לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית בתביעה למתן צו מניעה האוסר על ניתוק זרם החשמל לנכס? על כך נסבה החלטה זו. 1. התובעת עתרה בתביעה דכאן ליתן צו מניעה האוסר על הנתבעת (להלן: חברת החשמל) לנתק את זרם החשמל לאולם האירועים שבבעלותה ובניהולה, ולהצהיר כי חברת החשמל חייבת להמשיך ולספק חשמל כסדרו, כל עוד התובעת משלמת חשבונותיה החודשיים על פי קריאת המונה. המחלוקת בין הצדדים מקורה בטענת חברת החשמל כי התובעת, באמצעות מי מטעמה, ביצעה הגדלה פיראטית ובלתי חוקית של הזכות המאושרת של חיבור החשמל לעסק, תופעה הידועה במקומותינו בכינוי שב"ח - שימוש בלתי חוקי בחשמל. בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית, הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני. הדיון בבקשה לסעד זמני נתקיים במעמד הצדדים, ובסופו הוריתי לנתבעת להמשיך לספק לתובעת חשמל, כל עוד תשלם התובעת, בנוסף לתשלומים השוטפים, הסך של 6,000 ₪ בחודש על חשבון החוב הנטען, חוב בגינו הגישה חברת החשמל תביעה שכנגד על סך של 589,857 ₪. במהלך הדיון העליתי מיוזמתי את שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה. הצדדים הגיבו בכתב לשאלה זו, וגרסו כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, כשהם מסתמכים על החלטתה של כב' השופטת גרסטל בבר"ע (ת"א) 2077/04 שואהנה זוהיר סלאח נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ( ניתן ביום 6.12.2004). באותה החלטה נקבע, כי לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית שיורית לדון בתביעה להורות על חיבור בניין לחשמל. זאת, באשר הסמכות הולכת אחר הסעד, ומאחר שאין לראות שימוש בחשמל כ"שימוש במקרקעין". לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובהחלטתה של כב' השופטת גרסטל, הגעתי למסקנה שונה. לטעמי, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום מן הנימוקים עליהם אעמוד להלן. 2. סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי-המשפט, קובע את סמכותו של בית משפט השלום לדון בענייני מקרקעין, כלהלן : "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". האם שימוש בחשמל עשוי להיכנס לגדר תביעה שעניינה "שימוש במקרקעין"? על כך השיבה השופטת גרסטל בהחלטתה בשלילה, תוך שהיא מפנה לע"א 37/59 שמש נ' "מפעל מים" כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד י"ג (1) 834 (1959) (להלן: הלכת שמש). בעניין שמש, פנה התובע לבית המשפט המחוזי בעתירה למתן פסק דין המורה כי אגודת המים לא רשאית לגבות ממנו כל סכום עבור הזכות לקבלת מים, ואינה רשאית להפסיק הזרמת המים לביתו. בפסק דין קצר, קבע השופט זוסמן כי התביעה אינה בסמכותו של בית משפט השלום, גם בהנחה כי נושא הסכסוך הוא מקרקעין. תביעה לשימוש במקרקעין משמעה "תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס, כגון תביעה שעניינה השימוש בחדרי הנוחיות של דירה..". ואילו באותה תביעה, הדיבור "שימוש במים" אינו מדויק, באשר התובע ביקש לצרוך את המים. מים שסופקו עוברים לבעלותו של הצרכן, ואין זכותו מוגבלת לשימוש בלבד, ואינה מסוייגת להחזרת הגוף. לכן, קבע השופט זוסמן, כי לא מדובר בשימוש במים, והסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. בע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי, פ"ד יח (3) 74 (1964), הלך בית המשפט בעקבות הפרשנות המצמצמת למונח "שימוש במקרקעין" בהלכת שמש. באותו עניין, הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי, בה נדרש המערער לסלק מרצפות הזכוכית שבמשטח המרפסת ולסתום ולרצף הפתחים לאחר סילוק המרצפות. למרות שהתביעה הייתה בגין הסגת גבול במקרקעין, קבע בית המשפט כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, נוכח הלכת שמש, וכדבריו : "לא היה כאן שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, אלא הריסת חלק מהמקרקעין ובנייתם מחדש בצורה אחרת. תביעה כזאת אינה נכנסת לגדר סמכותו של בית משפט השלום ולכן בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה". עוד בעקבות הלכת שמש, ראה ע"א 294/65 כיכר הרצל בע"מ נ' גולדברג, פ"ד יט(4) 107 (1965). 4. כבר נזדמן לי לעמוד על הלכת שמש, ולקרוא להעבירה מן העולם, תוך ביטול המבחן של "שמירה על גוף הנכס", וראה בהרחבה החלטתי בבש"א (חי) 4209/03 קעדאן נ' רסמי, דינים מחוזי לג(9) 11 (2003). דעה דומה הביע כב' השופט דרורי בת.א. (י-ם) 3036/01 נציגות הבית המשותף נ' ריבלין, דינים מחוזי לד(3) 403 (2003). לקריאות נוספות לביטול הלכת שמש כהלכה ארכאית שאבד עליה הכלח ראה השופטת ברקאי בת.א. (קרית גת) 418/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' קריספיל, פסקים שלום, תשנ"ו(ד) 103 (1998); ע. אזר "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס - בית משפט מחוזי או שלום" המשפט ג 119 (תשנ"ו - 1996). ברע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז(1) 337 (2002) חזרה השופטת דורנר ואישררה את הלכת שמש, ללא דיון של ממש לגופא של הלכה זו. אלא שלאחר מכן, ניתנה החלטתו של כב' השופט ריבלין בבש"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556 (2003). בהחלטה זו, אין אמנם סטייה מפורשת מהלכת שמש, אלא איבחון של ההלכה כמתייחסת רק למקרה בו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. עם זאת, עומד השופט ריבלין על כך שהלכת שמש היא הלכה שיש בה לסרבל ולהכביד על המערכת המשפטית לפעול ביעילות. בין השיטין, ניתן לקרוא בהחלטתו של השופט ריבלין, כי הגיעה העת להעביר מהעולם את המבחן של "שמירה על גוף הנכס", בבחינת הלכה ואין מורין כן. זאת, בהתחשב בכך שבחלוף השנים, הורחבו סמכויות בית המשפט השלום במידה ניכרת, ואין להשוות כוחו וגבורתו של בית משפט השלום, לפי חוק בתי המשפט משנת 1957, לסמכותו של בית משפט השלום בהאידנא. 4. גם בהתעלם מהלכת שמש, עלינו לדון בשאלה אם חיבור או ניתוק של חשמל לנכס נכנס בגדרו של הביטוי "שימוש במקרקעין" שבסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. לטעמי, התשובה לכך חיובית. סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". הוראה זו, באה להגן על המחזיק מפני "הפרעה לשימוש במקרקעין". ההגנה מפני הפרעה לשימוש במקרקעין, היא בדרך של תביעה משפטית, אלא אם ההפרעה היא כזו השוללת את האפשרות להחזיק בנכס - מיגל דויטש "קניין" כרך א' (התשנ"ז-1997) עמ' 374 (ואיני נדרש לשאלה הפרשנית אם את המילים "מי שאין לו זכות לכך" יש לפרש כמי שאין לו זכות להפריע או כמי שאין לו זכות להחזיק - שם, עמ' 357). ניתוק נכס מזרם החשמל או המים, מהווה הפרעה לשימוש במקרקעין. אם ראובן מנתק את זרם החשמל לביתו של שמעון-שכנו, הדבר מהווה הפרעה לשימוש במקרקעין של שמעון, שיהא רשאי לפנות בתביעה לבית המשפט על מנת למנוע הפרעה למגוריו בביתו, ותביעה כזו, שעניינה שימוש במקרקעין, נתונה לסמכות בית משפט השלום. בדומה, אם נתגלע סכסוך בין משכיר לשוכר, והמשכיר מנתק את זרם החשמל למושכר על מנת לגרום לשוכר לפנות את המושכר, רשאי השוכר לפנות בתביעה לבית משפט השלום למתן צו מניעה, האוסר על ניתוק זרם החשמל למושכר. לעניין זה, ראה החלטתה של השופטת גרסטל בבר"ע (ת"א) 2520/03 א. גיל שירותי מזון בע"מ נ' גימיון בע"מ, דינים מחוזי לד(3) 198 (2004) שם נדונה בקשת רשות ערעור על צו זמני שניתן בבית משפט השלום למניעת ניתוק החשמל למושכר על ידי המשכיר. ודוק: לא נעלמו מעיני פסקי הדין בע"א 788/87 לוי נ' כפר פינס מושב עובדים של הפועל, פ"ד מד(2) 57 (1990) וע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' לוי, פ"ד נו(3) 899 (2002). מפסקי דין אלו אנו למדים כי בית המשפט המחוזי דן בתביעות שעניינן ניתוק מים. אלא שבאותם מקרים, הצדדים לסכסוך היו הועד המקומי והאגודה שיתופית, והסכסוך נסב על גדר סמכויתיהם של גופים אלו, מבלי שנדון כלל נושא הסמכות הענייינית. 5. מעמדה של חברת החשמל כספקית חשמל, אינו כמעמדו של כל ספק אחר, לדוגמה, ספק של סולר למערכת הסקה. במקרה האחרון, סירוב של ספק הסולר להמשיך לספק סולר לבניין, לא יהווה הפרעה לשימוש במקרקעין, וייבחן באספקלריה של ההתקשרות החוזית בין הצדדים (אם כי פעולה של ספק הסולר לניתוק הזרמת הסולר מהמיכל לבניין עשויה להיחשב כהפרעה לשימוש במקרקעין). לחברת החשמל מעמד מיוחד בהיותה "ספק השירות החיוני" כהגדרתו בחוק משק החשמל, התשנ"ו-1996. עם זאת, איני סבור כי לצורך הסמכות העניינית בנושאים הקשורים לניתוק זרם החשמל, יש להבחין בין חברת החשמל למתדיין אחר, למרות שעל חברת החשמל, כגוף דו-מהותי, חלה "דואליות נורמטיבית" - בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מ"א(2), 449. ככל שבית המשפט יידרש לדון גם בשיקולים מתחום המשפט הציבורי, עקב מעמדה של חברת החשמל כבעל זכיון מונופוליסטי, רשאי בית משפט השלום לדון גם בשיקולים אלו כעניין שבגררא. אף איני סבור כי יש להבחין בין צו עשה המורה לחברת החשמל לחבר נכס לרשת החשמל, לצו מניעה המורה לחברת החשמל להימנע מלנתק נכס מרשת החשמל. קשה להלום כי שאלת הסמכות העניינית "תחתך" על פי השאלה אם חברת החשמל כבר הספיקה לנתק את הנכס מרשת החשמל אם לאו. 6. יש וניתוק החשמל כרוך בשאלה של הפעלת סמכויות מינהליות - הפ (תא) 1046/04 המשרד לאיכות הסביבה נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ( ניתן על ידי השופטת רונן ביום 1.5.2006), שם נקבע כי בג"ץ הוא הערכאה המוסמכת לדון במחלוקת, אם המשרד לאיכות הסביבה מוסמך לאסור על חברת החשמל ניתוק זרם החשמל לתחנת שאיבה בשל חוב כספי. ברם, במרבית המקרים, הנושא של ניתוק או חיבור לרשת החשמל כרוך בסכסוך כספי בין הפרט-הצרכן לבין חברת החשמל, בשל טענתה לשב"ח, קרי, לנטילה ולשימוש שלא כדין בחשמל, או בשל חוב של הצרכן בגין אספקת חשמל. על פי רוב מדובר בסכומים של עשרות אלפי שקלים, ולכל היותר מאות אלפי שקלים כמו במקרה שבפנינו, סכומים הנופלים בסמכותו של בית משפט השלום. גם מבחינה זו, הענקת הסמכות לבית משפט השלום, עשויה למנוע תוצאה לא רצויה של פיצול הדיון בין העניינים הכספיים שידונו בבית משפט השלום, לבין הסעד של צו מניעה או צו עשה שיידון בבית משפט המחוזי - רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999). כידוע, בעקבות הלכה זו תוקן סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, אך התיקון חל על עניינים של קניין רוחני בלבד. 7. למיטב ידיעתי, תביעות כנגד חברת החשמל לחיבור או למניעת ניתוק מרשת החשמל בשל שב"ח, נדונות כדרך שבשגרה בבית משפט השלום - ראה, לדוגמה, בש"א (חי) 9684/04 עטאשה את חזאן סופרמרקט בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, דינים שלום כט 495 (2004). כן ראה בג"ץ 9667/04 קרוז'נובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על (2004) (4) 1587, שם נדחתה עתירה לאסור ניתוק חשמל בשל חוב, תוך הפניית העותרת לערכאה האזרחית המתאימה. באותה החלטה מציין בית המשפט העליון, ללא הסתייגות, כי העותרת כבר פנתה לבית משפט השלום בבקשה למתן צו כנגד חברת החשמל, ולא ברור מדוע זנחה את ההליך בבית משפט השלום. ככל שיש ספק בנושא הסמכות העניינית, יש ליתן משקל גם לפרקטיקה. הפסיקה הכירה בכך, שבין יתר השיקולים, רשאי בית המשפט להביא בחשבון את פרשנות הרשות הלכה למעשה - בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים משרד הבטחון, פ"ד נד(1) 454, 462 (1999) והאסמכתאות שם. לפרשנותה של הרשות הציבורית יש משקל מסויים, ובמקרה של ספק, היא עשויה להכריע את הכף, ולמיצער, להוסיף נופך של תמיכה וחיזוק לפירוש העולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הנוהגת - רע"א 3527/96 צ'צקס אקסלברד נ. מנהל מס רכוש איזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 407-408 (1998) והאסמכתאות שם [לדעה נוגדת, לפיה משקלה של הפרקטיקה לפתרון סוגיה של פרשנות הוא כמשקל נוצה, ראה דעתו של השופט חשין בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 742-743 (1999)]. כך לגבי פרשנות של הרשות המינהלית, וכך גם לגבי פרשנות שנותנת הרשות השופטת לעניין סמכויותיה. 8. לסיכום, ההבחנה בהלכת שמש, בין תביעה שעניינה שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, לבין תביעה שאין עמה שמירה על גוף הנכס, היא אבחנה מלאכותית וארכאית שדינה להיבטל. ניתוק נכס מרשת החשמל גורם להפרעה לשימוש במקרקעין, ויש לראות נושא זה כנופל בגדרן של המילים "תביעות שעניינן שימוש במקרקעין" בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. לצד כל אלו, יש ליתן משקל למגמה הכללית עליה עמד השופט רובינשטיין אך לאחרונה ברע"א 2996/06 שלום נ' מע"ץ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (ניתן ביום 18.10.2006): "המגמה בחקיקה ובשיפוט היתה ועודנה, מזה זמן, להעביר סמכויות מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום". 9. אשר על כן, אני קובע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום, ומכוח סמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, אני מורה על העברת הדיון לבית משפט השלום בנצרת (אולם האירועים של התובעת נמצא בצומת כפר חיטים ליד טבריה, כך שהסמכות המקומית נתונה לבתי משפט השלום באיזור שיפוטו של בית המשפט המחוזי בנצרת). צו זמני שניתן על ידי בית משפט חסר סמכות עניינית נותר על כנו, כל עוד לא בוטל או שונה על ידי בית המשפט אליו הועבר העניין - ע"א 75/86 מנסור נ' מנסור, פ"ד מ (3) 662 (1986); רע"א 459/89 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ששון, פ"ד מ"ג (4) 557 (1989) והאסמכתאות שם; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהד. 7, 2003) 422. לאור הלכות אלו, צו המניעה הזמני, על התנאים שנקבעו בהחלטותי הקודמות, יעמוד על כנו כל עוד לא ישונה על ידי בית המשפט אליו הועבר הדיון. ניתנה היום י' בחשון, תשס"ז (1 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים. י. עמית, שופטניתוק חשמלחשמל