20% שכר טרחה תגמולי המוסד לביטוח לאומי א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת. נאות-פרי) מיום 13/9/06 בת.א 16742/04 שלפיו נדחתה בחלקה תביעתו של המנוח כנגד המערערת וזאת בגין שכר טרחת עו"ד על תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ואולם התקבלה תביעתו של המנוח כנגד המערערת והיא חוייבה להחזיר לו שכר טרחה בסכום של 40,016 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מינואר 2004. ב. העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: המנוח, חנניה אסור ז"ל (להלן: "המנוח") לקה בהתקף לב במהלך יום עבודתו בתאריך 14/3/95. עקב התקף זה פנה המנוח אל המערערת על מנת שזו תייצג אותו בשני הליכים: הן כנגד המוסד לביטוח לאומי והן כנגד מעבידו. ביום 10/12/95 נחתם הסכם שכר הטרחה המתייחס ל: ”תביעה נגד ביטוח לאומי ותביעה נגד המעביד התקף לב 14/3/95” גובה שכר הטרחה נקבע בהסכם זה כדלקמן: ”20% + מע"מ מביטוח לאומי ומהתביעה נגד המעביד. מתשלומי ב.ל. עד גיל 70” ג. את תביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה הגיש המנוח בעצמו, אך ביום 17/10/95 דחה הביטוח הלאומי את תביעתו בנימוק שהאירוע איננו בגדר תאונת עבודה. לאחר מכן פנה המנוח למערערת וזו הגישה ערעור על החלטה זו ועקב הערעור הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע כתאונת עבודה. תחילה קבע המוסד לביטוח לאומי למנוח נכות בשיעור של 10% בלבד, ואולם לאחר הגשת ערר העמידה הוועדה הרפואית לעררים את נכותו של המנוח על 25%. ד. באשר להליכים המשפטיים כנגד המעביד: המערערת הגישה בשמו של המנוח תביעה לפיצויי נזיקין בשנת 1999 כנגד המעביד בגין נזקיו עקב התקף הלב. בתאריך 12/6/03 קבע בית משפט השלום במסגרת ת"א 29723/99 כי המעביד נושא בחבות בנזיקין כלפי המנוח ופסק את הפיצוי המגיע למנוח בניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ותשלומי הפנסיה, כך שהסכום לתשלום שנפסק לזכות המנוח היה 169,286 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד ומע"מ והחזר אגרת בית משפט. שיעור שכר הטרחה כולל מע"מ על פי פסק דינו הנ"ל של בית משפט השלום בעניין תביעת הנזיקין כנגד המעביד הסתכם ב-40,016 ש"ח. ה. המעביד הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ובמקביל הגיש המעביד בקשה לעיכוב תשלומו של פסק הדין. ביום 9/12/03 החליט בית משפט השלום ש-20% מתוך הפיצוי יעוכב בידי המערערת ואילו 80% יועברו לידי הלקוח. המערערת הפקידה 20% מסכום פסק הדין בחשבון נאמנות עד להכרעה בערעור, כפי שנקבע בהחלטה לעיכוב ביצוע. מתוך יתרת סכום פסק הדין הפחיתה המערערת את שכר הטרחה כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום - 40,016 ₪, שאותו גבתה עבור עצמה וכן גבתה סכום נוסף של 52,095 ₪ בגין טיפולה בהליך כנגד המוסד לביטוח לאומי, כך שבסך הכל גבתה המערערת מן המנוח את הסכום של 92,011 ₪ ואילו את היתרה של 77,450 ₪ העבירה למנוח. ביום 1.4.04 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהגיש המעביד כנגד חיובו על פי פסק הדין של בית משפט השלום. ערעורו זה של המעביד אכן התקבל ובית המשפט המחוזי קבע שאין המעביד נושא באחריות לאירוע התקף הלב של המנוח, והתביעה נדחתה. נוכח פסק דין זה דרש המעביד שהמנוח ישיב לו את הסכומים ששולמו לו, אך ביום 11.6.04 הוחזר למעביד על ידי המערערת הסכום שעוכב בלבד (דהיינו, 20% שבית משפט השלום הורה על עיכובם) ולכן פתח המעביד בהליכי הוצל"פ כנגד המנוח. ו. המנוח הגיש את תביעתו כנגד המערערת בטענה שזו גבתה ממנו שכר טרחה בסכום העולה על 170,000 ש"ח וזאת בגין שני ההליכים גם יחד, ולטענתו מדובר בסכום שערורייתי, מוגזם ביותר, ללא יחס לשעות העבודה שהושקעו, בניגוד להסכם שכר הטרחה הכתוב, הסכם שנחתם לטענת המנוח בתנאי עושק וכפיה. המערערת טענה לעומת זאת שכל הסכומים נגבו מן המנוח לפי הוראות ההסכם שהמנוח הבין את תכנו והסכים לו. עוד הוסיפה המערערת ששכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% הוא שכר טרחה מקובל בתחום הנזיקין. המערערת הגישה תביעה - שכנגד וטענה שהמנוח חייב לה שכר טרחת עו"ד בסכום של של 33,912 ₪ בתוספת מע"מ, דהיינו, 40,016 ₪ בגין הטיפול בתיק בית משפט השלום בגין תקבולי הביטוח הלאומי, או לחילופין, שכ"ט ראוי עבור עבודתה במשך שמונה שנים בשני תיקים. ז. בפסק דינה קבעה כב' השופטת קמא כי לא שוכנעה שיש להורות על ביטול הסכם שכר הטרחה, וכי ההסכם בכתב אכן שיקף את הסכמת הצדדים והוא מתייחס לתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%. כמו כן קבעה שלא הוּכְחו טענותיו של המנוח בדבר סכומים ששילם, לגירסתו, ואשר כנגדם לא הוצאה קבלה (לפי טענתו). בית משפט קמא קבע שהמערערת גבתה מן המנוח בסך הכל 150,566 ₪, כולל מע"מ, כדלקמן: 58,455 ₪ כשכ"ט בגין תגמולי מל"ל ששולמו במשך השנים מ-1999 ועד פסק-דינו של בית-משפט השלום. 52,095 ₪ כשכ"ט בגין תגמולי מל"ל במועד קבלת הפיצוי במסגרת פסק-דינו של בית משפט השלום, וכן 40,016 ₪ כשכר טרחה בגין הזכיה בתיק התביעה כנגד המעביד בבית משפט השלום. ח. באשר לסכומי שכר הטרחה ששולמו בגין תגמולי הביטוח הלאומי קבע בית משפט קמא שיש לדחות את טענות הלקוח בדבר ביצוע תשלום ביֶתֶר הנוגע לתקבולי הביטוח הלאומי, ולכן יש לדחות את טענתו לפיה יש להשיב לו שכר טרחה כלשהו ששולם בהקשר זה. לעומת זאת, קיבל בית משפט קמא את טענת המנוח בדברי חובתה של המערערת להחזיר את שכר הטרחה שגבתה ממנו בגין הזכיה בתביעתו נגד המעביד בבית-משפט השלום, וזאת נוכח קבלת ערעורו של המעביד בבית המשפט המחוזי, הואיל ומשמעות קבלת הערעור היא שהתביעה למעשה נדחתה ולכן לא היתה המערערת זכאית לשכר טרחה כלל לגבי התביעה בבית משפט השלום למרות שהיא השקיעה שעות עבודה רבות ומאומצות במסגרת ניהול ההליכים. בית משפט קמא ציין שהגם שהתוצאה קשה אולי מבחינת עורכת הדין, הרי היא מתחייבת על-פי לשונו של ההסכם, ומקובלת שעה שעסקינן בגביית שכר התלוי בתוצאת ההליך. בית-משפט קמא הפנה בענין זה לשתי החלטות של ועדת האתיקה שנתקבלו בועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין. מסקנת בית-משפט קמא היתה שעל המערערת להחזיר למנוח את הסכום של 40,016 ₪ כולל מע"מ, בערכי ינואר 2004. ט. באשר לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המערערת ציינה כב' השופטת קמא כי בנוגע לסכום של 52,094 ₪ בגין תגמולי הביטוח הלאומי מקובלת עליה עמדת המערערת ולפיכך דחתה בהקשר זה את תביעת המנוח. לגבי שכר הטרחה של 40,016 ₪ בגין הטיפול בבית משפט השלום קבע בית משפט קמא שהוא מקבל בענין זה את עמדת המנוח, ודחה בהקשר זה את טענותיה של המערערת. באשר לטענת המערערת שזכאית היא לשכר טרחה ראוי דחה בית משפט קמא את עמדת המערערת בציינו שלא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית ראייתית מינימלית לגבי האופן בו יש לחשב שכר טרחה שכזה (כגון: שעות עבודה, תעריף לשעה, וכו'). כמו כן הוסיף בית משפט קמא כי ההלכה היא שיש לפסוק שכר טרחה ראוי רק אם ההסכם בין הצדדים אינו מורה אחרת, ואילו בענייננו ההסכם שבין הצדדים אכן מורה אחרת, ומכאן שלא הוּכְחה דרישתה החלופית של המערערת לשכר טרחה ראוי. י. מונח בפנינו ערעורה של המערערת המלינה על כך שבית משפט קמא לא דן בנושא עיקרי ומשמעותי שנטען בכתב ההגנה ובתביעה -שכנגד, דהיינו, שלאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום בו זכה המנוח בתביעתו התנהל משא ומתן בין המערערת לבין בא כוחו של המעביד בתביעת הנזיקין (עוה"ד ח. גלזר) לתשלום 80% מן הסכום בו זכה המנוח בבית משפט השלום (בתוספת שכ"ט עו"ד), ואולם, המנוח מיאן להישמע לעצתה של המערערת, לא סמך על נסיונה המקצועי, וסירב להתפשר. מכאן טענת המערערת שעל המנוח לשלם לה בגין תביעת הנזיקין לכל הפחות 80% משכר הטרחה שנפסק בפסק דינו של בית משפט השלום, דהיינו, 31,974 ₪ (כולל מע"מ) וזאת בגין עבודתה בתביעת הנזיקין. עוד טוענת המערערת שהחלטותיו של הועד המחוזי תל אביב של לשכת עורכי הדין אינן בגדר אסמכתא לבית המשפט. י"א. לחילופין בלבד, טוענת המערערת שבסרבו להתפשר, חרף עצתה המקצועית, לקח המנוח בחשבון שממילא לא יצליח המעביד לגבות ממנו בחזרה את 80% פסק הדין שקיבל לאחר שנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע (למעט 20% שעוכבו). טענת המערערת היא שעל בית המשפט להגן על שכר הטרחה המגיע לה על-מנת שהמנוח לא ייצא נשכר מהתעקשותו ואילו המערערת תפסיד שכר טרחתה. עוד ולחילופין, טוענת המערערת שהיא זכאית לשכר טרחה ראוי בגין הופעתה בערעור שהגיש המעביד וזאת לא לפי התוצאות בערעור, אלא לפי העבודה שהושקעה בערעור. עוד כותבת המערערת ששכר טרחה ראוי מצוי גם בכללי לשכת עוה"ד - התעריף המינימלי המומלץ, תש"ס-2000. עד כאן תמצית טיעוניה של המערערת. י"ב. מטעם המנוח נטען שהסכם שכר הטרחה אינו מציין כי אחוז שכר הטרחה המגיע הוא בגין ייצוג בערכאה ראשונה בלבד, והוא גם אינו מחריג מגדרו את הדיון בערכאות הערעור. בשים לב לכך שהמערערת הבינה והיתה מודעת לכך שהתביעה נגד המעביד לא היתה בטוחה, ולכן תוצאת הערעור על פסק הדין שניתן כנגד המעביד היתה צפויה, היה על המערערת, שניסחה בעצמה את הסכם שכר הטרחה, לצפות את הבעייתיות שיש בדבר, ולהסדיר את ענין שכר טרחתה באופן מפורש בהסכם שכר הטרחה ומשלא עשתה כן המערערת, חרף היותה עורכת דין מנוסה, אין לה אלא להלין על עצמה, ואין לצפות שבית המשפט יגן על שכר טרחתה במיוחד כשההגנה מתבקשת דווקא לגבי המנוח שהיה אדם פשוט שאפילו לא ידע, כך נטען, קרוא וכתוב. באשר לטענת המערערת לפיה זכאית היא ל-80% משכר הטרחה שפסק בית משפט השלום בתביעה כנגד המעביד, וזאת מן הטעם שהמנוח לא הסכים להתפשר בשלב הערעור במסגרת התביעה כנגד המעביד, הגם שהמעביד מוכן היה לשאת בתשלום 80% מפסק הדין שנפסק בבית משפט השלום, נטען ע"י ב"כ המנוח שזהו ממצא עובדתי שכלל לא נקבע על ידי הערכאה הדיונית, ואין מקום שערכאת הערעור תתערב במימצאים עובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות מיוחדות, ובענייננו לא הוכחו נסיבות מיוחדות שכאלה, מה עוד שהמערערת מבקשת למעשה שבית המשפט שלערעור יקבע מימצא עובדתי במקום הערכאה קמא. מכל מקום, אפילו היה בית משפט קמא קובע כי המנוח סירב להתפשר לא היה בכך כדי להצדיק את המסקנה אליה מבקשת המערערת להגיע. הטעם לכך הוא שהסכם שכר הטרחה שעליו חתמו הצדדים הוא הסכם שכר טרחה המותנה בתוצאות, ותוצאותיו של הליך משפטי אינן דבר "צפוי" או "בלתי צפוי". המערערת רשאית היתה לסרב לייצג את הלקוח הואיל ועורך-דין רשאי שלא לקבל ענין לטיפולו, ובענייננו בחרה המערערת לייצג את המנוח. אילו חפצה המערערת להבטיח את העבודה שהתכוונה להשקיע, ולא להתלותה בתוצאות המשפט, יכולה היתה לעשות כן, למשל, על ידי דרישת תשלומו של סכום כלשהוא מראש, ואולם המערערת בחרה לקשור את גורל שכר טרחתה בהחלטות הלקוח, הואיל והחלטות הלקוח הינן חלק מן "התיק" שהמערערת קיבלה על עצמה לטיפול. י"ג. מוסיפה ב"כ המנוח שהפרקטיקה של שכר טרחה המותנה בתוצאות ההליך היא פרקטיקה מקובלת. באשר לטענתה החלופית של המערערת לפסיקת שכר טרחה ראוי טוענת ב"כ המנוח שלפי ההלכה הפסוקה שכר טרחה ראוי נקבע כשאין הסכם שכר טרחה בין הצדדים ובענייננו נעשה הסכם שכר טרחה הן בהתייחס לייצוג כלפי הביטוח הלאומי, והן בהתייחס לייצוג בתביעה נגד המעביד. אם לפסוק שכר טרחה לפי הצעתה החלופית של המערערת, דהיינו, לפי כללי לשכת עורכי הדין באשר לתעריף המינימלי המומלץ, הרי יש לעשות כן הן ביחס לתביעה נגד הביטוח הלאומי והן ביחס לתביעה כנגד המעביד. זאת, הואיל והסכם שכר הטרחה כולל התייחסות לתביעה נגד הביטוח הלאומי, בשילוב עם התביעה נגד המעביד, ומסיבה זו אין לפצל בין השניים, דהיינו, אין הצדקה לגביית שכר טרחה בגין תקבולי המל"ל לפי שכר טרחה של 20% + מע"מ, ובגין תביעת הנזיקין לפי שכר טרחת מינימלי, דבר שיביא במקרה זה לעיוות דין. אם לקבוע שיעור שכ"ט לפי התעריף המינימלי המומלץ בגין תביעת הנזיקין הרי צריך אותו דין לחול ביחס לתביעה נגד הביטוח הלאומי. לפי חישובה של ב"כ המנוח אילו היה נפסק שכר טרחה מינימלי הן בגין התביעה נגד המעביד והן בגין התביעה נגד הביטוח הלאומי היה שכר הטרחה הכולל המגיע למערערת: 47,805 ₪, בתוספת מע"מ, בעוד שלפי המצב היום קיבלה המערערת בפועל 85,636 ₪ בתוספת מע"מ (בגין התביעה נגד הביטוח הלאומי). בסיפא של עיקרי הטיעון שמטעם המנוח נאמר עוד שהמנוח הלך לעולמו ביום 1.10.06 והשאיר אחריו חוב בסכום של 212,917 ₪ שבגינו פתח המעביד תיק הוצל"פ. לאחר מו"מ בין ב"כ המנוח לב"כ המעביד שילמה בתו של המנוח גב' גילה אשור סכום של 146,000 ₪ בתיק ההוצל"פ, וזאת כתנאי לסגירתו. עד כאן תמצית הטיעונים מטעם ב"כ המנוח. י"ד. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 20.11.07 חזרו שני הצדדים על עמדותיהם בעל פה, ובמיוחד חזרה המערערת על טענתה לפיה המנוח סירב להגיע לפשרה עם המעביד, וזאת כשהמנוח אמר למערערת שהוא מכיר את הליכי ההוצל"פ וכי לא יקחו ממנו דבר. טוענת המערערת שלכך לא התייחס בימ"ש קמא בפסק דינו, הגם שהתנהלות זו של המנוח מצביעה על חוסר תום לב מצדו. ב"כ המנוח חזרה על עמדתה לפיה התוצאה בפסק דינו של בית משפט קמא מוכתבת על-פי הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים, והוסיפה שהסיבה שבגינה המנוח לא שילם בסוף ימיו להוצל"פ היא מחמת מחלתו. ט"ו. הארכנו בהבאת נתוני פסק-הדין וטיעוניהם של שני הצדדים, ונקדים ונציין שלאחר שעיינו בתיקו של בית משפט קמא ובטיעוניהם המפורטים של ב"כ הצדדים סבורים אנו שדין הערעור להידחות וזאת על יסוד הנימוקים כפי שפירטה כב' השופטת קמא בפסק דינה, ואין טעם שנחזור על הדברים שנית. ט"ז. נוסיף, שעֵרים אנו לטענותיה החוזרות ונשנות של המערערת אודות שעות העבודה הרבות והמאמצים שהיא השקיעה בטיפולה בתיק. מבינים אנו את טרוניתה של המערערת על כך שבגלל סירובו של הלקוח להיענות להצעת הפשרה של ב"כ המעביד הפסידה המערערת את שכר טרחתה. נציין, שלענין הצעת הפשרה הונחו בפני בית משפט קמא הן תצהירה של המערערת, והן תצהירו של ב"כ המעביד עוה"ד ח. גלזר, וטענת המערערת בדבר הצעת הפשרה של ב"כ המעביד בשלב שלאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום לא נסתרה. למרות זאת, אין בכל האמור לעיל כדי להביא לשינוי תוצאת פסק-דינו של בית משפט קמא. הסכם שכר הטרחה שבין המערערת לבין המנוח היה הסכם שכר טרחה המותנה כולו בתוצאות, דהיינו, 20% + מע"מ מתקבולי הביטוח הלאומי עד גיל 70 שנה, וכן 20% + מע"מ מן התביעה נגד המעביד. המשמעות הנובעת מקבלת ערעורו של המעביד בבית המשפט המחוזי, וביטול חיובו של המעביד בנזיקין, היא שהמנוח לא יקבל תשלום כלשהו, ולכן אין מקום לתשלום שכ"ט עו"ד. י"ז. אשר לטענת המערערת לפיה פעל המנוח בחוסר תום-לב משדחה את הצעת הפשרה הנדיבה של המעביד, מתוך שסמך על כך שאנשי ההוצל"פ לא יוכלו להניח ידיהם על נכסיו: ייחוס חוסר תום-הלב למנוח הוא בגדר מסקנה, השערה או הנחה מצד המערערת, ובאותה מידה ניתן גם לומר שמדובר בעקשנות גרידא מצד המנוח שלא היה משפטן ואשר לא העריך כראוי את הסיכויים והסיכונים הנובעים מן הערעור שהוגש על ידי המעביד. טענתה של המערערת כי עסקינן בחוסר תום לב מצד המנוח אינה בהכרח המסקנה היחידה המתחייבת. עורך דין המקבל תיק לטיפולו חייב לקחת בחשבון, בין היתר, תוך צפיית פני עתיד, שבמהלך הטיפול בתיק עלולים הוא ולקוחו להגיע לצמתים בהם תידרש הכרעה בכיוון זה או אחר, ועמדת הלקוח לא תהא בהכרח חופפת לזו של עורך הדין. ייתכן ונקיטת העמדה מצד הלקוח תגרום להפסד כספי, הן ללקוח והן לעורך-הדין, כפי שקרה בענייננו כשהמנוח, למרות אזהרותיה של המערערת, דחה הצעת פשרה נדיבה. במקרה כזה עורך הדין חייב להסביר ללקוחו את המצב המשפטי לאשורו ולהעמידו על התוצאות המשפטיות העלולות לנבוע מן העמדה בה דָבֵק הלקוח, אך אין הלקוח חייב לקבל את עמדת עורך הדין, ואין עורך הדין רשאי לאכוף רצונו על הלקוח. י"ח. בשים לב לניסוחו של הסכם שכר הטרחה נשוא הדיון ("20% + מע"מ מביטוח לאומי ומהתביעה נגד המעביד......") המשמעות הבלתי נמנעת היא שאין המערערת זכאית לשכר טרחה כלשהוא בגין התביעה נגד המעביד שהרי שכרה מבוסס על אחוז מסויים מן התוצאה, ולא צויין בהסכם שכר הטרחה תשלום כלשהו שישולם ללא קשר לתוצאות. משכך אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, וזאת עם כל הבנתנו לעבודה ולמאמצים שהשקיעה המערערת בניהול התובענה. י"ט. למעלה מן הדרוש, נציין, שמתוך צפיית פני עתיד, יכול ועל עורך הדין לכלול מראש, בשעת התקשרותו עם הלקוח, תנאי בהסכם שיבטיח לעורך הדין לכל הפחות חלק מסויים משכר הטרחה, במנותק מן התוצאות, בין אם בדרך של תשלום מראש, ובין אם על ידי הסכמה על זכאות של עורך הדין לקבל שכר מסויים ללא קשר לתוצאות ההתדיינות, והכל כאמור בשעת סיכום תנאי ההתקשרות עם הלקוח. לענין זה מפנים אנו לדברי כב' השופט א. רובינשטיין ב-רע"א 7394/07 עו"ד אמיר גאנם נגד רדא פאעור ואח', החלטה מיום 8.10.07: ”זו היתה בחירת הצדדים, והמבקש נטל סיכון, ועם כל אי הנחת מכך שעבודתו ירדה לטמיון, כך הכריע מראש. משנפל הפור כפי שנפל, אבד שכר הטרחה בעניין רע, כדברי המקרא. בשעתו נזדמן לי לומר, כי ראוי שעורך דין יערוך הסכם כתוב בעניין שכר טרחה עם לקוחו (רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש (לא פורסם)). בנידון דידן מסתבר כי הסכם אין בו די, אלא צריך שיהא ברור וחד משמעי ככל הניתן. (4) אם יש לקח מפרשה זו, הריהו שעורך דין המעצב הסכם שכר טרחה עם לקוחו צריך לחזות אחרית מראשית, להחליט אם כדאי לו ייצוג המותנה כולו בתוצאות, או שמא עליו לדרוש גם שכר טרחה מסוים המנותק מן התוצאות, להסביר בהגינות את משאלתו ללקוח ולהגיע - או לא להגיע - להסכם. ואם החליט, כבמקרה דנא, ליטול סיכון, נושא הוא בתוצאות” (ההדגשה שלנו) כ. גם אין לקבל את טענתה של המערערת בדבר אי-פסיקת שכר טרחה ראוי. משסיכמה המערערת על שיעור שכר הטרחה המגיע לה על פי הסכם שכר הטרחה שבינה לבין המנוח, מחייבים התנאים כפי שהוסכם עליהם בהסכם, ותנאים אלה קובעים שכר טרחה בשיעור של 20% + מע"מ מתביעת המעביד. משנתקבל ערעורו של המעביד והתביעה נדחתה אין מנוס מן המסקנה שבהתאם לתנאי ההסכם אין המערערת זכאית לשכר טרחה. שכר ראוי יינתן מקום בו לא התקיים הסכם שכר טרחה, ואנו מפנים לאמור ב-ע"א 136/92, ביניש -עדיאל - עורכי דין ואח' נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז (5) 114, בעמ' 125: ”הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע לאמור: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה” (ההדגשה שלנו) בענייננו התקיים בין הצדדים הסכם שכר טרחה, ולכן אין מקום לפסיקת שכר ראוי. כ"א. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאיננו סבורים שנפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיכך עלינו להורות על דחייתו של הערעור, וכך אנו מחליטים. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי המערערת. שכר טרחהביטוח לאומי