בפני בקשה להעברת הדיון בתובענה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בירושלים בגין העדר סמכות מקומית. המבקשת 1 הינה מוסד רפואי אוניברסטאי , שמקום מושבו ירושלים, והעוסק במתן שירותים רפואיים. המבקש 2 הינו מנהל מחלקה בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים, אותו מפעילה המבקשת 1. המשיבה היא חברה פרטית, שמקום מושבה בראשון לציון, והעוסקת ביבוא ושיווק בישראל של משקאות משכרים. בתאריך 25/9/05 פנתה המשיבה, באמצעות הגב' חנה אפשטיין (להלן:"גב' אפשטיין") אל המבקש 2 בדואר אלקטרוני וביקשה לתרום סכום כסף עבור חולה שהייתה תחת טיפולו. באותה פניה שאלה המשיבה "האם ניתן לקבל קבלה עבור התרומה והאם התרומה תהיה מוכרת לצורכי מס". יום לאחר מכן ב- 26/9/05 השיב המבקש 2 בחיוב לפנייה הנ"ל: Yes to your question. Many thanks on their behalf. שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך 29/9/05 הורתה המשיבה לסניף הבנק שלה בראשון לציון להעביר למבקשת 1 תרומה בסך 228,300 ₪ (להלן:"סכום התרומה"). המשיבה טוענת כי חרף פניות חוזרות ונשנות מצדה לא העבירה המבקשת 1 למשיבה את חשבונית המס שהייתה מאפשרת לה לנכות את התרומה כהוצאה. לפיכך הודיעה המשיבה למבקשת 1 ביום 25/3/06 על ביטול התרומה וביקשה את השבתה. לטענת המשיבה, כל פניותיה בעניין זה למבקשת 1 נענו בשלילה, ולפיכך לא נותרה לה ברירה אלא לפנות לערכאות. בתאריך 21/6/06 הגישה המשיבה כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים בעילה כספית על סך 239,307 ₪ שהוא סכום התרומה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בתאריך 5/10/06 הגישו המבקשים בקשה לדחייה על הסף של התביעה בגין העדר סמכות מקומית ולחלופין בקשה למחיקת כותרת ולחלופי חילופין בקשה למתן רשות להגן. בתאריך 12/2/07 נערך דיון מקדמי בתיק ובהמלצתי הגיעו הצדדים למספר עקרונות על מנת לסיים הסכסוך הכולל בתיק בדרך של פשרה, כמפורט בפרוטוקול הדיון. אולם ביום 11/3/07 הודיעה המשיבה כי העקרונות שהושגו לא הבשילו לכלל הסכם פשרה וכי יש צורך לקבוע מועד לדיון על מנת להכריע בשאלת הסמכות המקומית. בפתח הדיון שהתקיים בפני ביום 28/5/07 העלה ב"כ המשיבה טענת מקדמית ולפיה אין לרשם שאינו שופט סמכות לדון בשאלת הסמכות המקומית וממילא אין לו הסמכות להעביר הדיון, במידת הצורך, לבית משפט מוסמך . ב"כ המשיבה טוען כי הסמכויות הנתונות לרשמים מפורטות בפרק ג' (ר' סע' 85-90 ו- 97-103) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד -1984 (להלן:"חוק בתי המשפט") ואינן כוללות בחובן את הסמכות לדון ולהכריע בטענה של דחיה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית. לטענת המשיבה, הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות מקומית מוסדרת בסעיף 79(א)לחוק בתי המשפט והיא מוענקת לבית המשפט בלבד ולא לרשם כאמור בסעיף:"מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית המשפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם". טענה זו בטעות יסודה שכן הוראת סעיף 104 לחוק בתי המשפט הנמצאת ברישא של סימן ד' לחוק שכותרתו "הוראות שונות" קובעת כי "הוראות סע' 68 עד 79 ג' ו- 81 יחולו על רשם ועל הדיונים שלפניו" מכאן שנתונה לרשם הסמכות שיש לבית המשפט על פי סע' 79 ובכלל זה הסמכות להעביר הדיון לבית משפט מוסמך ומטעם זה אני "דוחה את הטענה". ראוי לציין עם זאת כי ההסדר החקיקתי בנוגע לסמכות הרשמים לדון ולפסוק בכל הנוגע לטענות של העדר סמכות עניינית או מקומית אינו ברור כל צרכו ולטעמי דרושה התערבות המחוקק בנושא מהטעמים שיובאו להלן . כאמור לעיל, מפורטות סמכויות הרשם בפרק ג' לחוק בתי המשפט וסמכויות אלה אינן כוללות את הסמכות לדון ולהכריע בטענה של חוסר סמכות עניינית או מקומית. סמכות נלמדת רק במשתמע משילוב הוראת סע' 79-104 לחוק, ומן הראוי לדעתי שעניין של סמכות רשם לא יילמד במשתמע אלא ייקבע במפורש בלשון החוק. יתרה מכך, הוראת סע' 79 עצמה אינה חד משמעית בכל הנוגע לקביעת הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות עניינית או מקומית והחלתה על רשמים מכח סע' 104 אינה מרפאת פגם זה. ניתן לטעון שההוראות הנ"ל נועדו לענות על מקרה שבו הצדדים לא העלו טענה של חוסר סמכות בתחילת הדיון וגם הרשם מיוזמתו לא שם לב שאין לו סמכות והחל לנהל את התיק. במקרה כזה קובע החוק, כי הרשם, מרגע שגילה את חוסר הסמכות, יהיה רשאי להעביר התיק לבית המשפט מוסמך שיוכל להמשיך ולדון בעניין מאותו שלב שבו הועבר התיק, שאם לא כן כל ההליכים שהתנהלו אצל הרשם היו בטלים מעיקרם (void) , אולם החוק אינו מתייחס למצב שבו אחד הצדדים העלה טענה של חוסר סמכות בתחילת הדיון ואינו מעניק במפורש סמכות לרשם לדון בטענה זו. על הבעייתיות שבהסדר הקיים ניתן ללמוד גם מהחלתה של הוראת סע' 91 לחוק בתי המשפט, הקובעת שרשם רשאי לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג ובהליכי הוצאה לפועל שהוסמך בתקנות לעשותו, על סע' 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להן:תקנות סדר הדין) שעניינים מחיקה ודחייה של תובענה על הסף. על פי הוראת סעיף 101(א)(2) לתקנות סדר הדין (ולהבדיל במפורש מתקנה 100) שמורה הסמכות לדחות תביעה על הסף בגין חוסר סמכות (עניינית או מקומית) לבית המשפט או לרשם שהוא שופט בלבד, אולם בס"ק (ב) נאמר כי התובענה לא תידחה אם ניתן להעביר הדיון לבית משפט מוסמך, אך זו כפי שהראיתי לעיל סמכות הנתונה לכל רשם על פי סע' 79 ו- 104 לחוק בתי המשפט, ומכאן שלפי ההסדר הקיים יכול כל רשם לקיים דיון בטענה של דחיית תובענה מטעמים של חוסר סמכות על פי תקנה 101 ואף להעביר התיק לבית משפט מוסמך ובלבד שלא יורה על דחיית התובענה. ספק בעיניי אם זה ההסדר שאליו התכוון המחוקק. מעניין לציין בהקשר זה כי על פי נוסחו הקודם של חוק בתי המשפט לא הייתה לרשם הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות מקומית . כך נקבע במפורש בפסק הדין של כב' השופט לנדוי בע"א 231/69 ג'בארין נ. קרן קיימת לישראל פ"ד כג(2), 145, 147. כפי שהראיתי לעיל גם על פי נוסחו הנוכחי של החוק אין לרשם סמכות מפורשת לדון בטענות של חוסר סמכות וזו נלמדת רק במשתמע מתוך הוראות סע' 79 ו- 104 ולכן דרושה לטעמי התערבות המחוקק. חרף הספק וכאמור בסע' 14 לעיל החלטתי לדחות את הטענה המקדמית של המשיבה בדבר חוסר סמכות הרשם לדון לגופו של עניין בטענה המקדמית של המבקשים ולפיה יש להעביר את הדיון בתיק לבית המשפט המוסמך בירושלים. המבקשים טוענים כי על פי כל החלופות הרלבנטיות של תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין מקום השיפוט בתובענה מסור לבית המשפט המוסמך בירושלים: א. המקום בו נכרת ההסכם הוא ירושלים, שכן שם בוצע הקיבול להצעת המשיבה. ב. מקום עסקם של המבקשים הינו בירושלים. ג. המקום שנועד לקיום ההתחייבות, היינו, ביצוע התשלום כנגד קבלת אישור פטור ממס הינו משרד קבלת חולים ו/או מחלקת תרומות אצל המבקשת 1 בירושלים. ד. המקום שבו נעשה המחדל לכאורה, היינו , אי המצאת אישור לפטור ממס הינו משרד קבלת חולים ו/או מחלקת תרומות אצל המבקשת 1 בירושלים. עוד טוענים המבקשים כי כלל לא נכרת הסכם בינם לבין המשיבה וזאת משום שהמבקש 2 לא היה מוסמך לתת התחייבות כלשהי בנוגע לפטורים ממס וכן משום שמתן תרומה בגין טיפול רפואי הוא אסור ולכן מדובר בהסכם בלתי חוקי. לעומתם טוענת המשיבה כי לביהמ"ש הזה מסורה הסמכות המקומית לאור מקום עסקה של המשיבה, שהוא מקום יצירת ההתחייבות כאמור בתקנה 3(א)(2) . המשיבה מסתמכת בהקשר זה על הוראת סע' 60(ב) לחוק החוזים, הקובעת, שרואים הודעת קיבול כנמסרת במועד שבו הגיעה לנמען או למענו. תימוכין לטענתה לעיל מצאה המשיבה בספרם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן חוזים, כרך א', בעמ' 108-109 :"החוזה נכרת במקום מסירתה של הודעת הקיבול, היינו במקום מושבו של המציע. אם המציע מתגורר בתל אביב, והניצע בירושלים תהא הסמכות המקומית לבית המשפט בתל אביב. כך הוא אם תהליך כריתתו של החוזה הוא בהתכתבות רגילה, או באמצעות תקשורת אלקטרונית מסוג כלשהו; המכתב (או המברק) (הוא הודעת הקיבול) ניתן בירושלים, אך הוא נמסר בתל אביב, שיחת הטלפון "ניתנת" בירושלים, אך היא נמסרת למציע בתל אביב, הטלקס או הפקסימיליה ניתנים בירושלים, מקום משובו של הניצע, אך הם נמסרים בתל -אביב, עת הם מגיעים למקומו של המציע". על המגמה המודרנית בנוגע לסמכות המקומית ניתן ללמוד מפסק הדין שניתן ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ. צבי פולג ואח' פ"ד מט(2), 731 (להלן:פס"ד פולג), שם נקבע כי מכח הוראות הדין המהותי (סע' 44 ו- 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973) מוטלת חובה על הנתבע לשלם את הפיצויים הנתבעים ממנו ואת דמי השכירות הראויים במקום מושבה של התובעת אף שמדובר בסכסוך בין בעלי דירות בבניין המצוי בעיר אחרת. בפסק דין פולג הנ"ל נקבע כי הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך ניתן הדבר יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות החוק המהותי, ובענייננו חוק החוזים, ואין מקום בהקשר זה להיטיב דווקא עם הנתבע. החלטה זו משקפת את הגישה המודרנית בפסיקה לראות בטענה בדבר העדר סמכות מקומית דוגמא בולטת למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשווא זמן שיפוטי יקר. (ר' ספרו של ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד, הוצאת חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ ירושלים תשנ"ט - 1999 בעמ' 96 ומאמרם של ס. גולדשטיין ו- ע. טאוסיג, "הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי המשפט הכלליים ", עלי משפט כרך ג' חוברת 1, בעמ' 279). על פי פס"ד פולג , הפסיקה המודרנית חיזקה את המגמה שקדמה לה לחתור ככל האפשר לקביעה שהסמכות המקומית תיקבע בהתאם להוראות הדין המהותי: ברע"א 28/90 שירותי אשראי מסחרי בע"מ נ. מירון - מושב עובדים פ"ד מד(1), 519 נפסק כי מאחר שסעיף 14 (ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 קובע ש"דמי שכירות ישולמו... במקום עסקו של המשכיר..." ועל כן תביעה לדמי שכירות ניתן להגיש במקום עסקי המשכיר . במקרה אחר (ע"א 83/87 מילמן נ. עיזבון שרגה פ"ד מד(2), 45) התבררה תביעתו של פרקליט ישראלי, שתבע את שכרו בגין פעולות משפטיות שביצע בשם יורשים מארצות הברית. הפרקליט ולקוחותיו סכמו ששכר טרחתו ימומש מרכוש העזבון בישראל, דהיינו ממניות בחברה. קביעת הסמכות המקומית בת"א, כפי שעשה התובע, אושרה, שכן המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא בארץ. זאת מאחר שמדובר במניותיה של חברה בישראל ומאחר שמסירת כתב העברה לחברה על פי דרישת פקודת החברות שהייתה אז בתוקף, אישור ההעברה, ורישום ההעברה בפנקס החברים של החברה אמורים היו להיעשות בתל אביב. כל אלה הן פעולות טכניות הצריכות להיעשות בארץ על פי הפקודה הנ"ל לשם השלמת ביצוע ההסכם. מכאן שפעולות לצורך רישום המניות הן שהקנו את הסמכות המקומית. בפס"ד פולג, לעיל, קבע ביהמ"ש העליון מפי המשנה לנשיא, כתוארו אז, כב' השופט שלמה לוין כי: "ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרסותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי , בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות". אמירה זו קנתה לה אחיזה בפסיקה והיא כיום המגמה הרווחת בכל הנוגע לטענות בדבר העדר סמכות מקומית (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ. כהן פ"ד נז(4), 473;רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ ואח' נ. חיים חימו ואח' נבו הוצאה לאור המאגר המשפט הישראלי). בספרו על תורת הפרוצדורה האזרחית, לעיל, מתייחס כב' השופט ש. לוין גם למשפט הרצוי בנושא הסמכות המקומית ומציע "לחזור אל הרעיון הישן שהעלה בזמנו פרופ' ש. גינוסר המנוח שהפרט יגיש את תובענתו אל המערכת השיפוטית בכתובת אליה יפנה וזו תערוך רגולציה פנימית של התיקים, לפי הפרמטרים החוקיים ותבחר את בית המשפט שידון בתובענה. בית המשפט שאליו יופנה הדיון יהיה מוסמך לדון בתובענה ולא תישמע כל טענה כנגד סמכותו" (שם בעמ' 99). בענייננו, הדין המהותי החל על ההתקשרות בין המשיבה למבקשים הוא חוק החוזים. על פי החוק, וכאמור בסע' 24 לעיל, חוזה נכרת במקום מסירתה של הודעת הקיבול, ומקום זה הוא בנסיבות העניין מקום עסקה של המשיבה בראשון לציון ולכן יש סמכות מקומית לבית משפט זה. טענתם של המבקשים כי לא נכרת כלל הסכם בינם לבין המבקשת בתוקפה עומדת וייתכן כי תתקבל על ידי ביהמ"ש, ואינני מחווה כל דעה בעניין זה אלא שהסמכות המקומית נקבעת לפי האמור בכתב התביעה, ולפיכך אני דוחה הבקשה להעברת הדיון לביהמ"ש בירושלים. המבקשים ישאו בהוצאות בקשה זו לרבות בשכ"ט ב"כ המשיבה בסכום כולל של 1500 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ההחלטה תשלח לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. המנ"ת/המזכירות יקבעו התיק להמשך דיון בבקשה למחיקת כותרת ב"סדר דין מקוצר" ולחילופין לרשות להתגונן על פי יומני. ניתנה היום כ"ה בתמוז, תשס"ז (11 ביולי 2007) בהעדר הצדדים. רות וקסמן, רשמת סדר דין מקוצרדיוןסמכות מקומיתהעברת דיון