זוהי בקשה לפסילת תצהיר אשר הגיש המבקש כנגד המשיב. העובדות: 1. המשיב הגיש תביעה כנגד המבקש (ושניים נוספים) לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, על ידי הפרת חובת הנאמנות של הבורר על פי סע' 30 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968. המבקש היה הבורר בין המשיב לבין שני הנתבעים הנוספים. לאחר מחיקת שני הנתבעים הנוספים נותרה התביעה כנגד המבקש. 2. בכתב התביעה נטען כנגד המבקש, בין היתר, כי הוא הפר את חובותיו כבורר לנהוג ביושר ובהגינות, ללא הטיית משפט מכוונת, ללא שיקולים זרים שבטובת הנאה אישית וחומרית, ותוך נאמנות הצדדים. 3. לאחר מספר קדמי משפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית מטעמם. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הגיש המשיב בקשה (ללא מספר) להוספת תצהיר עדות ראשית נוסף. התצהיר נערך ע"י מר אריק לזר שהיה, במועדים הרלוואנטים, חוקר פרטי. 4. המבקש הגיש בקשה לפסילת התצהיר (היא הבקשה נשוא החלטה זו). המשיב הגיש "תגובה" לבקשה וביום 15.6.05 הוגשה תשובה לתגובה. 5. אי לכך דנה החלטה זו בהתנגדות המבקש להגשת תצהירו של מר לזר מטעם המשיב, ובפסילתו של תצהיר זה. דיון: 6. מתצהירו של מר אריה לזר עולות העובדות הנטענות כדלקמן: א. מר לזר משמש כחוקר פרטי מאז שנת 1986. ב. במהלך שנת 1999 פנה אליו חוקר פרטי עמית בשם עמנואל מזעקי וביקש כי יטול חלק בחקירה פרטית מטעם המשיב בעניינו של המבקש. החשד היה כי המבקש "נוטה להטות בעבור בצע כסף, הליכי בוררות המתקיימים בפניו." ג. במסגרת החקירה נוצר קשר עם המבקש, החוקר הציג בפני המבקש את הצורך בבורר שיבצע בוררות "מוזמנת" כאשר הציע למבקש לשמש כבורר. ד. לאחר השתלשלות העניינים, כמפורט בתצהיר, הגיע מר לזר למסקנה (ס' 11 לתצהיר) כי "לא היה כל ספק כי תמורת תשלום הסך הנ"ל אקבל את פסק הבורר עליו דובר." ה. בס' 11 מסכם מר לזר כי "לפי התנהלות הדברים אני מאמין, כי למר יורם צומן לא היתה כל בעיה לנהל בעבורי הליך בוררות מוזמן וליתן בו פסק בורר המתאים לי. התרשמותי ממר צומן מקבלת חיזוק לאור התנהגותו לכל אורך ההיכרות בינינו." 7. כנגד הגשת תצהיר זה מעלה המבקש מספר טענות. הטענה הראשונה מתייחסת למועד הגשת הבקשה להוספת תצהיר ולפיה הבקשה הוגשה בשיהוי, הכל כמפורט בס' 11-1 לבקשה. לא מצאתי לקבל טענה זו. הבקשה להוספת תצהיר הוגשה במועדים בהם התקיימו קדמי משפט בתיק וההוכחות טרם החלו, ומשום כך אין מקום לפסול את התצהיר הנוסף או לדחות הבקשה להגישו מטעמים של שיהוי. 8. טענה נוספת אותה טוען המבקש היא כי התצהיר הנוסף אינו מהווה ראיה אשר יש בה לתמוך בתביעת המשיב ולפיכך הוא פסול מיסודו. לטענתו, מטרת התצהיר היא להצביע על המבקש כמי שנוטה להטות משפט עבור בצע כסף, וראיה על התנהגות דומה פסולה מלשמש ראיה לצרך ההתנהגות הספציפית המיוחסת למבקש בכתב התביעה. עוד טוען המבקש כי בעזרת התצהיר מבקש המשיב ליצור דעה קדומה אודותיו שעה שאין למשיב כל ראיה בדבר הטיית המשפט בעבור בצע כסף במשפט נשוא החלטה זו, ולפיכך לא יכול להיות לתצהיר הנוסף משקל ראייתי למחלוקת שבין הצדדים. בס' 23 לבקשה טוען המבקש: "התצהיר הנוסף אינו מהווה ראיה כלשהי לחיזוק עילות התביעה של המשיב, כי אם מהווה נסיון (כושל) להכפשת המבקש, וכל כולו בארוע נטען (ומוכחש) אשר נטען כי התקיים למעלה מ- 6 שנים לאחר מתן פסק הבורר." בנוסף על כך טוען המבקש כי התצהיר מהווה הרחבת חזית שכן במסגרת כתב התביעה לא נכללה הטענה כי למבקש מנהג לקיים ולהטות בוררויות תמורת בצע כסף. המבקש טוען, לסיכום, כי אין להתיר למשיב להגיש תצהיר נוסף אשר הינו רצוף שקרים וחסר כל ערך ראייתי, המבוסס על "פרשה" המוכחשת, אותה יזם המשיב בניסיון כושל לטמון למבקש מלכודת, 6 שנים לאחר סיום הליכי הבוררות נשוא התביעה. 9. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו הבקשה היא סתמית ונעדרת כל נפקות משפטית. המשיב טוען כי הוכחת מעשים דומים ושיטת ביצוע במישור האזרחי מותרת להוכחת כל עובדה אחרת, אם הם רלוונטיים, ואם יש בכוחם לפתור שאלה השנויה במחלוקת. לטענתו, עילת התביעה כנגד המבקש מושתתת על הפרת חובות אמון מצידו, והבאת ראיות לדפוס התנהגות החוזר על עצמו משרתת את הוכחת עילת התביעה. עוד טוען המשיב כי רצינות העניין מחייבת את שמיעת כל הראיות העשויות להאיר את העניין, וכי לא שאלת הקבילות עומדת כאן לדיון אלא משקלן של הראיות. לעניין טענת המבקש לפיה התצהיר יגרום לדעה מוקדמת אצל ביהמ"ש, טוען המשיב כי "קשה להניח שבית המשפט ייגרר בעקבות עדות נוספת יחידה זו לאותה "מסה קריטית" היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. ממילא ולאור מקצועו של המבקש - עורך דין - ברי כי בית המשפט יזהיר עצמו בטרם יחרוץ את הדין בעניינו" (ס' 13 לתגובה). לעניין הטענה בדבר "הרחבת חזית" טוען המשיב כי אין בתצהיר הרחבת חזית ויש בו אך הוכחת התנהגותו של המבקש. בסיום תגובתו טוען המשיב כי המבקש לא טען ולא הוכיח כי יגרם לו עוול, ומכל מקום עוול מטריאלי מפניו לא יוכל להתגונן, ותרופתו מצויה אך "במשקל" אותו יבחר ביהמ"ש ליתן לעדות החוקר. 10. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה החלטתי לקבל את הבקשה, לדחות את בקשת המשיב להגיש את תצהירו של מר אריק לזר כתצהיר נוסף ולפסול את התצהיר כראיה. 11. ההלכה: א. הכלל במשפט האזרחי הוא כי הוכחת "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" מותרת במשפט האזרחי כהוכחת כל עובדה אחרת, אם הם רלוואנטים, היינו אם יש בכוחם לתרום לפתרון שאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין (ר' קדמי/על הראיות, חלק שני, מהדורה תשס"ד-2003, ע' 624). ב. יחד עם זה: "נאסרת הוכחת מעשים דומים ושיטת ביצוע, במקום שכוחן מצומצם להקמת משפט קדום; ומותרת - במקום שיש להם משקל ראייתי ענייני - לבד מיצירת משפט קדום כאמור - להוכחת העובדות השנויות במחלוקת" (ר' קדמי, בע' 624). ג. גם אם יש להוכחת המעשים הדומים ושיטת הביצוע "כוח ראייתי", עדיין התצהיר צפוי להפסל הן משום שמדובר בעברו הרחוק של אדם, ומשום שחקירה כזו עלולה לפתוח את השער בפני ברור פלוגתאות צדדיות (ר' קדמי, עמ' 625). ד. הראיה תפסל גם אם ערכו ההוכחתי של המעשה בעבר הוא קטן, והסכנה הנשקפת ממנה אינה עומדת ביחס סביר למשקלה, היינו אין "יחס סביר" בין כוחה הראייתי האמיתי לבין הסיכון הכרוך בקבלתה (קדמי, עמ' 625). ה. ככל שהמעשים הדומים "קרובים" למעשה נשוא כתב התביעה, מבחינת העניין או מבחינת הזמן, כך ייטה ביהמ"ש לקבלם כראיה, וההיפך (קדמי, עמ' 625). 12. בבקשה להוספת תצהיר טוען המשיב (בס' 10 לבקשה) כי עדותו של מר לזר היא מקור ישיר ובלתי אמצעי לחקר האמת בתובענה המבוססת, רובה ככולה, על סוגיה של הפרת חובת אמונים מצד המבקש שהוא עורך דין במקצועו, ומי ששימש כבורר במחלוקת שבין הצדדים. עוד טוען המשיב (ס' 11 לבקשה) כי בהתחשב באופי התובענה נראה כי שמיעת עדותו של מר לזר תייעל את הדיון ותסייע לבית המשפט לעשות משפט. מהאמור לעיל עולה כי המשיב מבקש להוכיח את סוגיית הפרת חובת האמונים מצד המבקש באמצעות החקירה שערך מר לזר, כך על פי הנטען. 13. אין חולק כי התצהיר איננו מתייחס ישירות למחלוקת שבין הצדדים בתיק זה ואף לא לעובדות נשוא תיק זה. משום כך אין בתצהיר משום ראיה ישירה לעניין השאלות השנויות במחלוקת בתיק זה. 14. ה"מעשים" הנטענים כנגד המבקש בתיק זה אינם דומים ל"מעשים" המפורטים בתצהירו של מר לזר, ואינם חופפים להם. מתצהירו של מר לזר עולה כי המבקש "היה מעוניין בהמשך הקשר "העסקי" ביניהם, כאשר בשלב מאוחר גילה המבקש "נכונות" להצעת מר לזר, כאשר למר לזר "לא היה ספק כי תמורת תשלום הסך הנ"ל אקבל פסק בורר עליו דובר." בהמשך נטען ע"י מר לזר כי התקיימו פגישות נוספות בין המבקש למר לזר כשהחוקר "מאמין כי למר יורם צומן לא היתה כל בעיה לנהל בעבורי הליך בוררות מוזמן וליתן בו פסק בורר המתאים לו. התרשמותי ממר צומן מקבלת חיזוק לאור התנהגותו לכל אורך ההיכרות בינינו." היינו, גם עפ"י הנטען מדובר בניסיון לקבל פסק בוררות "מוזמן" אשר עפ"י מסקנת החוקר, מר לזר, ניתן היה לקבלו ללא כל קושי. מאחר ואין מדובר במעשים דומים אלא בניסיון שעשה החוקר כדי להביא את המבקש למעשים דומים, כשאליו מצטרפת "חוות דעתו" ו"מסקנותיו" של החוקר - אין מקום לקבל את התצהיר כראיה נוספת לעניין טענות המשיב בתיק זה כנגד המבקש. 15. יתירה מכך ולא פחות חשוב - תצהירו של מר לזר ניתן באוגוסט 2002, כשפסק הבורר ניתן במאי 1993, היינו 9 שנים מאוחר יותר. אי לכך אין גם מקום לקבל תצהיר המעיד על "מעשים דומים" בפער של 9 שנים לאחר המעשים "המקוריים". 16. מעבר לעובדה לפיה תצהירו של מר לזר מלמד, כך על פי הטענה, על "ניסיון" להביא את המבקש לביצוע "בוררות מוזמנת", עדותו של מר לזר היא עדותו שלו בלבד, ללא כל חיזוק, תמיכה או סיוע אובייקטיבי נוסף. משום כך, עלול התצהיר לפתוח "את השער בפני ברור פלוגתאות צדדיות" בעניין המעשים "הנוספים" הנטענים כנגד המבקש, מבלי שתהא ראיה אובייקטיבית נוספת להוכחת טענות המשיב. לאור "חולשתו" הראייתית של התצהיר, כאמור לעיל, גם הסכנה הנשקפת מקבלת התצהיר גדולה מערכם ההוכחתי של מעשי המבקש, הנטענים ע"י מר לזר, וערכו ההוכחתי של התצהיר. ערכו היחיד הממשי של התצהיר הוא ביצירת משפט קדום וזאת אין להתיר. 17. אשר על כן ולסיכום הבקשה מתקבלת. תצהירו של מר אריק לזר מיום 28.8.02 לא יתקבל ולא ישמש ראיה בתיק זה. 18. התיק קבוע להוכחות ליום 17.11.05 שעה 10.00 וליום 5.12.05 שעה 10.00. 19. המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים. ניתנה היום, 26 בספטמבר 2005, בהעדר הצדדים. גדות שרה, שופטת עדותמחיקת תצהירדיוןמסמכים