בפניי בקשה לסילוק על הסף מטעם צד ג' (להלן המבקשת). לטענת המבקשת בהיותה חברת הניהול של הנכס, היא אחראית ומחויבת אך ורק בגין צריכת המים של שש קומות המשרדים וכל צריכת המים של 6 המחזיקים בקומת הקרקע אינה קשורה אליה כלל, ומשולמת ע"י המחזיקים בקומת הקרקע בעצמם. רוב צריכת המים בנכס נובעת מהמחזיקים בקומת הקרקע בנכס וזאת בגין עיסוקיהם הצורכים מים רבים. לטענתה, קיימת הפרדה בכל הנוגע לחיובי המים בין קומת הקרקע ל- 6 קומות המשרדים ולמד המים המרכזי של הבניין מחוברים 6 מונים משניים, אחד לכל מחזיק בקומת הקרקע ובנוסף מחוברים 6 מונים נוספים, אחד לכל קומת משרדים בבניין. המבקשת כחברת הניהול, משלמת את חשבונות המים של 6 מוני המשנה של קומות הבניין והסכמי הניהול עם המחזיקים המסחריים בקומת הקרקע אינם כוללים סעיף זה ומשלמים את חשבונות המים בעצמם כולל המשיבה 1 (התובעת). המחזיקים בקומת הקרקע, מחזיקים מסחריים וחשבונות המים שלהם גבוהים בהרבה מחשבונות המים של קומות העל, כאשר לבניין אין צריכה משותפת. ככל הידוע למבקשת, משהצטרפה המשיבה 1, הנותנת שירותי הסעדה, כמחזיקה לבניין ,מונה המים המשני היה קטן מדי ובהתאם חיברה צינור גדול יותר עם מד משני אחר אשר דרכו אמורה הייתה להימדד הצריכה. לכן, בטעות או לא, לא קראה המשיבה 2 (הנתבעת) את המונה החדש ומשום כך גדל הפער בין המונה המרכזי למונים המשניים ונוצרה יתרת מים שלא שולמה. לטענתה המחלוקות שהתגלעו בין המשיבות אינן מעניינה של המבקשת ואין במסכת העובדות המתוארות ולו עילה אחת היכולה להקים למשיבה 2 סעד כלשהו ממנה. המשיבה 2 תומכת בטענת משיבה 1 כי אין צריכה משותפת של מים ומשכך לא יכולה להיות כל עילה כלפיה. עם זאת, לטענתה, אם יוחלט שיש צריכה משותפת של מים תחויב המבקשת. לטענתה, לא ניתן לטעון טענות עובדתיות סותרות מחד שאין צריכת מים משותפת ומאידך שבמידה ואכן הייתה צריכה משותפת על המבקשת לשאת בה ומשכך נעדרת הודעת המשיבה 2 עילה כלפיה ויש לסלקה על הסף. לטענת המשיבה 1 אין היא אמורה להיות צד לבקשה לסילוק על הסף, היא אינה צד להודעת צד ג' ומשאירה את ההחלטה לשיקולו של בית המשפט. לטענתה הבקשה הנכונה בנסיבות הגשת הודעת צד ג', הינה בקשה למחיקת הודעת צד ג' באם ההודעה אינה עומדת בתנאי תקנה 216 ולא בקשה למחיקת התביעה על הסף לפי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתה המשיבה 2 מנסה להרחיב את היריעה ולסבך תביעת השבה שהוגשה כנגדה בגין נטילה שלא כדין של סכום בסך 116,000 ₪, בניגוד למוסכם בהוראת קבע ולגרור אותה לבירור עובדתי מקיף לגבי זהות מי שצרך את המים בנכס. למעשה הודעת צד ג' כנגד המבקשת הינה הודאת בעל דין של המשיבה 2, אשר אינה יודעת מי צרך את המים ובנסיבות אלה עליה להשיב למשיבה 1 את שנטלה ממנה שלא כדין. לאור הנטען ובהיעדר יריבות עם המבקשת, משאירה את ההחלטה לשקול דעתו של בית המשפט. לטענת המשיבה 2 יש לדחות את הבקשה. לטענתה, עניינה של התובענה הוא לתקופה שבין החודשים מאי ויוני 1999 בעוד שהמבקשת מתארת את מצב הדברים בנכס היום. המבקשת אינה מפרידה בין ההתקשרות בינה לבין המשיבה 2 וההתקשרות שבין המבקשת לדיירי הבית. מפירוט חיובי המים עולה, כי אין בטענת המבקשת על תשלום המים לקומות העליונות בלבד על מה לסמוך וכי נטלה על עצמה את החיוב בצריכת המים המשותפת של הבית מתקופת החיוב השלישית, בשנת 1997 ולשאת בתשלום בגין כמויות המים המהוות את ההפרש בין קריאת מד המים הכללי של הבית המשותף, לבין קריאת מדי המים המשניים המותקנים בנכס. לטענתה בתקופה הרלוונטית לא היה קיים מד משני תקני וחוקי בנכס המשיבה 1 ועל כן סוגיית קיומה של צריכה משותפת בפועל היא קריטית ולב ליבו של הסכסוך. לטענתה, היחידות היודעות אם בתקופה הרלוונטית הייתה צריכת מים משותפת הן המבקשת והמשיבה 1 ומשום כך הוגשה הודעת צד ג'. המחלוקת נשוא התובענה טומנת שתי אפשרויות. או שיש לחייב את המשיבה 1 בכל כמויות המים בהן חויבה, או שחלק מכמויות אלה מהוות צריכה משותפת ועל כן יש לחייב את המבקשת. הנכס היה מחובר למד מים משני תקני כאשר קיבלה המשיבה 1 את החזקה בו, אולם הוא היה קטן מדי ולכן הוחלף ע"י המשיבה 1 ומשום כך לא קראה המשיבה 2 את המד החדש וההפרש בין קריאת מד המים הכללי למשניים הייתה גדולה. לטענתה, בתחילה חויבה המבקשת בסכומים עליהם קובלת המשיבה 1, שכן המבקשת כחברת ניהול התחייבה לשאת בצריכה המשותפת של הבית המשותף והחיובים הועברו ע"ש המשיבה 1 ובאם יתברר כי טענותיה של המשיבה 1 מוצדקות האם לא תהיה זכאית לסעד המבוקש מהמבקשת. בנוסף המשיבה 2 ערכה ביקורת בנכס וגילתה מגדלי קירור שכעת מנותקים ממד המים הכללי אולם עד שנת 2003 היו מחוברים וככל הנראה הייתה צריכת מים משותפת. על המבקשת היה לשאת בתשלומי המים בעבורם. לטענתה, לא טענה כל טענות עובדתיות סותרות וכי לא חלה דוקטרינת ההשתק השיפוטי כנטען ע"י המבקשת. לאור הנטען מתנגדת לבקשה. דיון מחיקה על הסף הינה בסמכות ביהמ"ש, כאשר בין השאר כאשר הכתב לא מראה עילת תביעה - ויש למנוע דיוני סרק ובעיקר כשחוסר העילה בולט לעין או שניתן לחסוך בדרך זו עדויות רבות. ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ' איסטווד פד"י כג (1) 604, 608. השאלה שביהמ"ש שואל את עצמו, היא אם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, טענה לטענה האם מערכת עובדתית זו מוכרת על פי חוק כלשהו ככזו, שיש להעניק בגינה סעד משפטי המבוקש בכתב התביעה. הכלל הוא שביהמ"ש יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה. ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ת"א ואח' פד"י מ'(2) 668. על כן, ביהמ"ש נוקט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה. כחוט השני, עוברת בפסיקה ההלכה, שמחיקה או דחייה על הסף ננקטות רק בלית ברירה, שכן "פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הינו לעולם עדיף. רצוי על כך שביהמ"ש יעדיף תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמליסטי אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי אולם איננו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות. לצורך בחינת השאלה אם למחוק את כתב התביעה בהעדר עילה יש להניח שכל מה שנטען ב"כ התביעה הוכח והאם אז לא יזכה התובע בסעד המבוקש. (ע"א 280/84 עפרי נ' מ"י פד"י מ(3) 358). ביהמ"ש ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. ביהמ"ש ישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן. (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן פד"י לז(4) 721,724). עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם, כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות על ידו בכתב התביעה, לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה הידועה מראש. כאשר ברור על פני הדברים שגם אם יוכיח התובע כל הנטען בתביעתו עדיין אין בו עילת תביעה טובה, תימחק התובענה. (ע"א 163/84 מ"י חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ, פד"י לח'(4) 1, 8). כאשר יש טענה בכתב התביעה המעלה עילה אשר אם תוכח תהווה עילה לקבלת סעד אין להיענות לבקשה למחיקה על הסף, יש לתת למשיבה את יומה בבית המשפט. המבקשת הינה צד ג' אשר הוגשה לה הודעה על ידי המשיבה 2, הנתבעת בתיק זה לעניין החיובים במים בהם חויבה התובעת ובגינם הוגשה התביעה. תקנה 216 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה נקבע תחום הנושאים הניתנים לדיון במסגרת הודעה לצד שלישי, הורחב לא רק לענייני שיפוי או השתתפות, אלא גם לעניין פיתרון שאלה או פלוגתא משותפת, בין התובע לנתבע ובין הנתבע לצד שלישי. תקנה משנה זו אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד שלישי לתבוע סעד הזהה בעיקרו לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו. מנוסח תקנת המשנה אף עולה, כי נתבע רשאי ליתן הודעה לצד שלישי גם על יסוד עילה שאינה זהה לעילת תביעתו של התובע נגד הנתבע, ובלבד ששתי העילות- עילת התביעה ועילת ההודעה- נובעות ממערכת עובדתית אחת ומעוררות שאלה או פלוגתא משותפת, שמן הראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי, ע"א 6831/00 עו"ד קפון נ' חברת מעונות מרכז תרבות פ"ד נו (1) 425. הצדדים חלוקים בשאלה, האם הייתה צריכת מים משותפת בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה זו ובשאלה מי צריך לשאת בתשלומים בעבור חיובי המים לאחר שהועברו מהמבקשת למשיבה 1 היא התובעת. לא ניתן לטעון בשלב זה שאם תוכח התביעה לא תהיה זכאית התובעת ו/או מגישת הודעת צד ג' לסעד המבוקש. אני דוחה את הבקשה. ניתנה היום י"ב בסיון, תשס"ו (8 ביוני 2006) בהעדר הצדדים. פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת הודעה לצד שלישי