החלטת רשם בעניין שומת הוצאות אינה החלטה "המשלימה" את פסק הדין, שכן כאשר בית משפט קובע כי בעל דין יחויב ב"הוצאות משפט" ללא קביעת שיעורן, הוא מביע בכך את עמדתו כי הוא סיים את מלאכתו ואין בכוונתו לשום את ההוצאות. זאת בניגוד לנסיבות בהן ההחלטה לגבי החיוב בהוצאות או שיעורן ניתנת על ידי בית המשפט בהחלטה נוספת שניתנת על ידו לאחר מתן פסק הדין אשר במסגרתו התבקשו הצדדים להגיב לעניין גובה הוצאות המשפט. החלטה כאמור נחשבת להחלטה המשלימה את פסק הדין שכן בית המשפט הביע את עמדתו כי עובר למתן ההחלטה הוא טרם סיים את מלאכתו. כמו כן, החלטת הרשם אינה נחשבת החלטה המבהירה או המפרשת את החלטת בית המשפט אלא כהחלטה המיישמת את פסק הדין ולפיכך מדובר בהחלטה העוסקת בביצוע פסק הדין והטפלה לו. זאת, להבדיל ממצב בו בית המשפט מוציא פסיקתה מבהירה או מתקנת לאחר מתן פסק הדין לעניין החיוב בהוצאות, אשר ככול שיש בה כדי לשנות או להבהיר את פסק הדין, הערעור עליה הוא בזכות לבית משפט שלערעור. ##להלן החלטה בנושא שומת הוצאות משפט:## הקדמה: לפני בקשה דחופה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת אתי בוהדנה) מיום 21/1/08 וכן בקשה לאיחוד הדיון בערעור המבקש לגביו מבוקשת הארכת המועד דנא עם הדיון בערעור המשיבים הקבוע ליום 26/5/08. פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן כאמור ביום 21/1/08 והומצא למבקש - בהתאם לאמור בבקשה - ביום 5/2/08. המשיבים מצידם הגישו ערעור על פסק הדין ביום 3/3/08, ואילו המבקש הגיש את בקשתו דנא להארכת המועד להגשת ערעור רק ביום 6/5/08, בתום 90 ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, כאשר קודם לכן ביקש, לטענתו, להגיש את הערעור עצמו ביום 4/5/08, ברם ב"כ המשיבים התנגד לכך, ולכן הערעור לבסוף לא הוגש. טענות הצדדים: לטענת המבקש, האיחור בהגשת הערעור נבע מנסיבות אישיות של בא כוחו, ובכלל זה מחלה קשה ששבה ופקדה את אחיו של עורך הדין, אשר חייבה אותו - האחרון - לפעול בצורה אינטנסיבית כדי לאגור אינפורמציה העשויה להציל את חיי אחיו ואשר מנעה ממנו להתרכז בעבודתו כמעט לחלוטין. בהקשר זה מציין ב"כ המבקש כי בשיחה שקיים עם ב"כ המשיבים סוכם כי תינתן לו ארכה להגשת הערעור עד ליום 1/5/08, אך הואיל ומועד זה נפל ביום השואה (יום ה' בשבוע), בו לא עבד, התעתד להגיש את הערעור ביום 4/5/08, יום העבודה הבא לאחר מכן (יום א' בשבוע), ואולם משהגיע לבית המשפט על מנת להגיש את הערעור, סירב ב"כ המשיבים להגשת הערעור באיחור, ולפיכך ב"כ המבקש שב כלעומת שבא מבלי להגיש את הערעור, ותחת זאת הגיש את בקשתו דנא. לטענת המבקש, המשיבים ידעו על כוונתו להגיש ערעור ואף הסכימו בעצמם להארכת המועד עד ליום 1/5/08, כך שאיחור של יום אחד בהגשת הערעור אין בו כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבים, והוא אף מעיד על כך שהמבקש עשה כל שלאל ידו כדי לעמוד במועד המוסכם. יתירה מכך, לטענת המבקש, המועד להגשת הערעור צריך להימנות רק מיום 19/3/08, הוא מועד ההחלטה בבקשה לאישור הוצאות משפט, אשר השלימה את פסק הדין קמא ונמסרה לו ביום 30/3/08, ולכן ממילא טרם חלף המועד להגשת ערעור. לשיטתו של המבקש, במסגרת פסק הדין קמא נקבע כי המבקש ישלם הוצאות למשיבים בהתאם לקבלות שיוגשו, ובנסיבות אלו, פסק הדין קמא הושלם למעשה רק בעת שניתנה החלטה בבקשה לאישור הוצאות, ורק ממועד זה מתחיל מירוץ הזמן להגשת ערעור. לחילופין טוען המבקש כי הסתמך על כך שזהו המצב המשפטי הנכון, וטעות משפטית זו מהווה טעם מוצדק להארכת המועד להגשת הערעור. מעבר לכך, מפנה המבקש לכך שזכות הערעור הינה זכות חוקתית מהותית כחלק מזכות הגישה לערכאות, בעוד שעמידתם של המשיבים על המועד להגשת ערעור הינה בעניין פרוצדוראלי וללא כל טעם ענייני, ולטענתו, בנסיבות אלה, גוברת זכותו המהותית על זכותם הדיונית של המשיבים. בנוסף, לטענת המבקש, הואיל והמשיבים מצדם הגישו ערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא, ממילא עומד פסק הדין לביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור, ואין בהיעתרות לבקשה זו כדי לסרבל או לעכב את בירור הערעור בכל דרך שהיא. לגופו של הערעור, סבור המבקש כי בידיו טענות משפטיות טובות כנגד פסק הדין קמא, כך שסיכויי הערעור גבוהים וגם מטעם זה מוצדק להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסק הדין. מאידך, המשיבים סבורים כי יש לדחות את הבקשה וכי אין כל סיבה מוצדקת לאפשר למבקש להגיש את ערעורו באיחור של 44 ימים. לטענת המשיבים, המבקש הינו "מאחר סדרתי" אשר בכל התקופה בה היה התיק תלוי ועומד בפני בית המשפט קמא עשה כל שהיה בידיו כדי לעכב את ניהול המשפט ולהאריכו שלא לצורך, הגם שב"כ המבקש זכה מב"כ המשיבים ליחס הוגן וחברי לאורך כל הדרך. באשר לטענת המבקש בדבר טעות משפטית, הרי שלשיטתם של המשיבים, זו אינה משמשת דרך כלל צידוק להארכת המועד, מה גם שהטענה לפיה יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור רק מיום ההחלטה בבקשה לאישור הוצאות נשמעת מופרכת ומלאכותית, וברי כי פסיקת הוצאות משפט על סמך קבלות אינה עניין מהותי הנוגע לגוף המחלוקת בין הצדדים, ולכל היותר יש בה כדי להוות "החלטה אחרת" הניתנה לערעור נפרד, ללא קשר למועד מתן פסק הדין עצמו. באשר לנימוק בדבר נסיבות אישיות של עורך הדין, טוענים המשיבים כי לאורך כל הדרך התחשבו בבא כוח המבקש ובנסיבות האישיות אותן פירט, ברם אין בדעתם לעשות כן גם הפעם ממספר נימוקים: ראשית, הטענה למחלה של האח נטענה באופן כללי ומבלי לפרט מה בדיוק עיכב את הגשת הערעור; שנית, המבקש לא הגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, גם כאשר היה יכול לעשות כן בזמן העומד לרשותו על פי דין; שלישית, מחלתו של האח, אשר היוותה נימוק למספר דחיות קודמות בתיק, אינה בגדר נימוק חדש, ועם כל הצער שבדבר, לא הובא כל הסבר, ולו חלקי, לעיכוב בהגשת הערעור דווקא בתקופה הרלוונטית; חמישית, בא כוח המבקש קיבל את הסכמת המשיבים להגשת הערעור באיחור, ברם אף במועד זה לא עמד והגיש את הערעור רק לאחר חלוף המועד עליו הוסכם. לטענת המשיבים, אף האינטרס הציבורי מחייב דחיית הבקשה, כיוון שהיעתרות לבקשה, על פי נסיבותיה, יש בה כדי ליצור תחושה כי המועדים שנקבעו בתקנות אינם מחייבים כי אם בגדר "המלצה" בלבד, ומצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת. דיון והכרעה: אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כעת כי אין בדעתי להיעתר לבקשה וכי דין טענותיו של המבקש - הן בהיבט האישי והן בהיבט המשפטי - להידחות. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, ולפיכך חובה על מבקש הארכתו להתבסס על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). אדגיש כי הסכמת הצדדים להארכת מועד שנקבע בחיקוק, אף שהיא שיקול שבית המשפט שוקל במכלול שיקוליו בבואו להחליט בבקשה להארכת המועד, אך בוודאי איננה "טעם מיוחד" בכל מקרה ובוודאי שאיננה הופכת את בית המשפט לחותמת גומי שחייב לאשרה. גם במקרה שהצדדים מסכימים, עדיין שומה עליהם לקבת את אישור בית המשפט להארכה, שאם לא כך, תאבד ההסכמה מערכה ותהא שיקול שיישקל - זה ותו לא. טעמים מיוחדים ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובין היתר יישקלו השיקולים הבאים, שאינם בגדר רשימה סגורה, אשר נמנו בפסק דינה של כב' השופטת בייניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006): "לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו". מקום בו הנסיבות שהובילו לאיחור בהגשת הערעור לא היו בשליטתו של בעל הדין, נטו בתי המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד, ואולם טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57 (1986)). ההבחנה שיש לעשות באשר לנסיבות האיחור היא בין נסיבות שהן בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, שאינן מהוות "טעם מיוחד", לבין נסיבות שהן בגדר "כוח עליון" (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). השאלה הנשאלת היא האם הציג המבקש טעם מיוחד המצדיק היענות לבקשתו להארכת מועד להגשת ערעור? תשובתי לכך שלילית, ואפרט את נימוקי. באשר לטענה לפיה המועד להגשת ערעור טרם חלף כיוון שיש למנות את מנין הימים להגשת ערעור רק מיום מתן ההחלטה בבקשה לשיעור ההוצאות, אשר השלימה את פסק הדין קמא, ולא מיום פסק הדין עצמו, טענה זו אין בה ממש. בפסק הדין קמא, קבעה כב' השופטת בוהדנה בשאלת ההוצאות כדלקמן: "הנתבע ישלם לתובעים בתיק העיקרי הוצאות משפט הכוללות: אגרת משפט, חוות דעת מומחה, תשלום למומחה עבור עדות מטעמם בבית המשפט (אם אינו כלול בחוות הדעת) הכל, על פי קבלות". ביום 19/3/08 ניתנה החלטת כב' הרשם אדריס נעמן מבית משפט השלום בטבריה, אשר קבעה את סכום הוצאות המשפט, בהתאם להנחיות שהותוו בפסק הדין. דהיינו, מלבד שיעור ההוצאות המדויק, שאמור היה להיקבע על סמך קבלות, כל שאר הפרטים, לרבות עצם חיובו של המבקש בהוצאות והיקף ההוצאות, היה ידוע לשני הצדדים עם מתן פסק הדין, עוד בטרם ניתנה החלטת הרשם מיום 19/3/08. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לומר שהחלטת הרשם, אשר ניתנה על יסוד ההנחיות והקביעות של כב' השופטת בוהדנה בעת מתן פסק הדין, יש בה משום שינוי, השלמה או תיקון של דבר מהותי בפסק הדין, ואין כל הגיון להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור כאשר ההחלטה המשלימה אינה משנה דבר בעל משמעות בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין. ראה לעניין זה בבש"א 881/06 פנחס כץ ואח' נ' ציפורה גוטליב ואח', תק-על 2006(3) 82 (2006), בו ערך בית המשפט העליון (כב' הרשמת ליבוביץ) הבחנה בין "פסיקתה מתקנת", המשמשת מכשיר לפירושו של פסק דין, לבין "פסיקתה משקפת", המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין ואשר יש לראות בה משום החלטה הטפלה לפסק הדין הנוגעת אך לביצועו. בפסק הדין האמור נקבע כי הרעיון בפסיקתה מתקנת הוא לאפשר הגשת הליך ערעורי רק במועד בו מתעצב באופן סופי תוכנו של פסק הדין בו משתלבת הפסיקתה. כן נקבע כי המבחן לעניין סיווג הפסיקתה כפסיקתה מתקנת או משקפת, יהיה מבחן מהותי ולא פורמאלי וכי אין הגיון להצדיק הארכת מועד כאשר הפסיקתה אינה משנה דבר בעל משמעות כלשהי בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין. ובאותו עניין קבעה כב' הרשמת ליבוביץ את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו: "הן מלשונה של ההחלטה והן מכלל נסיבות העניין עולה, אפוא, כי מנקודת מבטם של המבקשים, אין הפסיקתה מכילה כל שינוי אופרטיבי מהאמור בהחלטה שכן הם ידעו היטב, כבר מעת המצאת ההחלטה, כי הם חבים על פיה בהוצאות המשיבה ואת היקף ההוצאות. מסקנתי היא, אפוא, כי ככול שהדבר נוגע למבקשים, הפסיקתה הינה טפלה להחלטה, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא תוך 30 יום מיום המצאתה. כפועל יוצא, אין הפסיקתה מהווה חלק מההחלטה המקורית, ולפיכך אין בכוחה להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית משפט קמא". גם במקרה שלפנינו, לא הכילה ההחלטה בעניין שיעור ההוצאות כל הוראה המצדיקה התייחסות אליה כאל החלטה נפרדת ועצמאית, להבדיל מהחלטה הטפלה לפסק הדין עצמו, ולא היתה כל מחלוקת אמיתית על עצם חיוב המבקש בהוצאות ועל מרכיביו של סכום ההוצאות, ולפיכך, אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא בעקבות החלטת הרשם לשומת הוצאות. ראה בהקשר זה גם ע"א 853/06 אילן אזולאי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(4) 1974 (2006): "יובהר, כי החלטת רשם בעניין שומת הוצאות אינה החלטה "המשלימה" את פסק הדין, שכן כאשר בית משפט קובע כי בעל דין יחויב ב"הוצאות משפט" ללא קביעת שיעורן, הוא מביע בכך את עמדתו כי הוא סיים את מלאכתו ואין בכוונתו לשום את ההוצאות. זאת בניגוד לנסיבות בהן ההחלטה לגבי החיוב בהוצאות או שיעורן ניתנת על ידי בית המשפט בהחלטה נוספת שניתנת על ידו לאחר מתן פסק הדין אשר במסגרתו התבקשו הצדדים להגיב לעניין גובה הוצאות המשפט. החלטה כאמור נחשבת להחלטה המשלימה את פסק הדין שכן בית המשפט הביע את עמדתו כי עובר למתן ההחלטה הוא טרם סיים את מלאכתו. כמו כן, החלטת הרשם אינה נחשבת החלטה המבהירה או המפרשת את החלטת בית המשפט אלא כהחלטה המיישמת את פסק הדין ולפיכך מדובר בהחלטה העוסקת בביצוע פסק הדין והטפלה לו. זאת, להבדיל ממצב בו בית המשפט מוציא פסיקתה מבהירה או מתקנת לאחר מתן פסק הדין לעניין החיוב בהוצאות, אשר ככול שיש בה כדי לשנות או להבהיר את פסק הדין, הערעור עליה הוא בזכות לבית משפט שלערעור (השוו: בש"א 881/06 פנחס כץ נ' צפורה גוטליב (לא פורסם); בש"א 7102/01 חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופוריישן, דינים עליון, כרך סג, 62 בפסקה 7)". באשר לטענתו החלופית של המבקש, לפיה הסתמך על כך שטענתו בדבר המועד לתחילת מניין הימים להגשת ערעור הוא המצב המשפטי הנכון וכי הטעות המשפטית הנ"ל מהווה טעם מוצדק להארכת המועד להגשת הערעור, גם טענה זו דינה להידחות. אכן, טעות של בעל דין ביחס למצב המשפטי (או העובדתי) עשויה להקים טעם מיוחד, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה - טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה, (בש"א 9953/02 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן ו-2 אח', תק-על 2003(1) 1417 (2003)). במסגרת בחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד" נלקחים בחשבון גם מהות האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראה לעניין זה בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד(4) 702 (2000); רע"א 1656/06 גרנד אלקטריק ישראל בע"מ ואח' נ' LEGRAND SNC no.389 290 596, תק-על 2006(3) 1494 (2006)). במקרה הנדון, טעותו של המבקש אין בה כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור כיוון שהתשובה המשפטית לשאלה ממתי יש למנות את מנין הימים להגשת ערעור - האם מיום מתן פסק הדין או מיום ההחלטה בבקשה לאישור ההוצאות - הינה חדה וברורה, באופן שבדיקה פשוטה יחסית ולא מורכבת מדי מצדו של המבקש היתה מונעת את הטעות. אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבים, סבורני כי נפגעה הציפיה הלגיטימית של המשיבים ביחס לסופיות ההליכים, בייחוד מקום בו אף המועד המוארך להגשת ערעור, עליו הסכימו הצדדים ביניהם, מבלי לקבל אישור בית המשפט לכך, חלף ועבר לו במועד הגשת הבקשה דנא. לא למיותר לחזור ולציין בהקשר זה את הברור מאליו, כי אין די בהסכמת הצדדים להגשת הערעור באיחור כדי לכבול את בית המשפט למועד המוסכם. הסכמת הצדדים אין בה כדי להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט ולהצדיק הארכה אוטומטית של המועד להגשת ערעור מקום בו הסכימו על כך הצדדים, ובית המשפט אינו משמש כחותמת גומי לאישור הסכמות הצדדים, כך שאין בהסכמתם של הצדדים להאריך את המועד להגשת ערעור כדי לחייב את בית המשפט, בייחוד מקום בו מדובר במועד שנקבע בחיקוק, כבמקרה דנא. לא זו אף זו; המבקש אף לא טרח להגיש את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור בתוך המועד הקבוע בדין, כי אם רק בחלוף המועד להגשת הערעור, נתון אשר אף לו יש ליתן את המשקל המתחייב בנסיבות העניין (ראה לעניין זה בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006), וכן בש"א 881/06 פנחס כץ ואח' נ' ציפורה גוטליב ואח', תק-על 2006(3) 82 (2006) שצוינו לעיל). יתירה מכך, טענתו של המבקש לפיה סיכויי הערעור להתקבל טובים נטענה בעלמא ובלא הנמקה או ביסוס מספקים. הערעור עצמו לא צורף לבקשה, ותחת זאת הסתפק המבקש באזכור תמצית טענותיו, בקליפת האגוז, באופן שלא ניתן לבחון כנדרש מהם סיכויי הערעור לגופו, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשה. באשר לנסיבותיו האישיות של בא כוח המבקש, סבורני כי אף בהן אין משום "טעם מיוחד" המצדיק הגשת הערעור באיחור בלתי סביר של 44 ימים. לא למותר לשוב ולהזכיר כי אותם "טעמים מיוחדים" מתקיימים אך מקום בו סוכלה כוונתו של בעל הדין להגיש ערעור עקב אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה (כגון מוות או מחלה) או בשל אירועים שאינם צפויים מראש ולא ניתן להיערך אליהם מראש (ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ו-4 אח', פ"ד נה(2) 904 (2001)). במקרה דנא לא מחלת בעל הדין (ואף לא מחלת בא כוחו) היא שהובילה להגשת הבקשה להארכת מועד, אלא מחלת אחיו של עורך הדין - כך על פי הנטען בבקשה. הנימוקים עליהם מצביע עורך הדין, לפיהם שקד על חיפוש אינפורמציה הנוגעת למחלת האח באופן שמנע ממנו להתרכז בעבודתו, לא היה בהם כדי לשלול לחלוטין כל אפשרות להגיש את הערעור במועד, ולמצער, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך התקופה הקבועה בדין. אשר על כן, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת הודעת ערעור, על מכלול נימוקיה. כפועל יוצא, מתייתר הצורך בהכרעה בחלקה השני של הבקשה שעניינה בקשת המבקש לאחד את הדיון בערעורו עם הדיון בערעור המשיבים. לסיכום: מהטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את הבקשה, על כל חלקיה. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, סכום אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום. ניתנה היום, כ' באייר, תשס"ח (25 במאי 2008), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים. עאטף עיילבוני, שופט רשם בית המשפט המחוזי - נצרת הוצאות משפטשומת הוצאות