רפואית אשר מגבילה את כושרו של התובע לעבודה (נספח ד' לכתב התביעה). בתום תקופת אי הכושר פוטר התובע ובפועל לא שב לעבודתו במסגרת הנתבעת 1 לאחר האירוע. 15. כיום וכתוצאה מהאירוע, הוחמר מצבו הרפואי של התובע, הוא נזקק לשימוש במשאף באופן קבוע לעומת שימוש "מדי פעם" עובר לאירוע, וכן לשימוש בתרופות להן לא נזקק בעבר (עדות התובע בעמ' 4 ו- 5 לפרוטוקול). עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע בעיקרי דבריו בסיכומים, טוען כי סלע המחלוקת הינו היקף ההחמרה במצבו של התובע עקב האירוע, לרבות בשאלה הורתה של מחלת האמפיזמה (emphysema ובעברית: נפחת) כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה. התובע בסיכומיו מפנה לתצהירו ולחקירתו הנגדית בסוגיות עבודתו במפעל, מהותה ונסיבות האירוע, וטוען כי טענת הנתבעות לפיה האירוע לא התרחש עומדת בסתירה לעובדות ולהיגיון, ואינה מתיישבת עם החתימה של המעביד על "הודעה על פגיעה בעבודה" מיום 16.8.00 של הביטוח הלאומי בה הודיע התובע על פגיעה משאיפת גזים בשל דליפה. התובע טוען לקיומה של חובת זהירות מושגית של המעביד כלפי עובדיו, תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים על מנת לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בביטחה ופיקוח על ביצוע כאמור. ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית נטען כי המפעל עסק בחומרים רעילים, נפיצים ומסוכנים; כי המפעל לא העניק הדרכה מסודרת לעובדים ולא צייד אותם בציוד המינימלי הדרוש להגנתם; כי האירוע נשוא התובענה נבע מרשלנות רבתית של הנהלת המפעל, אשר באמצעות מר סופרין הורה לפתוח את הריאקטור לפני הזמן תוך התעלמות מהסכנה לבריאות העובדים כאשר מר סופרין עצמו עוזב את המפעל. עוד טוען התובע בסיכומיו כי לא ניתן ולא ראוי להעלות כנגדו טענה של אשם תורם, שכן הלכה היא כי רמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מהעובד כלפי עצמו. כן נטען כי התובע יחד עם אחראי המשמרת מילאו הוראה ישירה של מנהל המפעל בפתיחת הריאקטור, והפעולות שבוצעו לאחר מכן נעשו בתנאי חירום ומתוך כוונה למנוע פיצוץ או נזק. בסוגיית הנכות הרפואית טוען התובע בסיכומיו כי המומחים הרפואיים מסכימים כי נכותו הכוללת של התובע עומדת על 40% לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). התובע טוען כי קביעתו של פרופ' ברודרמן לפיה התובע סבל מאמפיזמה קודם לאירוע אינה נכונה, וכי התובע חלה במחלה בעקבות ועקב עבודתו בנתבעת 1, ולפיכך יש לייחס 30% מהנכות לאירוע נשוא התובענה. התובע טוען כי פרופ' ברודרמן דבק בחוות דעתו למרות טעויות ביסוד חוות הדעת. עוד תוהה התובע באם סירוב התובע לשלם בעבור תשובות לשאלות הבהרה הוא שגרם להתקבעות דעתו של המומחה. התובע טוען כי עקב מצבו בגין מחלת האסטמה מעברו יש לקבוע כי נכותו ערב התאונה עמדה על 10% בלבד, ומפנה לתשובות לשאלות הבהרה, חוות הדעת וחקירת המומחה. בסוגיית מחלת האמפיזמה, טוען התובע כי מעדות פרופ' ברודרמן עולה כי אינו יודע את מקור המחלה, וזאת בניגוד לקביעת פרופ' שפיצר שקבע כי ישנו קשר סיבתי בין האמפיזמה והאירוע, וכי יש להעדיף את קביעת פרופ' שפיצר בעניין זה. התובע טוען כי פרופ' ברודרמן טעה בקשר לשלושה מסמכים עליהם ביסס, בין היתר, את טענתו כי סבל מאמפיזמה טרם התאונה: זאת ביחס לצילום חזה משנת 1974 אשר אינו קיים, לגביו השיב המומחה כי טעה בתאריך ולדידו של התובע אין צילום משנת 1994 ולכן אין ליתן משקל כלשהו לאמרות בקשר עם אותו צילום; כך ביחס לצילום חזה מ- 1.6.99 אשר לא בא אל העולם, לגביו העיד המומחה כי מעולם לא היה בידיו צילום כזה ולכן אין ליתן משקל לאותו צילום; וזאת ביחס לציטוט מפרוטוקול ועדה רפואית בצה"ל לגביו הודה פרופ' ברודרמן בטעותו לפיה ציטט כי סובל מאמפיזמה מילדותו כאשר בפועל המסמך מציין כי סובל מאסטמה מילדותו. התובע טוען כי פרופ' ברודרמן התחמק מהשאלה כיצד זה לא אובחנה האמפיזמה בעבר, וכי האמפיזמה מעולם לא אובחנה בעבר. התובע מוסיף וטוען כי ניתוח גורמי מחלת האמפיזמה בכלל וביחס לתובע בפרט מובילים למסקנה כי הנתבעת 1 בהתרשלותה היא האחראית למצבו של התובע; כי אין מחלוקת שהגורם העיקרי לאמפיזמה הוא עישון כבד, פקטור גנטי (חיסרון אנזים אלפא-1-אנטיטריפסין) וחשיפה ממושכת לזיהום אויר ולגזים רעילים. אין מחלוקת כי התובע מעולם לא עישן, בבדיקות שנערכו לתובע נשלל הגורם הגנטי ולכן נותר לייחס את האמפיזמה לחשיפה לגזים רעילים וזיהום אוויר או לסיבה לא ידועה. התובע טוען כי המסמכים הרפואיים מצביעים על התפתחות האמפיזמה כתוצאה מחשיפה לרעלים, וכי יש להעדיף האמור במסמכים אלו ולקבוע כי האמפיזמה הינה תוצאת החשיפה לגזים רעילים בנתבעת 1. התובע ממשיך וטוען, כי לאור מחלת האמפיזמה יש לקבוע נכותו בהתאם לתקנה 5(1) ד המזכה בנכות בשיעור 60% לאור מחלת האמפיזמה ובהתאם למצבו הגופני ומגבלותיו של התובע כיום. התובע מזכיר ההלכה לפיה בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות, וכי בענייננו המומחה מטעם בית המשפט לא הצליח לחוות דעתו ביחס לגורם לפרוץ המחלה וטוען כי קביעות שונות מאלו של הרופאים האחרים שטיפלו בתובע פוגעות במשקל חוות הדעת. התובע עותר לעשות שימוש גם בחוות דעתו של פרופ' שפיצר ולקבוע כי מחלת האמפיזמה התפתחה בעקבות עבודת התובע בנתבעת 1 והאירוע נשוא התובענה. טענות התובע בסיכומיו ביחס לנזק יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק. הנתבעות בעיקרי דבריהן בסיכומים טוענות כי התובע זנח בסיכומיו טענות ביחס לכללים הראייתיים "הדבר מעיד בעד עצמו" ו"דברים מסוכנים", כי התובע לא עמד בנטל הראייה ולפיכך יש לדחות תביעתו. נטען, כי עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין וכי גרסת התובע היתה לא-עקבית באופן שאינו מאפשר הסתפקות בעדות יחידה להוכחת התביעה. עוד נטען, כי התובע לא הביא את אדם ביקר, שהיה נוכח לטענתו במפעל ביום האירוע ואשר אף נפגע בעצמו כתוצאה מדליפת הגזים, הימנעות אשר פועלת כנגדו. בסוגיית האירוע טוענות הנתבעות כי במפעל אין כל רישום כי ביום ה- 24.7.00 אכן אירע אירוע של פליטת גזים. הנתבעות מפנות ליומן האירועים ממנו עולה כי לא ארע כל אירוע חריג, וזאת בהתאם לעדות התובע לפיה המפעל נהג לנהל יומן אירועים בו נרשמו אירועים חריגים. הנתבעות טוענות כי התובע לא הביא ולו בדל ראיה להוכחות טענתו כי אכן נפגע כתוצאה מחשיפה לגזים רעילים. הנתבעות טוענות להעדר אחריות לפגיעתו של התובע, העדר רשלנות ו/או אי-הפרת חובה חקוקה מצידן; כי התובע ידע במה מתעסק המפעל; כי לא טרח ליידע את מי מהמנהלים כי הוא סובל מאסטמה; כי טענותיו בקשר עם העדר אמצעי בטיחות והתעלמות משלום העובדים התבררו כמוטעות שכן בהתאם לעדותו קיבל בגדי עבודה, במפעל מערכת גלאים משוכללת במספר רמות סיכון, במפעל מסכת חמצן מיוחדת לעבודה בריאקטור, במפעל היו נהלי בטיחות שהעובדים פעלו לפיהם, הופעלה מערכת אזעקה ברמות מסויימות של גזים וכן קיומן של נהלים אותם נתבקשו העובדים למלא טרם פתיחת דלת הריאקטור. הנתבעות טוענות כי סיפקו לתובע מקום עבודה סביר ובטוח, כי על הנתבעת 1 לא מוטלת חובה למנוע כל סיכון וכי נעשה כל שסביר לעשותו כדי למנוע התרחשות התאונה. עוד נטען, כי התובע היה עובד ותיק ומנוסה, אשר חזקה כי ידע את הפעולות הסטנדרטיות ואת כללי הזהירות הבסיסיים הנדרשים ממנו. הנתבעות מפנות להלכה לפיה יש להטיל אחריות מכרעת על עובדים בעלי וותק המודעים לנהלי הבטיחות ומתרשלים בצפיית הסכנה, ולכן מבוקש להטיל האחריות לאירוע על התובע ולחילופין רשלנות תורמת בשיעור מירבי. בהיבט הרפואי נטען כי חוות דעת פרופ' ברודרמן לא נסתרה, כי עובר לתאונה ומילדות סבל התובע מאסטמה וכי חלה החמרה בשנת 1998 וזאת בחומרה בינונית, המשקפת 30% נכות במצבו של התובע עובר לאירוע. ביחס לאמפיזמה טוענות הנתבעות כי קביעת פרופ' ברודרמן לפיה התובע סבל ממחלת האמפיזמה עובר לאירוע וכי זו לא התפתחה כתוצאה מעבודתו במפעל לא נסתרה; כי פרופ' ברודרמן קבע כי אמפיזמה אינה יכולה להתפתח בתוך שנה אלא חייבת להיות חשיפה ממושכת משך שנים לחומרים רעילים ולזיהום אוויר קשה, כי האמפיזמה שנמצאה אצל התובע מצביעה על התפתחותה שנים לפני האירוע. הנתבעות טוענות כי ביחס לצילום החזה משנת 1994, המומחה השיב בתשובות לשאלות הבהרה כי מדובר בטעות בתאריך וכי התייחסות לצילום מיום 1.6.99 עולה לראשונה בתשובות לשאלות הבהרה ולא היווה בסיס לקביעת המסקנות בחוות הדעת. באשר למסמך מיום 8.4.04 נטען כי אין משמעות לטענות בתשובות לשאלות הבהרה שכן המומחה לא טען כי התובע סבל מאמפיזמה מילדות. הנתבעות טוענות כי אי ידיעה באשר לגורם למחלת האמפיזמה אצל התובע אינה שוללת המסקנה כי התובע סבל מהמחלה עוד קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת 1, כי המחלה אינה יכולה להתפתח בתוך 14 חודשים וכי קביעת המומחה לפיה המחלה היתה בגופו של התובע, אשר התבססה על צילומי חזה שהראו הרס של התאים באונות שבריאות, לא נסתרה. עוד נטען, כי התובע לא הביא ראיה הסותרת את קביעותיו של פרופ' ברודרמן, המומחים המוזכרים במסמכים הרפואיים לא הובאו לעדות, תיקו הרפואי המלא לא הוצג, ולכן אין ליתן משקל להשערותיו של התובע בדבר איבחון המחלה בעבר. ביחס לטענת התובע לפיה זכאי לנכות בשיעור 60%, נטען כי זו הרחבת חזית אסורה, וכי התקנה כלל אינה תואמת את מצב התובע כיום. הנתבעות טוענות כי חוות דעתו של פרופ' ברודרמן לא נסתרה; כי היא מבוססת על החומר הרפואי שעמד בפני המומחה, בדיקותיו ופיענוח עצמאי של צילומי החזה (למעלה מ- 7 צילומים); כי לא הובאה כל ראייה הסותרת את המימצאים העובדתיים עליהם התבסס פרופ' ברודרמן בחוות דעתו ולכן יש לקבוע כי התובע סבל עובר לאירוע ומשך שנים מאסטמה שהחמירה עת הגיעו לבגרות, כך גם ממחלת האמפיזמה וללא קשר לעבודתו בנתבעת 1, וכי יש לייחס לתובע כ- 30% נכות לפחות בגין מצבו טרם האירוע הנטען. טענות הנתבעות בסיכומיהן ביחס לנזק יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק. הכרעה ועיקרי נימוקים: שאלת האירוע, היה או לא היה? כתב התביעה עניינו באירוע המתרחש בתוך מפעל ובו ריאקטור המשמש לתהליך כימי שבסופו מופקים מוצרי דלק וסולר. מעדות התובע נמצאנו למדים על נהלי העבודה במפעל, כפי שמצויים היו בידיעתו של התובע לעת מסירת עדותו וביחס למועד הרלבנטי. עוד נמצאנו למדים מעדותו של התובע באשר למהות עבודתו במפעל הנתבעת 1 כמי ששימש כפועל, בבקרה ובטיפול בריאקטור. עדותו של התובע, עדות יחידה של בעל דין היא, ולכן נבחנת בהתאם בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971. עדותו זו, הן ביחס לעבודת המפעל (ככל שזו נגעה לו וככל שזו נוגעת לתביעה שבפני) והן ביחס לאירוע, היתה ברורה, מפורטת ואמינה. עדותו זו נתמכה בהודעה על פגיעה בעבודה מיום 16.8.00, בה התיאור "היתה דליפת גזים, חיפשנו את מקור הדליפה וכתוצאה מכך נפגעתי משאיפת גזים", תיאור שאושר בהצהרת המעביד (חלק יא לטופס) על ידי מר סופרין, מנהל המפעל, לפיה הפרטים שנמסרו על ידי הנפגע הן נכונים לפי מיטב ידיעתו. לא פורטה כל הסתייגות מטעם הנתבעת 1 לתיאור האמור (נ/2). יוער, כי דווקא הנתבעות נמנעו מלהביא עדים מטעמם - החל ממר סופרין לגביו נטען כי הוא מנהל המפעל וכי אירוע התאונה היה בידיעתו וכתוצאה מהוראה שנתן לפתוח את דלת הריאקטור טרם שהתבצעה התקררות נאותה ומספקת ואשר חתם על ההודעה למל"ל המאשרת את הפגיעה כמתואר, וכלה מעד בר-סמכא, כלשהו, אשר עובד במפעל הנתבעת 1 והמצוי במתקניה ונהלי הבטיחות המופעלים על ידה, נכון להיום או למועד הרלבנטי. המדובר בהימנעות אשר פועלת לחובת בעל הדין, ובשים לב כי אל מול העדים הפוטנציאלים אשר אפשר ובידיעתם מצוי ידע רב ורלבנטי ואשר לא הובאו כאמור, מצוי התובע, אשר עבד במפעל בתחילה כמאבטח ולאחר מכן כפועל ייצור, בסך הכל לא יותר מ- 14 חודשים. מצאתי, כי מחדלן של הנתבעות בהבאת הראיות הרלבנטיות לסתירת עדות התובע הינו גדול ומשמעותי יותר ממחדלו של התובע מלהביא העד מטעמו אשר נכח לטענתו באירוע, מר אדם ביקר, שכן הראיות להפריך גרסת התובע מצויות בהישג ידן של הנתבעות בהיות הנתבעת 1 החברה המנהלת של המפעל עצמו. לא נטען, בשום שלב, כי הבאת ראיות כאמור כרוכה בקושי מיוחד. עוד יוער, כי התבססות הנתבעות על היעדר רישום אירוע חריג ב"יומן האירועים" אינה מהווה ראייה מספקת ממנה ניתן להסיק על אי- התרחשות האירוע. בבחינת יומן האירועים עולה כי המדובר בתיעוד דל, שנערך בכתב יד, לא ברור על ידי מי (למעט הקטע שסומן בידי התובע כרישום שערך בעצמו), בתאריכים שאינם רציפים, ובו אף רישומים אשר אין בהם כדי להצביע על רצינות הרישום באותו יומן אירועים נטען, ולדוגמה: "בועז מה שלומך? גמרת לישון?" (נ/4, הציטוט הינו מיום 23.7). אף התנגדות הנתבעות להגשת חומר מטעם המשרד לאיכות הסביבה היווה סממן נוסף להימנעות הנתבעות מלחשוף פרטים ביחס למפעל, כך שהמקור היחיד למעשה להכרת המפעל והכרוך בעבודת התובע היה התובע עצמו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכעולה מעדות התובע בתצהירו, ובפני, בהתאם למסמכים הרפואיים, הודעת הנתבעת 1 במל"ל המאשרת קיומה של תאונת עבודה המתוארת כהיפלטות גזים ושאיפתם על ידי התובע, שוכנעתי לקבל את גרסת התובע ולקבוע כי האירוע בו נפלטו גזים רעילים ונשאפו על ידי התובע במסגרת עבודתו בנתבעת 1 אכן התרחש. החבות: התובע בכתב התביעה טען לתחולתם של הכללים הראייתיים "הדבר מעיד בעד עצמו" ו"דברים מסוכנים" ולאחריותן של הנתבעות בהתאם לעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה בקשר עם פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970. הלכה היא כי יש להוכיח תחולתם של הכללים הראייתיים הנטענים לשם העברת נטל ההוכחה, המקפל בתוכו את נטל הראיה ונטל השיכנוע. לעניין זה שוכנעתי לקבל טענת הנתבעות בסיכומיהן לפיה זנח התובע טענתו באשר לתחולת "הדבר מדבר בעד עצמו" ו"דברים מסוכנים". במצב דברים זה, תבחן שאלת חבותן של הנתבעות על פי עוולת הרשלנות והאם התרשלה הנתבעת 1 כלפי התובע בהיותה מעסיקתו ובקשר עם האירוע נשוא התובענה. יוער, כי אף הטענה של הפרת חובות חקוקות לא נטענה בסיכומי התובע כשלעצמה, אלא במסגרת הדיון בשאלת הרשלנות ובהיותה אינהרנטית לה. סוגיית בחינתה של עוולת הרשלנות והמודלים אשר נקבעו לבחינתה (ר' לדוגמה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח') מהווים, בעבר ובהווה, אבני דרך בבחינת סוגייה משפטית זו. הפסיקה הנוגעת לעוולת הרשלנות הינה רחבה וברוב המקרים מודולרית. ברי, כי הוכחת קיומם של יסודות הנזק, האשם והקשר הסיבתי בין השניים הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והמהווים את יסודותיה של עוולת הרשלנות ניתנים לבחינה באופן שבו ראשית יבחן המעשה / המחדל לגביו נטען כי גרם לנזק, ואם עולה המעשה בגדר התרשלות אזי יבדקו נסיבות המקרה לגופן לרבות שיקולים הנוגעים לקביעתה של חובת זהירות. על יסוד שני אלו תקבע קיומה של אחריות - לחיוב או לשלילה. לעניין בחינת עוולת הרשלנות - קיומה או דחייתה, והטעמים לבחינתה כאמור לעיל, נמצאנו למדים בפסק דינו של כבוד השופט לוי, ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ: "מודלים משפטיים שונים עשויים לשמש ביישומה של הוראה זו ובבחינת האחריות על-פיה. דרך הניתוח השגורה בפסיקתנו היא זו המקדימה את בחינת קיומה של חובת זהירות, כמסגרת נורמטיבית הגודרת את הדיון כולו, לשאלת ההתנהגות אליה מתייחסת החובה. בשלב הראשון של אופן ניתוח זה נבחן ההצדק שבהטלתה של חובת זהירות עקרונית ("חובה מושגית"), ואם זו אינה נשללת, נפתחת הדרך לבדיקת קיומה של חובת הזהירות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ("חובה קונקרטית"). בשלב שני, לאחר שנמצא יסוד להטלתה של חובת זהירות - עקרונית ופרטנית כאחת - מתמקדת הבחינה בשאלה כלום הפר המזיק את חובתו זו (ראו ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113). כשלעצמי ביכרתי, חרף כך שהצדדים גזרו את טיעוניהם בפנינו על פי מידותיו של מודל זה, לילך בדרך אותה התווה חברי, השופט א' ריבלין בע"א 2625/02 נחום הנ"ל, בעמ' 401 (וראו גם הערתו בע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח', טרם פורסם, מיום 15.9.05, בפסקה השביעית לפסק-דינו). כמו שם, סבורני כי במקרה שבפנינו מוטב נידרש תחילה למחדלים אשר, כנטען, גרמו לנזק, ורק לאחר בירור השאלה אם עולים הם כדי התרשלות מצד המדינה, נפנה לבדוק כלום נסיבות המקרה, כמו גם השיקולים הנוגעים בדבר, מצדיקים קביעתה של חובת זהירות וכך - על יסוד השתיים - הטלתה של אחריות בעוולת הרשלנות. גישה זו, לא רק שעולה היא בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו, יש בה, להשקפתי, לתרום לבהירות הדיון ולמקדו בשאלות הצריכות הכרעה. דומה, כי אגב כך נוכל אף לפשט מעט את הניתוח המושגי המורכב, להשקפתי יתר על המידה, המלווה לעיתים קרובות את עוולת הרשלנות (ראו, בפרט, י' גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 319)". אם כך, תבחן ראשית שאלת ההתרשלות, דהיינו האם נקטה הנתבעת 1 בהתנהגות בלתי סבירה, וזאת במישור הפיזי של המעשה או המחדל יחד עם המרכיב הנורמטיבי לאורו תקבע מידת סבירותו של המעשה או המחדל האמור. באם ימצא כי מעשי/מחדלי הנתבעת 1 מהווים התרשלות, תבחן בשלב השני חובת הזהירות ותנאיה המצטברים (הקירבה בין הצדדים, הוא "מבחן השכנות", יחד עם שיקולים המצדיקים את שלילת החובה). שלישית ייבחן יסוד הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לגביה נטען כי היא עולה כדי התרשלות והנזק הנטען. מעדות התובע עולה כי המדובר במפעל בו מתקיים תהליך כימי במסגרת מתקנים כימיים מיוחדים (ריאקטור) ובהם מפורק שמן משומש לחומרי דלק וסולר. תהליך כימי זה מתרחש בריאקטור, בתנאי חום ולחץ המחייבים את קירורו טרם ניתן לפתוח את דלת הריאקטור לפעולות אחזקה. עוד עולה כי לצורך כניסת עובד לריאקטור קיימת מסכה מתאימה, כי במפעל מצויים חיישנים להתרעה על דליפת גז וכן מערכת התראה / אזעקה למקרה ודליפה כזו אכן מתרחשת. בתנאים אלו, ובשים לב כי עדות התובע לפיה לא קיבל הדרכה ("המפעל היה בהרצה, תוך כדי עבודה למדנו על המתקנים והטיפול בהם. לא קיבלנו הכשרה לתיפקוד המפעל" בעמ' 6 לפרוטוקול) יחד עם העובדה שלמרות האפשרות לדליפת גזים לגביהם נדרשת התרעה באמצעות מערכת חיישנים מיוחדת המצויה במפעל, לא קיבל התובע מסכה המגנה על העובד מפני שאיפת גזים רעילים,כפי שקרה בפועל באירוע נשוא התובענה דנן, מצאתי כי התנהגות הנתבעת 1 היא בלתי סבירה, ועולה כדי התרשלות. הלכה היא כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, חובה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בהנהגת שיטת עבודה בטוחה, הדרכת העובדים ופיקוח על ביצוע העבודה באותה שיטה בטוחה. חובת הזהירות המושגית קובעת אף את חובת המעביד לנקוט באמצעי בטיחות סבירים למניעת הסיכומים הכרוכים בעבודה ( ר' ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב(1) 415). בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית שוכנעתי כי הנתבעת 1 חבה בחובה זו כלפי התובע בנסיבות האירוע, כאמור בנימוקי בשאלת הרשלנות דלעיל. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 בתפקידי בקרה וטיפול במפעל (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול), ובכך חבה הנתבעת 1 כמעסיקה במסגרת מבחן הקירבה. עדות התובע בדבר העדרו של הסבר או הדרכה הנדרשת לעובד בכלל ובמפעל מסוגו של הנתבעת 1 בפרט, והעדר מיגון לעובדים במסגרת הפעלתה של שיטת עבודה בטוחה, לא נסתרו. לא מצאתי טיעונים המפריכים או השוללים קיומה של חובת זהירות קונקרטית, ובעניין זה שוכנעתי לקבל את עמדת התובע בסיכומים. הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת 1 והנזק: ההיבט הרפואי. באירוע מיום 24.7.00 נפגע התובע בעת ששאף גזים רעילים במסגרת פעולות שבצע במסגרת עבודתו בנתבעת 1. בהתאם לעדותו, חש שלא בטוב בסמוך לאירוע, הגם שסיים את משמרתו בזמן (עמ' 9 לפרוטוקול), יומיים לאחר מכן פנה לטיפול רפואי אצל רופאת המשפחה, אשר הפנתה אותו לקבלת טיפול במסגרת המיון, לאחריו אושפז ל- 9 ימים במחלקת ריאות ב"וולפסון" שם אובחנה הפרעה חסימתית בינונית בתיפקוד הריאות. בהערכת פגימתו של התובע עסקו 3 מומחים בתחום רפואת הריאות: פרופ' שפיצר מטעמו, ד"ר סתיו מטעם הנתבעות ומומחה בית המשפט פרופ' ברודרמן. מוסכם, וכפי שעולה משלוש חוות הדעת המצויות בפני, כי שיעור נכותו של התובע הינו 40% בהתאם לתקנה 5(1) ג לתקנות. עוד מוסכם, כי למצבו הרפואי עובר לאירוע ישנה השפעה על שיעור נכותו, כאשר המחלוקת היא מהו שיעור נכותו של התובע אותו יש לייחס למצבו הרפואי עובר לתאונה ומהו שיעור הנכות אותו יש לייחס לתאונה. חוות הדעת: פרופ' שפיצר חיווה דעתו מטעם התובע בתחום הריאה, ולפיה באירוע נחשף התובע להרעלת הידרוגן, שהינו גז רעיל. בעקבות האירוע החל התובע לסבול מאסטמה קשה המגבילה אותו בחיי היום-יום, כהחמרה לאסטמה הקלה ממנה סבל בילדותו וללא שזו הפריעה לחיי היום-יום. עוד חיווה פרופ' שפיצר דעתו כי חומרת מחלת התובע ניתנת להגדרה בצריכה גדולה וקבועה של תרופות, אישפוזים בעקבות החמרה, צורך בתכשירי קורטיזון ותפקודי ריאה מהם עולה נזק חסימתי כרוני בחומרה בינונית. כן הודגש קיומם של מימצאים רנטגניים המצביעים על התפתחותה של אמפיזמה. פרופ' שפיצר העריך נכותו בגין מחלת הריאות החסימתית הכרונית בשיעור של 40% לפי תקנה 5(1) ג לתקנות, מהם 10% בגין מצבו בעבר ו- 30% תוצאת האירוע נשוא התובענה. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת ד"ר סתיו. ד"ר סתיו חיווה דעתו לפיה סבל התובע ממחלת ריאות חסימתית בחומרה בינונית בלתי הפיכה למרחיבי סימפונות טרם האירוע הנדון, בחומרה הדומה למתואר במהלך אישפוזו בביה"ח וולפסון מיד לאחר החשיפה הנטענת. ד"ר סתיו חיווה דעתו כי נכותו של התובע בגין מחלת הריאות החסימתית הכרונית הינה בשיעור של 40% לפי סעיף 5(1)ג לתקנות, כאשר 35% מהם נזקפו למצבו עובר לאירוע ו- 5% בלבד כהחמרת מצב בגין האירוע נשוא התובענה. בהחלטת 15.6.03 מונה פרופ' ברודרמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות. פרופ' ברודרמן מצא כי התובע סבל מאסתמה מילדות בחומרה קלה, שלא הפריעה לתובע לעבוד במקצועות שונים, ולמעט החמרה אחת של אסטמה בספטמבר 1998 היה יציב קלינית עם טיפול של אוקסיס טורבו ובודיקורט טורבו לסירוגין. לאור נתונים של החמרה בהתקפי האסטמה, טיפול פומי שקיבל למספר ימים, אשפוז מיולי 2001 עם דקירות בחזה, קוצר נשימה וחופשת מחלה שנמשכה חצי שנה לאחר האירוע נשוא התובענה קבע המומחה כי האירוע גרם להחרפת האסטמה של התובע. פרופ' ברודרמן התייחס לחוות הדעת מטעם פרופ' שפיצר וד"ר סתיו, לדעתו אין ספק שחלק מההפרעה החסימתית בריאות יש לזקוף לחשבון האמפיזמה בה חלה עובר לאירוע הנשוא התובענה, והעריך נכותו בשיעור של 40% לפי סעיף 5(1) ג לתקנות, ממנה זקף 15% עבור החמרת האסטמה בגין האירוע ו- 25% עבור מצבו עובר לאירוע. בתשובות לשאלות הבהרה מיום 4.2.04 השיב פרופ' ברודרמן כי ביחס לצילום החזה משנת 1974 לפיו איבחן כי התובע חלה באמפיזמה עובר לאירוע, הניח כי הצילום בוצע בשנת 1994 ולא בשנת 1974. עוד הסביר פרופ' ברודרמן כי אילו לתובע היתה רק אסטמה היה קובע 20% בגין החמרה, אך מאחר והתובע חולה באמפיזמה הפחית את שיעור הנכות תוצאת האירוע ב- 5% נוספים, והעמידה על 15%. בתשובות לשאלות הבהרה מיום 8.4.04 השיב פרופ' ברודרמן כי מחלת האמפיזמה מתפתחת במשך שנים; כי מצא ניפוח יתר בשתי הריאות, סרעפות שמוטות וצל לב תיפתי קיים ללא שינוי בשנים 1994 - 2003; וכי יחד עם האמור בפרוטוקול הועדה הרפואית לשינוי כושר בריאותי מיום 21.8.93 לפיו סובל מאמפיזמה מילדות, ניתן לקבוע אבחנה של אמפיזמה על פי ממצא בצילום חזה בלבד. כבר עתה יוער, כי המומחה בחקירתו טען לטעות דפוס ביחס לרישום שנת צילום החזה (74' כפי שנרשם בטעות במקום 94', ר' עמ' 2 לפרוטוקול מיום 5.3.06 ובהמשך: "במקום 94 כתבתי 74 סליחה" בעמ' 4 לפרוטוקול); כן ביקש לציין טעות שבציטוט ביחס למסמך מיום 21.8.93, ממנו ציטט בטעות כי התובע סובל מאמפיזמה מילדות במקום אסטמה מילדות (עמ' 4 לפרוטוקול), ובנוסף ציין בתשובות לשאלות הבהרה צילום חזה מיום 1.6.99, צילום אשר אינו קיים במסגרת המסמכים שבבסיס חוות הדעת, לגביו העיד "אני לא יודע למה בתשובת ההבהרה כתבתי 1.6.99" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 5.3.06). המומחה זומן להעיד על האמור בחוות דעתו. פרופ' ברודרמן העיד כי בקביעה לפיה התובע סבל ממחלת אמפיזמה עובר להעסקתו אצל הנתבעת 1 הסתמך על מספר צילומים: "כאשר יש מספר 7 או 8 צילומים שבכולם משנת 94 עד 2003 אז אני כמובן צריך להסיק על קיומה של אמפיזמה." וכן "מאחר שיש לי 8 צילומים בתאריכים שונים וזה חוזר על עצמו למרות שלא עשו אז את הסיטי בשביל אדם כזה, לאדם זה יש בנוסף לאסטמה גם אמפיזמה שטרם קבלתו למפעל הנתבעת" (עדות המומחה בעמ' 3 לפרוטוקול). עוד העיד פרופ' ברודרמן כי מחלת האמפיזמה ממנה סובל התובע החריפה את מחלת האסטמה של התובע, שלא הוחמרה כשלעצמה (עמ' 8 לפרוטוקול), וכי התובע לקה באמפיזמה עובר להעסקתו בנתבעת 1: "אמפיזמה לא מתפתחת תוך מספר חודשים לא משנה מה הסיבה" (עדות המומחה בעמ' 8 לפרוטוקול). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחים לרבות תשובות מומחה בית המשפט לשאלות ההבהרה ועדותו בפני, שוכנעתי לקבל את עמדת המומחים הרפואיים ולקבוע את שיעור נכותו של התובע על 40% בהתאם לתקנה 5(1)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956. בשאלת חלוקת הנכות בין מצבו עובר לאירוע ופגימתו תוצאת האירוע, שוכנעתי להסתמך על חוות דעתו של פרופ' ברודרמן ולקבוע כי יש לייחס לאירוע נשוא התובענה 15% מהנכות, ולקבוע כי 25% מהנכות נובעת ממצבו טרם התאונה. אין מחלוקת, כי עובר לתאונה סבל התובע ממחלת האסטמה, המלווה אותו מילדות. כמו כן אין מחלוקת כי מחלת האסטמה החמירה עם השנים ובמהלך השירות הצבאי. עדות לכך ניתן למצוא בגיוסו של התובע בפרופיל 97, במסמכים רפואיים הדנים בהתקף אסטמה חמור בשנת 1998 אשר חייב טיפול תרופתי אשר לא נזקק לו לעבר, והורדת פרופיל ל- 45 בגלל האסטמה, שהוחמרה כאמור בתקופה זו. כמו כן, שוכנעתי לקבל את חוות דעת פרופ' ברודרמן, אשר התבסס על כ- 7 צילומי חזה שנערכו לתובע בין השנים 1994 - 2003 ואשר מצביעים על קיומה של מחלת ריאות מסוג אמפיזמה. ויודגש, כי התובע בסיכומיו אינו חולק על קיומה של מחלת האמפיזמה, אלא מנסה לקשור בינה לבין התאונה קשר של מחלה ומחולל. טענה זו לקשר סיבתי נדחית, שהרי מחלת האמפיזמה אובחנה בהתבסס על צילומי חזה בין השנים 1994 - 2003, ושחלקם כאמור עובר לאירוע. עוד יודגש, כי שוכנעתי לקבל את עמדת פרופ' ברודרמן באשר לאטיולוגיה ההתפתחותית של מחלת האמפיזמה, לפיה מדובר במחלה אשר מתפתחת לאורך שנים רבות (עדות המומחה בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 5.3.06). מההיסטוריה התעסוקתית והרפואית של התובע עולה כי אף בעברו (אירוע במסגרת עבודתו ברב בריח בשנת 1998) נחשף לחומרים נדיפים וסבל מבעיות בריאותיו, ואפשר אירוע זה תרם אף הוא "תרומתו" בהתפתחותה של המחלה. לא שוכנעתי לקבל את טענות התובע בסיכומיו באשר לטעויות שנעשו על ידי המומחה, אלו הוסברו והובהרו דיין במסגרת עדותו, ואינן סותרות את הבסיס הרפואי לרבות צילומי החזה ויתר המסמכים הרפואיים אשר עמדו בפני המומחה ושימשו בסיס לקביעות שבחוות הדעת. השפעת הנכות הרפואית על תיפקודו הכללי והתעסוקתי של התובע. בהיות האירוע תאונת עבודה, מצויים בפני בית משפט זה מסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר אמון על פי חוק לפיצוי נפגעים כגון דא. במסגרת הליכי המל"ל נערכו לתובע מבדקים ואיבחונים ביחס להשלכה של הנכות הרפואית על תיפקודו של התובע (אסופת המסמכים המהווים את נספח יג' לתיק מוצגי התובע), ומהם עולה כי התובע אינו יכול לעסוק בעבודות שיש עימן מאמץ פיזי וכי הוא מוגבל לסביבה נקייה מחומרים או תנאים שמעוררים קוצר נשימה, וזאת בניגוד למצבו עובר לאירוע אשר לא מנע ממנו תיפקוד בכל עבודה. בהתאם לאבחנה זו הומלץ לתובע לעבור הסבה מקצועית, זו אכן ניתנה לתובע במסגרת המל"ל, כאשר בפועל התובע כיום חזר לעבוד כמפעיל מכונות במפעל פי.סי.בי, באשר לו ולסביבת העבודה שבו, לא סיפק התובע נתונים מספיקים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, קשת עיסוקיו של התובע עובר לאירוע נשוא התובענה ולאחריה והכשרותיו המקצועיות (טבחות, טכנאות מחשבים), מצאתי לקבוע כי לנכותו הרפואית של התובע ישנה השפעה תפקודית במישור התעסוקתי והכללי כאחד, אשר שיעורה אינו עולה כדי שיעור נכותו הכללית ושיעור נכותו הנובעת מן התאונה בפרט. שיעור השפעת הנכות הרפואית על תיפקודו יקבע בדרך של אומדנא דדיינא בראשי הנזק השונים. הנזק: התובע יליד 1973, בן 27 במועד קרות האירוע ובן 34 כיום, נשוי + 1. עובד כיום במפעל אלקטרוניקה, היא אותה חברת פי.סי.בי, עבר הכשרה לעבודה כטבח, מקצוע בו עסק בפועל בעבר, וכן עבד כמאבטח וכפועל ייצור. התאונה הינה תאונת עבודה. הדיון בראשי הנזק הינו בהתאם לסדרם בסיכומי התובע. הפסדי עבר: התובע בסיכומיו טוען כי שהה בחופשת מחלה עד ליום 26.1.01, שהם 186 ימים במהלכם קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. בתום תקופה זו פוטר ובשנתיים שלאחר התאונה לא עבד והתקיים מקצבת נכות בסך של כ- 2,000 ₪ לחודש. בחודשים ינואר עד אוגוסט 2003 עבד התובע הכשרה מקצועית במסגרת מחלקת השיקום של המל"ל, תקופה במהלכה קיבל גימלה של 100%, אך למרות שסיים הקורס בהצלחה לטענתו, לא הצליח למצוא עבודה בתחום. בתחילת 2004 נשלח דרך חברת כ"א לעבודה במפעל טרמוקיר לחומרי בנייה, שם עבד שבועיים ומטעמם הופנה למח' תעסוקתית שקבעה כי אסור לתובע לעבוד במקום. באפריל 2004 עבר התובע לצפת, שם עבד במפעל "עלית" עד לסגירתו ב- 9/04, ב- 10/04 עקר לנצרת עלית וב- 12/04 החל לעבוד לעבוד במפעל פי.סי.בי כמפעיל מכונה בקו ייצור, ובשכר מינימום. ערב התאונה השכר התובע 8,430 ₪ (משוערך), וטוען להפסדים בסך של 535,770 ₪ בראש נזק זה. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי למעט 5 תלושי שכר מעבודתו בחברת פי.סי.בי לא הוצגו תלושי שכר רלבנטיים, עובר לאירוע ולאחריו, אי הבאת ראיה הפועלת לחובת התובע בשים לב כי עסקינן בנזק מיוחד. עוד נטען, כי לא נגרם לתובע הפסד השתכרות לעבר שכן שכרו שולם לו על ידי המל"ל. כן דוחות הנתבעות חישובי התובע וטוענות כי בתקופה של שנתיים לאחר התאונה בהן לא עבד התובע לא הוכיח קשר לאירוע, וכי גם בתקופה שלאחר תום ההכשרה במסגרת המל"ל אי השתכרותו נובעת מכך שלא הצליח למצוא עבודה בתחום המחשבים וללא קשר לאירוע התובענה. לגבי מפעל טרמוקיר, נטען כי לא צורף אישור לפיו נאסר עליו לעבוד במפעל בשל מצבו הרפואי. ביחס לשנת 2004 נטען כי אי השתכרותו נובעת מסגירת מפעל "עלית" ומעבר משפחתו לנצרת עלית. החל מאוקטובר 2004 משתכר התובע כ- 4,436 ₪ (משוערך) בחברת פי.סי.בי, ועובד ללא הגבלה בעבודה פיזית בעיקרה, ולאור האמור אין לפצות את התובע בראש נזק זה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, מסמכים רפואיים ותלושי שכר אשר צורפו לתיק המוצגים של התובע, שוכנעתי כי יש לפצות בראש נזק זה. אין מחלוקת, ואישורי המחלה צורפו כנספח ג' לתיק המוצגים מטעם התובע, כי התובע שהה באי כושר מלא תקופה של כשישה חודשים, תקופה בגינה קיבל קיבל התובע שכר במסגרת המל"ל (דמי פגיעה). ביום 20.3.01 הודע לתובע על הפסקת עבודתו בנתבעת 1 "לפי תום ימי המחלה שקיבלת מהרופא, דהיינו 26.1.01" (נספח ו' לתיק מוצגי התובע). תיק המוצגים של התובע דל בתלושי שכר. נספח יד' לתיק המוצגים מכיל 5 תלושי שכר לחודשים 12/04 - 4/05 במסגרת עבודתו בחברת פי.סי.בי טכנולוגיות בע"מ, מהם עולה כי שכרו הממוצע של התובע עומד ע"ס 4,000 ₪, שהם כ- 4,440 ₪ נכון להיום. התובע לא צרף תלושי שכר אחרים, לתקופות השונות והנטענות. על בסיס השכר של התובע עובר לתאונה נמצאנו למדים מחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות, לפיה שכרו הרבע-שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 23,750 ₪ בהתאם לדיווח למל"ל, שהם כ- 7,916 ₪ וכ- 8,450 ₪ נכון להיום (מעוגל). נימוקים נוספים בקביעת סכום הפיצוי בראש נזק זה הם קביעות רופא תעסוקתי לפיהן עליו להימנע מחשיפה לחומרים כימיים, ופיטוריו כתוצאה מהמלצה זו (נספח ה' לתיק מוצגי התובע); כי הועסק בקשת תעסוקתית הכוללת טבחות, אבטחה, פועל ייצור, עבר הכשרה ולימודי טכנאי מחשבים ורשתות קורס במסגרת המל"ל בהצלחה, וכיום עובר כמפעיל מכונה בקו ייצור; כי ממכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 20.11.01 עולה כי התובע מוגבל לעבודות שיש עימן מאמץ פיזי ולסביבה נקיה מחומרים או בתנאים שמעוררים קוצר נשימה, ובשים לב כי טרם האירוע לא מנע ממנו מצבו הרפואי תפקוד בכל עבודה (נספח יג למוצגי התובע). לאור המחסור בנתונים ביחס לגובה ההפסד, למרות ששוכנעתי לקיומו של הפסד כזה, גם אם זה אינו ביחס לכל התקופות לגביהן טען התובע לקשר בין האירוע נשוא התובענה וההפסד, יפוצה התובע בסכום של 60,000 ₪, נכון להיום. כאב וסבל. התובע בסיכומיו עותר לפיצוי בסך של 140,000 ₪ כשילוש של הפיצוי הנפסק לנפגע בתאונת דרכים, וזאת לאור הפגיעה, תכיפות ההתקפים וההשפעה יומיומית של האירוע. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי יש לפצות את התובע על פי 10% נכות במכפלה של 1.5 ובסך הכל 21,795 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובשים לב לגילו של התובע, לשיעור הנכות הרפואית שהיא תוצאת האירוע, אישפוזו של התובע, והצורך בטיפולים רפואיים, יפוצה התובע בראש נזק זה בסך של 85,000 ₪, נכון להיום. פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד. התובע בסיכומיו עותר לפיצוי ע"ב שכרו עובר לאירוע ולפי 50% נכות, סך של 972,000 ₪. הנתבעות בסיכומיהן טוענות להעדר נכות תפקודית, וככל שזו קיימת הרי שהיא אינה נובעת מהאירוע. נטען, כי התובע השביח מצבו משלמד מחשבים, והציעו לפצות את התובע ע"ב שכר של 4,436 ₪ ו- 10% נכות, סך של 107,349 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, גילו של התובע, עיסוקיו בפועל כעובד במפעלים שונים הן למועד האירוע, הן לפניו (במסגרת רב בריח) והן לאחריו (מפעל עלית וכיום מפעל פי.סי.בי טכנולוגיות בע"מ), ובשים לב להפרשי השכר שבין שכרו עובר לתאונה ובין השכר כיום, שכרו עובר לתאונה כשהוא משוערך להיום, נכות רפואית בשיעור 15% בקשר עם האירוע, היוון עד לגיל 67, שוכנעתי לפצות את התובע בסך של 300,000 ₪ בראש נזק זה, נכון להיום. נזק מיוחד: התובע בסיכומיו טוען כי יש לפצותו בסך של 50,000 ₪ בראש נזק זה בהיותו בעשרות רבות של טיפולים רפואיים והזקקותו לטיפולים תרופתיים קבועים אשר ממומנים חלקית על ידי קופת החולים. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי לא הובאה ראיה בדבר הוצאות רפואיות, כי מדובר בנזק מיוחד, וכי התובע זכאי למימון הוצאותיו במסגרת הביטוח הלאומי בהיות האירוע תאונת עבודה. עוד נטען, כי מטיבה של הפגיעה עולה כי לא נזקק ולא יזדקק להוצאות רפואיות בעתיד. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, המסמכים הרפואיים (נספחים א,ב,ג, ו- ד לתיק מוצגי התובע) מהם עולה כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים בגין מצבו הרפואי, ובשים לב כי לא צורפו קבלות המעידות על הוצאה בפועל ואשר מהן ניתן יהיה ללמוד על גובה ההוצאה ככל שזו אינה ממומנת במסגרת קופות החולים והמל"ל בהיות הפגיעה תאונת עבודה, אך מאידך התובע מעיד ולא נסתר כי הוא נדרש להשתתף במימון ההוצאה וכן לאור העובדה כי נכותו הרפואית של התובע תוצאת האירוע הינה בשיעור 15% והיא חלקית לנכותו הנובעת ממצבו עובר לאירוע, יפוצה התובע בראש נזק זה לעבר בסך של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד. לא מצאתי בסיס, בעובדה ובמשפט, לייחס לתובע אשם תורם באשר להתרחשות האירוע או לנזק. לא הוכח כי התובע פעל באופן שגרם במידה כלשהי או בכלל לאירוע או לנזק, ולפיכך טענה זו נדחית. ניכויים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ובמסגרת זכאותו קיבל התובע דמי פגיעה לתקופת אי הכושר בה שהה לאחר האירוע וקצבת נכות מעבודה. סכומי גמלאות אלו, ככל שהם נובעים וקשורים לאירוע נשוא התובענה, יש לקזז מסכומי הנזק שנפסקו לתובע על מנת שלא נחטא בפיצוי כפול. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת אקטוארית באשר להיוון תשלומי המוסד לביטוח לאומי לתובע עקב פגיעתו נשוא התובענה, זו התבססה על דמי פגיעה לתקופה שמיום 25.7.00 ועד 22.1.01 וקצבת נכות מעבודה מפברואר 2003 לפי שכר רבע שנתי עובר לתאונה בסך 23,750 ₪ ו- 30% נכות מעבודה ובסך הכל, עבר ועתיד, סך של 641,531 ₪ נכון ליום עריכת חוות הדעת מיום 7.3.04. הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית מעודכנת, על בסיס אותם נתונים ולפיה היוון תשלומי המוסד לביטוח לאומי לתובע נכון ליום 30.11.06 עומדים על 710,156 ₪ (לעבר ולעתיד). התובע לא חלק על האמור בחוות הדעת האקטואריות, ובהתאם ינוכה מסכום הפיצוי סך הגמלאות ששולמו לתובע בקשר עם נכותו תוצאת התאונה. סוף דבר: נוכח קביעותיו לא מצאתי צורך להתייחס ליתר טענות הצדדים בסיכומיהם, ונוכח הפרתם את החלטת בית המשפט לאופן הגשת הסיכומים כל צו ישא בהוצאותיו. סך הנזק הנפסק לתובע הינו 460,000 ₪ והוא נבלע במל"ל בשים לב לסכום הניכוי. בנסיבות אלה, תביעת התובע נדחית. כאמור, כל צו ישא בהוצאותיו, אך התובע ישא בשכ"ט עו"ד של הנתבעות בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ג' באב, תשס"ז (18 ביולי 2007), בהעדר. אברהם קסירר, שופט הכרה בתאונת עבודהחשיפה לחומרים מסוכניםתאונת עבודה