1. ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים) מיום 8.4.1999, אשר דחתה את הערעור על החלטת המשיב שלא לשלם למערער תשלום רטרואקטיבי בגין נכותו. העובדות 2. המערער, יליד 1958, גויס לצה"ל בחודש 1/1977 לשירות חובה ממנו שוחרר בעקבות סעיף פסיכיאטרי ביום 26.7.1978. ב- 1983 אושפז המערער לראשונה בבית חולים לחולי נפש, ובמהלך השנים שלאחר שחרורו אושפז עוד מספר פעמים בבתי חולים שונים לחולי נפש. במהלך האשפוזים אובחן כחולה במחלת הסכיזופרניה. 3. ב- 9.6.1986 הגיש המערער תביעה להכרה בנכותו לפי חוק הנכים. המשיב דחה את התביעה מהטעם שהתביעה התיישנה ומשום שלא מצא קשר בין המחלה הנפשית ממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי. 4. המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב במסגרת ע.נ 386/87. בשנת 1991, במהלך הדיונים בערעור פנה ב"כ המערער למשיב והסכים עמו על כי קצבת המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה המערער ללא ידיעתו, תמשיך להשתלם למערער בשל מצבו הקשה, וכי עם קבלת ההחלטה של ועדת הערעורים יופסקו התשלומים, בהנחה שערעורו של המערער יתקבל על ידי הוועדה. 5. ואמנם ב- 9.8.1993 התקבל הערעור שהגיש המערער. ועדת הערעורים דחתה את טענת ההתיישנות שהציג המשיב וקבעה כי טופס הורדת הפרופיל בעניינו של המערער מהווה הוכחה מספיקה לקיומה של "חבלה רשומה" אשר על פי סעיף 32א' לחוק הנכים מאריכה את תקופת ההתיישנות. היא גם קבעה כי שירותו הצבאי של המערער היווה טריגר לפריצת מחלת הסכיזופרניה. במסגרת ההחלטה שנתנה הוועדה ציינה כי: "באי כוח הצדדים הסכימו, אם המערער יזכה בערעורו, כי התגמולים ישולמו לו החל מנקודת הזמן בה ייפסקו קצבאות המוסד לביטוח לאומי וזאת במידה שיבחר המערער בתגמולים לפי חוק הנכים". (סעיף 10(ב) להחלטת ועדת הערר). 6. המשיב הגיש ערעור על החלטת ועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי. בשלב זה הגיעו הצדדים להסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיו ויתר המשיב על טענת ההתיישנות, ונקבע כי קצין התגמולים יקבע את אחוז נכותו של המערער. המערער זומן לוועדה רפואית אשר קבעה למערער 70% נכות לצמיתות ומתוכה זקפה לו 10% בלבד על חשבון השירות. המערער ערער בפני ועדת הערעורים על אחוזי הנכות שנקבעו לו ולבסוף הגיע להסכם פשרה עם המשיב לפיו שיעור ההחמרה של המערער על חשבון השירות הינו 47%. 7. לאחר ההסכמה על אודות שיעור ההחמרה, פנה המערער למשיב על מנת להסדיר את קבלת התגמולים. לטענתו, סבור היה, כי בראש ובראשונה על המשיב לשלם לו רטרואקטיבית את כספי הפיצויים המגיעים לו מיום שחרורו ב- 1978. אלא שהמשיב סבר אחרת, והשיבו, כי אחוזי הנכות שנקבעו בהסכם הפשרה נקבעו נכון ליום ההסכם, וכי על פי ההסכמה הדיונית בין שני הצדדים הוא זכאי לתגמולים רק מהיום בו חדל מלקבל את תגמולי הביטוח הלאומי ולא יום אחד קודם לכן. לאחר חלופת מכתבים בהם עמד כל אחד מהצדדים על דעתו, פנה המערער לוועדת הערעורים. החלטת ועדת הערעורים 8. בהחלטה נשוא ערעור זה נדרשה ועדת הערעורים לדון בשאלת המועד ממנו זכאי המערער לתשלום התגמולים. לשם הכרעה בשאלה, התמקדה הוועדה בשתי סוגיות עיקריות. האחת הינה שאלת החלת סעיף 18 לחוק הנכים אשר כותרתו הינה: "מאימתי משלמים תגמולים" והשנייה הינה שאלת נפקותה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. 9. הצדדים נחלקו באשר להתקיימות תנאי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, המסמיך את קצין התגמולים לאשר תשלום תגמולים מיום השחרור על אף האיחור בהגשתה של התביעה. במחלוקת בין הצדדים באשר להחלתו של סעיף 18 על עניינו של המערער דחתה הוועדה את עמדת המשיב לפיה מינוי אפוטרופוס על חולה נפש מהווה תנאי בל יעבור לתחולת ההקלה הקבועה בסעיף 18(ו). על פי החלטת הוועדה אין לקבל את ההנחה לפיה מועד תחילת תשלום הגימלאות לחולה הנפש יוחל באופן רטרואקטיבי רק כאשר לחולה הנפש מונה אפוטרופוס אשר הגיש את התביעה לתגמולים תוך שנה ממינויו. על פי הוועדה, קצין התגמולים חייב להשתמש בסמכות שיש לו להחל את תשלום הפיצויים מוקדם מיום הגשת התביעה שעה שעסקינן בחולה נפש על מנת למנוע הפלייה בין חולי נפש שיש להם אפוטרופוס לכאלו שאין להם. 10. למרות הנחה זו, קבעה הוועדה כי לא ניתן להחיל את סעיף 18(ו) על המקרה הנדון משום שאחד מתנאיו של הסעיף הינו הוכחת קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לבין אי הגשת התביעה. המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי שכזה ולפיכך לא עמד בנטל הוכחת התקיימות תנאי סעיף 18(ו). 11. לאחר שקבעה הוועדה כי סעיף 18(ו) אינו חל על המקרה הנדון, פנתה לבחון את מהות ההסכמה הדיונית שבין הצדדים. הוועדה קבעה כי פרשנותו של המערער לגבי מהות ההסכמה ותוכנה אינה מתיישבת עם לשון ההסכמה ועם נסיבות העניין. עוד נקבע כי מבחינת ההגדרה השיפוטית מהווה החלטת הוועדה פסק דין מוסכם ולפיכך לא יכול המערער לערער עליה במסגרת ההליך. הוועדה קיבלה את טענות המשיב וקבעה כי המערער מושתק מלטעון לזכאות לקבלת תגמולים עובר ליום 1.7.1995. כיוצא מכל אלו דחתה ועדת הערעורים את ערעורו של המערער על החלטת המשיב , ומכאן הערעור שלפנינו. טיעוני הצדדים 12. המערער טוען בפני בית המשפט, כי הוא זכאי לתשלום פיצויים מיום שחרורו מצה"ל. בעיקרי הטיעון הוא מתייחס לקביעות ועדת הערעורים הן באשר להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים והן באשר לתחולת סעיף 18(ו) לחוק הנכים. המערער טוען כי קביעת ועדת הערעורים לפיה ההסכמה בין הצדדים אינה יכולה להתפרש אלא כך שהמערער זכאי לתגמולים רק מיום החתימה על ההסכמה, אינה נכונה. לטענת בא כוחו, ההסכמה בין הצדדים הייתה הסכמה טכנית בלבד וכך יש להבין אותה. משמעות ההסכמה לדידו הינה כי המערער מוותר על תשלומים מהמשיב בתקופה בה הוא מקבל תשלומים מביטוח לאומי. ההסכמה אינה עוסקת בעבר, שכן אין היא יכולה להתייחס לתקופה שלפני הגשת התביעה למל"ל. ההסכמה הייתה אמורה לצפות את פני העתיד בלבד. הראיה לכך הינה כי לפי נוסח הסיכום המשיב לא ויתר על שום טענה מהותית בפרשה ושמר בידיו את כל הטענות לעניין התיישנות תביעת המערער. 13. אשר להחלת סעיף 18 על עניינו של המערער, טוען בא כוחו כי הוכח בפני ועדת הערעורים כי בשל מחלת הנפש של המערער הוגשה תביעתו רק במועד שהוגשה. אחת ההוכחות לטענה זו הינה כי בהסכמה הדיונית בין הצדדים ויתר המשיב על טענת ההתיישנות והסכים לצאת מתוך הנחה כי קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין מחלת הנפש של המערער. על פי בא הכוח, אין להחזיק נגד המערער את העובדה שהגיע להסכם פשרה עם המשיב ושבגינו לא ניתנה הכרעה לעניין הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין אי הגשת התביעה. כן מציין המערער כי לא ניתן לנתק את ההכרעה בעניין דחיית ההתיישנות על פי סעיף 32א' לחוק הנכים מהכרעה דומה בעניין סעיף 18(ו) לחוק הנכים. לתמיכה בטענה זו, מביא בא כוחו של המערער מספר פסקי דין המקשרים בין החלטת קצין התגמולים לוותר על טענת ההתיישנות לבין החלת סעיף 18(ו) לעניין התשלומים הרטרואקטיביים. המערער מבקש כי המשיב ישלם לו פיצויים החל מיום שחרורו או לחילופין כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שזה יאפשר לו להוכיח את הקשר בין מחלת הנפש ממנה סבל לאי הגשת התביעה במועדה וכן את נסיבות חתימת ההסכם בין הצדדים ואת כוונתם. דיון 14. לאחר גלגולים רבים וערכאות משפטיות שונות, הצטמצמה המחלוקת המשפטית בין בעלי הדין במקרה הנדון לסוגייה אחת בלבד- מאימתי צריך המשיב לשלם למערער פיצויים בגין נכותו. ההכרעה בנושא הינה משמעותית ביותר- שכן יום שחרורו של המערער היה ב-26.7.1978, והמועד בו חדל מלקבל את כספי הביטוח הלאומי הינו ב- 1.7.1995. בא כוחו של המערער טוען כי זכות מרשו לקבל את כספי הפיצויים החל משנת 1978, מועד שחרורו, ואילו המשיב טוען כי זכותו עומדת לו רק משנת 1995. לאחר שקראנו את טענותיהם של הצדדים הגענו למסקנה כי אין מנוס מלקבוע שדינו של הערעור להידחות. קביעה זו מסתמכת על הן על לשונו של החוק הרלוונטי לענייננו והן על לשונה של ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים. בכל אחד מאלו לבדו יש די כדי לדחות את טענותיו של המערער. לשון החוק 15. סעיף 18 לחוק הנכים קובע את הדין באשר למועד ממנו משתלמים התגמולים למי שהוכר כנכה צה"ל. ברירת המחדל לעניין זה קבועה בסעיף 18 (א) לחוק הנכים, אשר לפיו: "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". אין מחלוקת על כי התנאים הקבועים בסעיף לא התקיימו- המערער לא הגיש את תביעתו תוך שנה מיום שחרורו. הלכה למעשה, שש שנים חלפו מיום שחרורו עד ליום בו הגיש המערער תביעה לקצין התגמולים. אלא שסעיף 18 (א) אינו ממצה את ההסדר הקבוע לעניין זה, מאחר שסעיף 18 (ו) קובע הסדר ספציפי לנכה פגוע נפש בזו הלשון: "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא בעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". בא כוחו של המערער סבור כי מכוחו של סעיף זה זכאי מרשו לתגמולים החל מיום שחרורו. איננו יכולים לקבל את הטענה. 16. סעיף 18(ו) מציב שני תנאים מרכזיים לגיבושה של זכות לקבלת תגמולים רטרואקטיביים במקרה של חולה נפש או לקוי בשכלו: הגשת תביעה על ידי אפוטרופוס שנתמנה לתובע תוך שנה מיום מינויו, וקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש או הליקוי השכלי לבין אי הגשת התביעה. באשר לתנאי הראשון (הגשת התביעה על ידי אפוטרופוס) ביכרה הוועדה את גירסת המערער דווקא וקבעה כי אין צורך במינויו של אפוטרופוס על מנת לעמוד בתנאי הסעיף. איננו מוצאים מקום לדון בשאלת נכונות הקביעה (אשר מסתמכת על ההלכה הקבועה בע"א 255/78 קרול כהן נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון, פ"ד לב(3), 601), וזאת מאחר שנחה דעתנו כי כקביעת הוועדה, המערער לא עמד בנטל הוכחת התנאי השני הקבוע בסעיף החוק ואשר לפיו, היה עליו להוכיח כי עקב מצבו הנפשי לא הגיש את התביעה בזמן הקצוב. החובה להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של תובע התגמולים לבין האיחור בהגשת התביעה נלמדת בראש בראשונה מלשון הסעיף: "לנכה שמחמת מחלת הנפש...לא הגיש תביעה לתגמולים" (ההדגשה אינה במקור). הפסיקה השונה שבאה בעקבות חקיקתו של הסעיף ציינה ואף הדגישה חובת הוכחתו של קשר סיבתי זה (ראה את האמור ברע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1), 45, ואת רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ' יוסף מור, תק-על 2006(1), 3878). אף אם נצא מתוך נקודת ההנחה כי נטל הוכחתו של הקשר הסיבתי אינו כבד במיוחד, אין לקבל את הנחתו המובלעת של המערער כאילו עצם ההוכחה כי המערער היה חולה נפש מהווה הוכחה לכך שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו תוך שנה מיום שחרורו. הנחה שכזו תסתור את לשון הסעיף ואת כוונת המחוקק. 17. נוכח מסקנה זו נפנינו לבחון את טענת בא כח המערער, כי הקשר הסיבתי בין מחלת הנפש של המערער לבין אי הגשת התביעה הוכח על ידו, אולם כפי שקבעה ועדת הערעורים, הגענו למסקנה כי קשר שכזה לא הוכח. בראש ובראשונה טוען בא כוח המערער, כי ניתן למצוא בפרטיכל הדיון לפני ועדת הערעורים התייחסות לקשר הסיבתי. איננו יכולים לקבל טענה זו. הדיונים שהתנהלו בפני ועדת הערר עסקו רובם ככולם בשאלת הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין נכותו, ושאלת התמהמהותו של המערער בהגשת התביעה כמעט ולא הוזכרה. בא כוח המערער הפנה אותנו לאזכור היחיד לעניין זה, הנמצא בעמוד 8 לפרטיכל הדיון מיום 22.3.1999 בו ציין המערער בחקירתו כי: "לא פניתי מיד לאחר שחרורי בתביעה למשיב, כי הייתי שמח מהשחרור והייתי לחלוטין בלתי מודע למצב הרפואי שלי. לא ידעתי מהו המצב בו הייתי נתון, היום אני יודע להגדירו". ברי כי בדבריו אלו של המערער אין כדי לבסס קשר סיבתי כנדרש. מדובר בחיווי דעתו של המערער על מצבו הרפואי באותן השנים מבלי שדבריו מגובים בראיות רלוונטיות וללא חוות דעת רפואית. 18. אף פנייתו של בא כוח המערער לסעיף 32 א' לחוק הנכים אינה יכול לסייע לו בטענתו. סעיף 32 א' עוסק בשאלת התיישנותה של תביעה לקבלת תגמולים. הוא מציב תנאים שבהתקיימם ניתן לחרוג מתקופת ההתיישנות בת שלוש השנים הקבועה בחוק הנכים. תנאים אלו עומדים בפני עצמם ומתייחסים לשאלת ההתיישנות בלבד. סעיף 18(ו) מתייחס לתקופת זמן שונה מזו שסעיף 32א' מתייחס אליה, ובהתאם הוא מציב תנאים שונים. עצמאותם של שני הסעיפים הנדונים חודדה והודגשה גם בפסיקה. ראה למשל את האמור בע"א 685/82, ר"ע 206/82 רפאל רוס נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(3), 24 , שם ביקש המערער לטעון כי התקיימות תנאי סעיף 18(ו) מבטלת מכללא את תקופת התיישנות: "4. נראה לי שגם מלשון הסעיף הנדון עצמו, בהקשר החוק בו הוא מצוי, אין לפרשנותו של המערער על מה שתסמוך; די אם אציין את הנקודות הבאות: א) סעיף 18 בכלל וסעיף 18 (ו) בפרט עוסקים בנכה, שתביעתו נגד קצין התגמולים הוגשה ונתקבלה על-פי הכללים הנקובים בפרק השלישי לחוק הנכים ובכללם הכללים בדבר מועד התיישנות תביעות להכרה בנכות. רק בתום אותו שלב ראשוני של הגשת התביעה והכרה בנכות עולה על הפרק, בשלב השני, שאלת מועד תשלום התגמולים המגיעים לנכה, שאלה המוסדרת בסעיף 18 לחוק. מדובר איפוא בסעיפים 18ו-32 בהוראות שונות, המתייחסות לנושאים שונים ולשלבים שונים במערכת היחסים שבין תובע התגמולים וקצין התגמולים, וקשה להבין, כיצד הוראה, המתייחסת לשלב אחד, יכולה לבטל מכללא הוראה מפורשת, המתייחסת לשלב אחר. ב) סעיף 18 (ו) אינו מזכיר לא במפורש ולא ברמז את שאלת המועד להתיישנות תביעות להכרה בנכות; לשונו המפורשת עוסקת בתשלום תגמולים, והוא עצמו מפנה לסעיף 18 (א), הקובע, מהו המועד הרלוואנטי לתחילת תשלום התגמולים לנכה. מקריאת שני הסעיפים ביחד עולה בבירור, שכל כוונת סעיף 18(ו) הינה ליצור חריג למועד הנקוב בסעיף 18 (א), כאשר מדובר בנכה לקוי בנפשו, שמחמת מחלתו הגיש תביעתו בחלוף הזמן הנקוב בסעיף 18 (א), ואין כוונת הסעיף לבטל מכללא את הוראות ההתיישנות, המצויות בסעיפים 32ו-32 א לחוק הנכים. ג) כותרת השוליים של סעיף 18 כולו הינה "מאימתי משלמים תגמולים", והסעיף מצוי בפרק הרביעי שעניינו "תשלומים", בעוד שדרכי הגשת בקשות להכרה בנכות, ובכללן שאלת מועד התיישנות התביעות הללו, מוסדרות בפרק נפרד - הפרק השישי - שעניינו "הבקשות וההחלטה בהן". ד) פרשנות המערער לסעיף 18 (ו) סותרת את כוונת המחוקק, כפי שבוטאה בסעיף 32 א לחוק הנכים, דהיינו להגביל את שיקול-דעתו של קצין התגמולים להאריך את מועד ההתיישנות אך על-פי קריטריונים ברורים, הקבועים בחוק. לדעתי, יש מקום לשקול את הצורך להמיר את הקריטריונים הנקובים בסעיף 32 א במתן שיקול-דעת נרחב לקצין התגמולים (ראה: ע"א 347 /77), ואולי בכך תיפתר גם בעייתו של המערער דנן, ואולם זהו עניין למחוקק לענות בו, ואנו לא נוכל להושיע את המערער. 5. מהאמור לעיל יוצא, שכל עניינו של סעיף 18 (ו) לחוק הוא הקדמת המועד להתחלת תשלום התגמולים בנסיבות הכלולות בו, לאדם שהוכר כנכה על-פי חוק הנכים. אין ממש בטענה, שאם הקביעה האמורה בדין יסודה, תהא כל משמעותו של סעיף 18 (ו) אך להיטיב עם נכים, שהגישו תביעותיהם תוך שלוש שנים מיום השחרור. אין ספק, שסעיף 18 (ו) חל גם באותם מקרים, בהם הופעל שיקול-דעתו של קצין התגמולים על-פי סעיף 32 א לחוק הנכים, והתקופה להגשת תביעה הוארכה (ראה: בג"צ 500/71 הנ"ל)". מכאן שהדיון בשאלת התיישנות התביעה אינו שלוב בהכרח בדיון בשאלת מועד תחילת תשלום התגמולים. לכל אחד מהסעיפים תנאים שונים ולפיכך התקיימות התנאים הנדרשים לשם הארכת תקופת ההתיישנות אינה רלוונטית תמיד להתקיימות תנאי סעיף 18(ו). לפיכך, הסרת טענת ההתיישנות על ידי המשיב אינה מצמיחה מיניה וביה זכות לתשלומים רטרואקטיביים ומשכך טענת המערער כי המשיב מושתק מלטעון נגד תשלום פיצויים רטרואקטיביים אינה יכולה להתקבל. ואמנם משבאנו לבחון את הסיבה לדחיית טענת ההתיישנות, מצאנו כי ועדת הערעורים דחתה את טענת ההתיישנות של המשיב בשל התקיימות התנאי בדבר "חבלה רשומה" (סעיף 32א(1)). הוכחת קיומו של התנאי הקבוע לעניין החבלה הרשומה אינה מצריכה הוכחתו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין העיכוב בהגשת תביעת התגמולים, ולפיכך ביסוס דחיית מועד ההתיישנות על טענת "חבלה רשומה" אינו רלוונטי לקיומו של הקשר הסיבתי הנדרש לביסוס התנאי הקובע בסעיף 18(ו). לפיכך שיקול דעתו של המשיב לעניין החלתו של סעיף 18(ו) אינו צריך להיות מושפע מהארכת תקופת ההתיישנות להגשת התביעה על ידי המערער. ההסכמה הדיונית בין הצדדים 19. אף אם היינו עוברים מעל המשוכה שמציב סעיף 18 (ו), לא היינו יכולים להתעלם מההסכמה הדיונית בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף מחייב של החלטה שיפוטית. לשון ההסכמה הדיונית פשוטה ובהירה, וכך היא מנוסחת בגוף החלטתה של ועדת הערעורים בע.נ 386/87:"ב"כ הצדדים הסכימו, אם המערער יזכה בערעורו, כי התגמולים ישולמו לו החל מנקודת הזמן בה ייפסקו קצבאות המוסד לביטוח לאומי וזאת במידה שיבחר המערער בתגמולים לפי חוק הנכים". (עמוד 12 להחלטה). עינינו הרואות- לשון הדברים ברורה- המערער יקבל תגמולים מהמועד בו יחדל לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי. כל פרשנות אחרת הינה פרשנות כפויה אשר אינה עולה בקנה אחד עם לשון הטקסט הכתוב, הן במסמך ההסכמה בין הצדדים והן בגוף החלטת ועדת הערעורים. בא כוח המערער מבקש כי נקרא לתוך הטקסט הכתוב את פרשנותו. על פי גירסתו, ההסכמה נועדה להסדיר אך ורק את התקופה בה קיבל המערער קצבאות מביטוח לאומי על מנת למנוע כפל פיצויים משני מוסדות שונים, אולם אין היא מתייחסת לתקופה שקדמה לקבלת התגמולים מהביטוח הלאומי. דא עקא, בא כוח המערער לא טרח לגבות את גיסתו בראייה כלשהי ומשכך היא נותרה טענה שבעל פה, בלתי מבוססת, הניצבת מול מסמך כתוב ומחייב. ציפייתו של בא הכח כי נקרא לתוך הטקסט תנאים נוספים אשר אינם כתובים בו ואינם מתבקשים באופן טבעי , אינה יכולה להיענות בנסיבות אלו. 20. מאחר שאין עסקינן בפרשנות של ההסכמה הדיונית ושל ההחלטה אשר ניתנה לה תוקף, נותר המערער עם הטענה לפיה לשון ההסכמה אינה משקפת את ההסכמה בין הצדדים. אלא שגם כאן קצרה ידינו מלהושיע את המערער. כפי שציין בא כוח המשיב, טענה המבקשת לערער על תוקפו של הסכם בין הצדדים אינה יכולה להיתקף באמצעות ערעור אלא באמצעות הגשתה של תביעה חדשה לביטול ההסכם (ראה את ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2), 729). אם המערער סבור כי ההסכמה הכתובה אינה משקפת את ההסכמה בין הצדדים- שומה עליו לתקוף את ההסכם בין הצדדים בהליך חדש בו יעלה טענות הנוגעות לפגמים השונים להם הוא טוען במסגרת כריתת ההסכם. 21. לאור הדברים האמורים לעיל, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום ג' באדר, תשס"ז (21 בפברואר 2007) בהיעדר הצדדים יהושע גרוס, סגן-נשיא אב"ד אסתר קובו, סגן נשיא מיכל רובינשטיין, סגן נשיא התחום הנפשירפואהסכיזופרניה