לפני בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות. מדובר בתובענה שהוגשה ע"י (התובע והמבקש) כנגד (הנתבעת והמשיבה), על סך של 53,250 ₪. עניינה של התובענה, הינם שישה שיקים משוכים על חשבון בנק הפועלים, אשר חוללו בהעדר פירעון, מהטעם שחתימת המושך אינה זהה. ביום 1.5.07 הוגשה ע"י הנתבעת, התנגדות לביצוע השיקים. ביום 10.9.07 ניתנה החלטה, ע"י כב' הש' מיכאל תמיר, במסגרתה, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן, בכפוף להפקדת 10,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. ביום 25.3.08, נערכה ישיבה מקדמית ע"י מותב זה, בה נקבע כי לאור סכום התביעה, היא תידון בסדר דין רגיל. התיק נקבע לישיבה מקדמית נוספת ליום 14.9.08. סלע המחלוקת בבקשה שלפני, הינו מיהו הצד שעליו הנטל לפתוח בהבאת הראיות, בעטייה של טענת זיוף. טענות הצדדים לטענת המבקש, שעה שמדובר בתביעה שיטרית, אזי בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), חל בעניין זה הכלל בדבר היפוך סדר הבאת הראיות, באופן שעל המשיבה, הנטל להפריך את החזקה הנוהגת בעניינו של שטר ועל כן עליה להתחיל ולהביא ראיותיה תחילה. המשיבה טוענת כי שעה שבעניינינו טענת ההגנה המרכזית הינה טענת זיוף, אזי נטל ההוכחה הוא על המבקש התובע ועליו להתחיל בהבאת ראיותיו. על כך משיב המבקש כי עיון בכתב ההתנגדות לביצוע השטר (אשר הפך לכתב הגנה), מעלה קיומן של שתי טענות: זיוף חתימה וכן חתימת המנוח בחריגה מהרשאת אשתו. המבקש טוען כי כתב ההתנגדות הינו לאקוני וחסר פירוט בדבר הטענות לעיל. לטענתו, המשיבה מנסה ליהנות מרכיבי ה"ספק", העומדים לזכותו של נתבע, מקום שהחובה להוכחת נטל התביעה, מוטלת, דרך הכלל, על התובע - ה"מוציא מחברו". המשיבה מנסה להימנע ממסירת גרסה מפורטת בדבר נסיבות מסירת השיקים. לטענתו, המשיבה אינה מפנימה כי עסקינן בתביעה שטרית, אשר מניחה ביסודה את תקינות ההליך השטרי ואת היפוך נטל הראיה ועול הבאת הראיות. דיון והכרעה הצד שעליו מוטל הנטל לפתוח בהבאת הראיות במקרה של טענת זיוף לאחר עיון בפסיקה הענפה ובספרות הקיימת בנושא, הגעתי למסקנה שלפיה, על המבקש לפתוח בהבאת הראיות. בספרו של י' זוסמן, "דיני שטרות", מהדורה שישית, בעמוד 337, קובע המחבר כי: "נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר,שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו". בספר "דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט", של המחברים עו"ד ד. תמיר ועו"ד י. יערי, בעמ' 276, נקבע: "כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29 (ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין - והחיוב הצמוד אליו - בכללותו" למעשה, גם מעיון בפסיקה אשר הובאה ע"י המבקש עצמו, ניתן להגיע לאותה מסקנה. לא שוכנעתי מניסיונות המבקש להציג את הפסיקה עליה הסתמך, כתומכת בטענותיו. המבקש הסתמך, בתשובתו לתגובת המשיבה, על פסק דינו של כב' השופט יצחק עמית, מביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר ניתן ב-ת"א (חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ. המבקש ניסה ע"י הדגשתם והגדלתם של חלקים מפסק הדין, לשכנע את ביהמ"ש בנכונות טענתו. ברם, עיון מדוקדק בפסק הדין דלעיל, מוכיח כי דווקא הצדק עם טענת המשיבה, וכי על המבקש, כמי שמסתמך על החתימה, הנטל בהוכחת אמיתותה. בהקשר זה, מצאתי לנכון לציין כי פסיקה נוספת (פסק דינו של כב' הש' זוסמן בע"א 61/ 642 זאב טפר נ' שלמה מרילה), אשר הובאה ע"י המבקש לתמיכה בטענתו בנידון, אין בה ולא כלום לתמיכה בטענת המבקש, הן משום שפסק-הדין אינו עוסק בטענת הזיוף ובנטל הפתיחה בהבאת הראיות והן משום שלגופו של עניין, אין בהלכה שנקבעה שם כל רלבנטיות בעניינינו, על אף שמאופן הצגת ההלכה ע"י המבקש, בו הושמט חלק ממנה, נראה לכאורה כי יש בטענת המבקש דבר מה. טענת המבקש בדבר חריגה מהרשאה לטענת המבקש, משביקשה המשיבה לטעון ל"חריגה מהרשאה", גלש טיעונה והעביר לפתחה את הנטל להוכיח את טענותיה, שכן, ממילא, לשיטת המבקש, ובהתאם להלכת ביהמ"ש העליון, נקבע כי חריגה מהרשאה אינה זיוף. לשיטת המבקש, סעיף 23(ב) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: פקודת השטרות), מחזק את הפרשנות דלעיל של חריגה מהרשאה. כמו כן, הוראות סעיף זה, לשיטת המבקש, מלמדות כי אין די בטענת זיוף סתמית בכדי לסטות מהוראות הדין החל ברגיל בדיני השטרות. אכן, צודק המבקש, כי בפסק הדין בעניין ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד מח (3) 563, 569 (1994) - (להלן: "פס"ד אשכנזי"), השווה בית המשפט העליון את היקף המונח זיוף בדיני השטרות לזה הנקוט בדיני העונשין, וקבע כי: "'זיוף' כמובנו בסעיף 23(א) לפקודה, הוא מעשה שהינו בגדר 'זיוף' על פי דיני העונשין, ואילו חתימה אמיתית תוך חריגה מהרשאה איננה 'זיוף' כהגדרתו בסעיף 414 לחוק העונשין תשל"ז-1977". ברם, האם ניתן ללמד מפס"ד אשכנזי על שינוי בנטל הראשוני של הבאת הראיות במקרה? והאם משמעותו שינוי בסדר הבאת הראיות בכלל? בת"א 97950/01 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקוסי ישראל, נדרש כב' הש' מאיר יפרח לשאלה דומה לעניינינו. בפסק-הדין מצוטטים דבריו של כב' השופט זוסמן, בספרו (שם, ע"מ 50): "...כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו. כיוצא בזה, בעניין הרשאתו של אדם לפעול בשמו של אחר, כגון רשותו של מנהל לחתום בשם חברה, המסתמך על החתימה ותובע על פיה חייב להוכיח כי ניתנה לאותו אדם הרשאה לחתום. גם לצורך חיובו של תאגיד על יסוד חותמת שהוטבעה על שטר תופס אותו רעיון, הואיל ותאגיד אינו חייב אלא אם הוטבעה החותמת על ידי מי שהורשה לכך. התובע על יסוד החותמת חייב בהוכחת ההרשאה, שהיא אחד היסודות המעמידים את תביעתו" בהמשך פסק- הדין נקבע: "אינני סבור, כי פסק הדין בעניין אשכנזי יכול לסייע לבנק. בפסק הדין בעניין אשכנזי הועלתה טענה בדבר חריגה מסמכות של סגן מנהל סניף בנק שחתם על שיקים. בית קיבולה של הטענה מצוי בהוראת סעיף 25 לפקודה ולא בהוראת סעיף 23 לפקודה. בענייננו, כאמור, כפירת הנתבע באמיתות חתימת ההיסב (הן בשל היותה מזויפת והן בשל היותה לא מורשת) מיוסדת על הוראת סעיף 23 לפקודה. הנתבע אינו טוען, כי חתימת ההיסב נעשתה תוך חריגה מהרשאה. משכך, אני סבור, כי יש לתחם את קביעת בית המשפט העליון בפסק הדין אשכנזי (לפיה נטל הראיה כי חתימה נחתמה תוך חריגה מהרשאה, מוטל על הנתבע, טוען הטענה) לנסיבות בהן מועלית טענה של חריגה מסמכות של החותם, אשר איננה עולה לכדי זיוף או העדר הרשאה." בעניינינו, עסקינן בטענה של העדר הרשאה ודעתי בנדון כדעתו של כב' השופט יפרח. לפיכך, עלי לדחות את טענות המבקש ובפרט כאשר עולה מדבריו בבירור, כי התייחסותו מושתתת על האמור בסעיף 23 לפקודת השטרות. כמו כן, אין ממש בטענת המבקש כי סעיף 23(ב) לפקודת השטרות, מחזק את פרשנות פס"ד אשכנזי, שכן עיון בנוסח הסעיף מראה כי עסקינן כאמור בסעיף המתייחס ל: "אישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף", ואילו בעניינינו לא ברור איזה אישור בדיוק ניתן לחתימתה המזויפת וחסרת ההרשאה של המשיבה, לפי טענתה. טענות המבקש בדבר העלאת טענת זיוף "סתמית" ע"י המשיבה שעה שעסקינן בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי עסקינן, אזי ניתן להסתפק ברף ראייתי נמוך יותר: "יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 414/66 פישביין נ' פול על-ידי מזרח שירות לביטוח , עמ' 462-461 )." לפיכך, ולאור העובדה כי בתצהירה של המשיבה, הצהירה כי חתימתה זויפה וכי מעולם לא חתמה על השיקים נשוא תובענה זו וכן כי התברר לה בדיעבד, כי מזה זמן מה, בחש גורם כלשהו [ככל הנראה בעלה המנוח] בחשבונות הבנק שלה, תוך משיכת כספים, הנפקת פנקסי שיקים וכד', כל זאת ללא ידיעתה ובהעדר כל הרשאה מצידה, לא מצאתי את טענות המשיבה כסתמיות. סוף דבר אשר על כן, הבקשה נדחית. התובע יגיש תצהירי עדות מטעמו עד ליום 1.8.08 והנתבעת תגיש את תצהיריה עד ליום 1.9.08. נקבע לקדם נוסף ליום 14.9.08 לשעה 16:30. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ + מע"מ. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים. ניתנה היום, ו' באייר, תשס"ח (11 במאי 2008), בלשכתי. יאיר דלוגין, שופט זיוף