לפני בקשת רשות להתגונן, שהגיש סלים סנקרי, נתבע מס' 4 בתיק העיקרי (להלן: "המבקש") כנגד תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע, בנק לאומי לישראל (להלן: "המשיב" או "הבנק") כנגד המבקש ונתבעים נוספים (בעניינם הושג הסדר פשרה) לתשלום סך של 10,691,493 ₪, המגיע לו, לטענתו, בגין יתרת חובו בחשבון אישי בבנק וכן סך של 4,158,610 ₪ בגין ערבותו של המבקש לחובם של נתבעים נוספים, חוב אשר לימים התייתר מכוח הסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לנתבעות מס' 1 ו-2. נתבעות מס' 1 ו-2 בתיק העיקרי (להלן: "החברות") הן חברות שהוקמו על ידי אביהם המנוח של המבקש ואחיו, מר סובחי סנקרי (להלן: "סובחי"), מר חליל סנקרי ז"ל (להלן: "חליל") שכיהן כמנהלן של שתי החברות כאשר בניו שימשו כמנהלים נוספים. לאחר פטירתו של חליל עברו מניותו בחברות לידיהם של שני בניו כאשר כל אחד מהם קיבל 50% ממניות כל אחת משתי החברות. טענות המבקש: לטענת המבקש במהלך השנים הפקידו הוא והחברות סכומים ניכרים הנאמדים במיליוני שקלים בבנק וכן העמידו לבנק ערבויות של בנקים מחו"ל ושל גורמים אחרים במיליוני שקלים לטובת הבטחת האשראי שהועמד להם. כן טען המבקש כי הוא אינו מתמצא בנוהלי הבנקים ואינו בקיא בחישובי ריבית ולכן סמך ופעל על פי היעוץ, ההמלצות וההבטחות של הבנק כאשר במשך רוב שנות פעילותו אצל הבנק, הובטח למבקש על ידי עובדי הבנק השונים כי הוא והחברות הנם לקוחות מועדפים בבנק וכשכאלה הנם זוכים לתנאים מועדפים, הבטחות שהתגלו בדיעבד, לטענת המבקש, כמופרכות מיסודן כאשר חשבונות המבקש וחשבונות החברות בבנק חויבו בחיובי יתר ניכרים, העולים על סכום התביעה הנתבע על ידי הבנק, דבר שלשיטת המבקש לא מנע את הגשת התביעה על ידי הבנק. הסכסוך בין הבנק ובין החברות, הסתיים, כאמור, בהסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 6.6.06. נשארה אם כן, תביעתו של הבנק כנגד המבקש בגין חובו האישי, אשר לפי כתב התביעה עומד על סך של 10,691,493 ₪. לטענתו של המבקש, ביום 24.5.05 פנה לבנק בדרישה לקבלת מסמכים שונים הקשורים לחשבונותיו האישיים ולחשבונות החברות וזאת לצורך הכנת בקשת רשות להתגונן מטעמו ולקראת הדיון אשר היה קבוע. בתגובתו לדרישה טען הבנק כי מאחר ונדרשים מסמכים רבים על ידי המבקש הרי שמדובר ב"מסע דיג אסור" והמבקש נדרש לצמצם את דרישתו להיקף המסמכים המבוקשים על ידו. כמו כן, הבהיר הבנק בתגובתו כי איתור המסמכים אורך זמן רב, נוכח העובדה שמדובר במסמכים ישנים. לטענת המבקש, הלכה פסוקה היא כי הבנק מחויב בגילוי מסמכים כגון המסמכים שנדרשו על ידו ואי מתן מסמכים על ידי הבנק, די בו כדי לזכות במתן רשות להתגונן מפני התביעה. לשיטתו של המבקש, הבנק הכיר בזכותו לקבל את המסמכים הנדרשים, אך העלה טענה כנגד ההיקף הרב של המסמכים שנתבקשו. בהמשך הודיע הבנק כי עלה בידו לאתר חלק מהמסמכים, אלא שמדובר בחלק קטן מאוד מהמסמכים שנתבקשו, מסמכים שבעדם, לדברי המבקש, דרש הבנק סכום מופקע של למעלה מ-10 ₪ לעמוד ובמקרים מסוימים גם למעלה מ-30 ₪ לעמוד, באופן שעומד בניגוד גמור להלכה הפסוקה אשר קבעה כי אין לגבות מחירים מופקעים בגין עלות צילום מסמכים כאשר מדובר בהליך גילוי של מסמכים בכמויות גדולות. לטענתו של המבקש מדובר בתביעה של מיליוני שקלים כנגדו ולא יעלה על הדעת שלא יתאפשר לו להתגונן כראוי, רק בשל הטרחה שתגרם לבנק בשל הצורך לאתר את המסמכים או בשל רצונו של הבנק להתעשר על חשבונו של המבקש תוך דרישה לתמורה מופקעת עבור המסמכים. בנוסף, העובדה שאיתור המסמכים יארך זמן רב, כפי שנטען על ידי הבנק, אין בה כדי להצדיק את דחיית בקשתו של המבקש לקבלת המסמכים או כדי לגרוע מזכותו היסודית והבסיסית להתגונן כראוי מפני התביעה שהוגשה כנגדו. בהמשך בקשתו טען המבקש, כי על סמך המסמכים המצויים בידו ועל סמך חוות דעת המומחה מטעמו אשר לא נסתרה על ידי הבנק במהלך חקירתו ועדותו של המומחה, מר אליעזר לוינגר, הוא אינו חייב בכל חוב שהוא כלפי הבנק. מבדיקתו של המומחה עולה מסקנה ברורה והיא כי הן חשבונו האישי של המבקש והן החשבונות של החברות חויבו בחיובי יתר ניכרים העולים לכאורה על כל סכום התביעה. המבקש פירט בבקשתו את הרכיבים השונים בהם חויבו החשבונות: א. חיוב החשבונות בתוספת סיכון חריגה, ריבית חריגה וריבית פיגורים, מופרזות ואסורות על פי דין וחסרות הצדקה כלכלית, זאת לאור טיב הבטחונות שהיו בידי הבנק - בסכום של 22,725,000 ₪. ב. חיוב החשבונות בחיובי יתר הנובעים מהתניית שירות (מתן אשראי) בשירות (המשך קיומן של הפקדת כספי לקוח כבטוחה בידי הבנק) - בסכום העולה על 9,008,000 ₪. לעניין זה הפנה המבקש לסעיף 7 לחוק הבנקאות והלכה הפסוקה שקבעו כי לא יותנה שירות על ידי הבנק בקניית שירות אחר אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי וטען כי במקרה הנוכחי הבנק לא איפשר למבקש לפרוע את חובו כלפיו באמצעות הסכומים שמופקדים בתוכניות החסכון אלא התנה את סגירת החוב במתן אשראי נוסף הכרוך בריביות גבוהות יותר מהריביות הנמוכות שצברו הכספים המופקדים. ג. חיוב החשבונות החל מראשית שנות ה- 70 ועד חודש אפריל 1991, בריבית יומית שחושבה על בסיס שנה "מקוצרת" בת 360 ימים בלבד. שווי הנזק מהחיוב לפי שנה "מקוצרת" עולה על סך 2,395,000 ₪. גם לעניין זה הפנה המבקש לפסיקה שקבעה כי הנוהל התקין לגביית ריבית הינו לפי חישוב של 365 ימים בשנה וכי על הבנק לגלות מראש ללקוח את בסיס החישוב במיוחד כאשר מדובר בקיצור השנה הקלנדרית הנורמאלית וטען כי בעיניננו, הבנק לא הודיע לו על שינוי שיטת החישוב ולא הסב את תשומת ליבו למשמעות שיש לשיטת החישוב לפי שנה מקוצרת. לטענת המבקש סך כל סכום חיובי יתר בחשבונות עולה לכאורה על הסכום של 34,128,000 ₪. כמו כן טען המבקש כי על פי ממצאי חוות הדעת, גבה הבנק חיובי ריבית יתר "מוסווית" שכונתה בדפי החשבון "עמלות" אך לצורך הוכחת טענה זאת נדרשים דפי החשבון שנתבקשו. לשיטתו של המבקש קמה לו הזכות לקזז את כל הסכומים שהבנק חייבו בגין חיובי היתר כפי שפורטו. עוד טען המבקש כי עצם קיומה של מחלוקת לגבי הסכומים הנתבעים, מחייבת מתן רשות להתגונן מאחר ומקום בירור המחלוקת הינו במסגרת הדיון בתיק העיקרי. טענה נוספת של המבקש היא כי הבנק הטעה אותו וכן לא עמד בחובת הגילוי החלה עליו. המבקש הפנה לסעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הבנקאות") הקובע חובת גילוי נאות החלה על תאגיד בנקאי, לגלות ללקוחות כל פרט מהותי לגבי תוכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות הניתן על ידו, חובה אשר נובעת מתוך מערכת היחסים שבין בנק - לקוח המחילה על הבנק חובות נאמנות. לטענת המבקש במשך השנים בהן נוהלו חשבונותיו וחשבונות החברות בבנק, סמך סלים על דבריו של מנהל סניף הבנק דאז, מר כהן, אשר המבקש ראה בו יועצו הנאמן. ההטעיה ואי הגילוי מצד הבנק כלפי המבקש נגלית לשיטתו של המבקש במספר מישורים, כך למשל לא גילה הבנק למבקש כי נטילת אשראי בשיעורי סיכון עודף מייקרת את האשראי בשיעור ממוצע העולה על 25% מהמחיר המקובל אלא גרם לו להאמין כי הן הוא והן החברות מקבלים את האשראי בריבית הנמוכה מהריבית המקובלת והממוצעת בבנק. כמו כן לא גילה הבנק כי ההלוואות שניתנו למבקש ניתנו בריבית ששיעורה כפול בממוצע משיעור הריבית החריגה בבנק עצמו. המבקש העלה בבקשתו טענות נוספות אשר בגינן יש לטענתו לקבל את בקשתו זו למתן רשות להתגונן. כך למשל טען המבקש, כי בערבויות שחתם לחשבונות החברות ובתנאי פתיחת החשבון האישי שלו קיימים תנאים מקפחים שדינם בטלות, תנאים המקנים לבנק אפשרות לקבוע ריבית פיגורים מקסימאלית על כל סכום המגיע לו ואפשרות לשנות את שיעור הריבית המקסימאלית בהתאם לרצונו, הם רק חלק מהדוגמאות אותן העלה המבקש לאותם תנאים מקפחים. המבקש טען כי לאחרונה נקבע בפסיקה כי סעיף המתיר לבנק את האפשרות לקבוע ריבית בהתאם לרצונו יותנה בכך שהדבר יוסכם עם הלקוח והבהיר כי לא כך היה בעניינו. טענה נוספת של המבקש נגעה לכשרות ביולן של הערבויות מכוחן תבע הבנק את המבקש כערב לחובות החברות, אך כאמור חוב זה התייתר מכוח הסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לחברות, כך שטענה זו אינה רלוונטית לבקשה במתכונתה הנוכחית. בסיום בקשתו טען המבקש, כי הבנק לא הציג במסגרת כתב התביעה כל פירוט שהוא בדבר המקור להיווצרות יתרת החוב הנטענת. נספח שצורף לכתב התביעה הצביע על חוב הנובע מהלוואה כלשהי המצויה בפיגור אך לא ניתן כל הסבר בכתב התביעה או בנספחיו ביחס להלוואה האמורה. לשיטת המבקש, למרות התעלמותו של הבנק מדרישותיו לקבל מסמכים הנדרשים להגנתו, די במסמכים המצויים בידיו ובחוות דעת המומחה אותה הגיש כדי להקים לו את הזכות להתגונן מפני התביעה ולהוכיח טענותיו. טענות הבנק: הבנק בסיכומיו ביקש לדחות את בקשת הרשות להתגונן וליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה והראיות שצורפו לו. לטענת הבנק המבקש מנוע ומושתק מלהעלות טענות בקשר לחובו לבנק וזאת מהסיבה הפשוטה שבמסגרת הליכים משפטיים קודמים שנוהלו בין המבקש ובין בעל המניות האחר בחברות - אחיו, סובחי, וכן בחקירתו הנגדית של המבקש במסגרת ההליך הנוכחי הודה המבקש בקיומו של חובו לבנק ואף אישר את אמיתות תוכנם של המסמכים המאשרים את קיומו של החוב. לשיטתו של הבנק על פי ההלכה הפסוקה בעל דין שכבר הודה בקיומו של חוב, מושתק מלהעלות בדיעבד טענות נגד קיומו של החוב. יתרה מכך, עצם העלאת טענות באיחור כה רב לאחר שנתנו הודאות כאמור, מטילה ספק רב באמינותן של הטענות החדשות שכופרות לפתע בחוב. טענה נוספת שהועלתה על ידי הבנק הנה כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים בכל הנוגע לקיומו של חובו של המבקש לבנק וזאת לאחר שביום 29.11.04 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין בבקשתו של של הבנק לאכיפת שיעבודים, בה צוין בין היתר גם חובו האישי של המבקש. פסק הדין ניתן בהסכמתו של המבקש והפך לחלוט לפני זמן רב, בשל כך אין ביכולתו של המבקש להתנער כיום מפסק דין חלוט זה, שהינו בבחינת מעשה בית דין לכל דבר ועניין. הבנק הבהיר בסיכומיו כי פסק הדין לאכיפת השיעבודים, מהווה קביעה של בית המשפט כי קיים חוב שאותו יש לפרוע באמצעות מימוש השיעבוד. כך, לטענת הבנק קובעת גם ההלכה הפסוקה. לעניין חוות דעתו של המומחה מטעמו של המבקש, מר אליעזר לוינגר, אשר על סמך החישובים בה טען המבקש את טענותיו, טען הבנק כי היא אינה אלה חוות דעת ספקולטיבית, בלתי מדויקת המבוססת רובה ככולה על זכרונו הכללי של המבקש. כמו כן, לטענת הבנק, לא הצליח מר לוינגר להסביר בבית המשפט כיצד חישב את הסכומים השונים המופיעים בחוות הדעת והודה בחקירתו הנגדית כי מדובר בחישובים מקורבים. הבנק ציטט בסיכומיו ממספר החלטות בהן מתחו בתי משפט שונים, בתיקים שונים בהם ניתנה חוות דעת על ידי מר לוינגר, ביקורת חריפה עליו ועל שיטות עבודתו וקבעו כי העובדה שאין לו השכלה חשבונאית פורמאלית מעוררת סימני שאלה לגבי מקצועיותו ויכולתו לתת חוות דעת מסוג זה. למרות הביקורת שנמתחה על שיטותיו, המשיך מר לוינגר באותן שיטות חישוב וגם הפעם הגיש חוות דעת אשר החישובים בה הם חישובים מקורבים מבלי שיהיו לנגד עיניו כל הנתונים הדרושים לעריכת חוות דעת מהסוג הנדרש במקרים כמו המקרה הנוכחי. מכאן, שלשיטתו של הבנק אין לתת כל משקל לחוות דעתו של מר לוינגר אשר עליה הסתמך המבקש בבקשתו. כך גם לטענת הבנק יש לדחות את טענתו של המבקש בדבר עודף בטחונות וחיוב בתוספת סיכון חריגה וזאת כאמור בהמשך לדבריו בעניין חוות הדעת של מר לוינגר. לטענת הבנק, כמו חישוביו של לוינגר בחוות דעתו שלא ברור מה מקורם, כך גם אין כל ביסוס במסמך או בחישוב מבוסס ומפורט לטענות בדבר היתרות ולסכומים שלטענת המבקש הבנק חב לו מכוח יתרות אלה. בנוסף, טען הבנק כי המבקש גרס בתצהירו שמנהל סניף הבנק הבטיח לו תנאים מסוימים אך נמנע במכוון מלפרט מהם אותם תנאים שהובטחו לו וכך גם לא מובאת כל ראיה התומכת או מאשרת את טענתו של המבקש כאילו התנאים שקיבל גרועים מהתנאים שקיבלו לקוחות אחרים באותו סניף. כך גם טען הבנק כי טענותיו של המבקש בדבר בטחונות שניתנו לבנק, אינה מבוססת על כל ראיה ואף אינה נכונה עובדתית. גם את טענת המבקש בדבר התניית שירות בשירות טען הבנק כי יש לדחות. לטענת הבנק הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית הבהיר המבקש כי הבנק חילט את כל פיקדונותיו וחסכונותיו שלו ושל אישתו ובכך נסתרת טענתו של המבקש כי הבנק סירב לאפשר לו להקטין חובותיו באמצעות פרעון חסכונותיו וחייבו ליטול הלוואות נוספות לשם כיסוי חובותיו. יתרה מכך, תצהירו של המבקש לא כלל פירוט העובדות המבססות את טענת התניית השירות בשירות, לא פורט מתי נפתחו תוכניות החיסכון לפי דרישת הבנק, מהו השירות שניתן כנגד חסכונות אלה, האם ניתנה בכלל מסגרת אשראי כנגד פתיחת תוכנית חסכון מסוימת וכו'. גם כאן התייחס הבנק לחוות דעתו של מר לוינגר וטען כי לא ניתן כל הסבר לדרך בה חושב הנזק שנגרם למבקש עקב התניית השירות בשירות, כנטען. לעניין טענתו של המבקש בדבר חיובי ריבית על בסיס שנה מקוצרת, טען הבנק כי גם טענה זו נטענה בחוות הדעת באופן כללי ללא כל אסמכתא ועל בסיס "ידיעתו הכללית" של מר לוינגר. כן טען מר לוינגר בחקירתו הנגדית כי זו "עובדה ידועה" ולא יכול היה להציג מסמכים המאשרים את הטענה שפנה לבנק לקבל נתונים בנוגע לאופן חישוב הריבית או מסמכים המוכיחים כי בדק עניין זה בחשבונות כלשהם בפועל. הבנק התייחס בסיכומיו בפירוט לטענתו של המבקש כי לא הומצאו לו המסמכים אותם דרש מהבנק. לטענתו של הבנק, המבקש פעל ככל הנראה מתוך מחשבה מוטעית לפיה, אם יטען לאי גילוי מסמכים תנתן לו הרשות להתגונן, כדבר ברור מאליו. הבנק הבהיר בסיכומיו כי למרות דרישתו הגורפת של המבקש ולפנים משורת הדין, השקיע מאמצים ניכרים באיתור המסמכים ואף איתר אלפי מסמכים. הבנק הודיע למבקש כי איתר את המסמכים שביקש וכי קבלת המסמכים כרוכה בתשלום עלות איתור והנפקת המסמכים השונים ואף פירט עלות כל סוג של מסמך. לשיטתו של הבנק, היות שהמבקש היה זקוק לטענת אי גילוי מסמכים במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הוא נמנע מלהשיב לפניית הבנק, עשה כל שלאל ידו כדי להמנע מקבלת המסמכים ורק כחודש מאוחר יותר העלה את טענותיו לגבי גובה הסכום אותו דרש הבנק עבור קבלת המסמכים. לטענת הבנק הוא פנה למבקש וביקש את עמדתו לגבי תשלום כלשהוא תמורת המסמכים ולא זכה למענה וזאת כאשר המבקש יכול היה להציע הצעה כספית חלופית, לבקש לקבל רק חלק מהמסמכים או אף להגיש בקשה לבית המשפט להורות לבנק להעביר את המסמכים לידיו ללא תשלום או בתמורה לסכום נמוך אך כאמור המבקש לא נקט באף אחת מאפשרויות אלה, העדיף שלא לקבל לידיו את המסמכים ומשכך אינו יכול להשתמש בטענה שהוא זכאי לקבל רשות להתגונן בשל אי גילוי מסמכים. בסיום דבריו התייחס הבנק לטענותיו הנוספות של המבקש וטען כי גם אותן יש לדחות. לעניין טענת המבקש כי כתב התביעה נעדר פירוט ומסמכים טען הבנק כי הלכה פסוקה היא כי די בכך שתובע בסדר דין מקוצר יצרף ראשית ראיה בכתב בכדי לענות על דרישות תקנות סדר הדין האזרחי ולעיניננו די היה במסמכים שצורפו לכתב התביעה כדי להוות ראשית ראיה. לעניין טענתו של המבקש בדבר בטלות תנאים מקפחים בחוזים האחידים, טען הבנק כי אותם תנאים מקפחים כביכול עמדו לנגד עיניו של המבקש עם חתימתו על המסמכים והוא לא העלה כל טענה בעניין מאז וכן כי על פי המסמכים שהוצגו בדיון שיעור הריבית המדויק בו חויב המבקש הוצג לו, היה ידוע לו בכל עת והוא הסכים לשיעור זה בחתימתו על ההסכם. הבנק כאמור ביקש לדחות את בקשתו של המבקש למתן רשות להתגונן וטען כי טענותיו של המבקש כולן נסתרו לחלוטין בראיות ובחקירה הנגדית. המבקש בתגובתו לסיכומי הבנק טען כי גם אם יש ממש בטענתו של הבנק כי המבקש הודה בחובותיו האישיים הרי שאין בה כדי לגרוע מן העובדה כי לבנק חובות ניכרים כלפי המבקש וכי למבקש יש זכות לקזז את חובות הבנק כלפיו מהחובות הנטענים שלו כלפי הבנק. עוד טען המבקש כי אין בציטוטים שציטט הבנק בסיכומיו מתוך חקירתו הנגדית של המבקש כדי להבין כי אכן קיימת הודאה מפורשת של המבקש בחובו האישי לבנק. המבקש טען עוד בתגובתו כי טענתו של הבנק בעניין קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים משוללת כל יסוד וזאת היות שלמעשה לא הוכרעה כלל ועיקר הפלוגתא באשר לעצם חובותיו של המבקש. לעניין חוות דעתו של מר לוינגר טען המבקש כי הבנק אשר טוען כי חוות הדעת ניתנה שלא על סמך מסמכים כלשהם אלא על סמך זכרונו של המבקש וידיעותיו האישיות של מר לוינגר הוא אשר מנע מהמבקש מלקבל את אותם מסמכים ולכן מאחר שהוא הגורם לעובדה שבידי המומחה לא היו מסמכים אין הוא יכול לטעון כי אין לקבל את חוות הדעת שנערכה ללא הסתמכות על אותם מסמכים. המבקש התיחס בתגובתו לטענותיו של הבנק שנבעו מטענתו בעניין חוות הדעת וטען כי אין כל בסיס לטענתו של הבנק כי אין איזכור בתצהירו של המבקש לכך שהחלק העובדתי עליו הסתמכה חוות הדעת בכל הנוגע לחיוב המבקש בתוספת סיכון חריגה וטען כי בסעיף 36 לתצהירו הוצהר במפורש כי חוות דעת המומחה נסמכת על מארך המסמכים המצומצם שנמסרו למומחה ועל מידע שהועבר למומחה על ידי המבקש. המבקש שב וחזר גם בתגובתו לסיכומי הבנק על טענותיו בדבר הסעיפים המקפחים במערכת החוזית שבין המבקש והבנק, אשר נקבעו על ידי הבנק עצמו וכן על טענותיו בדבר הבטחונות והשיעבודים שעמדו לטובת הבנק ולא תאמו באופן קיצוני ושיטתי להיקפי האשראי השוטף, הריבית השוטפת וריבית ההלוואות. לטענת המבקש גובה הבטחונות והשיעבודים לא נסתר על ידי הבנק אשר למעשה כלל לא חקר את המבקש ואת המומחה מטעמו בנושאים אלה ומשכך מנוע הבנק מלטעון כי אין ממש בטענותיו של המבקש כי הבנק החזיק בעודף בטחונות ניכר ביותר. המבקש השיב לטענות הבנק כי הוא נמנע במתכוון מלקבל לידיו את המסמכים אותם דרש וטען כי כי הבנק לא מסר לידו ולו מסמך אחד גם בחלוף למעלה מחצי שנה ממועד דרישתו הראשונה. עוד טען המבקש כי אין לקבל את טענתו של הבנק כי נעשו מאמצים ניכרים כדי לאתר את המסמכים הדרושים וזאת משום שכל המסמכים הנם מסמכים אשר ניתן להנפיקם באמצעות פלט מחשב ולמרות זאת נמשכו על פני תקופה של לעמעלה מחצי שנה. המבקש שב והעלה את טענתו לגבי המחיר המופקע אותו דרש הבנק בתמורה למסמכים החלקיים אשר אותרו על ידו ואף טען כי הבנק ניסה להטעות את בית המשפט כשטען כי המחיר המבוקש עומד על 4 ₪ לעמוד. בנוסף טען המבקש כי אף אם היה נעתר לדרישתו של הבנק והיה משלם את הסכומים שדרש, עדיין כל שהיה מתקבל היה חלק מזערי מהמסמכים שנתבקשו על ידו. דיון: המבקש העלה בבקשתו מספר טענות אשר בגינן לשיטתו יש ליתן לו רשות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה כנגדו על ידי הבנק. חלק מהטענות (כפי שאפרט) רלוונטיות ומהוות הגנה ראשונית כנגד התובענה, כפי הנדרש בשלב זה של בקשת רשות להתגונן. טענותיו העיקריות של המבקש שרק בגינן יש ליתן רשות להתגונן הנן טענת הקיזוז והטענה בדבר אי המצאת המסמכים אותם דרש מהבנק. דומני כי אכן יש ממש בטענת הקיזוז של המבקש, ככל שהדבר נוגע למתן רשות להתגונן. המבקש פירט בבקשתו כי טענה זו מבוססת על חיובי יתר אשר גבה הבנק בגין תוספת סיכון חריגה, ריבית חריגה, ריביות פיגורים מופרזות וכן על התניית שירות בשירות על ידי התניית סגירת החוב במתן אשראי נוסף הכרוך בריביות גבוהות וחיוב החשבונות בריבית יומית גבוהה שחושבה על בסיס שנה מקוצרת. המבקש השתמש לצורך ביסוס טענת הקיזוז בחוות דעת שחושבה על ידי מומחה מטעמו. הבנק בסיכומיו ביקר את טענותיו של המבקש ובעיקר את חוות דעתו של המומחה ואף קבע כי מדובר בחוות דעת ספקולטיבית ובלתי מדויקת המבוססת רובה על זכרונו של המבקש. הבנק לא הסתפק בכך ואף ציטט בסיכומיו ביקורות אשר נמתחו בעבר בתיקים אחרים על שיטת עבודתו של המומחה. אין לקבל את טענתו של הבנק בכל הקשור לחוות דעתו של המומחה, לפחות לא בשלב הנוכחי. בשלב בו נמצא התיק כיום, בהליך של בקשת רשות להתגונן אין בודקים לפני ולפנים כיצד יצליח הנתבע להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו (ראה לענין זה את ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), עמוד 310). מכאן שהעלאת טענה בדבר שיטת החישוב בה נוקט המומחה וכן העלאת טענות בדבר החישוב המקורב, מקומן אינו בשלב זה. כמו כן טענתו של הבנק כי רובה הגדול של חוות הדעת נסמך על זכרונו של המבקש אף שככל הנראה יש בה ממש מבחינה עובדתית, הרי שניתן לעניין זה הסבר של המבקש, שלשלב זה די בו. הבנק טען בסיכומיו כי לבקשתו של המבקש אין כל ביסוס במסמכים, בכל הקשור לטענותיו של המבקש בעניין הריביות החריגות, היתרות והסכומים שלטענת המבקש הבנק חב לו, גם כאן חזר ועלה נושא העברת המסמכים לידי המבקש. מחד טוען הבנק כי לטענותיו של המבקש אין ביסוס במסמכים ומנגד, הבנק הוא זה אשר לא העביר את המסמכים למבקש כך שלא ברור לי על איזה מסמכים ציפה הבנק שהמבקש יבסס את טענותיו. סבורני כי אין לקבל את טענות הבנק בכל הקשור לעובדת קיומו של חוב של המבקש כלפי הבנק. המבקש אמנם טען בבקשתו כי אינו חייב לבנק את הסכומים הנטענים אך הסביר זאת תוך כדי העלאת טענת הקיזוז. המבקש לא הכחיש את עובדת קיומו של חוב, כפי שנסה הבנק לטעון בסיכומיו. אין מחלוקת כי למבקש חוב אישי כלפי הבנק, אך טענתו של המבקש היא כי לאחר קיזוז חובותיו של הבנק כלפיו, התוצאה הסופית תהיה כי המבקש אינו חייב לבנק את הסכומים האמורים. מכאן, שאין מקום להעלאת טענה בדבר מעשה בית דין וטענה כי המבקש מושתק מלהעלות טענות בקשר לחובו לאחר שכבר הודה בחוב. לעניין טענת אי המצאת המסמכים אשר נדרשו על ידי המבקש, דומני כי גם כאן הצליח המבקש להעלות טענת הגנה ראשונית ואף יותר מכך. אמנם אין חולק כי הבנק פנה למבקש בהודעה כי עלה בידיו לאתר מסמכים אך פניה זו של הבנק למבקש נעשה לאחר למעלה מחצי שנה ממועד דרישתו הראשונה של המבקש. אמנם יש ממש בטענתו של הבנק כי המבקש שטען כי המחירים אותם ביקש הבנק בתמורה למסמכים שאותרו על ידו העלה את טענתו רק כחודש לאחר קבלת המכתב מהבנק אך אין בטענה זו לבדה כדי לדחות את בקשתו של המבקש. המסמכים שאותרו על ידי הבנק היוו רק חלק מהמסמכים אשר נדרשו על ידי המבקש, נוסף לכך הם אותרו על ידי הבנק באיחור ניכר והסכומים אשר דרש הבנק תמורתם אכן היו סכומים מופקעים העולים על הסכומים שנקבעו בפסיקה כתמורה לקבלת מסמכים, משכך, סבורני כי בכל הקשור לנושא המסמכים יש לקבל את עמדתו של המבקש. סיכומו של דבר, המבקש בבקשתו הצליח להעלות טענות המהוות הגנה ראשונית כפי הנדרש בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן. הבנק בסיכומיו לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הצליח להוכיח כי הגנתו של המבקש הנה הגנת בדים, מכאן שהבקשה מתקבלת וניתנת רשות להתגונן, כשהתצהיר (שחוות הדעת הינה חלק ממנו), יהווה כתב הגנה. ניתן בזה צו גילוי מסמכים הדדי, לביצוע בתוך 30 ימים מהיום. צד המבקש להעביר שאלון לצד שכנגד, יעשה כן בתוך 30 ימים מהיום. תשובות בתוך 30 ימים נוספים. אני מציע לצדדים בחום, להגיע להסכמה בנושא התשלום עברו המסמכים, מבלי להיזקק ל"שירותי" הטובים. ככל שלא ישבע מי מהצדדים נחת מגילוי המסמכים או מהתשובות שיקבל לשאלון, יגיש בקשה בענין זה לבית המשפט בתוך 30 ימים נוספים, על מנת שניתן יהיה להכריע בכל השאלות הרלבנטיות עובר לקדם המשפט ולקיים קדם משפט ענייני. הפגרות באות במנין כל המועדים שנקצבו לעיל. נקבעת ישיבת קדם משפט ליום 19.3.06, שעה 09.30. אני קובע את שכר טרחת עורכי הדין בגין הבקשה, בסך של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל והוא ישולם בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי. ניתנה היום י"ט באב, תשס"ו (13 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח החלטתי לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. ש. ברוך, שופט רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בנקריביתריבית פיגורים