כללי 1. המערער נפגע בקרסולו הימני ביום 25.10.99 במהלך שירות מילואים, כאשר נפל בעת שטיפת משאית. הפגיעה במערער הוכרה על ידי המשיב. למערער נקבעה נכות בשיעור אחוז אחד בגין כאבי גב ללא הפרעה בתנועה וזאת לרקע תלונות על הפרעה בגב התחתון, ונכות בשיעור 30 אחוז בגין בעיה בקרסול, המשפיעה על כושר הפעולה בצורה יותר מבינונית. בשלב מאוחר יותר טען המערער להחמרה במצב עמוד השדרה המותני ולנכות מוסבת בגין מצב נפשי והפרעה בעמוד שדרה צווארי. טענות אלה נדחו בוועדות רפואיות מדרג ראשון, ולאחר מכן נדחה גם הערעור שהגיש המערער לוועדה רפואית עליונה, אשר דנה בעניינו של המערער בשני מותבים שונים, האחד לענין הנכויות האורתופדיות והשני לענין הנכות הנפשית. הנכות הנפשית 2. וועדה רפואית עליונה מיום 26.12.05, אשר על חבריה נמנו ארבעה מומחים בפסיכיאטריה, קבעה, כי אין קשר בין תלונותיו של המערער בתחום הנפשי לבין הנכות המוכרת (בקרסול ובגב התחתון). הוועדה לא זיהתה אצל המערער סימני הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) ולא התרשמה "מקיום בעיה ממשית של התמכרות". לדעת הוועדה, התלונות הסובייקטיביות עליהן התלונן המערער אינן מגיעות עד כדי נכות נפשית. הוועדה הוסיפה וציינה, כי: "עיקר תלונותיו מתמקדות בשעמום וחוסר מעש וכאבים פיזיים". לפיכך הוחלט, שאין מקום לקבוע למערער דרגת נכות בשל מצבו הנפשי. כאמור, מסקנה זו מבוססת הן על הקביעה שלא נמצאו אצל המערער סימנים המעידים על בעיה נפשית המגיעה כדי נכות, והן על הקביעה שאין קשר בין תלונות המערער בתחום הנפשי לבין הנכות המוכרת בתחום האורתופדי. 3. בערעור נטען, כי כתוצאה מהתאונה שאירעה ביום 25.10.99 הפסיק המערער את עבודתו כנהג אוטובוס באג"ד, שם עבד כ- 20 שנה. במהלך הזמן, בשל כאבים, פחדים וחרדות, החל מצבו של המערער להתדרדר והוא הפך לשתיין כרוני. המערער נשלח לטיפול פסיכולוגי אצל הפסיכולוג נדב לרון, שטיפל בו מאז חודש מארס 2003 במסגרת אגף השיקום של משרד הביטחון. לערעור צורפו ארבעה מכתבים בחתימת מר לרון. ממסמכים אלה עולה, כי מאז הפגיעה שארעה למערער במהלך שירות המילואים, אין הוא מתפקד בבית ובעבודה, חלה ירידה בכל התחומים, הוא הפך למדוכא, חסר כוחות ומכור לעישון סיגריות ולטיפה המרה. במכתבו של מר לרון מיום 15.5.05 מציין הפסיכולוג, כי אין לו ספק שפציעתו של המערער "דרדרה אותו למצב הנפשי הקשה של חוסר התפקוד" בתחומים שפורטו במכתב. הן המערער והן בא כוחו פרטו לפני חברי הוועדה את העובדות הרלוונטיות. עורך דין ננר תיאר התקפי חרדה, דיכאונות, התקפי לב פסיכוסומטיים והתמכרות לאלכוהול. על פי הטענה, מכל אלה לא סבל המערער בטרם הפציעה. דברי המערער עצמו נרשמו בהרחבה בפרוטוקול הוועדה העליונה והם כוללים תיאור מפורט של מצבו על כל היבטיו. 4. בבדיקה שנערכה למערער על ידי חברי הוועדה העליונה נמצא, כי "המודע צלול", "אין סימני חסר או גמילה". לא נמצאה עדות להפרעות בהלך ובתוכן החשיבה. לא נצפו הזיות. האפקט תאם את התכנים שהנבדק מסר. לא נמצא ביטוי לסף גירוי נמוך, לא נמצאו חוויות חודרניות והשיפוט היה תקין. הוועדה התייחסה לאחד ממכתביו של מר לרון, שבו תוארו התלונות הסובייקטיביות של המערער (מכתב מום 14.1.04), וסברה, כי אין בכך כדי להצביע על "סימני אובייקטיביים לקיום תסמונת קלינית כלשהי בתחום הנפשי". לשיטת חברי הוועדה, המכתב הוא בגדר "פניה למציאת דרך לשיפור צרכיו הקיומיים של המערער". כאמור לעיל, מסקנת הוועדה היתה, כי המערער אינו סובל מנכות בתחום הנפשי, ובכל מקרה, מצבו הנפשי אינו נובע מנכותו המוכרת. 5. טענתו העיקרית של המערער היא, שמסקנת הוועדה אינה מתיישבת עם הנתונים העובדתיים שנמסרו לה, ואף לא עם הנתונים המפורטים במכתביו של הפסיכולוג לרון. המערער טוען, כי אם הוועדה לא קיבלה תיאורים אלה כאמינים, היה עליה לקבוע זאת, מה שלא עשתה. בהינתן מצב הדברים כמתואר על ידי המערער והפסיכולוג המטפל בו, לא ניתן היה להגיע למסקנות אליהן הגיעה הוועדה. במיוחד תקף בא כוח המערער את התרשמות הוועדה לפיה "עיקר תלונותיו מתמקדות בשעמום וחוסר מעש ...", כאשר לא היו לפניה נתונים שעליהם היתה יכולה לבסס אמירה זו. 6. אין בידי לקבל את טענות המערער בכל הנוגע למצבו הנפשי. התרשמות הוועדה, כי התלונות מתמקדות בעיקרן בשעמום וחוסר מעש, מבוססת על תיאורים שמסר המערער עצמו ("אין לי חשק לעשות דברים"; "לא עושה כלום עם עצמי"). העיקר הוא, שלא ניתן לקבוע שנפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה שניתנה בהתבסס שיקול הדעת הרפואי של ארבעת חבריה. הוועדה ציינה במפורש, כי גם על יסוד התלונות הסובייקטיביות של המערער, כמתואר במכתבו של הפסיכולוג, אין מצבו מגיע כדי תסמונת קלינית בתחום הנפשי. דהיינו - הוועדה לא התעלמה מהנתונים שהוצגו לה ואף לא ראתה להסתייג מהם. המסקנה אליה הגיעה היתה על יסוד נתונים אלה, כמו גם על יסוד הבדיקה שנערכה למערער על ידי חברי הוועדה. מסקנה זו היא ברורה וחד משמעית, לפיה אין לזהות אצל המערער נכות נפשית. אכן, נראה כי המערער סובל מהפרעות שונות המטרידות אותו מאוד. הוא מייחס זאת לחבלה שאירעה לו בשירות המילואים. ואולם, השאלה אם סך כל ההפרעות האמורות עולה כדי נכות נפשית והאם מצב זה יכול לנבוע מהנכות המוכרת, היא שאלה רפואית מובהקת. ניתן בהחלט להבין ללבו של המערער, שחדל לעבוד, מרבה לשתות, שרוי בדיכאון ובחדרות וסובל סבל רב. ואולם, לא ראיתי כיצד ניתן לקבוע שנפל פגם בהחלטת הוועדה, באופן שראוי להתערב בה. למותר לציין, כי להתרשמותו של הדיוט ממצבו של המערער אין כל משקל ואף לא להתרשמותו של בית המשפט, תהא אשר תהא. פני הדברים במקרה דנן שונים בתכלית מהעניין שנדון לפניי במסגרת ע"א 4333/03 פנסו נ' קצין התגמולים, אשר בא כוח המערער הסתמך עליו. בפרשה הנ"ל התעוררו מספר סימני שאלה משמעותיים ביחס להחלטת הוועדה (התאמת המבחן שאומץ להפרעה ממנה סבל המערער, כפי שזו נמצאה על ידי הוועדה; פער בלתי מוסבר בין האמור בדו"ח הערכה פסיכולוגי שאומץ על ידי הוועדה לבין מסקנות הוועדה; עובדת אשפוזו של המערער בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה לא קצרה זמן קצר לאחר החלטת הוועדה, בעוד שהוועדה קבעה כי למערער הגבלה תפקודית קלה בלבד). עוד יצוין, לענין הקשר שהמערער מבקש ליצור בין החבלה לבין מצבו הנפשי, כי הוא החל בטיפול פסיכולוגי רק כארבע שנים לאחר שנפגע, ומעבר לתחושתו-שלו, לפיה מצבו הנפשי קשור אף הוא לאותה חבלה, לא הוצגו לפני הוועדה תיעוד או חוות דעת רפואית. אין להתעלם מכך שהחלטת הוועדה התקבלה על ידי ארבעה מומחים בפסיכיאטריה. כאמור, המערער, מצדו, לא הציג לוועדה חוות דעת של מומחה שעל יסודה ביקש לבסס את טיעוניו. התוצאה היא, שאין לי אלא לקבוע, שהמערער תוקף את הממצא הרפואי אליה הגיעה הוועדה, דבר שלא ניתן לעשותו בגדרו של ערעור זה, מבלי שבטענותיו נכללה נקודה משפטית כלשהי. הנכות האורתופדית 7. וועדה רפואית עליונה מיום 1.1.06 דנה בערעורו של המערער בכל הנוגע לנכותו האורתופדית. המערער, באמצעות בא כוחו, הציג לוועדה את חוות דעתם של ד"ר יצחקי וד"ר השרוני, וטען, כי הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי קשורה לתאונה וכי בגין מצב הגב התחתון הוא זכאי לנכות בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע (כזכור, נקבעה למערער נכות בשיעור אחוז אחד בגין כאבים בגב התחתון). 8. הוועדה בדקה את המערער והתרשמה, בין היתר, משיתוף פעולה שלא היה מלא הן בבדיקת הגב התחתון והן בבדיקת עמוד השדרה הצווארי. הוועדה עיינה במסמכים רפואיים רבים, וטרחה לפרטם בפרוטוקול, כמו גם בחוות דעתם של ד"ר יצחקי וד"ר השרוני. חברי הוועדה ציינו, כי לא ברור להם על סמך מה קבע ד"ר השרוני קיומו של קשר בין התאונה לבין מצב הצוואר, לאחר שגם ד"ר השרוני מסכים כי אין הוכחות בספרות המקצועית הקושרות חבלות קהות, כנפילה ותאונות, עם פריצת דיסקים, מה גם שבענייננו לא היתה פריצה שכזו. הוועדה חלקה על קביעת ד"ר השרוני, שהתבססה אך על ניסיונו, והדגישה, כי ד"ר השרוני כלל לא הצביע על נקודת הזמן שבה החלו התלונות בצוואר ועד כמה היא מרוחקת ממועד החבלה. הוועדה הוסיפה, כי למערער נערכו בדיקות רפואיות רבות, אך הוא לא התלונן על בעיות בצוואר ואין כל תיעוד במועד סמוך לחבלה על "תלונות צוואריות". כמו כן נאמר בהחלטת הוועדה, כי: "הממצאים האובייקטיביים בצוואר אינם מראים על בעיה בעלת אופי חבלתי ואין כל סבירות שהתלונות בצוואר קשורות לחבלה הנדונה מ- 1999". לפיכך הוחלט, שאין קשר בין הנכות בקרסול ובעמוד השדרה המותני לבין "תלונותיו הצוואריות" של המערער. לענין עמוד השדרה הצווארי - בעקרו של דבר נטען על ידי המערער שעמדת הוועדה צריכה להידחות מפני עמדתו של ד"ר השרוני. מובן מאליו, כי אין די בטיעון מסוג זה. מעבר לכך שהמערער לא הצביע על כל נקודה משפטית בטיעונו זה, ניתן להתרשם מהיקף הבדיקה שנערכה למערער על ידי חברי הוועדה ומפירוט ההנמקה. לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעת הוועדה, שפורטה לעיל בהרחבה, לענין עמוד השדרה הצווארי. 9. בענין עמוד השדרה המותני נקבע, כי לאחר שבבדיקה שנערכה למערער על ידי חברי הוועדה לא נמצאה הגבלה בתנועות, יש להותיר את דרגת הנכות שנקבעה. המערער טוען, כי היה ראוי לקבוע לו בגין מצב הגב התחתון נכות בשיעור 10 אחוז, וזאת בהתבסס על האמור בחוות דעתם של הרופאים מטעמו. בא כוחו של המערער אף הוסיף, כי הוועדה לא התייחסה כלל לפגימה בגב התחתון. טענה אחרונה זו אינה יכולה לעמוד. הוועדה התייחסה במפורש לסוגיה ולנוכח תוצאות הבדיקה, לפיהן לא נמצאה הגבלה בתנועות, ראתה לנכון להותיר על כנה את הנכות בשיעור אחוז אחד בגין כאבים. טענת המערער לפיה היה צריך לאמץ את האמור בחוות דעת המומחים מטעמו, נטענה באופן סתמי, וברור הוא כי מדובר בשאלה מובהקת שברפואה, שבית המשפט לא ידון בה. 10. התוצאה היא, כי הערעור על כל חלקיו נדחה. רק בהתחשב במצבו של המערער אינני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, יא' בחשון, תשס"ז (2 בנובמבר 2006), בהעדר הצדדים. צבי זילברטל, שופט נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכותנכות מוסבת