א. פתח - דבר 1. בפני שתי תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו למספר נערים, אשר נדונו במאוחד. הנתבעות עירית אשדוד וחברת ביטוח הדר (להלן: "הנתבעות"), שלחו הודעת צד שלישי נגד הנתבעת השלישית: מדינת-ישראל - משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"). 2. לאחר שמיעת מירב הראיות ניתנו פסקי דין על בסיס הסדרי פשרה בין התובעים לבין הנתבעות, והוסכם, כי תידון ותוכרע על ידי בית המשפט חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין המשטרה, בין בהיות כולן נתבעות ובין במסגרת הודעת צד ג'. עוד הוסכם, כי לאור הנתון, לפיו ההסדרים נעשו בין התובעים לבין "הנתבעות", תהא מנועה המשטרה מלהעלות טענות כנגד סבירות הסכומים שנפסקו בהסכמה, וכן כנגד שיעור אשמם התורם של התובעים או מי מהם, באשר אלה נלקחו בחשבון בסכומים הנקובים בהסדרי הפשרות כפי שהוכרעו. (ואשר הנתבעות קיבלו על עצמן לשלמם במלואם עד אשר תוכרע הפלוגתא ביניהן לבין המשטרה). יצויין עוד, כי בעוד שהנתבעות הכירו באחריותן לנזקי התובעים במידה זו או אחרת במסגרת הסדר הפשרה, המשטרה כפרה באחריותה לגרם הנזקים מכל וכל. הפלוגתא העומדת לדיון בפנינו בשלב זה הינה: אחריותה של המשטרה, לנזקים שנגרמו לתובעים, ואם כן - שיעור אחריותה - באופן יחסי לאחריות הנתבעות. ב. התשתית העובדתית 1. ביום 10.1.97 בקשו התובעים לצפות במשחק כדורגל, שנערך באיצטדיון הכדורגל באשדוד. מסיבות אלה או אחרות הם לא נכנסו לאיצטדיון אלא טיפסו על גג - אסבסט של מבנה נטוש סמוך, מבנה אשר עובר לאותה תקופה שימש תחנת מכבי אש ובתוכו הוחנו הכבאיות. במועד הישים לנשוא התביעה, היה המבנה כאמור ריק ונטוש (להלן: "הגג"). התובעים, כמו אחרים, טיפסו על הגג בדרך לא דרך ושהו עליו כשלפתע נשבר חלקו והם נפלו ונחבלו (להלן: "התאונה"). 2. התביעות הוגשו נגד עירית אשדוד, בהיותה הבעלים והמחזיקה של המקרקעין (המבנה האמור); נגד חברת ביטוח הדר, שהיתה המבטחת של העיריה; ונגד מדינת ישראל - משטרת ישראל במסגרת אחריותה הכללית והמסוימת בנשוא הדיון. במועד הנדון התקיים משחק כדורגל באצטדיון באשדוד בין קבוצות הערים אשדוד ואשקלון (להלן: "המשחק"). במסגרת הסכם אבטחה בשכר בין משטרת ישראל לבין התאחדות הכדורגל, מאבטחת משטרת ישראל משחקי כדורגל ואף איבטחה את המשחק הנדון. בהיות המשחק "רגיש" (כהגדרתו על ידי גורמים במשטרה) - משמע התקיים חשש רציני מפני התלקחות ארועי אלימות בין אוהדי הקבוצות במגרש ובסביבתו - וכן בהתחשב בהיות התקופה "לא קלה" מבחינת חשש לארועי פח"ע, נערכה המשטרה בכוחות מתוגברים ככל שניתן, במסגרת התקציב העומד לרשות הנושא. ג. הראיות 1. לסוגיה שבמחלוקת תרמו עדויותיהם של אנשי המשטרה: (1) מפקד תחנת אשדוד במועד הישים - אמנון זיו; (2) שוטר מג"ב ששירת במועד הישים כמפקד צוות - ובתפקיד זה שימש במהלך המשחק -אסרף יניב; (3) מפקדת נוער במשמר האזרחי, שבמועדים הישימים לנשוא התביעה היתה אחראית על מספר נערים ששימשו במשימת אבטחה בזמן משחק כדורגל - מיכל קלס (לגבי משימה מיום 23.3.96); (4) קצינת הכדורגל במשטרה - אביבה ברוכי; וכן המומחים הבאים, שערכו חוות דעת ואף נחקרו בבית המשפט: (5) מהנדס רפאל גיל (חוו"ד מיום 8.7.03 ת/41). (6) מומחה בטיחות אלעזר איל ביקלס (חוו"ד מיום 11.12.03 תג/1). 2. להלן עקרי העדויות הצריכות לעניננו : מיכל קלס התגייסה למשטרה ב-1993. ביום 23.3.96, ניהלה,כמפקדת נוער במשמר האזרחי, קבוצה של נוער, שתפקידם היה לערוך תצפיות למניעת גנבות, בעיקר של רכבים. היא העידה, כי במועד האמור (כ-9 חדשים לפני התאונה) הגיעה עם הקבוצה, שעל פי תדריך היו עולים לגגות לתצפת (מסביב למגרש הכדורגל הנדון בבנינים בני 4 קומות.) אחד הגגות היה נעול ולכן חיפשו מקום אחר. בהמשך הזעיקוה במכשיר הקשר לרחבה של מכבי האש, כי אחד הנערים נפל. "הם היו על הסככה של מכבי האש ויחד איתם ראיתי צופים רבים שצופים במשחק. הסככה על הגג כן קשורה לארוע... אני עצמי לא עליתי לגג. הוא (הנער ה.א.) היה על הרצפה. אני מתכוונת לגג האסבסט כשאני אומרת הגג זה הגג של הסככה.הוא דרך על האסבסט. האסבסט נשבר והוא נפל.מאותו מקרה הפסקנו את העסקתם של נערים בתצפיות ומאז כבר לא עלו על הגגות. היו תצפיות אבל לא מגגות... אני לא יודעת להגיד אם הצופים המשיכו לעלות על הגגות לאחר אותו מקרה". הנה כי כן, כל שעשתה בעקבות הארוע - "דאגתי שהנערים שלי לא יגיעו למצב שיצטרכו לעלות על גגות."כמו כן דיברה עם מפקד משמר אזרחי. לשאלה מי ידע על הארוע השיבה, שלדעתה כל תחנת אשדוד וכל המרחב. בהמשך עדותה מתברר, כי היא נחקרה במשטרה בקשר עם הארוע ואף המעורבים האחרים נחקרו. אין היא יודעת אם העבירו את תוצאות החקירה לבעלים של המבנה. לשאלה אם היתה לה אפשרות לומר לצופים לרדת, תשובתה: "אני יכולה כמובן לבקש מהם לרדת. מכח מה את יכולה להגיד לצופים לרדת? תשובה: כשוטרת אני מבקשת מהם לרדת מהסיבה שלא יפלו. אם היו מסרבים אני לא יכולה לעשות כלום. אני לא יודעת לגבי שוטרים אחרים מה הם יכולים לעשות במסגרת התפקיד שלנו במשמר אזרחי פחות התעסקנו בנושא הסדר הציבורי אלא בנושא ההתנדבותי. 3. מעדותו של אסרף יניב אנו למדים, כי הוא אכן נחקר בקשר למקרה (קודם למועד ארוע התאונה) ושבראותו שני בחורים מטפסים על הגדר הוריד אותם. אולם מסתבר, שהם טיפסו על חומת האיצטדיון והוא הורידם כדי למנוע כניסה ללא כרטיס. לא מהגג הנדון הוריד אנשים. תפקידו: לאבטח מחוץ למגרש ולפנות צירים אם יש נפגעים במגרש או בין השחקנים וכן לאבטח בחוץ. במקרה הנדון אלה שישבו על הגג הנדון לא הפריעו לו למלוי תפקידו. לשאלה אם היתה לו סמכות להוריד מהגג: "רק בהנחיה של קצינים. אם לא קיבלתי הנחיה אני לו מוריד." אמנון זיו: היה מפקד המבצע: "בגלל שהמשחק היה רגיש נערכנו גם במעטפת מבחינת פח"ע שזה צוות שיהיה בסביבות המגרש. בשני רחובות סמוכים והמסלול היה לראות אנשים חשודים וכלי רכב זורמים למגרש ובפנוי צירים לבתי חולים. במשחק שגרתי הדבר לא קורה..". 4. עדותה של גב' אביבה ברוכי מתיחסת לתפקידה של המשטרה: "אני מדברת על החלק של הכדורגל, שמירת הסדר הציבורי סביב המגרש ובתוך המגרש מניעת פח"ע וטיפול בעבירות פליליות בחניות, בקופות- ספסרות בתוך תחום מגרש" האחריות לענין הסדר הציבורי לדבריה: "כולל צירים וחניות... רחוב ראשי המקיף את האצטדיון, אך לא רחוב צדדי". "אם שוטר בתפקיד, כאמור, רואה מצב שאיננו מהווה עבירה מעבר להיבט ההומני להעיר ולהזהיר - אין זה תפקידו". לשאלה בדבר אפשרות של מתן הוראה ע"י שוטר למי שדרך משל נראה יושב על ענף מסוכן כי ירד ממנו כיוון שזה מסוכן, והוא לא יורד - מה קורה? השיבה: "אפשר לומר שהכשיל שוטר ויאמר לו לרדת ויעצור אותו אבל זה לא בגלל שהוא על ענף אלא כי סירב פקודה". ברור מתשובה זו, כי אין בקרב המשטרה ציפיה "להוריד" אנשים משבתם על עצים באורח המסכן אותם אישית. פניית שוטר במקרה כגון המתואר לעיל תגלה התנהגות הומנית, איכפתיות, אך לא תהא זו בגדר הוראה משטרתית הנובעת מסמכות המשטרה לשמור על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור. לכן סירוב לפעול על פי הוראה כאמור - באם תינתן - כשלעצמו, אינו מהווה עברה אלא ניתן לפרשו בדרך שהוסברה על ידי העדה. 5. המומחה המהנדס גיל רפאל חיווה דעתו לתכונותיו של החומר ממנו עשוי היה הגג עליו עלו התובעים, ואשר נשבר: האסבסט - לוחות אסבסט צמנט המשמש כחומר לסיכוך גגות. העד מציין, כי מבחינת חוזקו אין החומר בטוח לנשיאת משקלו של אדם, היינו מדובר בגג שביר. המומחה מתייחס לתקנות הבטיחות בעבודה. המומחה חיווה דעתו לפעולות שעל בעלת המבנה והמחזיקה בו - עירית אשדוד - היה לנקוט (ההדגשה שלי ה.א.). לאור העובדה שהמחלוקת בין התובעים לבין העיריה תמה, איני נדרשת עוד לקטעים אלה של חוות הדעת אשר למעשה כל כולה נועדה לסייע במחלוקת זו. המומחה מתייחס בחוות דעתו לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים ותלולים) תשמ"ו - 1989.התקנות דנות בעבודה על גג כזה או אחר, ועל העסקת הזולת על גג כזה או אחר. לא זו בלבד שאין מדובר כאן בעבודה או העסקה, אלא שהתובעים הם שהחליטו להימצא על הגג . יתרה מזו, העיריה בעלת המבנה והמחזיקה בו אינה בגדר מעסיק או מעביד כלפי התובעים. קל וחומר המשטרה, אשר בודאי אינה קשורה בתקנות אלה. ד. האחריות לארוע ולתוצאותיו 1. קטביות הן גישותיהם ועמדותיהם של ב"כ הנתבעות מחד גיסא ושל ב"כ המשטרה מאידך גיסא, בכל הנוגע לאחריותה של המשטרה לאשר ארע, ובהתאם לכך לחלוקת האחריות בין הנתבעות לבינה: אם ועד כמה. לית מאן דפליג, שכוחות המשטרה יועדו במובהק לאבטחת המשחק, האצטדיון וסביבותיו. לפיכך, טוען ב"כ הנתבעות, משלא הזהירו השוטרים את הנמצאים על הגג המסוכן: לא הורו להם לרדת עובר לתאונה - נגועה התנהגותם ברשלנות ובהיפר חובה חקוקה . בהתייחסו לעדויות, כפי שצוטטו בהרחבה לעיל, טוען ב"כ הנתבעות, כי "התיזה של המשטרה ועדיה היא, כי אין זה מתפקידה לטפל בארועים מסוג עליה של עשרות אנשים על גג מסוכן כדי לצפות במשחק שהיא אחראית לאבטחתו ואין בסמכותה להורות לאותם יושבי הגג לרדת ממנו - תיזה זו לא רק מטעה אלא מקוממת." 2. הטיעון העיקרי מטעם המשטרה הינו, כי תפקיד המשטרה וסמכויותיה משתקפים בסעיף 3 לפקודת המשטרה; והוא מתמצה בשמירה על הסדר הציבור ושמירה על שלום הציבור. משמע, שמירה על אדם, שאולי מסכן את עצמו - אולי כן ואולי לא - אינה בגדר שמירה על הסדר הציבורי או שמירה על שלום הציבור. זאת כאשר אין חשש לביצוע עבירה, וכאשר לא הוגשה תלונה. כוחות המשטרה, שהיו במקום הארוע, יועדו למניעת אלימות בין אוהדי הקבוצות לבין עצמם באצטדיון, דהיינו במגרש וביציעים, וכן "בסביבתו" של האיצטדיון, הכוונה ליד הקופות, בכניסה וביציאה.- תפקידם היה לשמור על עורק תחבורה פתוח בכלל וחפשי במיוחד לרכב חרום במקרה הצורך; כך גם למניעת פח"ע. 3. בסיכומיו כותב ב"כ הנתבעות: "איננו דורשים מהמשטרה להיות נוכחת בכל מקום ולהיות אחראית לכל מעשה פלילי או נזקי, אך אנחנו בהחלט דורשים מהמשטרה שעה שהיא מקבלת משימה לאבטח ולדאוג לסדר הציבורי באיצטדיון כדורגל ובסביבותיו (כפי שהדבר הוגדר על ידה) לדאוג להורדת ילדים שעלו על גג רעוע כדי לצפות במשחק הכדורגל." (עמ' 16 לסיכומים). לשיטתו, כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב, כמובן, באמצעים העומדים לרשות המשטרה לביצוע שאר המטלות המוטלות עליה, ובנסיבות הענין האחרות. עמדתו היא, כי הקבוע בסעיף 3 לפקודת המשטרה סותם את הגולל על טענות שנשמעו מפי המשטרה לפיהן אין בידה סמכות להורות לעשרות אנשים - העולים על גג רעוע כדי לצפות במשחק כדורגל- לרדת מהגג. ב"כ הנתבעות מפנה לע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל ומצטט קביעת בית המשפט לפיה חובת הזהירות של רופא בה הוא חב כלפי הנהנה משרותיו "כעשיית טובה", אינה פחותה מזו החלה על הרופא כלפי מטופל המגיע אליו "במסלול הרגיל של קבלת חולים". 4. אני רואה לקבוע, כי אין המשל דומה לראייה. בעניננו נטען כלפי המשטרה, כי מחדל אנשיה משמעו רשלנות. אין הדברים אמורים כאן בהתנהגות או בפעולה של איש משטרה שבוצעה ברשלנות - פעולה שהינה מחוץ או מעבר לתפקיד שהוא יועד לו. בעניננו טוענים, כי המחדל מהווה את עוולת הרשלנות, והשאלה היא האם בנסיבות, לאור הראיות, התקיים מחדל, ורק במקרה שנשיב בחיוב על שאלה זו, רק אז יהא עלינו לבחון אם המחדל נגוע ברשלנות, אם מהווה הוא הפרת חובה חקוקה, אם מהווה הוא עוולה כל עיקר. מהראיות כאמור לעיל אין להסיק, כי המצב בשטח הצביע, או עשוי היה לעורר חשש אצל אנשי המשטרה שהיו במקום, כי עלול להיפגע שלום הציבור או שיופר הסדר הציבורי. גם הנתבעות אינן טוענות כי זוהי המסקנה המתבקשת. אלא, שלטעמן כפרפרזה ל"חולה שהגיע אל הרופא שלא במסלול הרגיל של קבלת חולים" כן הגג ויושביו לא היו "במסלול הרגיל" של המשימה אליה הוצבו השוטרים; ברם בהיותם אמונים על הסדר, מצופה מהם שיפעלו גם במישור הנדון. לאמור יבחינו בסיכון, יתרו ביושבי הגג ואף יורו להם לרדת כדי שלא ייפגעו כתוצאה מהתנהגותם הם. אפילו נקבל גישה זו, אין באי נקיטת פעולות, כמתבקש לדעתו של ב"כ הנתבעות, כדי להוות עוולה כנטען ומפורט לעייל. 5. טענה נוספת שמעלה ב"כ הנתבעות מתייחסת למעורבותה של המשטרה בהליכי הרשוי של האצטדיון. אני רואה לקבוע כי גם כאן הרחיק לכת . ב"כ המשטרה טענה כי התייחסות לנושא והטיעון מהווה משום הרחבת חזית. ברם משהוגשה חוו"ד של ביקלס בלא שהועלתה טענה בקשר לכך, ולא הוגשה חוות דעת נגדית, ניתן להתייחס לדברים אם ועד כמה שהם ישימים לעניננו בשלב זה של הדיון, כאשר השאלה העומדת לבירור הינה חלוקת האחריות בין העיריה לבין המשטרה (כמובן כלפי התובעים - "הציבור הרחב"). עם זאת אתייחס לגופו של ענין, ולאמור בחוות הדעת שם נרשם: "בסעיף 5 לפריט המשטרה נאמר: שלא יאושר לעסק אצטדיון שנמצא במרחק של 30 מטר לפחות ממקום המשמש לאחסנה של חומרים מסוכנים (ראה נספח). לדעתי, כאשר נמצא מבנה ששוטרי המשטרה יכולים להבחין שעליו נמצאים בני אדם שאין יודעים מי הם ומה בידיהם, הרי שמבחינה בטיחותית הדבר דומה להמצאות חומר מסוכן. על כן, היה על המשטרה למנוע העליה לגגות או על העצים או להימנע ממתן המלצה לרישיון הפעילות באצטדיון כל עוד נמצאים בנינים במרחק קטן מ-30 מטרים מהאצטדיון." (עמ' 4). זוהי פרשנות מרחיקת לכת של המומחה, אשר במקום להתייחס ל"חומרים מסוכנים", מערב מין בשאינו מינו, דן בבחינות בטיחותיות (ואף ניתן לומר בטחוניות) ומפליג למחוזות לא לו. יפים לכאן דבריו של מפקד תחנת אשדוד במועד הישים לתאונה - זיו אמנון - אשר בעדותו, כשהוא מופנה לנושא הרשוי, מבהיר את תחום האחריות והשיקולים של מפקד תחנת משטרה, שצריך לאשר "עסק" כמו איצטדון במסגרת התקנות לרישוי עסקים כדלקמן: "יש פריט למגרש כדורגל, שמתנהל מהקופות פנימה. אני הולך לפי מה שמנהל הבטיחות יאמר. כלומר, האם היציעים יחזיקו את כמות הקהל, האם הגדרות יפרידו בין אוהדי שתי הקבוצות, מבחינת השלכת חפצים, האם הגדרות של הדשא ימנעו פריצה פנימה, האם אפשר להכניס קהל פנימה בלי פגיעה או החוצה אם יש אירוע בתוך המגרש, מערכות כריזה וכוח פינוי בתוך המגרש, כמו כוח אמבולנס עם רופא, לפי כמות הקהל." לענין התייחסות המשטרה לסיכון של יושבי הגג הנדון נשוא הארוע והתאונה משיב זיו אמנון : "לאו דווקא הגג הזה מדובר על כל הגגות. המגרש בתוך אמבטיה של בנינים. הרבה אנשים יושבים על הגגות מסביב ואין לי שליטה על זה. זה לא קורה בכל משחק אלא רק במשחק אטרקטיבי... אנשים יושבים גם על גגות שיש בהם דודי שמש וחוטי חשמל: הם עולים על גג של כל בניין ויושבים. אין לי שליטה בבנין מיושב לבין ישיבה על בנין בלתי מיושב..." . ולענין הלקחים שהופקו אחרי התאונה אנו שומעים מזיו אמנון: "העיריה הורידה את גג האסבסט של תחנת הכבוי... במשחקים שאחרי שמו פקחים במבנים ששיכים לעיריה בצד הדרומי של המגרש וגם הם לא עזרו במיוחד. הפקחים לא השתמשו בכח." (עמ' 479 לפרוטקול). 6. ב"כ הנתבעות טוען - לאחריות המשטרה כמחזיק - טענה שהועלתה בשלב מאוחר וללא ספק יש בה משום הרחבת חזית:. אכן מתצ"א שהוצגה והוגשה מסתבר, כי תחנת משמר אזרחי היתה באותו מתחם. אולם אין בכך משום הקניית זכויות וחובות של "מחזיק" במתחם כולו ו/או במבנה המסוים, אשר אין חולק על עובדת היותו בחזקתה של העיריה; שהרי גם לדברי ב"כ הנתבעות המבנה המסוים בו השתמש המשמר האזרחי "נמסר על ידי העיריה לשימוש המשטרה מספר חדשים לפני התאונה". לאור התאור הנכון של המיקום וטבע הדברים, אינני מקבלת כי קמה למשטרה אחריות כשל "מחזיק" לגבי הנעשה על חלקי הגג של המבנה הנטוש שבאותו מתחם בכלל ואין במתן אפשרות שמוש במבנה אחד מסוים למשמר האזרחי - קרי למשטרה - כדי לפטור את הבעלים מאחריות כהוא זה. (במאמר מוסגר יוסף, כי שמענו אגב אורחא מהעדה מיכל ביקלס שבמשרד של המשמר האזרחי היתה מזכירה בשם עליזה כהן שקיבלה שכר מהעיריה). 7. אחריות בנזיקין של המשטרה הדין והפסיקה. נשאלת, איפוא, השאלה האם קיימת חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע תפקידם ? במסגרת טיעוניו מפנה ב"כ הנתבעות לפסיקה האחרונה והעדכנית הדנה בעוולת הרשלנות, כאשר אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה והן בשל מחדלה הרשלני מלבצען. הוא מפנה לפסק דינו המקיף בנושא של השופט אוקון בענין ת.א. (ירושלים) 2555/00 רביב מרגלית ואח' נ' מדינת ישראל. הגם שעובדות המקרה שם שונות בתכלית מאלה שבפנינו. סובר ב"כ הנתבעות, כי "אנו מוצאים דמיון רב בין המקרה הנדון בפסק הדין למקרה הנדון כאן. בשני המקרים מדובר על התנהגות רשלנית בבחינת "ראיתי ולא עשיתי" כשם שהשוטרים (שם.ה.א.) ראו את העימות וביכרו לא לעשות דבר, כן ידעה המשטרה על עליית הצופים על הגג המסוכן ובחרה שלא לעשות דבר." בפסק דין זה אוזכרו ונדונו עקרונות עוולת הרשלנות ויסודותיה, לגביהם אכן ניתן ללמוד לעניננו - ברם מהותית מבחינת הממצאים העובדתיים רב השונה על הדומה. העובדות בשני המקרים שונות באורח קטבי, שם מדובר באלימות שגרמה להתערבות המשטרה ולעיכובו של נער נושא סכין ושחרורו - התנהגות (מצד המשטרה) שהוותה פעולה רשלנית, בעוד שבעניננו מדובר בהימנעות מאזהרה או מהוראת פנוי מגג, שהשוטרים היו אמורים - אולי - לדעת, כי הימצאותם של האנשים באותו זמן נתון מהווה סיכון לגביהם הם. הובאו בפנינו דבריו של השופט בייסקי בענין 337/81 פ"ד לח(3) 337 פס"ד בוסקילה) ומצוטטים דברי השופט ברק בענין זוהר נגד עירית חדרה 862/80 לענין חובת הזהירות המושגית בין גוף שילטוני לבין מי שניזק. חובת הזהירות המושגית מחייבת בחינה; ורק אם ייקבע, כי התקיימה, תידון שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שבמרכזה בדיקת היחס בין הפעולות שהתרחשו בפועל לבין הנזק הממשי שנגרם. בחינה זו נערכת על פי מבחן הצפיות במסגרת עוולת הרשלנות. הדברים יפים כלפי העיריה - אולם מה עיניינם בהקשר למשטרה?! בבוחנו את שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית מפנה השופט אוקון למאמרו של פרופ' אריאל פורת "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" (ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו, בע' 287 להלן "פורת"): לשאלה האם קיימת חובה זהירות גם של המשטרה כלפי בני ובנות החברה? התשובה היא חיובית. סעיף 3 של פקודת המשטרה [נוסח חדש] מהווה בית קיבול לחובה זו. הוא קובע כי "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבור ובטחון הנפש והרכוש". הוא יוצר אם כן את הזיקה הנחוצה בין הפעילות המשטרתית לבין מי שעלול להיפגע ממנה. אך סעיף 3 של פקודת המשטרה הוא בית קיבול בלבד. בית הקיבול יכול ללבוש ולפשוט צורה." בשורה התחתונה חובת הזהירות של המשטרה נובעת ממכלול סמכויותיה וכוחותיה. המשטרה כגוף שילטוני צריכה לצפות ששימוש או אי שימוש רשלני בכחותיה עשוי לגרום נזק (זוהר נ' עירית חדרה). 8. שואל ב"כ הנתבעות: האם קיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיומה של החובה הנ"ל? והוא משיב: הנמוקים אשר עומדים בבסיסה של המדיניות המשפטית מוכרעים תוך התחשבות במכלול האינטרסים והערכים המתנגשים בהכרעתה של אותה שאלה. במקרה דנן קיים מחד - האינטרס הציבורי בדבר מתן חופש פעולה לשוטר במהלך ביצוע עבודתו בשמירה על החוק והסדר הציבורי, ומנגד - ניצב האינטרס של הגנה על הגוף והרכוש. לעיתים קרובות ניצב, אכן, השוטר בדילמה בין חובתו לפעול ובין הפשרות שפעולתו תגרום נזק כפי שטוענים . האיזון הראוי המתבקש (לדעתו של השופט בפסה"ד המפורט המובא) מצביע לכיוון הכרה באותה חובת זהירות מושגית. מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה. הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו ענין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה. "מעשי השוטרים מצויים במסגרת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית". (השופט בייסקי 337/81 פ"ד לח(3) 337 פס"ד בוסקילה). כדי לחייב את המשטרה באחריות שילוחית צריך קודם לקבוע, כי היתה רשלנות של היחיד. לכן לא אקטואלית הנקודה הזאת לגופן של עובדות וממצאים משפטיים שונים לחלוטין, כאשר שם המשטרה פעלה לביצוע צו של בית משפט, אשר יתכן כי לא הבינה אותו כראוי, ובעניננו לא הוגשה כלל תלונה. קל וחומר, שלא ניתן צו. כאן הטענה למעשה למחדל. נכון, שאם ייקבע מחדל קיימת אחריות שילוחית, אבל תחילה יש לקבוע קיומו של המחדל הרשלני. ב"כ הנתבעות מתייחס לנושא של הפרת חובה חקוקה ומצטט מדברי הנשיא ברק בע.א. 145/80 (ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש) כי "בין עוולת הרשלנות לבין העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה קיימים שוני ודמיון גם יחד". לשיטתו של ב"כ הנתבעות בפנינו רב הדומה על השונה והוא מפרט את תפקידיה של המשטרה: "החובה העיקרית היא זו המצויה בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש." חובה זו היא כללית. ממילא אף ניתוחה של עוולת הפרת חובה חקוקה יחייב את בחינת הצידוק שבהתנהגות המשטרה. נראה כי במקרה שלפנינו, סטנדרט ההתנהגות המותווה בחיקוק היא סטנדרט ההתנהגות הנורמטיבי לבחינת עוולת הרשלנות. אין המדובר בהפרת החובה כליל, אלא במילוי רשלני שלה". אל לנו לשכוח, כי הדברים יפים כ"חכמה שלאחר מעשה". לו היה ידוע עובר לשבירת הגג ולנפילת הנערים - התובעים, את אשר יודעים כל המעורבים עכשיו - שונים היו פני הדברים. אולם שומה עלינו לבחון: האם הובאו ראיות המלמדות על כך שהמשטרה ידעה בזמן אמת את הנתונים האמיתיים לאשורם? האם נמצא בחומר הראיות נתונים לפיהם היה על המשטרה לצפות את אשר יארע בהמשך? והאם היתה זו חובתם של השוטרים להבחין בהימצאותם של הנערים על הגג והיותו של הגג מסוכן כחלק מתפקידם? - תמהני. עמדת המשטרה היא, כי אין מקום להטיל עליה אחריות כלשהי לארוע נשוא התביעה - אין מקור בדין, אין בפסיקה ואין ברציונל החברתי והשכל הישר: עמדת המשטרה היא, כי אין זה מתפקידה לטפל בארועים מסוג עליה על גג מסוכן - אפילו מטרת העלייה והשהייה על הגג הינה לשם צפיה במשחק הנערך בסמוך לאצטדיון אותו היא מאבטחת. עמדת המשטרה, כי אין בסמכותה להורות ל"יושבי" הגג לרדת ממנו, קל וחומר "להורידם בכח ". עמדת המשטרה היא, כי שוטר הנוכח לראות "יושבי גג המסתכנים בישיבתם על הגג ואינו נוקף אצבע - אינו לוקה ברשלנות, קל וחומר כאשר מדובר בכוחות משטרה שנועדו לאבטח את המשחק ואת האצטדיון וסביבתו (שעה שהגג הנדון אינו נכלל במסגרתו). 9. ב"כ המשטרה מבהירה בסיכומיה, כי אין היא מכחישה והיא אף מאשרת, כי המשטרה אמונה על שמירת הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. על המשטרה מוטלת אחריות כללית, כאמור בסעיף 3 לפקודת המטרה {נוסח חדש} תשל"א- 1971; אלא שטוענת היא, כי מעשי התובעים לא היוו איום או סכנה לסדר הציבורי או לשלום הציבור ששהה במקום; אפילו הפרעה לסדר הציבורי, לשלום הציבור, או הפרעה לשוטר למלוי תפקידו לא היתה, ובאשר לביצוע עבירה ברורה אחרת מול עיני איש משטרה, לא הועלה אפילו בדל טענה על ידי צד כלשהו; הנה כי כן, משלא בוצעה על ידי התובעים עבירה כלשהי, לא היה מקום להתערבות המשטרה. לשיטתה של ב"כ המשטרה לא היה מצב שהתבצעה עבירה, בשונה מענין 1678/01 מדינת ישראל נ. וייס ואח פ"ד נח(5) 167). שם נעברו עבירות של ממש והוגשו תלונות למשטרה. בדונה בחובת הזהירות של המשטרה בטיפול בתלונות קובעת השופטת דורנר: "המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אומנם, למשטרה נתון שיקול דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, וכאמור, החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת." ושם אנו שומעים מפי השופט ריבלין: "דיני הנזיקין המסורתיים נרתעו מפני הטלת אחריות נזיקית על המדינה בכלל ובגין "אי מניעת פשע" בפרט. בסוגיה זו באות לידי בטוי, לצד הריסון מפני התערבות שיפוטית בשיקול דעתן של הרשויות המבצעות, גם הרתיעה הכללית מפני הטלת אחריות בגין התנהגות מחדלית... בעניננו השאלה - האם יש להטיל אחריות של המשטרה בגין אי מניעת מעשים פליליים. במובן מסויים, זוהי שאלה פשוטה יותר - תפקידה של המשטרה, בראש בראש ובראשונה הוא למנוע פשע...". נפסק שתם עידן החסינות המיוחדת של המדינה: "המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין... אין לשלול אפשרות כי המדינה תימצא אחראית בנזיקין בגין אי מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על ידי אחר." אכן זוהי חובתה העיקרית של המשטרה, אך המקרה הנדון כאן אינו נופל במסגרת האמור והמצוטט לעייל מהבחינה העובדתית. יש לאבחן את הדברים מעניננו - כאשר כאן ההתנהגות "המחדלית" הנטענת אינה במניעת פשע , אלא באי מניעת אסון. 10. לענין הטענה של הפרת חובה חקוקה מפנה ב"כ הנתבעות לשני סעיפי חוק. למרות שלדעתי אין הם מתאימים לעניננו, אביאם כלשונם: סעיף 36(א) לפקודת המשטרה קובע: "ביקש אדם להעסיק שוטרים בשכר לרגל אירוע או פעולה שהוא מעונין בהם, ויש גם לציבור ענין בכך שהסדר ושלום הציבור יישמרו בהם, רשאי המפקח הכללי להעמיד לרשותו שוטרים בתשלום שייקבע, בתנאי כי נתקיימו לגבי האירוע או הפעולה דרישות החוק". חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תשכ"ג-1962 הקובע בסעיף 11א: "(א) כדי להבטיח את הסדר הציבורי באירוע ספורט, מוסמך שוטר, נוסף על סמכויותיו על פי כל דין, לתת הוראות לכל אדם המתנהג באופן אלים שיש לשוטר חשד לגביו כי הוא יפריע לסדר הציבורי, במקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לרבות במקום הכניסה אליו, במקום היציאה ממנו, או סמוך לאותו מקום, ואותו אדם חייב להישמע להוראות אלה. (ב) לא נשמע אותו אדם להוראות שנתן לו שוטר לפי הוראות סעיף קטן (א), מוסמך השוטר להרחיקו מהמקום כאמור בסעיף קטן (א), ולא להתיר את כניסתו לאותו מקום, ורשאי הוא לא להשתמש לצורך כך בכוח סביר". טוען ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי: "המשטרה קבעה לכמה שוטרים היא זקוקה. המשטרה הגדירה את המשחק כרגיש. המשטרה היתה מודעת לתופעה של עלייה על גג תחנת כיבוי האש. כוחות של המשטרה פיטרלו בסמוך לגג ולא עשו דבר. המשטרה היתה מודעת לנפילה קודמת מאותו גג רק חודשים ספורים קודם לכן. המשטרה הסיקה את המסקנות לגבי אנשיה שלה ומנעה מהם לעלות לגג, אך התעלמה מהציבור שהמשיך לעלות לגג. המשטרה התירה את קיום המשחקים באצטדיון למרות שהיא ידעה שקיימים גגות סמוכים שהעלייה עליהם מסוכנת." כפי שציינתי, משטרה לא היתה בפועל המחזיק של תחום כיבוי אש. הבעלים והמחזיקה היתה העיריה , לאמור "הנתבעות". לא זו אף זו; טוענת, ובצדק ב"כ המשטרה, כי אין בפנינו טענה לפיה נתקבלה תלונה במשטרה מטעם העיריה או מטעם גורם אחר כלשהו בדבר טיפוס על גג בית מכבי האש הנטוש, לצורך צפייה במשחקי כדור רגל תופעה שחזרה על עצמה . 11. יתרה מזו. ב"כ המשטרה בסיכומיה טוענת, כי העיריה - בין אם כבעלים וכמחזיק - ובין אם במסגרת אחריותה הכללית על מבנים מסוכנים לציבור שבתחום שיפוטה בהתאם לפקודת העיריות, היתה אחראית על המבנה ולא קיימה חובותיה, לא בדקה תקינותו לא הורתה על הריסתו לא יידעה את הגורמים הרלבנטיים כגון המשטרה ועל כן חבה היא במלוא הנזק. אלא שעוד טוענת ב"כ המשטרה: "לא יכלה המשטרה לדעת כי נשקפה סכנה ממשית לשלומם של הצופים במשחק מהגג" והיא אף מדגישה: "אנו עוסקים בשאלת החשש מפני סכנה ממשית, שהיא מעבר למשל לסכנה "כללית" אפשרית, כמו למשל סכנת נפילה בשל מעידה או חוסר זהירות מצד המטפס, הקיימת תמיד כאשר מדובר בשהייה במקום גבוה. סכנה מהסוג האחרון איננה בגדר סכנה ברורה ומיידית, אלא יותר בגדר סכנה ערטילאית, אחת מאותן מיני סכנות רבות המלוות את פעילויותינו היומיומיות". ב"כ הנתבעות מתייחס לשאלה העקרונית של סטנדרט התנהגות המצופה משוטר: האם אנו דורשים ששוטר ידאג לפעול כשוטר כאשר הוא חוזה בהתנהגות המסכנת את שלום הציבור גם אם הוא מיועד אותה עת למשימה אחרת. 12. נשאלת, איפוא השאלה האמנם טוען ב"כ הנתבעות כי הובאו ראיות לפיהן שוטר/ים חזו בהתנהגות המסכנת את שלום הציבור.?! לאמור לשיטתו, מעבר לשמירה על הסדר הציבורי ולשמירה על שלום הציבור, שומה על המשטרה לפעול לשם שמירה על אזרח שמסכן את עצמו . טוענת ב"כ המשטרה, כי למשטרה לא היה כל מידע כללי או מסויים בדבר מסוכנותו של המבנה וקיום חשש לקריסתו של הגג, היינו לא היה לה כל מידע בדבר קיום סכנה אפשרית לבטחונם של השוהים על הגג. אכן צודקת ב"כ המשטרה בטיעוניה לפיהם : "הטלת אחריות על המשטרה כל אימת שיפגע אדם כתוצאה מטיפוס על גג, עץ, משאית, מרפסת או כל מקום אחר הממוקם מחוץ לאצטדיון, וכאשר אין במעשה זה משום ביצוע עבירה או הפרעה לסדר ולשלום הציבור, תהווה נטל משאבי-פיננסי כבד ביותר על המשטרה, מה שיכול להטיל צל כבד על עצם האפשרות לקיים בכלל משחקי כדורגל בארץ". אמנם, עולה מהראיות, שעובר לארוע ידעה או היתה צריכה לדעת המשטרה שמדובר ב"גג מסוכן". לנוכח המקרה שארע ב1996, כפי שתואר על ידי מיכל קלס, ואשר הודע לתחנה ולמרחב. אולם אני רואה לקבוע, כי אין די בכך כדי למצוא את המשטרה חבה בשל עוולת רשלנות או בשל הפרת חובה חקוקה כלשהי בנסיבות הענין המיוחדות והמסוימות כפי שתוארו בהרחבה לעיל. ה. סיכום מן המקובץ מתחייבת המסקנה, לפיה דין התביעות והודעת צד ג' נגד מדינת ישראל - משטרת ישראל להידחות. התוצאה, היא, שהנתבעות ישאו, כלפי התובעים , במלוא הסכומים הנקובים בהסדרי הפשרה שקיבלו תוקף פסק דין. הנתבעות תשאנה בהוצאות המשטרה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10.000 ₪ בצירוף מ.ע.מ צמוד למדד ובצירוף ריבית מיום פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן בלשכתי היום ג' בכסלו, תשס"ו (4 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים. הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת משטרהכדורגלדיני ספורט