1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום, כב' השופט י' וגנר, בת"א 21571/97 (מיום 11.4.2006), ולפיו נפסקו לתובע פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. 2. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 18.7.1995 (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה במהלך עבודתו של התובע, והוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתאונה נפגע המערער בכל חלקי גופו. ממקום התאונה הובהל המערער לבית החולים בנהריה, שם אושפז ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, כשהוא סובל משבר מרוסק בירך, קרע ברצועה הצולבת האחורית של הברך, שבר באזור עצם הבריח מצד שמאל, פגיעה עצבית בצוואר ובכתף שמאל, שבר מרוסק בכף היד השמאלית וחור בריאה השמאלית עם דימום אוויר. התובע היה מאושפז למשך 71 יום, ובמהלכם עבר ניתוחים לקיבוע הירך. עם שחרורו מבית החולים נותר המערער מוגבל בתנועותיו במשך תקופה מסוימת ונאלץ להשתמש בהליכון, בקביים ובנעל מוגבהת. 3. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעתו של המערער כתאונת עבודה, והמערער נבדק על-ידי ועדה רפואית אשר קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 19%, בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. הנכות נקבעה בגין הפגיעות בברך ובכתף בלבד, כאשר הוועדה מציינת כי בגין כל שאר הפגיעות לא נותרה כל נכות. 4. בשל נזקיו בתאונה הגיש המערער את תביעתו לבית משפט קמא. קביעת הנכות על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי התקבלה בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 5. המערער עבד במשך שנים ארוכות כנגר, ואף ניהל נגרייה ששמהּ "ניצן את בארי בע"מ" (להלן: "הנגרייה"). בבית משפט קמא התברר כי בשנת 1992 נפצע התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו בנגרייה, כאשר נפגע ממשור, ובעקבותיה נקבעה לו נכות, על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 56%. הנכות בגין התאונה הקודמת נבעה מפגיעה בידו הימנית של התובע וקטיעה חלקית של אצבעותיו. 6. בית משפט קמא קבע כי בשים לב לתאונת העבודה הקודמת ולמצבו הבריאותי הכללי של המערער, יש להעריך כי נכותו התפקודית בעקבות התאונה הינה בשיעור 11%. כן מצא כי שכרו של המערער, עובר לתאונה, עמד על סך של 6,000 ₪ לחודש, ולאחר שיערוך על סך של 7,890 ₪. לאור נתונים אלו פסק בית משפט קמא לתובע פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו (65,649 ₪), בגין הפסדי השתכרות בעבר (153,224 ₪), בגין הפסדי השתכרות לעתיד (66,386 ₪), בגין עזרת צד ג' (8,000 ₪) ובגין החזר הוצאות רפואיות וכדומה (31,000 ₪). סך הפיצוי הועמד על סכום של 324,259 ₪, ממנו הורה לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 187,200 ₪ ותשלומים תכופים בסך של 21,050 ₪. 7. שני הצדדים מערערים על קביעותיו של בית משפט קמא. המערער מעלה טענות כמעט נגד כל רכיבי הנזק שנקבעו על-ידי בית המשפט. במיוחד טוען הוא כי בסיס השכר לפיו חושבו הפסדי השתכרותו בעבר ובעתיד הוא מקפח. לטענתו, פוטנציאל ההשתכרות שלו עמד על סכום של 20,000 ₪ לחודש, ולא על סכום של 6,000 ₪ כפי שקבע בית משפט קמא. כן קובל המערער על תקופת אי-הכושר הקצרה שנקבעה לו - 6 חודשים. מנגד טוענת המשיבה כי בית המשפט לא התחשב בעובדה שהשכר שקיבל המערער עובר לתאונה שולם על-ידי חברה שבשליטתו, חברה שספגה הפסדים קשים. על כן סבורה המשיבה כי בסיס השכר שנקבע הוא גבוה מהשכר שיכול היה המערער להשתכר בעקבות התאונה הקודמת. כן נטען כי טעה בית המשפט בחישוב הניכויים בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי והתשלום התכוף. 8. הלכה מושרשת היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לבחון לעומקם את כל ראשי הנזק שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית. נפסק פעמים רבות כי "אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טענה בולטת" (ע"א 8022/06 רז נ' צור, תק-על 2006 (1) 3819, 3223, וכן ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, תק-על 2006 (4) 4084, 4096; ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשיית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(ז) 337, 345; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח (4) 21, 25; ע"א 8877/04 כהן נ' רונן, תק-על 2007(1) 947, 949). 9. בהתאם להלכה זו איננו סבורים כי יש לבחון מחדש את כל פריטי הנזק שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. עם זאת מצאנו לנכון להתערב בשני פריטים - הפסד כושר ההשתכרות בעבר ולעתיד. בית משפט קמא מצא, כאמור, כי יש לחשב את הפסדיו של המערער על בסיס השתכרותו, עובר לתאונה, בחברת שיטת הדבקות בע"מ. כן מצא כי הנכות התפקודית על רקע הפגיעה בתאונה הקודמת ובהתחשב במצבו הרפואי הכללי של המערער, היא בשיעור 11% בלבד ולא 19% כשיעור נכותו הרפואית. את הפסדי השכר חישב בית המשפט על-פי שיעור הנכות התפקודית. דרכו זו של בית משפט קמא אינה נראית לנו מתאימה למקרה הנוכחי. 10. המערער עבד כנגר, ובמשך שנים רבות עבד בחברה שבשליטתו ששמהּ "ניצן את בארי בע"מ". בשנת 1991 התקבל המערער לעבוד בחברת "בירמן בע"מ" לסייע בהקמת מפעל חדש. בחברת בירמן נקבע שכרו ל-15,000 ₪ בחודש. המערער נפצע, כאמור, בתאונת עבודה כבר ביום 11.4.1992, עוד בטרם נקלט לעבודה מעשית בחברת בירמן. בעקבות תאונה זו היה המערער באי-כושר למשך חודשים ארוכים. על-פי קביעת המוסד לביטוח לאומי, המערער לא היה כשיר לעבודה עד 31.1.1993, וגם לאחר מכן נקבעו לו נכויות זמניות גבוהות. רק ביום 1.6.1993 נקבעה נכותו הצמיתה. למרות זאת, כך טען המערער, הוא העוסק על-ידי חברת בירמן במשך מספר חודשים בשנת 1992, כלומר בתקופת אי-הכושר. המערער טען בערעורו כי הועסק בהכשרה והדרכה של עובדים במפעל חדש שהקימה בירמן. 11. לאחר שנקבעה נכותו הצמיתה לא שב המערער לעבוד בחברת בירמן, אלא ייסד יחד עם שותף חברה ושמהּ "שיטת הדבקות בע"מ". החברה אמורה הייתה לעסוק בציפוי ובהדבקת לוחות עץ ובייצור פורנירים. במקביל המשיך להפעיל את הנגרייה, ותפקידו התמקד בעיקר בניהול. חברת שיטת הדבקות החלה פעילותה בשנת 1995, עם קבלת הציוד שרכשה. עם פציעתו של המערער בתאונה הנוכחית, הוגבלה יכולתו לעבוד במפעל, ובשל כך נפגע תִפקודה של החברה והיא נקלעה לקשיים. בעקבות זאת הגיע המערער להסדר להענקת אופצייה לרכישת מניות בחברה עם שותפו, הסדר אשר התגלגל בסופו של דבר למחלוקות שהתבררו בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1547/99. עם תום ההליך נפרד המערער מחלקו בחברה, וכיום הוא מפעיל ומנהל את הנגרייה. בחברת שיטת הדבקות בע"מ השתכר המערער שכר של כ-6,000 ₪, אולם לטענתו מדובר היה בשכר התחלתי שנקבע בתקופת ההרצה של המפעל. פוטנציאל ההשתכרות של המפעל היה, לטענתו, גבוה בהרבה. עוד טען המערער כי עם תחילת פעילות המפעל השכיר את הנגרייה תמורת סך של 1,100$ לחודש. 12. עקב התאונה לא יכול היה המערער להמשיך לעבוד בחברה. לטענתו, פציעה זו היא שהביאה להידרדרות מצב החברה ואילצה אותו לחתום על ההסכם להעברת מניותיו. עקב התאונה, כך נטען, הפסיד לא רק את שכרו כעובד בחברה אלא גם את הכנסותיו כבעל השליטה בה. כמו כן, הואיל וכיום הוא מפעיל ומנהל את הנגרייה, הרי שתוצאת הלוואי לתאונה היא גם הפסדי דמי השכירות שהיה צפוי לקבל מהשכרתה של הנגרייה. 13. פסיקת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות נקבעת על-פי מידת ההפחתה שחלה בכושר השתכרותו של ניזוק בעקבות התאונה. לכאורה מדובר בחישוב פשוט; כי על בית המשפט לקבוע את כושר ההשתכרות של הניזוק לפני התאונה ולאחריה, ולהפחיתן זו מזו (ראה, למשל, דברי השופט ש' לוין בד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1) 833, 836). אולם על אף פשטותה הלכאורית של שיטה זו, הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. ראשית, על בית המשפט לקבוע, על-פי הנתונים הבאים לפניו, מה היה פוטנציאל ההשתכרות העתידי של הניזוק קודם לפגיעה. קביעה זו מחייבת התחקות אחר נתונים שאינם תמיד בנמצא, והם מותנים בהנחות ובהשערות. כך כאשר עוסקים בנפגע שטרם החל להשתכר, בסטודנט שטרם סיים את לימודיו, אין כל נתוני שכר ממשיים. בית משפט צריך להעריך אפשרויות וסיכויי קידום, או לחלופין סיכונים להמשך העבודה וכדומה. כך גם נתוני ההשתכרות לאחר התאונה עשויים להיות בלתי-ברורים, כמו למשל כאשר הנפגע טרם שב לעבודה מלאה; כאשר הנפגע שינה את מסלול חייו ופנה להשתכרות אחרת לגמרי או ללימודים וכדומה. גם כאן צריך בית המשפט להעריך מה צופן עתידו של הניזוק, ומטבע הדברים צפייה כזו אינה יכולה להיות ודאית ומדויקת. השופט חשין בלשונו הציורית תיאר את הערכת כושר השתכרותו של ניזוק בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, כדלקמן: בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומישאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים. (ראה גם ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פדאור (לא פורסם) 05 (22) 468, עמ' 3). 14. כאשר מנסים לקבוע את הפסדי השתכרותו של עצמאי, הדבר קשה עוד יותר, שכן אצל עצמאי ההפסד עשוי להתבטא בירידה בהכנסות העסק מחד, או בעלייה בהוצאות העסק מאידך (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, כרך א עמ' 136, 401). כאשר מדובר בעסק בחיתוליו, הרי שפגיעה בעצמאי עשויה להביא להפסקת הפעילות כליל, ובמקרה שכזה על בית המשפט להעריך מה היו סיכויי העסק לקרום עור וגידים ומה היה פוטנציאל ההשתכרות שלו (ראה לעניין קביעת הפסד השתכרות של עצמאי, ד' קציר לעיל, עמ' 401-405 והאסמכתאות שם). 15. כדי להתגבר על קשיי הערכה של מידת ההפחתה בשכרו של ניזוק, נעזרים בתי משפט במבחנים שונים, ובין היתר משתמשים באחוז הנכות התפקודית של הניזוק כאמת מידה להפסדי שכרו, אולם חישוב הפסדיו של נפגע בדרך זו יהיה מוצדק רק כאשר ניתן להסיק, על-פי מכלול הנתונים, שדרך זו מבטאת חישוב סביר ומהימן של הפסדיו. כאשר הנתונים המובאים בפני בית המשפט אינם מאפשרים קביעה ברורה של פוטנציאל ההשתכרות טרם התאונה או של השתכרותו של הנפגע בעקבותיה, יש לאתר דרכים אחרות לחישוב ההפסדים. במצבים שבהם אין בידי בית המשפט נתונים ברוריים דיים, נהוג לפנות לדרך של חישוב גלובלי. דרך זו עשויה לשמש בסיס לחישוב הפסדי השכר לעתיד, אך גם לחישוב הפסדי השכר בעבר, במיוחד כאשר חלפו שנים רבות מאז התאונה ועד להכרעה (ראה ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' דוד אשר, פ"ד לה (4) 788, 792). 16. בהערת אגב נזכיר כי מקום שבו תובע סובל ממום כלשהו, הן בשל מחלה והן בגין תאונה קודמת, חישוב פוטנציאל ההשתכרות קודם לתאונה צריך להביא בחשבון נתונים אלו, דהיינו יש לקבוע את כושר ההשתכרות במומו. אחד הקשיים העולים בקביעת כושר השתכרות בעקבות תאונה קודמת הוא מקום שהתאונה נשוא התביעה התרחשה בטרם התייצב מצבו של הנפגע ובטרם מימש את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו בעקבות התאונה הקודמת (ראה, למשל, ע"א 235/89 שחר יובל נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תק-על 93(1) 936). 17. במקרה הנוכחי דומה כי הנתונים שהובאו אינם מאפשרים לקבוע את ההפחתה בכושר השתכרותו של המערער על בסיס חישוב אקטוארי. המערער נפגע בתאונה קודמת, ובעקבותיה פנה לדרך חדשה וניסה להקים עסק עצמאי (העובדה שפעל באמצעות חברה אינה רלוונטית לעניין זה). העסק העצמאי החדש היה בחיתוליו כאשר אירעה התאונה. המערער פנה, בעקבות התאונה הקודמת, לניהול עסקים בתחום הנגרות, וטרם מימש את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו כמנהל. נתוני השתכרותו מהחברה בחודשים הספורים לפעילותה אינם יכולים לשקף את פוטנציאל השתכרותו. יש לזכור כי המערער צפוי היה לקבל הכנסות לא רק כשכיר, אלא גם כבעל שליטה בחברה. למערער אף היו הכנסות נוספות מהשכרת מבנים. הערכת סיכויי הצלחת החברה והערכת פוטנציאל השתכרותו של המערער אינן ניתנות לחישוב אקטוארי פשוט. זאת ועוד, ניתן לראות שלמרות הפגיעה נשוא התאונה מצליח היום המערער להפעיל ולנהל את הנגרייה, ושכרו כיום כ-10,000 ₪ (כך לפי טיעוניו בבית המשפט). גם נתוני ההשתכרות במומו עשויים ללמד מה היה הפוטנציאל אלמלא המום. 18. לפיכך נראה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה לא היה מקום לערוך חישוב אקטוארי לגבי הפסדי שכרו של המערער מעבר לתקופת אי-הכושר הזמני, אלא עדיף היה לבחור בדרך של פיצוי גלובלי. פיצוי זה צריך להביא בחשבון את הנתונים הנסתרים, כגון פוטנציאל הרווח של חברת שיטת הדבקות בע"מ וההכנסות שהיו צפויות למערער מפעילותה. יש להעריך עד כמה התאונה תרמה להפסקת פעילות החברה ולמכירת מניות המערער בה. מובן שיש להביא בחשבון כי בתפקידו כמנהל, המום אינו מפריע כמו בתפקידי עבודה פיזיים. 19. בשים לב לכל אלו נראה לנו כי ראוי ונכון היה להעמיד את הפסדי השתכרותו של המערער לעבר ולעתיד על סכום של 300,000 ₪, במקום הסכום של 219,610 ₪ (153,224 ₪ + 66,386 ₪) שנפסק לו על-ידי בית משפט קמא. 20. עניין נוסף שלגביו דומה שאין מחלוקת, בו יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא, הוא מועד שיערוך הניכויים. בית משפט קמא קיבל את חישובי המערער לשיערוך תגמולי המוסד לביטוח לאומי והתשלום התכוף, אולם אלו חושבו ליום הגשת הסיכומים, ולא ליום פסק הדין, ולכן יש לשערך את הניכויים עד ליום פסק הדין. 21. לאור האמור הננו מורים כי במקום הסכומים של 153,224 ₪ ו-66,386 ₪ שנפסקו למערער כהפסד השתכרות לעבר ולעתיד, יעמוד הסכום של 300,000 ₪, כך שסך הפיצוי הכולל יעמוד על סכום של 404,649 ₪ (נכון למועד פסק דינה של הערכאה הראשונה). מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי והתשלום התכוף, כשהם משוערכים עד למועד פסק הדין, דהיינו יש לנכות סכום של 210,323 ₪. יתר חלקי פסק הדין ייוותרו בעינם. המשיבה תשלם למערער הוצאות ערעור זה בסכום של 5,000 ₪. הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר לידיו. ניתן היום ב' חשון, תשס"ח (14 באוקטובר 2007) בהיעדר. המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לצדדים. ש. ברלינר, שופט אב"ד י. עמית, שופט ר. סוקול, שופט כף הידידייםתאונת דרכיםשבר